הפרקים הקודמים בספר
- פרק ג -
היא תהיה דבורה הנביאה של ימינו
אני תוהה אם היה זה מבטה ששבה את לבו של זליג, ואולי שערה הכהה, שהיה אסוף בצמות על ראשה, עיניה הירוקות, שהיו נעוצות בו בסקרנות, חיוכה שהצית גומות חן בלחייה, גזרתה התמירה, או שמא הונו של אביה הוא שמילא את לבו של זליג בעליצות לא מוכרת והשכיח באחת את זיכרונה של הנערה שקדמה לה. סביר להניח שהשילוב בין כל אלה הוא ששבה את לבו, לצד הידיעה שמדובר בהזדמנות שפשוט אסור לו להחמיץ ללמד עברית את הנערה המצודדת הזאת, דבורה יגולניצר הצעירה.
זליג צעד בעקבותיה של הנערה הנמרצת במעלה המדרגות לקומה השנייה. הנערה ההחלטית הזמינה את המורה המיועד לשבת מולה בסלון המרווח, והוא הסתכל סביבו והתפעל מהתמונות במסגרות המפוארות שעל הקירות ומהריהוט המרשים.
דבורה מצדה בחנה אותו, שאלה איפה למד את השפה העברית, חקרה מה הוא יודע על אודות אותה ארץ רחוקה, פלשתינה שבמזרח התיכון, והיתה קשובה לתשובותיו. הוא שטח לפניה כל שידע על אותו מחוז פלאי, מוסיף מדמיונו על חבריו ש"עובדים את האדמה". עוד סיפר לה את הידוע לו על אליעזר בן יהודה, מחדש השפה, ועל תוכניתו לצבור את ההון הדרוש ולעלות לאותה ארץ פלאות רחוקה. תשובותיו המפורטות והנחושות של המורה המיועד הציתו אור בעיניה של הנערה.
לאחר שיחה שארכה כחצי שעה, בעברית חסרה מהולה ביידיש וברוסית, החליטה דבורה שהמורה הממושקף ראוי לניסיון. הרי לפטר אותו אם לא יימצא מתאים, היא יכולה תמיד. היא סיכמה על מחיר לשיעור, גבוה מזה שחשב להציע, וקבעה מכסה של שני שיעורים בשבוע, בימי שני וחמישי בשעות אחר הצהריים, אחרי שהיא חוזרת מלימודיה בגימנסיה המקומית.
להפתעתו ולאושרו של זליג, הנערה הוציאה את ארנקה ושילמה לו מראש לארבעה שיעורים. הוא התקשה להאמין שהמהלך צלח בצורה מושלמת גם פרנסה ראויה וגם תלמידה מעוררת השראה, שלא לדבר על היותה יפת תואר ועשירה. נראה שדבר לא חסר לנערה הזאת. הוא התפעל מגישתה הישירה ומנימוסיה ושם לב כיצד היא משתעלת בחן לתוך ממחטתה הלבנה. לא היה לו ספק, הנערה הזאת עתידה להיות תלמידה למופת. הוא הרגיש כי אחרי כל התלאות שעבר בחודשים האחרונים, מזלו משתנה סוף סוף.
"נתראה ביום שני הקרוב בחמש אחר הצהריים," סיכמה הנערה ההחלטית, וזליג קם ממקומו ולחץ ברשמיות את ידה. הוא נפרד מדבורה ומאמה, הגיף אחריו את הדלת ובדרכו הלאה משם הציץ בחנויות העמוסות, השכנות לחנותה של משפחת יגולניצר, וחשב שעכשיו אולי ירכוש מעיל חם חדש לחורף.
* * *
בית מסחר יגולניצר היה חנות מוכרת וּותיקה בעיירה. את קומת הקרקע תפסה החנות לריהוט ולכלי בית, שהיתה ידועה ברחבי המחוז. הקים אותה סבו של משה שמחה, שעל שמו הוא נקרא, והיא פרנסה היטב את המשפחה זה הדור השלישי. חמישה עובדים הועסקו בחנות, בניהולם של משה שמחה ואשתו רחל, שנודעה בטעמה הטוב וסייעה בבחירת הפריטים ובסידור החנות. משה שמחה גבה הקומה והחייכן, שנודע בחוש ההומור שלו, היה חבר אהוב ומכובד בקהילה, סוחר ממולח בעל רשת קשרים שחרגה מגבולות מחוז הולדתו. גם אביו, סבו והורי סבו נולדו במחוז, ושורשי המשפחה היו עמוקים ומשורגים, כשורשי משפחתה של רחל רעייתו. אביה היה עורך דין ידוע, והיא ואחיה גדלו כבני טובים ורכשו השכלה נאותה מאת מורים פרטיים. רחל היתה נערה יפת תואר, ירוקת עין ובהירת שיער, ומחזרים רבים היו לה. כשמלאו לה שמונה עשרה, נפגשו ההורים ורקחו את השידוך.
"ככה זה, עוני תמיד פוגש עוני וכסף מתחתן עם כסף," צקצקו הלשונות הטובות בבית הכנסת. בפגישתם הראשונה, משה שמחה התרגש מהנערה המרשימה, התרשם מעדינותה ומזוהר חיוכה. נראה שגם היא התפעלה מהגבר הגבוה שחיזר אחריה בעקשנות. עוד בטרם חלפו שלושה חודשים מפגישתם הראשונה כבר ביקש מאביה של רחל את ידה, כנהוג, והוא נעתר בשמחה וגם היא.
חגיגת הנישואים היתה, כצפוי, אירוע רב מוזמנים. היין נשפך כמים, הוודקה נמזגה, והזוג המאושר נישא על כפיים. הכלה וחתנה היו מוקפים בבני משפחתם ובחברים מרחבי המחוז, וכולם ידעו כי המזל ילווה את בני הזוג, יפרוש בפניהם שטיח מרהיב של אפשרויות.
את ירח הדבש בחר הזוג הצעיר לבלות במוסקבה, כמקובל במשפחות העשירות. בתוך יום מצאו את עצמם השניים מוחאים כפיים באופרות, סועדים במסעדות המובחרות, נהנים מכל הטוב שיש לבירת העולם באותה התקופה להציע.
כשחזרו לאוקראינה לאחר ירח הדבש, הצטרפה רחל למשה שמחה בבית שמעל החנות, ברחובה הראשי של העיירה. הזוג המאוהב שמח לגלות את המסתורין של חיי הנישואים, ומשה שמחה לא הפסיק להתפעל מהאישה שנישא לה, מחריצותה, מדעותיה ומחוכמתה, וכן מהדרך האוהדת שבה היא מתייחסת לעובדים בחנות. רחל ריהטה מחדש את הבית בטוב טעם והמליצה לסדר את החנות בדרך יעילה יותר, לשמחת הקונים שמילאו אותה, שמחים לרכוש את החפצים שנבחרו בקפידה.
משה שמחה ייחל לבן, יורש, שימשיך את השושלת. אולם הימים עברו, שנה חלפה מהיום שבו נחגגו נישואיהם, והתברר שהאושר מתעכב בכניסה; קול צחוקם של תינוקות טרם נשמע בבית שמעל החנות. משה שמחה היה מודאג ורחל היתה מתוסכלת, הרי עשו את כל הדרוש. רופא מומחה מהעיר הגדולה שהוזמן לבית שמע מהזוג המודאג את חששותיו, בדק את רחל, הקשיב לדופק, שאל שאלות והרגיע את השניים שהכול נראה בסדר. "יש להקפיד על הימים הנכונים כדי שתוכלו להגשים את משאת נפשכם, להביא לעולם את ילדכם המשותף," סיכם. גם משה שמחה הרגיע את אשתו, אמר שאין מקום לדאגה, הרי הכול עתיד להתרחש כפי שהאל תכנן, והתינוק המיוחל בוא יבוא בזמן הנכון.
אחרי שנתיים ארוכות רחל הרתה סוף סוף, ולא היתה כשמחת בני הזוג. משה שמחה חרד לשלומה של אשתו ועשה הכול כדי להקל עליה. הוא שכר מבשלת כדי להבטיח שאשתו לא תתאמץ והסתובב לצדה, גאה בבטנה ההולכת ותופחת.
רחל הפורחת, מלאת אנרגיה, צבעה את החדר המיועד בצבעים בהירים, רכשה מיטת תינוק מהודרת וכמו בעלה, ייחלה לבן זכר, שימשיך את השושלת. החודשים חלפו, רחל החלה להתנהל בכבדות, והזוג המאושר ספר את הימים לבוא התינוק המיוחל. בתחילת החודש השמיני תקפו צירי לידה מוקדמים את רחל. המיילדת נקראה לבית, ומשה שמחה הלך לבית הכנסת, התפלל בדבקות והבטיח לבית הכנסת תרומה נדיבה שלא התממשה, מאחר שהלידה הסתיימה במפח נפש. בשעת ליל מאוחרת, אחרי צירים קשים שנמשכו יומיים, בא לעולם, לגודל השבר, תינוק מת. רחל נעלה את החדר ומיררה בבכי, ממאנת להתנחם. הרב בא והחליף מזוזות, יידעונים כפריים הובאו לבית, לחשו כישופים והבטיחו הבטחות. הרופא שנקרא לבית בדק ומישש את בטנה של רחל, שאל שאלות ואמר לזוג המודאג, "אין לי בשורות טובות. כנראה יש בעיה. רחל מסכנת את חייה ברצונה העיקש להרות."
* * *
אבל רחל לא היתה מוכנה לוותר. למרות אזהרותיו של הרופא ובניגוד לתחזיותיו, אחרי כמה חודשים הרתה שוב. כדי לא לסכן את ההיריון, הפעם לא קמה ממיטתה במשך שבעה חודשים, ומשה שמחה ישב לצדה בכל הזדמנות, אוחז בידה, ועדכן אותה בכל ההתרחשויות בחנות ובשמועות שהגיעו לאוזניו על הנעשה בעיירה. בני הזוג ספרו בהתרגשות את השבועות, מייחלים לרגע שבו יצא בנם המשותף לאוויר העולם. חברותיה של רחל היו באות לבקר, יושבות לצד המיטה, מספרות לה על המתרחש בחייהן ומקשיבות לעצותיה בנוגע למערכות יחסים ולפרנסה, למריבות, להתאהבויות ולשאר מאורעות. בתחילתו של החודש השמיני, כמו בהיריון הקודם, בשעת בוקר, החלו במפתיע צירי הלידה. המיילדת הוזעקה וגם הרופא נקרא לבית. בניגוד לביטחונו של משה שמחה שמדובר בבן, חודש קודם זמנה באה לעולם תינוקת זעירה, בתם היחידה של השניים. הם בחרו לקרוא לה דבורה, כשם סבתו האהובה של משה שמחה. השמחה על הולדת היורשת גברה על האכזבה שמדובר בבת ולא בבן. "היא תהיה דבורה הנביאה של ימינו!" הצהיר האב המאושר והסתכל בהתפעלות על התינוקת השוכבת בעריסתה, קופץ לכל פעייה, מאוהב. כשמלאו לתינוקת שישה שבועות, היא החלה מיישירה מבט ומחייכת ושימחה את המשפחה המתפעלת. משה שמחה החליט שמדובר בעילוי.
"היא חכמה מאוד, הילדה הזאת," אמר לחבריו שבאו לצפות בתינוקת. "רואים את זה בעיניים שלה. תראו איך היא יודעת להושיט את היד לדברים הנכונים, היא מבינה הכול. אמרתי לכם, היא עתידה להיות דבורה הנביאה, אין לי ספק, נכון לה עתיד מזהיר!"
ביום הולדתה הראשון היא כבר צעדה את צעדיה הראשונים. האב הגאה לקח אותה לקומה התחתונה, העמיד אותה באמצע החנות ומחא כפיים, ודבורה הקטנה החלה צועדת לעברו בצעדים מגושמים וחייכה בגאווה לכל עבר, כמו מצפה לתשואות. משה שמחה אמר לצוות העובדים, "הילדה הזאת עתידה להמשיך את דרכי. היא תהיה המנהלת הבאה שלכם. אני ממליץ שתתחילו להקשיב לה כבר היום." הוא היה מקריא לבתו הקטנה ספרים ומלמד אותה שירים והציג אותה בגאווה בפני כל מי שנקרה בדרכו. כל מי שסר לבקר בבית המשפחה נקרא להתפעל מיופייה של הילדה המטופחת בשמלה הלבנה, ואביה חזר ואמר, "תראו אותה, אין ספק, מדובר בגאונה. עוד לא מלאו לה שלוש, והיא כבר יודעת לדקלם בעל פה שירים שלמים."
דבורה הפעוטה גדלה כילדה שמחה ומטופחת, שובת לב. כשלקחה אותה אמה לפגוש ילדות אחרות בגילה, היתה גאה בדרך שבה הסבירה בתה הקטנה דברים לחברותיה והתפעלה מחוכמתה. כשמלאו לדבורה שש, היא החלה בלימודיה בכיתה הראשונה בבית הספר שבעיירה. לשמחתם של הוריה, היא למדה במהירות את רזי הקריאה והכתיבה, הצטיינה בלימודיה, היתה חביבה על המורים והסתכלה על העולם הסובב אותה במבט מלא ביטחון. כבר באמצע השנה הראשונה ללימודיה גמעה הילדה ספרים והיטיבה לכתוב. המורים המתפעלים אמרו להוריה הגאים, "הילדה שלכם מאוד מוכשרת, אין ספק, היא עוד תגיע רחוק."
* * *
השנים עברו, ודבורה התבגרה והחלה מאמצת דעות שונות מאלה של הוריה. היא נהנתה להתווכח, היתה מציגה דעה הפוכה מזו של ה"מבוגרים" הוריה ומוריה ולא היתה מוכנה לוותר, גם אם הוכח שטעות בידה. כשאביה העז להעיר לה על התנהגותה ולרמוז שהיא אינה מקשיבה למבוגרים ממנה, ענתה לו בחוצפה, "אני מבינה במה שקורה יותר מכם. אתם מיושנים, זקנים. מי קבע שאני טועה ואתם צודקים?" היא ראתה באביה מי שדוגל בערכים מיושנים, בעוד היא, נציגת הדור החדש, רואה את הדברים באור עדכני, והיתה משוכנעת בצדקתה. כשאביה התעקש להסביר לה למה עליה להפריד בין חלב לבשר, התחצפה, "אתה חושב שאלוהים באמת מתעניין במה שאתה אוכל וסופר כמה דקות אתה מחכה בין האומצה לכוס החלב? איזה שטויות. זה מגוחך."
ככל שהתבגרה, המרד בהוריה רק התחזק. דבורה עשתה ככל העולה על רוחה. בעיניה הבורקות המשיכה לבלוע את העולם בחוסר סבלנות וחלמה חלומות גדולים. "אני לא אעביר את חיי כעוד אחת מהעדר," אמרה בהחלטיות. "אעשה משהו גדול, משמעותי. אתם תראו." בגיל שש עשרה נסחפה דבורה אחר החזון הסוציאליסטי שפרח באוקראינה. היא החלה לדבר על המהפכה, על שוויון ואחווה, על ביטול המעמדות, על הצורך של הפועלים להתאגד נגד בעלי הממון.
שעות ארוכות היתה מסתגרת בחדרה עם חברותיה. הקרובה לה מכולן היתה שרה בריל, קרובת משפחה הגדולה ממנה בשנה, שעמה חלקה את סודותיה הכמוסים. "אנחנו, הצעירים, נעשה את השינוי, ניצור עולם חדש, שבו כולם שווים," אמרה לא פעם לאביה המודאג, שראה בדבריה מרידה של בת עשרה, שטויות שבוודאי יחלפו כשתתבגר. באותה תקופה שמעה דבורה לראשונה על פלשתינה, אותה מולדת רחוקה, ועל התחדשות השפה העברית, שהתעקשה ללמוד. "השפה היא הבסיס," קבעה, "עלינו ללמוד לקרוא, לכתוב ולדבר בעברית. זאת השפה שלנו, ופלשתינה, ארץ ישראל, היא ארצנו מולדתנו. עלינו לשוב אליה, להקים בה מדינה שדתה היא עבודה."
בדיוק באותם ימים הגיע זלמן זומר לבית שברחובה הראשי של העיירה. והכול כמו נכתב מלמעלה.
- פרק ד -
שיעורים בעברית
אם היינו עולים במדרגות אל הקומה השנייה בבית המשקיף אל הרחוב, היינו רואים את המשפחה יושבת סביב השולחן, סועדת את ארוחת הערב. האש בוערת באח. השלג מצטבר על אדן החלון, מעטר בלבן את העציצים הקפואים.
"האם תואיל להעביר אלי את הנזיד?" דבורה אומרת לאביה בעברית רהוטה.
"צו געזונט," עונה משה שמחה לבתו ביידיש, בבקשה, ומעביר אליה את הסיר. הוא מניד בראשו ופונה לרחל אשתו. "מה יהיה עם הילדה הזאת, אני שואל אותך. מה האובססיה לשפה הנשכחת הזאת, שאף אחד לא זוכר ואיש אינו מבין?" רחל מושכת בכתפיה, מנידה גם היא בראשה ועונה לבעלה, "עזוב אותה, משה שמחה. אתה מכיר את הילדה... אז היא רוצה ללמוד את השפה העתיקה הזאת, שפת הקודש. מה אכפת לך? לא שווה לעשות מזה עניין."
כשמלאו לדבורה שבע עשרה, סיפר לה אביה בהתרגשות על משפחה מכובדת מהעיירה הסמוכה, שמעוניינת להפגיש אותה עם בנה הבכור. "מדובר בשידוך ראוי, משפחה טובה, שמעתי שבנם גדול בתורה. אני מציע שתיפגשו, רק תכירי את הבחור. בלי שום התחייבות..."
אולם דבורה נעלה את עצמה בחדרה, מסרבת לתחינותיו של אביה, ולא היתה מוכנה לפתוח את הדלת. מבעד לדלת הסגורה ענתה, "תשכח מזה. רק אני אבחר עם מי להתחתן!"
אביה ניסה לדבר על לבה, אך היא נשארה בשלה. "לא מעניין אותי מה אתה חושב. זאת ההחלטה שלי, לא שלך. אני לא מוכנה להיפגש עם הבחור הזה. אתה כל כך מתפעל ממנו? תתחתן איתו אתה."
אחרי שמלאו שבועיים לשיעורי העברית, עם תום השיעור הרביעי, הזמין משה שמחה את זליג לשיחה במטבח הבית, מזג לו כוסית וודקה וניסה לעמוד על קנקנו. הוא בחן את נעליו השחוקות של המורה ואת תיק העור המרופט, הקרוע בפינה, ושאל על העיירה שממנה בא, על הוריו ועל עיסוקם ועל מה שהביא אותו לעזוב את ביתו ולהגיע דווקא לעיירה הזאת.
מאחר שהיה למוד ניסיון והכיר את דרכן של שמועות להתפשט, בחר זליג שלא להרחיב על עברו ורק אמר שנדר נדר לא לדבר על העבר, אלא להתמקד בעתיד. התשובה הזאת סיפקה את משה שמחה, שהגיע לנושא שבגללו זימן את המורה לשיחה ושאל על התקדמותה של דבורה. זליג שמח לספר לאב החקרן שדבורה נערה חכמה וחרוצה, שהיא מתקדמת במהירות בלימוד השפה העברית, ושלדעתו צפוי לה עתיד מזהיר.
התשובה הזאת שימחה את האב הגאה, שמזג למורה ולו עוד כוסית וודקה ואף הוציא מהמזווה לקרדה כבושה. "לא בכל יום פוגשים בחור צעיר משכיל ורחב אופקים כמוך," החמיא לזליג. הם שוחחו על המתרחש במחוז, על פוגרום שהתרחש בעיירה מרוחקת, ובו נרצחו יהודים, ועל החורף שהחל זה עתה. שניהם הסכימו שמזג האוויר נעשה גרוע משנה לשנה ומי יודע מה צופן העתיד. ואז רוקן משה שמחה את שארית הוודקה מכוסו, ולאחר ששתק לרגע, הישיר מבט אל זליג ואמר, "אתה בחור חכם, זליג, רואים. אמור לי בבקשה, למה דבורה בתי מתעקשת ללמוד את השפה העתיקה הזאת, שפת התפילה? מה יֵצא לה מזה, האם ככה מוצאים בעל ומקימים משפחה?" הוא כחכח בגרונו. "בטח כבר הבנת, אי אפשר להגיד לגברת הצעירה הזאת דבר. היא לא מקשיבה. כשהיא רוצה משהו העגורים יקרקרו כמו צפרדעים והיא לא תניח לכך."
משה שמחה צחק מבדיחתו שלו והמשיך, "ידידי, באביב הקרוב ימלאו לדבורה שמונה עשרה, ויש ברוך השם מתעניינים ממשפחות טובות, בלי עין הרע, אבל היא עקשנית מאין כמותה, לא מוכנה לשמוע. עברית! זה מה שמעניין את הגברת. והדיבורים האלה על פלשתינה, איזה שטויות ואיזה חלומות! אפשר לחשוב שרע לה כאן, שהיא צריכה לחלום על איזו ארץ מפגרת במזרח התיכון, שליהודים היה את המזל לעזוב אותה לפני אלפיים שנה. הילדה הזאת חושבת שהיא יודעת הכול. הדיבורים האלה שלה מקצרים את חיי."
הוא לכסן מבט אל זליג. "אשמח אם מישהו יצליח להוציא לה מהראש את השיגעון הזה. אני סומך עליך. אנחנו מבינים אחד את השני, אה?"
זליג הנהן, סיים את הוודקה שבכוסו וקם ממקומו. הוא לקח את תיקו והישיר מבט אל האב המודאג. "אתה יכול לסמוך עלי, אדוני. אעשה כמיטב יכולתי... אני רק מלמד אותה עברית, וזאת הרי השפה שלנו, והילדה שלך, אדוני, ללא ספק מוכשרת וחרוצה מאוד."
* * *
אם היינו מטפסים בחשאי במדרגות לקומה השנייה בימי שני וחמישי אחר הצהריים, היינו בוודאי שומעים את קולה של דבורה, החוזרת ומשננת, "פעל, פיעל, פועל, התפלל."
"הת פעל," היה מתקן קול גברי בוגר יותר וצרוד מעט. "יש לשמור על המשקל, דבורה. התפלל זה משהו אחר, זה נוגע לאמונה. הת פ על."
ודבורה חוזרת אחריו, "הת פ על." זליג אכן התפעל מהנערה, מהמהירות שבה הבינה את החומר, מהחיוך שהאיר את פניה בכל פעם שלמדה מילה חדשה. היא התעקשה לשלוט בדקדוק, לדבר ללא טעויות, בהגייה נכונה, להרחיב את אוצר המילים שלה. כל מילה או צירוף מילים חדש שלמדה היתה כותבת בשקדנות במחברתה.
בתחילתו של כל שיעור היתה קוראת מהספר ללימוד העברית שנקרא "לשון לימודים", שזליג הביא עמו. המורה היה קשוב לדבריה ומתקן את שגיאותיה, נרגש מהדרך שבה היא מדברת עברית. פעם בשבוע ערך לה מבחן, ואת כל המבחנים עברה בהצלחה. היא אף השלימה במלואם את שיעורי הבית שנתן לה בתום כל שיעור. דבורה התמסרה בלהט ללימוד העברית, וזליג, נאמן לתפקידו, היה קפדן בדרישותיו ובהגייה, ביאר והרחיב. מדי פעם בפעם היה מסתכל על תלמידתו, בת טובים שזכתה להשכלה ראויה ומעולם לא נאלצה לעבוד למחייתה. ביופייה הבחין מהרגע הראשון, אולם כעת, כשבחן אותה, הצטרפה להתפעלותו ממנה גם ההבנה שמדובר בנערה חכמה, נחושה וחרוצה.
דבורה מצדה היתה חוקרת את זליג, מנסה להבין את סיפורו של המורה המסתורי. "כל אחד גדל באיזשהו מקום," היא אמרה, "באיזה בית גדלת? יש לך אחים? איך קוראים להורים שלך ומה הם עושים? איפה למדת עברית?" וזליג היה חוזר ואומר את שענה לאביה שנדר נדר לא לעסוק בעבר אלא להתמקד בעתיד. תשובתו הטרידה את דבורה, שבלית ברירה עברה לדברים שהסכים לדבר עליהם. כך, למשל, חקרה אותו על מנהיגי הציונים, ובהם בנימין זאב הרצל, מקס נורדאו, יהודה לייב פינסקר ואחרים.
זליג שמח לענות על שאלותיה, השלים מדמיונו את הפרטים החסרים, הפליא בסיפוריו על ארץ הפלאות החמה והמוארת, שלעולם אין בה שלג וכפור, ועל החלוצים העובדים את האדמה בפרדסים ובשדות. עוד הרחיב על חזונו של הרצל, שקרא להקמת מדינת היהודים, ועל המשורר הנודע חיים נחמן ביאליק ועל אליעזר בן יהודה, שחידש באותם ימים, בפלשתינה הרחוקה, את השפה העברית, מספר שהכיר אחדים מהם באופן אישי. הוא דיבר בצער על השמועה שהגיעה אליו על מותו המוקדם של בנימין זאב הרצל, שגם בו, הוא סיפר, פגש. הוא לא היה שקרן, זליג, אבל היתה לו נטייה להפליג בסיפורים, להיסחף, כשהוא אינו מפריד בין הידע הרחב שצבר לעובדה שניזון משמועות בלבד ולמעשה מעולם לא פגש באותם ציונים מדוברים. "שמועה הגיעה לאוזני," היה מנמיך את קולו, "שבמושבות הצעירות בארץ האבות הילדים כולם מדברים עברית. היא אינה רק שפת העבר, שפת הקודש, אלא גם שפת העתיד. זה ברור."
משיעור לשיעור הלכה התרגשותו של זליג מתלמידתו הצעירה והתעצמה. הוא עקב אחרי נשימתה הנחטפת כשגילתה סוגיה חדשה בעברית, אחר הברק הניצת בעיניה כשדיברה על המולדת הרחוקה. לעתים היו משתעשעים ביצירת סיפורים ממוצאים בשפה העברית. זליג, שלא כדרכו, היה מחייך לתגובותיה של דבורה ולפעמים אפילו פורץ בצחוק.
כשהשיעור הסתיים, היו לרוב מצטרפים במטבח לרחל, שהיתה מוזגת למורה ולבתה תה והקפידה להניח פרוסת עוגת פירות או בבקה בצלחתו. "בבקשה, זליג, קח עוד פרוסה. בתיאבון."
בעוד אביה של דבורה היה עסוק בענייניו, זליג נשאר עם האם והבת שעה ארוכה, דיבר איתן על פוליטיקה ועל ציונות, ניתח את המצב, הוסיף פרשנויות והציג תחזיות משלו, כשהוא מרשים אותן בידענותו. כשהאורלוגין שבפינת החדר צלצל שמונה, קם זליג ממקומו. "תודה, רחל. להתראות ביום חמישי, דבורה. כבר מאוחר, עלי ללכת." הוא היה לוחץ ברשמיות את ידה של רחל, יורד במדרגות ונעלם בעיקול הרחוב, מכווץ מהקור. ואז צעד במהירות לחדרו הקר, כשהמחשבות על תלמידתו ממשיכות ללוות אותו גם כשעצם את עיניו, לא מרפות לרגע.
* * *
שלושה חודשים עברו מהיום שבו הגיע זליג לבית שמעל החנות, ונראה שכל שקדם לחודשים האלה כמו התרחש במאה אחרת. אלה היו שנים ראשונות של מאה חדשה, עידן חדש, תקופה של מהפכות. למוד ניסיון, זליג מיעט לדבר עם היהודים שפגש, חושש שמא סיפור גירושו מהישיבה יתגלה ויפגע ביחסיו המתהווים עם תלמידתו. עם הזמן הצליח ללקט תלמיד נוסף, שהתגורר בעיירה הסמוכה, מהלך שעה הליכה בקור העז. אותו תלמיד, איש מבוגר שאהב ללמוד שפות וביקש ללמוד עברית, קבע שיעור אחת לשבועיים, וגם כשלימד אותו, זליג נסחף במחשבתו אל דבורה. בסופי השבוע הארוכים והבודדים היה סופר את הדקות עד לרגע שבו ישובו להיפגש. הוא היה מחכה לשיעורים בהתרגשות, תוהה איך תיראה דבורה כששערה האסוף בקפידה ישוחרר, ומה מסתתר מאחורי החולצה המגוהצת, המכופתרת בצניעות ראויה עד הכפתור האחרון.
בלילות חלם עליה צועדת לצדו בשדות ירוקים, כשהשמש שוקעת באופק, והם אוחזים ידיים ומחליפים מבטים מאושרים. החלום הותיר את רישומו גם אחרי שהקיץ והוא היה עוצם את עיניו ומנסה להיאחז בו, מסרב להתעורר.
בערבו של יום חמישי, בתום השיעור, סיפר לדבורה ולרחל שהחודש ימלאו לו עשרים ושלוש. לשאלתן איך הוא מתכוון לחגוג את יום הולדתו, ענה שאין זה חשוב, זהו רק יום הולדת, והאנשים הספורים שהוא מכיר בעיירה אינם קרובים מספיק כדי לחגוג עמו.
כשהגיע ביום שני לשיעור, חיכו לו עוגת יום הולדת ומתנה ארוזה בנייר משי דק. נרגש מהמחווה הלא צפויה, הוא פתח את העטיפה בזהירות וגילה ארנק חדש מעור וכרטיס שעליו כתובה ברכה בעברית, שהעלתה דמעות בעיניו. הוא הודה מכל הלב לרחל ולדבורה והעביר את הרובלים שחסך לארנקו החדש. משה שמחה, שהצטרף אליהם, ניצל רגע שבו היו בתו ואשתו עסוקות ואמר למורה הנרגש, "מזל טוב, זליג. הבנתי מבתי שיש לך יום הולדת. אני מקווה שלא שכחת את שיחתנו הקודמת... אני סומך עליך, ידידי."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השלישי מתוך הספר.
ורד מוסנזון / המוסינזונים
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עריכה: עמיחי שלו
עורכת הלשון: רתם כסלו
איור הכריכה: רנן מוסינזון
עיצוב הכריכה: נורית וינד קידרון
צילום תמונת המחברת בכריכה: יוחאי פרץ
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
