לדֶבּרה ולג'ו האמיץ
הערת המחברת
הספר נוגע בנושאים קשים, לרבות הזנחה הורית, התעללות מילולית וגופנית, תאונת דרכים, מחשבות אובדניות, הפלה, אובדן של אדם אהוב, חרדה ויחסים לא בריאים עם מזון. למען רווחתכם הנפשית, קוראים שחושבים שהתוכן עלול לפגוע בהם או לעורר זיכרונות טראומטיים, מתבקשים לשקול אם להמשיך לקרוא את הספר.
חורף
- 1 -
אני מקללת את חיבור הוויי פיי הדפוק של בית הלוויות, ותוהה אם העובדה שאני מסתתרת בחדרון ציוד ועובדת במהלך הלוויה של אחי הופכת אותי לאחות נוראית.
"טוב, ממילא לא רצית לוויה, נכון?" אני לוחשת למדפים העמוסים בחומרי ניקוי, כאילו ג'וש הוא רוח רפאים בלתי נראית שיושבת ליד בקבוקי הפוליש לרצפה בניחוח לימון. "רצית שנצא לשיט של מסיבות אלכוהול ונרסק פיניאטות עם הפרצוף שלך."
אחי לא סבל עגמומיות. הוא היה הליצן של המשפחה. קומיקאי מלידה שלקח את הרגעים הכי שחורים והפך אותם לבדיחה שבזכותה צחקנו גם כשהעולם חרבן עלינו.
כמו עכשיו, למשל. רק שהוא לא כאן.
אבל אם ג'וש היה כאן, לא היה שום צורך במפגן האבלות המוגזם הזה, שהוא מעולם לא ביקש.
ואם יש חיים אחרי המוות, אז במקום שג׳וש מרחף בו הוא מת מחדש, הפעם מצחוק, כשהוא רואה איך אני יושבת על ארגז ריק למחצה של גלילי נייר טואלט ומנסה לכבות שריפה דיגיטלית בעבודה, כל זאת בגרבונים מציקים עם חור בישבן השמאלי, כי הוא נקרע מכל הגירודים שלי.
"אין בעד מה," אני אומרת למחשב כשהעדכון שלי סוף סוף נשלח, וגם לי לא ברור אם אני פונה לבוסית שלי בחוף המערבי, או לצל הרפאים של אחי. כנראה לשניהם.
כשנדמה לי ששיחקתי אותה עם ההתחמקות הערמומית ואני יכולה לחזור בבטחה אל קהל האבלים הממלא את הבניין, דלת החדרון נפתחת.
מרוב בהלה אני צווחת וקופצת אחורה טעות גדולה, כי התחת שלי נוחת על המחצית הריקה של הארגז. מכסה הקרטון קורס ולוקח אותי איתו. אני מתקפלת, המחשב הנייד מתרסק על החזה שלי, ואני נוחתת ברגליים זקורות.
לא חשבתי שהיום הזה יכול להידרדר עוד יותר.
"אוי, מאדי." אני שומעת את שמי נאמר בקול עמוק, מוכר מדי. "את בסדר?"
לא. אני לא בסדר.
יש אינספור סיבות לכך שאני רחוקה מלהיות בסדר.
בראש הרשימה: אחי, האיש שאהבתי - אהבתי ממש - יותר מכל אדם אחר, מת שלושה חודשים לפני יום הולדתו השלושים.
אבל כרגע אני לא בסדר כי הבחור שמתעניין בשלומי שבר את לבי ועשה עבודה יסודית ביותר.
דומיניק פֵּרי.
החבר הכי טוב של ג'וש, והבחור שקיוויתי לא לראות שוב עד סוף ימַי. אבל קשה שלא לראות אותו עכשיו כשהוא מתקרב אלי, ומושיט לי יד כדי לעזור לי להילחץ מסבך נייר הטואלט.
וברור שהוא נראה כמו אביר על סוס לבן כשהוא נזעק לעזרתי. דוֹם נעשה הורס ברגע שהפנים שלו התארכו בהתאמה לשיפוע האף. יש לו לסת מסותתת, עיניים חומות חמות שגורמות לחנוניות תמימות כמוני לחשוב שהן יכולות לסמוך עליו, ובלורית שיער שחורה, מרתיחה, שמשתפלת על המצח החיוור שלו וסביב האוזניים, ומזדקרת בדיוק במידה הנכונה.
החליפה השחורה שהוא לובש היום מחבקת את גופו.
למה חליפות לוויה נראות כל כך טוב? לפי התיאוריה שלי, אֵבֶל דורש בגדים סתורים ומקומטים במקומות הלא נכונים. זה לפחות היה התירוץ שלי כשמצאתי בעומק הארון את השמלה הזאת, שנצמדת לגוף שלי בצורה מוזרה ומשווה לו מראה מרובע.
"אני בסדר גמור. באמת. חיה את החלום." אני ממלמלת ומנסה להתרומם בכוח המבוכה בלבד.
זה לא עובד. הדבר היחיד שעובד הוא השיער שלי, שנופל על הפנים ומזכיר לי שהקדשתי בוקר שלם לגיהוץ והתזה, עד שהקווצות החומות הסתלסלו באופן שאפילו לא מתקרב למראה השיער הטבעי של דום. אבל גם אם הייתי מורחת סופר גלו מהקודקוד עד הכתפיים, הייתי גומרת את היום עם גל אחד בקושי.
"בואי." ידיים חזקות אוחזות במרפקים שלי ומעמידות אותי בקלילות.
כשהרגליים שלי חוזרות למקומן הטבעי, אני מסיטה את השיער מהעיניים ומדשדשת הצדה, הרחק מהחזה הרחב שלו, ומריח הבושם המסתורי שמזכיר לי יערות ארזים קפואים, שגברים בחולצות פלאנל חוטבים בהם עצים בשביל הכיף.
יכולתי למכור כרטיסים למקום כזה ולפרוש בגילי המופלג, עשרים ושש.
אני נושמת דרך הפה ומחפשת את נעלי העקב השחורות שחלצתי ברגע שנשארתי לבד, כי הן צובטות לי את הבהונות, כיאה לנעלי אבל.
"מה את עושה פה?" שואל דום, והקול הצרוד הרועם שלו מעביר בי צמרמורת.
"זוממת להשתלט על העולם, כמובן. ג'וש היה אמור לטפל במדיניות החוץ, והוא השאיר אותי עם כל העבודה. אני מתכוונת להגיש תלונה."
האם ציינתי שהומור בעיתוי מפוקפק הוא משהו שעובר בתורשה במשפחה שלנו?
אין ספק שכולם הרוויחו מזה שהסתתרתי בחדרון הציוד. כל האנשים הזרים האלה רוצים לראות אותי יפה ובוכייה. (יש דבר כזה בכלל? איך אפשר שלא להיראות כמו גוש נזלת סמוק כשמי מלח דולפים לך מהעיניים?) אף אחד לא הגיע למפגן הדכדוך הזה כדי לשמוע את ההערות העוקצניות והמורבידיות שלי על אחי המת.
אמא שלי היתה זאת שדרשה שנקיים לוויה כהלכתה. ססיליה סנדרסון זקוקה להוד ולהדר של המסורת כדי להתאבל על הבן שהיא בקושי אהבה בימי חייו. חלק מהעדר שמחוץ לחדרון מורכב מחברים של ג'וש, אבל רובם הגיעו בגללה, ובגלל המאמרים שהיא כתבה והפוסטים שהיא פרסמה על מאבקו מעורר ההשראה של בנה בסרטן במשך שנה. המוות שלו שילש את מספר העוקבים שלה.
ואני נקלעתי איכשהו לחדרון הזה עם האדם היחיד שאני מעוניינת לא לראות עוד יותר מאשר אמא שלי, חובבת הסֶלפים.
"רשמתי לפני," אומר דום, שלא מתרגש מההצהרה המגוחכת שלי. הוא גוהר מעלי. "חיפשתי "
"נייר טואלט?" אני קוטעת אותו. "הגעת למקום הנכון. אל תתבייש. שמעתי שאבל עלול לגרום לשלשול. אני אגיד לכולם שהרגשת לא טוב." לגלוג הוא הדרך היחידה להסיח את דעתי מהתגובות של הגוף שלי לנוכחות שלו. הוא מתחמם, וקופא, מעקצץ, ומתאבן.
זה כמו מחלה. דום מידבק.
והוא עמיד בפני ובפני השלשול המילולי שלי.
"תודה," הוא מסנן ביובש, ואז קולו מתרכך. "מה שלומך?" דום משלב את זרועותיו ומסתכל עלי מלמעלה. אני רואה שהסנטר שלו מתרומם ומרגישה את כובד המבט שלו על הפנים שלי. יש משהו תובעני ביציבה שלו, כאילו הוא מצפה שאתאר בפירוט את מצבי הנפשי.
דומיניק פרי רגיל לשלוט בעניינים.
החדרון הזה שהיה קטן עוד לפני שהוא נדחק פנימה נהפך פתאום לחדרון שלו. תחושת הקלאוסטרופוביה גורמת לאצבעות שלי לגשש אחר המשאף. אני נדחקת על פניו, חייבת לצאת מפה. חייבת לנשום אוויר נקי. נקי ממנו.
"שלומי יוצא מן הכלל. אני מרגישה כמו הניצולה האחרונה בסרט אימה." אני משתדלת להתעלם מהבחור השתלטן הזה ומעיפה מבט למחשב כדי לוודא שהוא לא ניזוק בזמן הביקור הקצר שלי בארגז. נראה שהכול בסדר. אני סוגרת את המחשב, תוחבת אותו לתא המרופד ותולה את התיק על הכתף בדרך לדלת.
דום עקב אחרי כל תנועה שלי, ועכשיו הוא מסתובב בעקבותי.
"אני יודע שעבר הרבה זמן, אבל אני כאן." הקול שלו שורט את קצות העצבים שלי ומשאיר אותי מרוטה באצבעות קפואות על הידית. "את יכולה לדבר איתי."
עבר הרבה זמן.
גם זאת דרך לסכם את הלילה שבילינו ביחד, ואת הבוקר למחרת, שבו הוא...
אל תחשבי על זה.
כי אני עלולה סוף סוף לפרוץ בבכי. ואם אני צריכה לשפוך דמעות ביום הזה, כדאי מאוד שהן יהיו על ג'וש ולא על איזה שמוק שהתחרט על מה שקרה בינינו.
"ממש נחמד מצדך, אבל אני בסדר." אני נחלצת מהארון המחניק. "יש הרבה סטוצים שאני יכולה להתקשר אליהם ולנהל איתם שיחה רגשית עמוקה. אתה האחרון ברשימה."
אני משאירה אותו שם וחוצה את המסדרון לעבר ההתקהלות הקולנית שאין לי שום רצון להצטרף אליה. אבל פטפוטים מביכים עם זרים עדיפים על כל דקה נוספת בחלל סגור עם מישהו שיש לי ממנו רק זיכרונות רעים.
אם בעבודה היו שומעים איך דיברתי כרגע עם דום, היו חושבים שננשכתי על ידי זומבית ביצ'ית. אבל זה לא מזיז לי. אין מצב, או ממד, שבו ארשה לבחור הזה לפגוע בי שוב.
מאדי הצעירה התנהלה אחרת לגמרי.
בנעורי הייתי עושה הכול כדי לזכות בשביב מתשומת הלב של דומיניק פרי. הוא כיכב בפנטזיות הנעורים שלי. חלמתי שיום יבוא והוא יראה בי לא רק את האחות הקטנה של החבר הכי טוב שלו.
כשהייתי בת תשע עשרה, החלום התגשם.
אבל מהר מאוד הוא נהפך לסיוט שרק גרם לי לארוז הכול ולברוח לקצה השני של ארצות הברית, כדי שלעולם לא אצטרך לראות שוב את הפנים היפות שלו, ששברו לי את הלב.
אני חומקת מקבוצה צפופה של משתתפים לא מוכרים, ומתקרבת אט אט אל שולחן מכוסה תצלומים ממוסגרים של אחי. יש כל כך הרבה תמונות שלו. אני מופיעה באחדות מהן. אבל רוב התמונות הן של ג'וש וחברים. ג'וש בנופים יפים. ג'וש בהרפתקה. ג'וש בנסיעה. ותמיד מחייך.
תמיד עוזב.
השולחן הוא כמו אוסף מראות מעוותות של כל התקופות שבהן הוא היה נורא רחוק ממני, ולא ראיתי אותו המון זמן.
גם אני עזבתי. לא כל ההיעדרויות היו באשמתו.
אבל עכשיו הוא נעדר לצמיתות.
"מאדי."
דום בא אחרי, ואני שונאת שהוא אומר את השם שלי כי הוא נשמע כל כך טוב בקולו הרועם.
"דומיניק," אני אומרת בקול נמוך ועמוק, מנסה לחקות את צורת הדיבור שלו. אין שום צורך שאסתובב ואסתכל עליו כשהוא מטיל עלי צל כבד, כמו הר. "אמרתי לך שהכול מעולה. לך תעמיד פנים שאכפת לך ממישהו אחר."
"אני המוציא לפועל של הצוואה של ג'וש."
לוקח לי רגע לעכל את דבריו. בעיקר כי אין לי מושג מה זה מוציא לפועל.
"מה?" אני לא עומדת בפיתוי ומרימה את המבט אל זרע הפורענות הגבוה של חיי.
"הוא מינה אותי למוציא לפועל," חוזר דום, ואני עדיין לא יודעת מה זה אומר, וזה מרתיח אותי. "הוא רצה למסור כמה פריטים לקרובי משפחה" הוא מצביע עלי כאילו שכחתי שג'וש הוא אחי "וחברים קרובים. אז מכיוון שכולנו כאן, ביקשתי שיפנו לנו חדר כדי שנוכל לדבר. אני אחלק לכם הכול."
"רגע," אני מתפרצת. "רגע, רגע, רגע." הידיים שלי מתנופפות באוויר כי אני מנסה לסתום לו את הפה לפני שיגיד עוד משהו שיקפיץ אותי. "זה לא משהו שעורך דין אמור לעשות?"
דום מסתכל עלי והפנים שלו לא חושפות דבר. "מוציאים לפועל לא חייבים להיות עורכי דין. אפשר למנות כל אחד."
בין השיטין אני קולטת שאלה דוממת אבל שיפוטית. את לא סידרת את כל העניינים שלך לקראת יום מותך, מאדי?
לא, לא סידרתי. כי אני בחורה נורמלית בת עשרים ושש.
"וג'וש בחר... בך."
אחי מינה את דומיניק פרי, מר שמוק אחראי, במקום למנות אותי לתפקיד הזה.
אתה צוחק עלי, ג'וש?
ולא שהיינו מנוכרים ובקושי הכרנו. היינו קרובים. דיברנו בטלפון פעם בשבוע, גם כשהוא היה בקצה העולם. הבדיחות הפרטיות שלנו יכלו למלא ספרייה ציבורית של עיירה קטנה.
כשג'וש סיפר לי שהוא חולה, הוא בכה, ואני בכיתי, והתחבקנו ושיקרנו אחד לשני ואמרנו שהוא יכסח לסרטן הזה את הצורה.
אבל כשהוא חיפש מוציא לפועל מכובד ורשמי, הוא בחר בדום.
אני בוהה במקבץ הג'ושים הממוסגרים על השולחן, ומדמיינת את אחי צוחק לנוכח התסכול שלי.
"יש לי משהו בשבילך. ממנו." דום מתרחק קצת כשהוא מדבר, כי הוא יודע שמבחינתי זאת שירת הסירנה.
משהו מג'וש. אני חייבת לקבל את הפריט המסתורי הזה, גם אם אחי נתן אותו לאיש השנוא עלי ביותר בעולם. אני מתפתה לסנן תביא! ולשלוח ידיים, אבל עוד יש לי קצת כבוד עצמי.
ממש קצת.
"טוב!" אני מתפרצת. "אני אבוא לחדר המיוחד שלך, הוד רוממותך המוציא לפועל."
הבחור מנענע בראשו ומוביל אותי. לפחות הוא מרחיק אותי מהמולת הזרים.
אבל אם כל המשפחה שלי אמורה להתכנס בחדר הזה, סימן ש
"מדלין!" הקול של אמא שלי נשמע ברגע שאני חוצה את הסף. "אוי, מדלין. הנה את." היא ניגשת אלי בחליפה שחורה ונעלי עקב, כאילו היא צועדת על השטיח האדום. היא מחבקת אותי במחווה אגבית לחלוטין. אפשר ממש לחשוב שהיא עשתה את זה כל החיים.
והיא לא. אני יכולה לספור על אצבעות שתי ידיים את הפעמים שססיליה סנדרסון חיבקה אותי, ועדיין יישארו לי כמה אצבעות פנויות.
"אמא." אני טופחת במבוכה על שכמה ושומטת את ידי.
היא מרפה ממני ומחליקה את השיער שלי בשתי הידיים. "בואי. רגעים כאלה חשוב לזכור."
לפני שאני מספיק להבין מה היא עושה, אמא מרימה את הטלפון שלה, מצמידה את הראש שלי לחזה שלה ומצלמת. אני לא מספיקה להגיד שאני דווקא מעדיפה לשכוח את היום הזה בעזרת כמות מוגזמת של ג'ין בהמשך הערב.
אמא משחררת אותי בפתאומיות כזאת שאני מועדת לאחור. לא שהיא שמה לב, כי היא מרוכזת במסך, מנסחת איזה פוסט או משהו על האם האבלה והבת היחידה והאהובה שנותרה לה.
לחיצה חזקה על הגב התחתון מייצבת אותי. אני מצדדת מבט ורואה שדום תפס אותי, אבל לפני שאני מספיקה לסנן משהו, הוא כבר עוקף אותי בלי להוציא מילה.
"שחור זה לא הצבע שלך," ממלמלת ססיליה ומסיחה את דעתי.
הייתם מאמינים שזאת הערה בדרגת פוגענות מתונה יחסית לעומת הערות אחרות שהיא פלטה במהלך חיי?
"תודה, אמא. אני מעריכה את המשוב." יכולתי לטרוח ולומר, היי אמא, אולי כדאי שלא תעליבי את הבת שלך כשהיא לובשת שחור כי היא מתאבלת על אחיה המת.
אבל אז היא תגלגל עיניים ותטען שאני סתם דרמטית, מה שיוביל לפינג פונג מיותר שממילא לא ישנה את האופן שבו היא מדברת אלי. אם המוות של ג'וש לא הספיק כדי שססיליה תעשה חשבון נפש לגבי היחס שלה לבת היחידה שנותרה לה, איזה סיכוי יש לי?
אישה חמושה בכוס מרטיני מתקרבת אלינו. אני מברכת על הגעתה, כי עכשיו אני יודעת שיש כאן בר.
"הַיי, דודה פלורנס," אני מברכת אותה. היא לא באמת דודה שלי. פלורנס היא אמא של ססיליה, כלומר סבתא שלי, והאישה שגידלה אותי לכל דבר ועניין, למרות שקשה לקרוא לזה גידול ילדים. היא בעיקר קבעה חוקים, ואם היא תפסה את ג'וש או אותי מפרים אותם, היא נעלה אותנו מחוץ לבית עד שצעקנו מספיק התנצלויות דרך החלון, וקיבלנו חנינה.
"מדלין. איך בסיאטל?" פלורנס מצמצמת עיניים ובוחנת את פני. "אני יודע שגשום אצלכם, אבל את יוצאת לשמש לפעמים? לעולם לא תמצאי גבר אם תהיי כל כך חיוורת."
אגרוף מספר שתיים להיום. שלוש, אם מחשיבים את דום, שמצא אותי מפרכסת בין גלילים של נייר טואלט.
"את יודעת מה? אולי באמת יש לנו שמש. אני אבדוק. חבל שאנשים יחשבו שאני הגווייה." אין טעם לטעון ששתיהן חיוורות בדיוק כמוני, ושהעור שלנו נשרף במקום להשתזף כשאני יוצאת, אני תמיד חובשת כובע ומורחת שכבה עבה של קרם הגנה.
היא מעווה את פניה לנוכח ההשוואה.
למרבה המזל, כשאני מסתכלת מעבר לשתי קרובות המשפחה שלי, אני רואה אוסף של פרצופים מעודדים. אני עוקפת את אמא שלי ונכנסת היישר אל חיבוקה של האישה שהלוואי שהיתה יולדת אותי.
"מאדי! אוי, מאדי. אני כל כך מצטערת." אמיליה פרי, אמא של דום, מועכת אותי בזרועותיה. החיבוק הזה מביע את כל החום שחסר בחיבוק של אמא שלי. "אני לא יכולה אפילו... אין לי מילים." היא מצמידה אותי אל גופה הרך בזרועותיה החזקות, ואני מריחה את שמפו הווניל משערה השחור כדיו.
"זה בסדר." אני לא חבקנית גדולה, אבל אני נצמדת לאמיליה ומרגישה את הלחץ מצטבר מאחורי העיניים, אבל ללא הרטיבות הנדרשת.
מה לא בסדר איתי? למה עוד לא בכיתי?
עבר שבוע מאז שהרופאים הכריזו על מותו של ג'וש, ועוד לא הזלתי דמעה.
אולי אני קרה בדיוק כמו אמא שלי וסבתא שלי. תמיד חשבתי שאני שונה מהן. שקורצתי מחומר אחר.
אבל אולי סתם השליתי את עצמי.
"אלוהים. תראי אותי." אמיליה משחררת אותי, שולפת ממחטה מהכיס ומוחה את הדמעות מלחייה. "מר פרי רצה לבוא, אבל היה מקרה חירום והזעיקו אותו. הוא שולח את אהבתו."
נתניאל פרי הוא נוירולוג בבית החולים המקומי, ואמיליה היא מנהלת קשרי חוץ של עמותה למען אנרגיה ירוקה. זה לפחות מה שהם עשו פעם. מזמן לא דיברנו.
"אם את צריכה משהו," היא ממשיכה, "רק תגידי. ג'וש היה בן משפחה. את בת משפחה."
אני?
אני מרגישה כאב באזור הסרעפת ומעסה את עצם החזה.
"תודה," אני מפטירה.
"את כמו בת משפחה," מבהיר קול עליז, ואני מציצה ורואה זוג עיניים חומות שובבות בתוך פרצוף דומה לגבר שאני שונאת, אבל לא בדיוק. "תזכרי שאין בינינו קשר דם. אז... כאילו... מותר לנו לצאת, את מבינה?" הבחור שולח לי חיוך רחב ומקסים.
אדם פרי. עומד ליד קרטר, האח התאום שלו, היפה באותה המידה. האחים הצעירים של דום שזכורים לי כצמד בני שלוש עשרה כחושים מתנשאים מעלי ומעל אמם, ונראים כמו שחיינים אולימפיים לא פחות ממייקל פלפס.
"בפעם האחרונה שראיתי אותך, לא ידעת לנהוג," אני מזכירה לו.
"כן, אבל גדלתי מאז. אני יכול לקחת אותך לאן שאת רוצה." הוא מנענע את גבותיו, וקרטר משמיע נחרה.
"אתה מתחיל איתי בלוויה של אחי?"
החיוך הפלרטטני של אדם נמחק. "אוי, סליחה. זה חסר רגישות מצדי."
"לא. זה בסדר." אני מושיטה יד וטופחת על החזה שלו. הבחור הצמיח שרירים בשבע השנים האחרונות. "התחלת יפה. תמשיך."
פניו אורות כמו פעם, כשנתתי לו את כל הקיט קטים מקערית הממתקים בהלואין. "באמת? טוב. זוכרת את הביקיני הסגול שלבשת "
"לא." המילה, שנאמרת בקול עמוק ותקיף, קוטעת את החנופה של אדם.
כמעט שכחתי שדום נמצא כאן. טוב... זה שקר. אבל כשהוא לא דיבר, היה לי קל יותר להעמיד פנים.
אדם משרבב שפתיים ומסתכל מעבר לכתף שלי. "מה? רק רציתי להחמיא לה."
"לא ככה," דום נוהם מאחורי, ואני כובשת את הרעד שחולף בי ושונאת את העובדה שכל תא בגופי רוצה להסתובב ולבחון את הבעת הפנים שלו.
אני מתמקדת באדם.
"אני רוצה לשמוע את המחמאה," אני אומרת. יהיה נחמד לקבל זריקת עידוד אחרי הטיפול של אמא וסבתא.
החיוך של אדם חוזר, והפעם בלוויית הבעה מיתממת. "תודה רבה, מאדי. התכוונתי להגיד, בכבוד רב, שהביקיני הסגול " הוא שותק ומחכה שאחיו הבכור יקטע אותו שוב. דום שותק ואדם ממשיך לדבר, במהירות "עשה לך ציצים מדהימים וזכה למקום של כבוד בבנק הגירויים של נעורי."
"אדם!" גברת פרי משתנקת וקרטר משתעל לתוך האגרוף. דום נוהם, ומזווית העין השמאלית אני רואה אותו מגיח ומסתער על אחיו.
אבל אני מספיקה להגיע אליו קודם.
אני כורכת את זרועותי על הצוואר של אדם, והבחור המגודל מניף אותי בחיבוק מוחץ עצמות.
"תודה," אני מפטירה לתוך הצוואר שלו. "הייתי צריכה את זה."
"תבואי כל יום." הוא מנמיך את קולו לגובה קולי. "ואם בא לך להירגע, תחפשי אותי. הבאתי וִיד. חומר מעולה. בשביל מאדי סנדרסון רק הטוב ביותר."
כשהוא מניח אותי על הארץ, אני עושה משהו שלא ציפיתי לעשות היום.
אני צוחקת.
המחשבה שדום עשה כמיטב יכולתו לשלוט באחיו הסוררים משימה שהוא מבצע מגיל תשע ואחד מהם בכל זאת הצליח להבריח וִיד ללוויה גורמת לי סיפוק אדיר.
"אתה באמת יודע לפתות בחורה." אני מצחקקת. "תודה על ההצעה הנדיבה."
דום מעביר בינינו מבט זועף, לא מודע למה שאחיו הקטן לחש לי באוזן.
כיף לו שיש לו אח שאפשר להתעצבן עליו. המחשבה מזכירה לי את הזעם ואת האובדן שלי, שבגללם נתתי לדום לגרור אותי לחדר הזה מלכתחילה.
"רצית להוציא לפועל," אני מדרבנת אותו, ומנסה להסוות את הכעס על התפקיד שהוא קיבל.
דום מחכה עוד רגע לפני שהוא ניגש לשולחן ומרים תיקיית אקורדיון. הוא מתיר את הקשר, משאיר אותה סגורה ופונה לקהל הקטן. "ג'וש כתב בצוואה שהוא השאיר מכתבים לכל הנוכחים בחדר."
מכתב. כפות הידיים שלי מזיעות והלב שלי דופק כשאני מדמיינת את צל הרפאים של אחי מוכן ומזומן לפטפט איתי מהעולם הבא. זה כל מה שאני רוצה. עוד קצת זמן איתו.
דום שולף את המעטפות בזו אחר זו ומקריא את השמות. "ססיליה סנדרסון. פלורנס סנדרסון. אמא נראה לי שזה בשבילך ובשביל אבא. קרטר. אדם."
אני, אני, אני. תגיד את השם שלי. תן לי את המכתב!
"רוזלין."
אני מתכווצת ומסיטה את המבט בדיוק בזמן כדי לראות את הבחורה ניגשת ומקבלת את הפיסה שלה מאחי. תלתלי הברונזה שלה אסופים בפקעת גבוהה, הרחק מהלחיים, כך שרואים היטב את הדמעות זולגות מעיניה מתחת לריסים העבים. הנה מישהי יפה ובוכייה. אצל רוזלין אפילו האבל נראה טוב.
לא שמתי לב שהיא נמצאת בחדר, אבל הייתי צריכה לנחש.
ברור שאשתו של דום תהיה כאן.
דומיניק ורוזלין פרי. הזוג המושלם, ושני החברים הכי טובים של ג'וש.
בנסיבות אחרות הייתי אוכלת סרטים ומשווה את עצמי לאישה המהממת שדום העדיף על פני. אבל היום יש לי משהו חשוב יותר להתמקד בו.
המכתב שלי.
תן לי את המכתב שלי.
"נשאר עוד אחד," ממלמל דום, ואני לא מצליחה לכבוש את החיוך המרושע.
השמוק האחראי הוא המוציא לפועל של הצוואה, אבל הוא לא קיבל בונוס.
אז את מי ג'וש הכי אהב, אה? אני נושכת את השפה התחתונה כדי שהזומבית הביצ'ית שבתוכי לא תצחקק ותחשוף את קיומה בפני בני משפחת פרי שאני כן אוהבת.
דום שולף את המעטפה הכי עבה, מאלה שנסגרות באטב מתכת.
"תן לי את זה." אני מושיטה יד לחבילה, קנאית לשמץ מג'וש שנמצא בתוכה.
"זה לא בשבילך." דום לוטש מבט בחבילה האחרונה, והגבות העבות שלו מתכווצות.
"מה?" השאלה החד הברתית מפלחת את החדר, חדה וקרה כאילו מישהו יידה נטיף קרח. כולם מפסיקים לקרוע את המעטפות.
כנראה שמעתי לא נכון.
לא. לא, לא, לא.
ג'וש אהב לשחק משחקים, אבל הם לא היו אכזריים. אחי לא היה כותב מילים אחרונות לכולם חוץ ממני.
המבט של דום ננעץ במבטי, והעיניים שלו מביעות הפתעה שהוא לא מרשה לעצמו להסגיר בדרך כלל.
מה מסעיר כל כך את השמוק האחראי?
"זה בשבילנו," הוא אומר.
דום הופך את המעטפה ומראה לי את כתב היד המוכר עד כאב. ג'וש כתב את האותיות האלה במו ידיו. כשאני קולטת מה כתוב בטוש העבה, אני מרגישה שנקלעתי לסרט אימה.
מאדי ודום
- 2 -
הוא הפך אותי לארוחת קומבו? מה אני, הצ'יפס ליד ההמבורגר של דומיניק?
אני חוצה את החדר, עיני נעוצות בשני השמות, הכתובים זה לצד זה, שמעולם לא התחברו ולעולם לא יתחברו.
מאדי ודום
אני והשמוק האחראי.
אמא שלי וסבתא שלי קיבלו כל אחת מכתב נפרד. התאומים קיבלו שתי מעטפות. אפילו אשתו של דום זכתה במכתב משלה. ונכון, אני יודעת שג'וש היה גם חבר של רוזלין, אבל תעשו לי טובה.
הם זוג נשוי.
אני האחות שלו לעזאזל.
האצבעות שלי מברישות את המעטפה העבה ומנסות לחטוף את התשורה הפוגענית. אבל אני מפספסת.
אני מפספסת כי דום מרחיק אותה ממני. הוא עושה את זה בקלות, כי הוא גבוה ממני בשלושים סנטימטר.
"אם אתה רוצה להשתמש באשכים שלך למשהו אחר מלבד געגועים לימים הטובים לפני שריסקתי אותם באגרוף, אתה תיתן לי את המעטפה הזאת." אני מסננת את האיום למרות ההשפלה, מזנקת שוב, ומפספסת, שוב, בגדול. הצביטה בבהונות לא עוזרת.
"זה גם שלי." דום מחזיק את המעטפה גבוה מעל הראש. "אני רוצה לדעת מה הוא כתב לפני שתברחי עם זה."
"לא התכוונתי לברוח עם זה."
ועוד איך התכוונתי לברוח עם זה.
"שקרנית," הוא מסנן, אבל מוריד את היד.
"מי כמוך יודע," אני יורה בחזרה כי הזומבית הביצ'ית משתוללת בתוכי. אני חוטפת את המכתב מהידיים שלו אבל נשארת במקום. בעיקר מפני שמשהו במבט החודר של דום מלמד אותי שהוא יחטוף אותי אם רק אנסה לברוח.
"זאת בדיחה!" הצעקה של סבתא שלי מסיחה את דעתי, ואני מעיפה מבט ורואה את הפנים הסמוקות שלה ואת כוס המשקה הזנוחה על שולחן צדדי. "עוד בדיחה משונה של ג'וש שאני לא מבינה." פלורנס מחזיקה פיסת נייר מקופלת. היא הופכת אותה מצד לצד, כאילו מחפשת משהו. "כתוב פה רק" היא מרימה אותה, והפה שלה מתעקל בחיוך יהיר "תודה על שנים של טיפול פסיכולוגי."
אלוהים. לרגע קצר וזוהר אני מעריצה ואוהבת את אחי יותר מתמיד. ברור שג'וש סנדרסון חצוף מספיק כדי לנטור טינה גם בקבר.
"לא מימנתי לו שום טיפול פסיכולוגי," היא נוהמת, באטימות מוחלטת. "כן שילמתי על בגדים, אוכל וקורת גג לילד השחצן הזה. הוא התפרנס מצילום. איפה הצ'ק שלי? איפה כל הכסף שמגיע לי?" היא לוטשת מבט בדום, כאילו הוא שומר על תיבת האוצר של ג'וש.
הוא נתן לך בדיוק את מה שמגיע לך, מתחשק לי לצעוק לה ישר בפרצוף. אבל שנים של חיים בצלו הקר של הבוז של פלורנס לימדו אותי לשמור את הדעות שלי לעצמי.
"היו לו הוצאות רפואיות," מתפרצת רוזלין, שמעולם לא פחדה מהשיפוטיות של סבתא שלי. "באת כדי לקבל פיצוי? כי אם כן, את יכולה ללכת." אשתו של דום מצביעה על הדלת ביד אחת, וביד השנייה מצמידה את המעטפה הסגורה שלה לחזה כדי להדגיש כמה היא יקרה ללבה.
פלורנס מתפוצצת, ואם לא הייתי קטנונית הייתי מוחאת כפיים לרוזלין.
אבל אני מסרבת למחוא כפיים, כי אני נוטרת טינה לא פחות מאחי. אני לא יודעת אם רוזלין התכוונה לנפץ את חלומות הנעורים שלי, אבל היא תמיד תהיה הבחורה שדום העדיף על פני. וגם אם אני רק שונאת אותו עכשיו וכבר לא חולמת על הגבר התפוס אני לא מצליחה להתגבר על הטינה שלי כלפיה.
וזה לא שאני שונאת את רוזלין. לא בדיוק.
מאז ומתמיד שנאתי את עצמי בחברתה. בצעירותי הסתכלתי מהצד על החברות האמיצה של רוזלין עם ג'וש ודום עוד לפני שמישהי מאיתנו חלמה על זוגיות איתו. ומכיוון שהבחורה המוכשרת והמקסימה הזאת נכחה בקביעות בחיינו, אמא שלי כשהיתה בסביבה תמיד השוותה בינינו. רוזלין נהייתה לקנה המידה שאמא שלי השתמשה בו כדי לתאר את הפגמים הרבים שלי. מהר מאוד הפנמתי את ההערות שלה ונהפכתי לגרסה גרועה עוד יותר של עצמי. גרֶמלינית קנאית ותאבת בצע שלעולם לא תשתווה לרוזלין מבחינת היופי, ההתנהלות והיכולת להטריף את סבתא שלי. לידה, אני נראית כמו גוש של חוסר ביטחון בגובה חמישה סנטימטר.
אז אני מתחמקת גם ממנה.
"בחיים לא " פותחת פלורנס.
"אולי," גברת פרי קוטעת את סבתא שלי בדיפלומטיות רבה יותר מזאת של כלתה, "ניקח את המכתבים שקיבלנו מג'וש ונקרא אותם אחר כך. ואז כשייגמר היום העצוב הזה, שמתמקד באבל תבקשו מדום להבהיר דברים בצוואה של ג'וש." הקול שלה מתקשח במשפט האחרון, והיא מעבירה את מבטה בין סבתא שלי לאמא שלי.
האזהרה ברורה.
לכן אולי לא אכפת מהילדים שלכן מספיק כדי להגן עליהם, אבל גברת פרי תגן עליהם, ועוד איך.
אמא שלי נוחרת בבוז ותוחבת את המכתב שלה לתיק המעצבים; היא מן הסתם חוששת שהוא עוין לא פחות מהמכתב של פלורנס. אני רואה איך הוא עוטה את הבעת האם האבלה חיוך קטן ורוטט שנועד לבטא עוצמה למרות הכאב רגע לפני שהיא יוצאת אל המוני העוקבים המעריצים אותה. פלורנס מרימה את כוס המרטיני ומטופפת בעקבותיה, בלי לטרוח אפילו לשנות את הבעתה.
ברוך שפטרנו.
"את רוצה לחכות?" הקול העמוק של דום לוכד את תשומת לבי ושוב מורט את קצות העצבים שלי. אני חושקת שיניים ומכריחה את עצמי להגיב.
"אני לא יכולה."
ג'וש נמצא במעטפה הזאת.
חוץ מזה, לחכות פירושו להמשיך לסבול את נוכחותו של דום.
"אולי נפנה את החדר ואתם תישארו?" אמיליה שוב נחלצת לעזרתי ופורשת את זרועותיה לרווחה, כמו לחיבוק, כדי להוביל את התאומים ואת רוזלין לעבר הדלת. הם יוצאים באי רצון, ובעל כורחי אני עוקבת במבטי אחרי רוזלין.
הכתפיים שלה שפופות מצער, וזה מובן בהחלט. אבל משום מה היא לא מנסה לנחם את דום לפני שהיא יוצאת. היא לא אומרת מילה ולא מעיפה אפילו מבט אחד לעברו.
הם רבו?
אני מנענעת בראשי וגונחת בסלידה עצמית. אני נמצאת כאן בקושי שבוע, וכבר חזרתי להרגלים הישנים. כלומר, לרגל אחרי היחסים של דום ורוזלין.
הם התחילו לצאת בתיכון, ומכיוון שהייתי מאוהבת עד הגג בחבר הכי טוב של אחי, פיתחתי אובססיה לבחורה שכבשה את לבו. כאילו שאם אכיר את כל הדקויות ביחסים שלהם, הוא ירצה אותי.
כשסיימתי את הקולג' חשבתי שהתגברתי על ההרגל הזה, אבל הנה אני כאן, מנסה לפרש את האינטראקציה ביניהם.
תפסיקי, תימהונית שכמותך. יש דברים חשובים יותר.
כמו המכתב שאני מחזיקה.
"את רוצה לקרוא "
"כן," אני קוטעת את דום. "אני אקרא את המכתב שלי." ואשתדל להעמיד פנים שג'וש כתב אותו לי, ורק לי.
באצבעות רועדות אני קורעת את שולי המעטפה, מתנחמת בלחץ הנדרש כדי לשסף את הנייר העבה שהיא עשויה ממנו. זאת מעטפה נוקשה, שנועדה להכיל מכתב ארוך מאוד. או יותר ממכתב אחד.
יותר מג'וש.
אני רואה פס לבן, מושכת אותו ושולפת פתק בכתב יד מאחי, כתוב על נייר קלף יפה שבראשו רישום של מצפן. מתאים לג'וש להשקיע במילים האחרונות שלו. הוא תמיד היה מסוג האנשים שקונים יומן יפה ומשתמשים בו, בעוד שאני קניתי יומן, הנחתי אותו על המדף, וחיכיתי שיהיה לי משהו מיוחד לכתוב בו. משהו ראוי לכריכה היפה.
משום מה, זה מעולם לא קרה.
ג'וש ידע לנצל את הדברים היפים בחיים, כשעוד היו לו כאלה.
"מה כתוב שם?" שואל דום, והמתח בקולו קורע אותי מתוך הזיכרון של אחי, שלרגע הרגיע אותי והשכיח ממני את העובדה שהוא מת.
אבל עכשיו המציאות מסנוורת אותי כמו פנסי מכונית שמתקרבת בלילה חשוך, והראש שלי מתחיל לפעום בכאב.
אני חושקת שיניים ונושמת דרך האף עד שהרוגז פוחת לרמה שאני מסוגלת לשלוט בה.
"מאדי היקרה," אני קוראת, "אחותי האהובה, והשמוק האחראי "
"זה לא מה שכתוב שם." הבחור רוכן מעל כתפי, כאילו מתכוון לעקוף אותי.
"אני מקריאה." אני מפנה לו את הגב, מצמידה את המכתב לחזה, ונועצת מבט בעיניים החומות, הרכות, שלא מתאימות לגבר הקשוח המסתתר מאחוריהן.
"אם לא תקריאי כמו שצריך, אני אקח את זה."
אני יודעת שהוא יממש את האיום, ומחליטה להפסיק לערוך את המכתב ולהקריא אותו כלשונו.
"טוב." אני מכחכחת בגרון ומתחילה מחדש.
מאדי היקרה, אחותי האהובה, ודום, החבר הכי טוב שלי,
אני עוד לא מוכן להיפרד.
הקול שלי נשבר, והצער הוא כמו מהמורה בכביש הדיבור שלי. אני בולעת רוק וממשיכה.
אני חושב שגם אם הייתי מת בעוד חמישים שנה, עדיין הייתי מרגיש שלא הספקתי לעבור את כל ההרפתקאות שרציתי. אבל הזמן אוזל. אני כותב לכם כשאני מרותק למיטה, אבל הדחף לטייל עדיין קיים בי. הדחף לקום ולראות עוד. לראות הכול.
ושוב אני עוצרת כדי לנשום ומנסה לא לטבוע בשנאה ובחוסר ההגינות של העולם: אחי, שרצה כל כך לחיות, לא זכה אפילו למחצית מהחיים שרובנו זוכים להם. אני ממשיכה.
אני לא מוכן להיפרד, אבל אני יודע שאין לי ברירה. אני חייב להיפרד מהעולם, ולהיפרד מכם. אבל אני לא חייב לעשות את זה עכשיו.
העיניים שלי ניתזות אל הדלת, כאילו ג'וש עומד להיכנס בחיוך ולהכריז שבעצם הוא לא מת. עוד לא. אנחנו לא חייבים להיפרד היום.
אבל הדלת לא נפתחת.
"מאדי..." דום מתקרב אלי, גופו הרחב גוהר מעלי, ואני תוהה אם הוא כועס ועומד לחטוף ממני את המכתב, כי אני מקריאה לאט מדי.
זה לא מכתב פרידה. יש כאן גם מכתב כזה. מצטער, אבל לא היתה לי ברירה. בכל אופן, זה לא המכתב הזה. זאת נקודת ההתחלה. אני רוצה שתעשו בשבילי משהו, ולמרבה המזל אתם לא יכולים להתווכח איתי כי אני מת.
אני בוהה בדף והגוף שלי מעקצץ מחמימות לנוכח ההומור המורבידי המוכר של ג'וש.
לא ראיתי כל מה שרציתי לראות, אז אתם תיאלצו לעבור כמה הרפתקאות בשבילי. אבל אל תדאגו, אני אבוא איתכם. למעשה, אני מתעקש להצטרף אליכם. אם תואילי בטובך, אגרנית.
כינוי החיבה שלו כמעט שובר אותי, אבל אני ממשיכה.
תארזו את האפר שלי ותפזרו חופן ממנו במדינות שמניתי בסוף המכתב. המדינות שלא הספקתי לבקר בהן. קחו אותי למקומות שפספסתי. יש פה מעטפה לכל אחד מכם. דום, תדאג שמאדי תגיע לאן שהיא צריכה להגיע. חלק מהמקומות כרוכים במאמץ גדול יותר מהליכה לבית קפה. עשיתי כסף טוב מהצילום, ואני מוריש את רובו לשניכם. אתם מוזמנים להשתמש בו כרצונכם, אבל אני מקווה שתקדישו חלק ממנו למסעות שלא עשיתי. תיהנו בשבילי. בבקשה. זה הדבר האחרון...
אני מועדת על המילה הזאת כאילו חטפתי אגרוף בלב.
הדבר האחרון שאני מבקש מכם. חוץ מזה, חשוב מאוד: אל תפתחו את המעטפות עד שתגיעו ליעדים המתאימים.
באהבה,
ג'וש
נ"ב: נראה לי שזמן איכות משותף יעשה לכם טוב. אל תשנאו אותי.
מתחת לחתימה שלו נמצאת הרשימה המובטחת. אני מונה בחשש הולך וגובר.
אחת... שתיים... שלוש... ארבע... חמש... שש... שבע... שמונה.
שמונה.
אחי רוצה שאפזר את האפר שלו בשמונה מדינות שונות.
הוא רוצה שאפזר את האפר שלו בשמונה מדינות שונות, יחד עם דומיניק פרי.
"הוא " דום מתחיל לדבר, אבל אני לא נשארת לשמוע.
אני רצה לדלת.
"מאדי!" השאגה שלו רודפת אחרי כשאני חוצה את המון הזרים הלבושים בשחור, והעיניים שלי תרות בייאוש אחרי היציאה. אני חייבת לצאת. אני צריכה אוויר.
אני צריכה את אחי.
אני שונאת את אחי.
תוכן המכתב משתחזר שוב ושוב בראשי כשאני מחפשת בנואשות משמעות אחרת. איך יכול להיות שזאת המשאלה האחרונה שלו? הוא לא ידע שהאובדן שלו מספיק קשה לי? עכשיו הוא דורש ממני לצאת למסע ברחבי ארצות הברית עם הבחור שאני הכי לא מעוניינת בחברתו?
והוא אפילו לא מואיל בטובו להיות כאן כדי שאוכל להתווכח איתו!
המעטפה הגדולה מתקמטת בין אצבעותי כשאני מפלסת לי דרך אל שמש הצהריים, כי מזג האוויר החורפי המתון מסרב ליישר קו עם העננים השחורים שמכסים את הלב והנשמה שלי.
ואפילו מחוץ לבניין המחניק אני מרגישה דחף להמשיך להתקדם. לברוח רחוק מספיק כדי להעמיד פנים שלא קראתי את המילים האלה. קשה לי לרוץ בנעלי העקב, והמחשב הנייד מתנגש שוב ושוב בירכיים האחוריות שלי.
מאחורי אני שומעת את דלת בית הלוויות נפתחת.
"מאדי! אל תברחי ממני!"
אבל זה מה שאני עושה מגיל תשע עשרה, ואין סיבה שאפסיק עכשיו. המבט שלי קולט שער פתוח, וכפות הרגליים מאיצות לעברו למרות הכאב בבהונות.
רוצי, רוצי, רוצי! צועק המוח שלי. תתרחקי כמה שיותר ואל תסתכלי אחורה!
"אל תעקוב אחרי!" אם דום יניח לי, אולי אצליח לשכוח מכאב הלב הזה.
"אל תאלצי אותי לרדוף אחרייך בבית הקברות." נימת הציווי שלו ורקיעות הרגליים שלו מדרבנות אותי להאיץ.
"אני לא אכריח אותך לעשות שום דבר!"
אני רצה הרחק מדום, עוקפת מצבות אבן עם שמות של אנשים שאולי שוכנים במקום שאחי שוכן בו. כולם השאירו מאחור אנשים כמוני. האם מישהו מהם הטיל על יקיריו משימה בלתי אפשרית?
הריאות שלי צורבות והאוויר נאבק להיכנס ולצאת. החריקות נעשות צורמניות יותר, צופר שמתריע שהתאמצתי יותר מדי ואני עומדת לשלם את המחיר. אני נעצרת בחריקה ליד מצבה גדולה במיוחד ונוטעת את כפות הידיים בברכיים כשהאוויר מתאמץ לעבור בקנה הנשימה שלי.
לא הייתי צריכה לרוץ.
אני שונאת את זה שדום צודק.
"מאדי?" הבחור שוב גוהר מעלי. הוא טוב בזה. בגהירה. נקווה שהגוף המגודל והעיניים הביקורתיות שלו לא יהיו הדבר האחרון שאני אראה לפני שאני מתעלפת. "שיט. איפה המשאף שלך?"
אני טופחת על התיק ומנסה למצוא את המכל הקטן. יד חזקה מסלקת את היד שלי ומשתחלת לכיס הצדדי, כאילו יודעת בדיוק איפה אני שומרת אותו. דום שולף את המשאף, מוודא שהפייה לא חסומה ותוחב אותו ליד שלי.
בעודי במצב הישרדותי בגלל מחסור בחמצן, אני מנערת את המכל ומנסה לתזמן את התזות התרופה לשאיפות שלי, כדי שהיא תגיע לריאות. מומלץ להשתמש בספֵּייסֶר מסכה גמישה שנצמדת למשאף אבל היא כל כך מגושמת שאני לא טורחת להסתובב איתה. במיוחד לאור העובדה שאני יכולה להעביר חודשים שלמים בלי התקף. אני חורקת עוד כמה פעמים, כמו פנימית עם פנצ'ר, מקווה שעברה דקה ומתיזה מנה שנייה, בתקווה שתעשה את כל הדרך לריאות ותרגיע אותן, תפתח את מעברי האוויר הסרבניים.
כשהייתי קטנה, היו לי התקפי אסתמה כל הזמן. לדעתי, פלורנס קנתה לי תרופות רק כדי שאחות בית הספר תפסיק להתקשר אליה וליידע אותה שהזמינו לי אמבולנס.
כשהתבגרתי המצב השתפר, וכיום יש לי תקופות ארוכות בלי התקפים.
אבל השילוב של האבל, הזעם והריצה היה כנראה מעל ליכולות של מערכת הנשימה הרגישה שלי.
הדקות חולפות והמאמץ לנשום פוחת. בשלב מסוים אני קולטת שאני יושבת על ספסל, ותוהה אם עשיתי את זה בעצמי או שהבחור שעומד לפני וחוסם את השמש בכתפיו הרחבות הוביל אותי לכאן.
זה מאוד מתאים לדום.
"אתה" אני מתכווצת וחורקת, מנסה לעקוף את הגרון המכווץ "הזמנת אמבולנס?"
"לא." הוא כורע לפני ונועץ בי מבט. "ראיתי מספיק התקפים שלך כדי לדעת מתי צריך לקחת אותך לבית חולים."
"כשאני מכחילה," אני אומרת. זאת היתה הבדיחה של ג'וש.
אנחנו יודעים שהמצב קשה כשאת נראית כמו דרדס.
השפתיים של דום מתעקלות, ואני מזכירה לעצמי להרחיק את המבט מהחיוך שלו.
"את רוצה לנסוע לבית חולים?" הוא שואל.
אני מנענעת בראשי.
לא. ממש ממש לא.
בפעם האחרונה שהייתי בבית חולים החזקתי את היד של ג'וש, והעור שלו היה קר וסדוק כי הוא שימר אנרגיה לצורכי הישרדות.
דום מהנהן, אבל ממשיך להשתופף על העקבים לפני.
אני מתעצבנת. "תפסיק להסתכל עלי ככה. תכף אני אהיה בסדר." כנראה. לפחות עכשיו אני מסוגלת לדבר ולהשתנק רק קצת בסוף כל משפט.
העיניים של דום מצטמצמות, אבל הוא מזדקף ומתחיל להתרחק. התקווה הקלושה שהוא עומד להסתלק ולהשאיר אותי לבד עם האומללות שלי מתפוגגת כשהוא מתכופף ומרים משהו מהעשב.
המעטפה.
היא כנראה נפלה לי כשנאבקתי לנשום. הוא פותח אותה לרווחה והופך אותה. מפל של מעטפות קטנות מחליק אל כף היד הגדולה שלו. דום מעלעל בהן, והאצבעות שלי חופנות את בד השמלה הנוקשה, מתות לחטוף אותן.
"שמונה," הוא אומר.
"אחת לכל מדינה." בדיוק כמו שג'וש כתב.
המכתב הארור הזה.
דום מכניס אותן בחזרה למעטפה הגדולה ופונה אלי.
"מה שלומך?"
זאת הפעם השנייה שהוא שואל אותי את השאלה הזאת היום. לפחות עכשיו זה קשור למצבי הגופני. "אני נושמת, אז יותר טוב." אני עדיין מסוחררת ומרגישה את כל האיברים הפנימיים שלי.
אבל אני חיה. גם זה משהו.
תשמעי," הוא אומר, "אני יודע שאת לא רוצה לעשות את זה "
"אתה צודק. אני לא רוצה."
"זאת המשאלה האחרונה של ג'וש."
אם היה לי כוח לקום ולדחוף אותו, הייתי עושה את זה. "אתה לא צריך להסביר לי. ואתה לא צריך לדבר בשמו. אהבתי אותו יותר משאתה אהבת אותו. ברור שאני אבצע את המשימה הדפוקה שלו. הוא מת. זה כל מה שנשאר לי ממנו."
הגערה גובה מחיר, ואחרי שאני משתעלת אני לוקחת עוד שאיפה מהתרופה.
דום ניגש אלי, מסתכל לי בעיניים, ואני רואה רגש כלשהו ניצת בעיניו, אבל הוא נעלם כל כך מהר, שלא הייתי מצליחה לפרש אותו גם אם הייתי רוצה.
"אנחנו עושים את זה?" הוא שואל כשהנשימה שלי נרגעת.
"כן." אני חושקת את הלסת ומכריחה את עצמי לפלוט, "אנחנו עושים את זה."
דום מעביר לי את המעטפה הגדולה, ואני מאמצת את מה שנשאר מאחי לחזה שלי, כי זאת נחמתי היחידה. כשדום מרפה מהמעטפה, משהו מבזיק על שורש כף היד שלו.
שעון. השעון של ג'וש.
אחי הוריש לו גם את זה? או שהוא נתן לו אותו במתנה לפני מותו?
בימים האחרונים בבית החולים, אחי היה מוקף באנשים כמעט כל רגע. במשך חודשים השתדלתי לבקר אותו כך שנהיה רק הוא ואני, אבל משלב מסוים נאלצתי לחלוק אותו, בדרך כלל עם שני חבריו הטובים.
אז גם רוזלין קיבלה חלק חשוב מג'וש?
אולי אם לא הייתי מתאמצת כל כך להתעלם ממנה ומדום, הייתי יודעת.
העיניים של דום מביטות מעלה לשמים ומצטמצמות אל מול אור השמש, כאילו רק עכשיו הבין שזה יום.
"טוב. אנחנו צריכים לתכנן."
לתכנן עם דום. לנסוע עם דום. להיפרד מאחי שוב ושוב ושוב בנוכחות הבחור שהוכיח בשלב מוקדם מאוד בחיי שאין לו שום בעיה להרוס אותי רגשית.
ושוב אני שולחת יד למשאף.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השני של הספר.
לורן קונולי / נ"ב: אני שונאת אותך
Lauren Connolly / PS: I Hate You
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: יעל לוי
עיצוב הכריכה העברית: סטודיו גאלה בע"מ
עיצוב טיפוגרפי ועימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
