החלקים הקודמים של הספר:
3.
היא השיבה את ידה מהפרה ופסעה בצעדים מהססים אל אמה, מתייראת מפני זעמה.
"בואי לחמאם. אין זמן. תראי איך את נראית ואיזה ריח עולה ממך. דווקא היום את צריכה לגעת בפרה המסריחה?"
נהיד לא שאלה מהו היום הזה שצחנת הפרה כל כך מפריעה לו והיא נדרשת להיות נקייה לכבודו. לא תמיד מובנים לה הדברים שמטילה עליה אמא, אבל משחר ילדותה היא חיה בידיעה שהמבוגרים תמיד צודקים ויש להישמע להם ללא עוררין. היא דלקה אחר צעדיה המואצים של אמה, בעודה מצמידה אל חזהּ את הבוחצ'ה שנטמן בידה, ובו כלי הרחצה, המגבת והבגדים הנקיים. בכל יום שישי נהגו הבנות לצאת עם אמא לחמאם הנשים, לאחר סיום הבישולים לשבת, ואילו אבנר עשה עם אביו את הדרך אל חמאם הגברים בשעת בוקר מוקדמת.
בהגיען לפתח החמאם הנצו בה עוד שתי תמיהות והצטרפו למוזרותו של היום: מדוע היא מגיעה לחמאם ביום שלישי? ומדוע אחיותיה אינן עמן? גם החופזה שנהגה בה אמה הפתיעה. "מהר, מהר, תחפפי, תקרצפי, תשטפי ונלך. לא לחלום."
היא השתדלה שלא להכעיס את אמא. ביום חשוב שכזה, הרגישה, עליה לנהוג מנהג של צייתנות יתר, ולכן מיהרה לבצע את הפעולות הנחוצות לניקיון גופה חפפה את ראשה פעמיים, שפשפה את עורה בכפפה המחוספסת עד שהאדים ושטפה את גופה במים. ידיה, שבכל יום שישי מתמלאות בקמטוטים בשל השהייה הממושכת במים החמים, יצאו הפעם חלקות ומתוחות.
בתוך שעה קלה שבו האם והבת לבית, ובהנחיית אמה פסחה נהיד על סירוק השיער במסרק הסמיך המבטיח הסרת כינים.
התבשילים הצנועים חביתת ירק, נזיד אטריות, מרק עוף, לחם רך וארוך וירק טרי הונחו על הסופרה, והנשים פצחו בתהלוכה חגיגית. בניגוד לאמא, שארשת פניה הקרינה מתיחות, יתר הנשים צהלו ושרו. אחדות מהן יצאו בצעדי ריקוד קלילים.
נהיד התיישבה ליד אחותה פארוך, ששלחה חיוכים לעבר הנשים המזמרות. היא המתינה לשקט שלקראת הארוחה והתבוננה באביה בציפייה לאמירה הקבועה שלו, "מַסְגֵד נָלוּן, סופרה טָלוּן, הָמוּם מָלוּן" (המסגד נועד לתפילה, שולחן האוכל לאכילה, והמקלחת לרחיצה. הווה אומר: אין משיחין בשעת הסעודה), אבל אבא שקוע היה בהרהורים ונראה כמי שאינו ער לשאון הרוחש סביבו. היא צבטה פיסה קטנה של לחם, קטמה בעזרת הכף נתח זעיר מחביתת הירק, נטלה כמה עלים מתוך קערת הירק, שבה היו ערוכים רשאד, טרגון, ריחן ונענע, והחלה ללעוס.
"תאכלי, יקירת לבי," הצטהלה לקראתה ביביג'אן חאנום. "את חייבת להיות חזקה ויפה, לא עור ועצמות." היא שלחה אל אמא קמר קריצה בתוספת לחישה משעשעת, "גברים אוהבים בשר," טלטלה ראשה לאחור בצחוק מתגלגל והביטה סביבה לבדוק אם היו עדים נוספים לאמירתה. אבל פניה של אמא נותרו חמורות. נהיד לא ידעה אם עליה להגיב להלצה הלא מובנת שהשמיעה ביביג'אן חאנום או לחשוק שפתיים כמו אמה. לבסוף בחרה למלט עיניה לצלחת.
מתוך הדיבורים המתרגשים סביבה בררה נהיד את שיחת הנשים הסמוכה אליה וזקפה אוזניה. "משאללה, הפנים של הילדה מושלמות," התפעלה ביביג'אן חאנום. "כזה יופי לא מוצאים בכל מקום. ואיזה שיער ארוך ומלא, בלי עין הרע. היא צריכה לשמור עליו. אומרים שבישראל יש הרבה כינים בגלל החום." "יהיה בסדר," חרצה אמא קמר בפנים קשוחות. "מה זה עניינך? את אל תדאגי ואל תלבי את האש. אבא שלה לחוץ מכל דבר שקשור אליה. הוא מתנהג כאילו יש לו רק בת אחת. כאילו אין לה עוד אחים ואחיות. וָהוֵוהלָה, אוי ואבוי אם יקרה לה משהו רע. את כל האשמה יטפול עלי."
"את צודקת, נדבר רק על דברים טובים. בקיבוץ, ברוך השם, שומרים עליהם. יהיה בסדר."
נהיד כיווצה את גבותיה. עלי הירק נתקעו בגרונה והניבו סדרה של שיעולים. הם מדברים עליה. רק לה שיער ארוך ומלא. הם מתכננים עבורה תוכניות. ומה הקשר לישראל? ישראל היא מדינה רחוקה, שאותה מזכירים בהקשר של תפילות וברכות ושל ירושלים הבנויה. מה זה נוגע אלי? תמהה, ומה זאת המילה המוזרה הזאת "קיבוץ"?
היא המשיכה להאזין כפי יכולתה ושמה לב כי השם יעקב חוזר ומופיע בדברי אמה ודודתה. יעקב? הבן של דוד משה? הוא נמצא בישראל, אבל איך כל זה מתקשר אליה?
"בהתחלה היא תשהה אצל בּיבּי מוֹרבָרי, סבתא מורברי, יחד עם דניאל. אחר כך תיסע לבֵּהַשְׁתִיֶה (מתחם בית הקברות היהודי, ששימש תחנת מעבר לעולים)," לחשה אמא לדודה סולטאן, שהצטרפה לשיחה.
נהיד חשה בלבול. היא חיפשה היכן לתלות את מבע התחנונים שלה. אביה ישב הרחק בעברו הנגדי של הסופרה, ראשו מוטה אל הצלחת, ידו ממוללת בכף, והאוכל שהונח בצלחתו אינו משנה צורתו וכַמותו.
היא קמה, הקיפה את שרשרת הסועדים ונדחקה בין אביה לבין אבנר. אחיה רטן, "מה את נדחפת?" אבל יצחק פינה לה מקום והיא התמקמה לצדו. "איפה הצלחת שלך?" שאל בקול סדוק.
"כבר אכלתי, באבא," אמרה בשקט ותהתה כיצד נפלט דבר השקר בקלילות מפיה.
"יופי, תאכלי ותהיי חזקה."
"אבל למה?" שאלה חלושות, למה כולם דואגים לה פתאום? השאלה נתלתה באוויר כמו בגד רטוב על חבל כביסה.
אבא השים עצמו שקוע באוכל. העיקר שיאכל, חשבה, אולי גם הוא צריך להתחזק.
פתאום קמו כולם. פתאום אצה הדרך. הבהלה רחשה סביב. "אין זמן לשבת כל היום. קומו, תנו לנו לפנות את הכלים, עוד מעט יגיע הערב הגדול!" התרתה דודתה סולטאן, ונראה כי כולם נרתעו מתקיפותה, קמו בצייתנות והחלו מתפזרים לכל עבר.
4.
אם הבוקר נפתח באופן משונה והצהריים העצימו את תחושת המוזרות, הגיע הערב והתמיהה הרקיעה שחקים. אמא הטילה על השולחן בגדי חג ודחקה בכולם, "תתלבשו מהר, יש לנו אורחים הערב!" ופנתה להיניק את וידה התינוקת, שכמו חשה בחריגותו של היום והיתה שקטה מאז הבוקר, עד שמאסה בהתעלמות הכללית מקיומה ופצחה במנגינת בכי.
נהיד תהתה מדוע אמה מודיעה על בואם של אורחים הערב, שהרי האורחים כבר נמצאים מהבוקר. היא נטלה את הבגד החדש, שמלה פרחונית מתנפנפת שאמה תפרה לה לפני חודש, ופנתה לחדרו של דניאל להתלבש. אחיותיה התלבשו בחדר המגורים, אבל מאז החלו ניצני נשיות לתת אותותיהם בגופה, חשה נבוכה לעמוד בבגדים תחתונים לעיניהם של בני המשפחה. גם בחמאם החלה להיתקף אי נוחות להתפשט לעיני הנשים, ואת ניסיונותיה להסוות את מערומיה גיבתה בעצימת עיניים אשליה כי מה שאינה רואה גם אחרות אינן רואות. היא סגרה את הדלת והחלה להתפשט. מאז עזב דניאל לטהרן הוסב חדרו לחדר אורחים. יהודים וגויים מיישובים סמוכים או רחוקים העוברים במקום זוכים להכנסת אורחים חמה, לארוחה וללינה.
אני נוסעת לדניאל, נזכרה בדברי אמה לסולטאן. סוף סוף אראה אותו. הוא יסביר לי הכול. וגם את ביבי מורברי אראה. לסבתא יש יותר זמן מאשר לאמא. אולי היא גם תלמד אותי לתפור.
"עוד לא התלבשת?" פניה החמוצות של אמה הופיעו בפתח החדר. "מה את חולמת? בואי, אעזור לך. כפרה על אחותך שמסי, היא כבר התלבשה, ואת יותר גדולה אבל חסרת תועלת כמו צנרת מקולקלת." קמר גרפה לידיה את השמלה תוך מלמולים של קוצר רוח.
נהיד חטפה את השמלה מידי אמה ונסוגה לעברו הנגדי של השולחן. "אני מתלבשת, את יכולה ללכת לאורחים, אמא. אני כבר באה."
"מה את מתביישת? מה יש לך להסתיר? בחמאם רואים הכול."
נהיד ליפפה בידיה את השמלה ותפרחת סמוקה כיסתה את לחייה.
"וָהוֵוהלָה, תפסיקי לקמט את השמלה!" צרחה אמה והוורידים בצווארה תפחו. "תלבשי אותה כבר, הנה אני הולכת. אַי חוֹדָה. יא אלוהים," נאנחה בכבדות, "אין לי כוח לילדה הזאת." היא הצליפה בה מבט מתרה בטרם יצאה וטרקה אחריה את הדלת.
נהיד הסירה בגדיה חיש מהר ועטתה את השמלה על גופה. מתחתיה לבשה את המכנסיים הצמודים. היא החליקה את כפות רגליה לנעליים החגיגיות ואז הבינה כי השמלה והנעליים החדשות בעצם נועדו ליום המיוחד הזה, יום שטרם הבינה מה תוכנו ומה משמעותו, אבל חושיה המשיכו לומר לה כי הדברים איכשהו נוגעים אליה.
"איפה אבא?" לחשה לאחותה פארוך, שהציצה מהמסדרון.
"יושב עם האורחים."
"תקראי לו, שיעשה לי צמות."
היא התיישבה שלובת רגליים על השטיח, ואבא התמקם מאחוריה. רגעים ארוכים ישבו בלי אומר ודברים, עד שנהיד הפרה את הדממה.
"באבא, אתה יכול לסרק אותי?"
"בָּלֶה, עַזִיזֶה דֵלֶם. כן, יקירת לבי," ענה והעביר מסרק בשערה. את מקומן של המילים החמות שליוו תמיד את הסירוק תפס שקט מטריד. היא התרכזה בפיתולי ידיו בשערה. הוא כחכח כמי שעומד לשאת נאום, אך לא אמר דבר.
"באבא," ניסתה להחיות את השיחה.
"בָּלֶה, עוֹמְרֶם. כן, חיים שלי."
"באבא, אני אשמור על הצמות האלה למחר לבית הספר. לא תצטרך לסרק אותי בבוקר."
אבא נתקף בשיעולים קצרים ולאחריהם אמר, "מחר את לא הולכת לבית הספר."
היא הפנתה את ראשה אליו. "מה, גם מחר? אני כבר בסדר, באבא ג'ון. כבר שכחתי מכל מה שקרה. גם החברות שכחו, אני בטוחה. אני בכלל לא עצובה."
"אני יודע, אני יודע... אינשאללה תמיד תהיי שמחה ואף פעם לא עצובה. מחר זה יום מיוחד."
היא רצתה לשאול: באבא, גם מחר יום מיוחד? לא מספיק היום הזה? אבל אביה הקדים אותה.
"לעזאזל, תראי מה קרה, הידיים שלי לא מתפקדות היום," פרצו המילים מפיו בעודו מנסה בפעם השלישית למתוח את קו הפסוקת בשערה. משנכשל שוב, קם על רגליו והפטיר, "תסתרקי בעצמך, הידיים שלי בוגדות בי," ומיד נמלך בדעתו, "היום לא צריך לעשות צמות. בואי עם שיער פזור, זה יפה לך." הוא נשק לה חפוזות ויצא מן החדר.
היא מיששה את המסרק שהונח בידה, בחנה את בבואתה במראה והבינה כי לא קיבלה מאבא לא צמות ולא את התשובה לשאלה שעמדה על קצה לשונה. כנראה תצטרך להמתין עד מחר.
לשמע הקולות הגוברים בבית נתלשה מהרהוריה והחלה להסתרק. צדקה אמא, אורחים נוספים הגיעו ועליה להיות מוכנה לפני שתנזוף בה שוב. היא הניחה לשערה לגלוש על עורפה ועל גבה, עד קו המותן.
בצאתה מן החדר נפל מבטה על אמא. היא נראתה אחרת. נהיד הופתעה מהזריזות שבה טרחה והתקינה עצמה לחגיגה המסתורית. גם היא היתה לבושה בשמלה חדשה, פרחונית ומרשרשת, שתפרה לעצמה. לחייה פודרו בסומק ושפתיה היו משוחות באודם בוהק. מחרוזת פנינים היתה תלויה על צווארה, עגילים תואמים השתלשלו מתנוכי אוזניה וצמידים חבקו את מפרקי כפות ידיה. נעלי העקב המהודרות היטיבו עם קומתה, אך הליכתה עליהן הזכירה ברווז מתנדנד. היא חיפשה עקבות של רוגז בעיניה ולא מצאה. אמא האירה לה פנים בשפתיים אדומות ומתוחות לתפארת, לקחה אותה בידה ולחשה: "טוב שבאת בשיער פזור, זה מתאים לך. תחזיקי את הראש גבוה ותחייכי אל האורחים. פנים מחייכות הן יפות, פנים חמוצות הן מכוערות."
אמה הובילה אותה אל קבוצת אורחים שהתקבצה סביב דוד משה ואשתו מָהין, הוריו של יעקב, והאורחים קיבלו את נהיד בפנים מוארות. "הנה נהיד שלנו, בתנו האהובה," הציגה אותה אמא בפני הבאים. נהיד הופתעה למשמע הביטוי החדש "בתנו האהובה" וחשבה לנצור אותו בלבה. עיני האם נדדו בין אחיה משה לגיסתה מהין ובחנו את תגובתם.
מהין הניעה ראשה בחנחון וסקרה אותה בארשת חקרנית. נהיד נזכרה בדברי אמה ומיד מתחה את שפתיה לחיוך. ואז, לפתע פתאום, קמה מהין ממקומה, חיבקה את כתפיה של הילדה וקראה, "משאללה, משאללה, כמה גבוהה, כמה יפה, משאללה בריאה, איזה שיער יפה, משאללה." היא החליקה בידה על שפעת שערה ולחשה משהו באוזני קמר. נהיד קלטה את השם יעקב, והשתיים צחקו קלות. שוב יעקב? תהתה, ורק אז נזכרה להרפות את שפתיה המתוחות לחיוך.
5.
הערב קרא לאורחים להתקבץ בחדר המגורים. כשלושים מסובים ישבו שלובי רגליים על השטיחים, המבוגרים נשענו על הכרים הרקומים שהקיפו את קירותיו ושוחחו איש עם רעהו, והילדים ישבו ביניהם אחוזי ציפייה. לפתע נשמעו מחיאות כפיים, ונהיד התבוננה סביבה בסקרנות. אל החדר נכנסו שלושה אנשים. שניים אחזו בידיהם כלי נגינה, והשלישי, בחור צעיר, היה לבוש בבגדי אישה, חבוש בפאה ופניו מאופרות. הם פצחו בנגינה ובשירה, והצעיר ליווה אותן בצעדי ריקוד וענטוז. הקהל הריע והצטרף לשירי השמחה בתנועות גוף קצביות, "אַי הָמוּמִי, אי המומי, אַבֶּה הָמוּם טָזֶה קוֹן" - הו בלנית, חדשי את מי החמאם.
המופע הקצר הסתיים והאמנים נפרדו לשלום.
אבא ישב ליד דוד משה ושניהם שקעו בשתיקה ממושכת. מפעם לפעם לכסן משה מבט אל אבא, ואז שב והרכין ראשו ושמר על דומייה, שבלטה על רקע השאון סביבם.
פתאום הושלך הס בחדר. אבא פקק את מפרקי אצבעותיו והחל לדבר. נהיד הכירה את קולו. הוא נהג לדבר בהדרת חשיבות ובקול רם ונישא לפני האורחים הפוקדים את ביתם. הפעם התקדר הקול. היא לא האזינה לדברים שהובהלו מפיו. לאוזניה הגיעו רק צליל קולו המחליד, שברי המילים, ההפסקות שביניהן, הנשימות העמוקות. כל מראהו שידר שתש כוחו להמשיך לדבר. היא התפללה בלבה שיסיים, שינוח.
הנה סיים. מה אמר? תהתה בלבה. כל ההפסקות והקיטועים לא התחברו לה אפילו למשפט אחד בעל משמעות.
דוד משה החליף את אביה והחל לדבר בקורת רוח. קולו חצה את ביתם הרחק אל מעבר לגטו. למרות דיבורו הרם לא האזינה לדבריו ורק התמקדה בטון הבטוח, השמח. היא הביטה שוב באביה, בראשו המורכן. למה הוא כך? תהתה. מה קורה פה? היא שלחה מבט באמה, שחייכה אל דוד משה.
אם דניאל היה כאן, הוא היה מפענח עבורה את כל המוזרויות. לרגע היה נדמה לה ששמעה את שמה. את שמו של יעקב זיהתה בין השורות בלי הרף. משה הושיט לאבא יד ללחיצה, והיא עקבה מהופנטת אחר המחזה. אבא הגיש לו יד רפויה. משה טלטל את ידו, שנעה כלולב בסוכות.
צהלולי כְּלִי לִי לִי החלו בוקעים מגרונות הנשים. אמא ומהין קמו ונפלו זו בזרועותיה של זו וכיסו בנשיקות האחת את לחיי רעותה. אחרים קרבו אליה, ליטפו את ראשה. הביטוי "מובָּרָקֵט בָּשׁ", תבורכי, נשמע שוב ושוב.
קמר ניגשה לקופסת הקרטון הגדולה. לראשונה הבחינה נהיד שהקופסה שאמה התעסקה בה מאתמול הונחה במרכז החדר. היא החלה שולפת מתוכה פריט אחר פריט, מחלצת מהנוכחים קריאות התפעלות ומחיאות כפיים. בזה אחר זה הוצגו שטיחון מגולגל, שמיכות וציפות עם רקמת מגן דוד במרכזן, כלי בית, סכו"ם, מגהץ גחלים, שעון זהב לגבר ושעון זהב לאישה.
דוד משה חיבק בידו את כתפה של אחותו, ואמא חנחנה אליו, "אתה רואה, את אשר הבטחנו אנחנו מקיימים היום, תודה לאל." "כל הכבוד, כל הכבוד," נשמעו קריאות תומכות מכל עבר. ואבא? עיניה הילכו אחר גבו הנע באטיות אל קרן החדר. הוא שלף ממחטה מכיסו ומחה את עיניו. הן צורבות מהאבק, כך אמר לה, אך קול אחר בתוכה לחש לה שהאבק אינו האשם היחיד בדמעות.
ריחות התבשילים שהונחו על הסופרה הציפו את החדר. הנשים הגישו ממיטב המאכלים האהובים עליה: גוֹנדי, גוֹרְמֶה סַבְּזי מועשר בשַׁמְבֵּלִילֶה, חוֹרֵשׁט בָּדֶנְג'ון, שֶׁפְטֶה, פּוֹלוֹ ושפע סבזי, ירק טרי. המסובים עטו על קערות ההגשה, בצעו פיסות לחם והביאו אל פיהם חופן סבזי. במרכז הסופרה הונח כד גדול ובו משקה דובדבנים מתוק.
"בָּה, בּה, בּה!" נשמעו מכל עבר קריאות עונג, ונהיד קיבלה רחשי תזכורת מבטנה על כך שדילגה על ארוחת הבוקר ועל ארוחת הצהריים. היא נטלה פת לחם ולא נתנה דעתה למסעו של נתח הגונדי מידה אל פיה.
"בּה, בּה, בּה," נשף באוזנה דוד משה, שהתיישב מימינה. "קחי גם מהשפטה, זה טעם גן עדן," ומבלי להמתין לתגובה העמיס על צלחתה כופתאות בשר שהתפלשו ברוטב האדמוני.
היא זיהתה את התבשיל של אמא, והרי אין כתבשיליה. היא כבר אכלה אצל שכנים, וטעמם של תבשיליהם היה רחוק מהטעם הביתי המשובח. לא פעם שמעה את אמה מסבירה את החשיבות של מדידת כמויות התבלינים, בעיקר של הכורכום והכמון, התבלינים הדומיננטיים "אם מדייקים בהם, מגיעים לדרגת הטעם הנכונה." כמה חבל שהיא אינה משתפת אותה בבישולים.
משמאלה ישבה מהין, אשתו של דוד משה, שגם היא דאגה להאבסתה והוסיפה לצלחתה נתח מהשכבה החרוכה שבתחתית סיר האורז. נהיד בדקה שאבא כבר קיבל את הנתח החרוך השמור לו, כרסמה ברעבתנות את הפיסה הנוטפת שמן והתענגה על טעמה הפריך ועל רעש התפוררותה בין שיניה. בנגיסה האחרונה ביקשה למחות את ידיה המשומנות. המגבת נעלמה בין הידיים הרבות שעשו בה שימוש, והיא קמה לעבר חדר הרחצה, שטפה את ידיה במי הגיגית ומשפנתה לצאת פגשו עיניה באביה.
"באבא," קראה וקיוותה לראות את האור שב אל פניו היגעות.
"נהיד ג'ון, בואי, אני רוצה לדבר איתך," אמר ופנה אל חדרו של דניאל. היא נשרכה בעקבותיו ולבה החל מאיץ את פעימותיו. מה הביא את אבא לנטוש את אורחיו ולשוחח איתה? כל התנהגותו מאז אתמול, ובמיוחד היום, עוררה תמיהה ולא בישרה טובות.
הוא התיישב על השטיח, במקום שבו ישב קודם לכן בניסיון הסירוק הכושל, ונהיד מיהרה להתיישב מולו. הוא הביט בה בדממה ונראה כמי שמחפש את המילים שאבדו לו. היא תלתה בו מבט סקרני מה יכולה להיות הסיבה שאבא מוותר על הפָלוּדֶה, הקינוח האהוב עליו, כדי לשוחח איתה?
"נהיד ג'ון," פתח חרישית והתבונן סביבו כמו מוודא שאין איש מלבדם בחדר. "מחר בבוקר תישארי לנוח בבית, כי מחר את כבר... את... אממ... את כבר לא ילדה קטנה."
היא הסתכלה בפניו כדי לנסות לפענח את המשפט הסתום. מאחר שלא נמצא בהן דבר מלבד בלבול מלווה בכחכוחים, חיפשה דבר מה חדש על עצמה שאולי יעיד כי כבר אינה ילדה קטנה. גם פעולה זו לא הניבה תשובה. היא חזרה אל פניו של אבא והמתינה.
"האורחים שהגיעו מרחוק יישארו לישון כאן. לכן את צריכה להישאר בבית."
6.
נהיד חברה לטקס הפרידה מהאורחים. מבעד למסך אי הבהירות הגישה בנימוס לחי אחת ולחי שנייה והנהנה למילים שליוו את הנשיקות, מבלי לתת דעתה לתוכנן ולמשמעותן. לאות אפפה אותה. כל רצונה היה להתכרבל בשמיכה, למחוק מזיכרונה את כל הפרטים המבלבלים שהרכיבו את היום יוצא הדופן ולהפקיר עצמה לנועם השינה.
לאורחים שנותרו ללון בביתם הוצע מקום סביב הכורסי, בין הילדים להורים. נהיד הידסה לעבר מקום משכבה, נכנעת לפיהוקים. היא התכסתה בפיסה זעירה מהשמיכה המשותפת לה ולאבנר והניחה לשינה לעטוף אותה. בחלומה צעדה לעבר אופק אפור. ככל שהתקרבה אליו, האופק התרחק ממנה והתערפל עד שנעלם.
בבוקר הקיצה לקולות הבית. אבא הקדים לצאת לעבודה בלוויית אהרן, ואמא טרחה בהכנת הארוחה בעזרתן של הנשים. הגברים לגמו מן התה המקדים את הארוחה. נהיד קיפלה את המצעים, הניחה אותם במקומם הקבוע ופנתה לקחת את התלבושת האחידה של בית הספר: השמלה האפורה עם הצווארון המעוגל המסתיים בתחרה ובשני קצותיו שרוכים. לפתע נזכרה שאין זה יום רגיל וכי עליה להישאר בבית עם האורחים. היא יצאה לחצר וכיוונה צעדיה אל בור הספיגה הממוקם בירכתיה. שמש קלילה הציצה מבין עננים לבנים, שהבטיחו לעת עתה יום נאה נוסף. ריחות הלחם שאפתה אמא כבר עלו מן המטבח ועוררו את בלוטות הרוק בפיה. אחותה פארוך רדפה אחר תרנגולי ההודו, ואלה נסו בבהלה והשמיעו קרקורי התרסה רמים.
ארוחת הבוקר זיכתה אותה בחיוכים מצד האורחים, חיוכים שהתקשתה לעמוד על טיבם, אבל נדמה לה כי אניצים של עצב מהולים בהם. על כל פנים, לא היה במאמץ המחויך מצדם כדי לרומם את רוחה. היא ליוותה במבטה את אבנר היוצא לבית הספר. כשראתה את אניס חברתה יוצאת מפתח ביתה והילקוט בידה, עצרה בעד הדחף שהתעורר בה להצטרף אליה.
הדיבורים סביב הסופרה נסבו על ארץ ישראל ועל הקיבוץ. היא לא מצאה בהם עניין ונטפלה לווידה, ששכבה בעריסה. אחר כך בדקה את הקערה תחת הנקב שבעריסה, שיועדה לקלוט את פסולת גופה, וראתה כי היא נקייה. היא מחתה מפיה של התינוקת האהובה את הריר הניגר בשלווה לעבר סנטרה, נענעה את חרוזי הטורקיז המקשטים את עריסתה ודגדגה את לחייה, וווידה גמלה לה בבעיטות נמרצות ברגליה הזערוריות ובגרגורים עליזים משיבי נפש.
•••
למחרת קידמה נהיד בדילוגים עליזים את השגרה. מעולם לא חשבה שדרכה אל בית הספר תסב לה שמחה כה גדולה. היא שאפה אל קרבה את האוויר הקריר והלח, ועיניה נפקחו אל העולם הפרוש מחוץ לבית: השמים הרחבים, האנשים המהלכים אל יומם החדש, התלמידים, כמוה, הפוסעים ביחידות או בזוגות לבית הספר.
המפגש עם בנות הכיתה לא הותיר ספק כי תקרית הנג'ס נשתכחה מהן. רסיסי הפחד והלגלוג נעלמו מעיניהן והן שיתפו אותה בחדשות המשעשעות מיום האתמול והכינו אותה למראהו החדש והמקרטע של המורה, שהחליק לתוך שלולית ונפל על גבו. עם כניסתו אל הכיתה אצרו הבנות חיוכים בכפות ידיהן והפנו אליה עיניים שוחקות, כאומרות, "את רואה כמה זה מצחיק?" מראהו של המורה, הנתמך במקל הליכה ואוחז בגבו הדואב, עורר בה תחושת חמלה. היא החזירה מבט של סולידריות מדומה אל הבנות וחייכה חיוך מאולץ.
•••
הימים הבאים הצטרפו לשבועות ולחודשים. החורף בא וחלף, והגשמים האחרונים טיהרו את האוויר ומחקו את זכר הימים המוזרים. האביב הרווי ניחוחות פריחה פינה מקומו לעונה הבאה, והשמש הדולקת במרומי הרקיע החלה לשלוח קרניים לוהטות אל הגטו הח'ומייני.
7.
צחוקם של נהיד ואבנר התגלגל על פני המרחב. כל מהמורה בדרכם הקפיצה את העגלה וחידשה את פרצי הצחוק. "לאט לאט," ניסה אבא לרסן את החמור, שנראה כי שמחת הילדים העבירה אותו על דעתו והסיטה אותו מדרך המלך כדי שייתקל בעוד מכשול זעיר וכך יחלץ עוד סדרת צחוקים.
הימים שבהם נהיד יוצאת עם אביה ועם אחיה אבנר לבוסתן הם מהאהובים עליה ביותר. כמדי שנה, סמוך לחג השבועות, בשיאה של עונת האביב, התיישבו שלושתם על העגלה הרתומה לחמור ויצאו אל מחוץ לח'ומיין. ערב קודם לכן שכבו נהיד ואבנר לישון ולא חדלו לדבר על אודות נסיעתם, עד שאמא השמיעה "בָּס" רועם ורכסה את פיותיהם.
בשעה שהלילה הסיר את גלימתו ואותת על הופעתן של קרני הבוקר הראשונות, הם נעקרו משנתם, הסירו מעיניהם את שרידי הנמנום, העמיסו על העגלה את הצידה שהכינה אמא וליטפו את רעמת שערו הדלילה של החמור. לאחר מכן טיפסו ונדחקו אל הספסל לצד אביהם, אחזו במושכות וצקצקו לעבר החמור שיתחיל בנסיעה.
נהיד התמסרה לטלטולי העגלה המשרכת דרכה בשביל הפתלתל, נפרדה מנופי העיירה וגמעה בעיניה את המרחבים הפתוחים. משני צדי השביל השתרעו השדות המזהיבים, שילוב של דגנים, שיחים קוצניים ופרחי בר. במרחק ניכר זו מזו נראו בקתות האיכרים ונשמעו געיות הפרות, פעיות הכבשים ונביחות הכלבים. עשן היתמר מהתנורים המוסקים וניחוחות הלחם הנאפה דגדגו את אפם. אבא שלף מהבוחצ'ה לחם, בצע אותו לשלושה חלקים, והם הרגיעו את קיבותיהם והרוו צימאונם במים הצלולים. איכרים חרוצים כבר החלו בעבודתם: היו שחפרו באדמה בעזרת האתים והיו שהשקו את התלמים והפיצו למרחוק את ניחוחה של האדמה הלחה.
כשהגיעה העגלה ליעדה, קיבלה להקת כלבים את פניהם בנביחות קצובות. נהיד היתה בטוחה שהם מתחרים ביניהם מי נובח חזק יותר. נראה לה שכולם ניצחו בתחרות. אַכּבָּר, האחראי במקום, מחא כפיים והכלבים התפזרו לכל עבר. הוא הוליכם בין שבילי הגן הקסום. נהיד שאפה אל קרבה את האוויר המבושם, הילכה בין העצים והניחה לעלווה הירוקה להתחכך בלחייה.
הבוסתן רחב הידיים היה בבעלות משותפת של אבא ושל אחיינו אפלטון. במרכזו של הגן העצום, המשתרע על פני עשרות דונמים, זרם נחל שופע מים וסביבו עצי נוי, עצי פרי, גידולי שדה מזנים שונים, בעיקר שעורה וחיטה, וכרמים לרוב, וכן חממה ובה גידולי ירק ופרחים נדירים. מן היבול מפריש אכבר לעצמו את חלקו היחסי, ואת עיקרו מחלק בין השותפים אבא ואפלטון.
היבול לא נועד למכירה. חלקו מועבר על גבי חמורים לתצרוכת ביתית את הענבים דורכים הילדים ליין ואמא מכינה מהם צימוקים וריבות, והחיטה והשעורה נשלחות לטחינה. העודפים הרבים מועברים לנצרכים, יהודים ומוסלמים, המכירים להם תודה עמוקה ומעניקים להם כבוד משל היו מושלי הגטו. אבא ואפלטון, השליטים הבלתי מוכתרים של הגטו הח'ומייני, אינם שוכחים את אלה שהמזל לא האיר להם פנים ודואגים למלא את כליהם בתנובתם הפורייה.
הם עצרו ליד הכרם. נהיד ניסתה לחסות בצלם המתעתע של העלים והאשכולות הבשלים, הצהובים והסגולים. קרני השמש שיחקו עמה מחבואים: לעתים נגלו ולעתים נסתרו. היא חייכה לעבר הפרפרים הצבעוניים שריחפו מעל הזמורות, הושיטה ידה לענף הנשען על סמוכה, קטפה ענב צהבהב והביאה אל פיה, אחר כך טעמה גם ענב סגול, והתקשתה להחליט טעמו של מי מהם ערב יותר לחך.
היא פנתה לבדוק את התשובה אצל אחיה, כמו היה בר סמכא בענייני טעמים. "נו, תגיד, מה טעים יותר?"
"המלפפון טעים יותר," קבע, וכבר רץ לעבר המקשה הסמוכה, תלש מלפפון זעיר, הסיר את הפרח הצהוב שבקודקודו ונעץ בו שיניים תאוותניות. "הנה, קחי," הציע לה, והיא רצה אליו ונגסה בחדווה במלפפון העסיסי.
"ילדים, בואו לקציר!" נשמעה קריאתו של אביהם, שפתח בהליכה מהירה עם אכבר לעבר שדה החיטה המשתרע בפאתי הבוסתן הצפוניות. הילדים רצו אל לב העשייה. הקוצרים הניפו את המגלים בקצב אחיד ובזמר סוחף ועצרו ממלאכתם בהבחינם ביצחק רבאני הקרב אליהם, מלווה בשניים מילדיו.
"סלאם, אגא יסחק," קידמו את פניו בברכה.
"סלאם, סלאם," בירך אותם בחזרה. "אל תפסיקו, בבקשה. הילדים רוצים לראות איך קוצרים," והוסיף במשובה, "אולי כשיגדלו יבואו לעזור לכם."
הקוצרים מילאו אחר ההוראה ושבו והניפו את המגלים חדי הלהבים על הקמה הזהובה, שורה אחר שורה. הילדים צפו בהם מהופנטים: ידי הקוצרים היו נתונות בכפפות ולרגליהם חותלות. הם הניפו את המגל בתנועה רחבה ואחידה, ונראה שהשירה המלווה את פעולתם שומרת על הקצב הקבוע של הנפת היד, "גוֹלֶה גַנְדוֹם שֵׁקוֹפְטֶה..." פרח החיטה נפתח.
ידיים רבות אספו את הגבעולים שנקצרו, איגדו אותם לאלומות והניחו אותם על גב החמור, וזה נשא אותם אל הגורן הסמוך, ההולך ומתגבה. בירכתי השדה הותירו חלק ניכר מהגבעולים, ואבא הבהיר, "זהו לקט לעניים, כמצוות התורה."
אבנר החל מאלם גם הוא אלומות. נהיד ריסנה את רצונה להתפלש בתוך ים הזהב. היא אגדה חופני גבעולים שליטפו את פניה, קשרה אותם וערמה על גב החמור. אחר כך האהילה על עיניה בגב כף ידה, טבלה מבטה בגדיש הנצבר בגורן וניפחה את חזה, כמו גם לה חלק בלתי מבוטל במאמץ.
אבא עקב בסיפוק גלוי אחר ילדיו מדושני העונג. לפתע הודיע, "עוד מעט יתחילו בפעולת הדיש," והורה באצבעו לעבר שני ג'מוסים ההולכים וקרבים, נהוגים בידי נערים. לצמד הבהמות נרתם מורג מסגרת עץ שבתחתיתה נעוצים גלגלי ברזל משוננים ואחד הפועלים עלה והתיישב על מושב עץ הקבוע בראשו. הבהמות, מכוסות עיניים, סבבו סחור סחור בגורן.
"למה סוגרים לג'מוסים את העיניים?" רעד קולה של נהיד וידה התהדקה אל יד אביה.
יצחק ליטף את ראשה. "אל תדאגי, בתי, זה כדי למנוע מהם סחרחורת," הרגיע. "הם לא רוצים שהג'מוסים יסבלו מהסיבובים. את רואה, הנה הם מחליפים להם את הכיוון. כל זה כדי שלא יסבלו."
"אז הם מרגישים טוב?" שאלה.
"בוודאי. תראי איך הם אוכלים מהחיטה הטעימה. אני לא מרשה לסגור להם את הפה. שיאכלו כמה שירצו. מגיע להם, נכון, יקירתי?"
היא הנהנה והתעודדה למראה הג'מוסים העוצרים מפעם לפעם כדי להאביס את עצמם בעוד חיטה, והפועל שעל המורג כלל אינו מאיץ בהם. גרגירי החיטה נותקו מהמוץ, והיא עקבה אחר מסע הקש שפצח במחול באוויר, ירד ונחת על האדמה, מתמסר לקרני החמה.
"טוב, מספיק לנו להיום," קבע אבא. "בימים הבאים ימשיכו לטפל בגרעיני החיטה ויהיה לנו הרבה לחם לאכול, וגם הבהמות ייהנו מכל הקש שיצטבר ויתייבש."
"אבא, אני רוצה לבוא לפה גם מחר וגם מחרתיים, בעצם בכל יום," ביקשה נהיד, ועיניה המשיכו לתור אחר מעופו של הקש.
"בתי, בעוד שלושה ימים נחגוג את חג השבועות. מצפה לנו חגיגה גדולה."
•••
בראשיתו של הקיץ סיימה נהיד את לימודיה היסודיים, בקרוב תחגוג את יום הולדתה השלושה עשר. היא לא שיערה כי עם סיום לימודיה תתרחש תפנית כה משמעותית בחייה.
8.
בצהרי היום יצאה נהיד, חמושה בערכה של שלוש קערות אלומיניום המתלבשות זו על זו וידית משתחלת ביניהן, ועשתה דרכה מהבית אל חנות הבדים של אבא. ילדי השכנים נטפלו אליה וביקשו לבדוק את תכולת הקערות. היא הניחה את הערכה על האדמה, הסירה את המכסה ומבטה ליטף את הילדים בעודם שואפים את ניחוחות התבשילים בעיניים רעבות. מכיס שמלתה שלפה סוכריות השמורות לאחיותיה הקטנות וחילקה להם, ואחר המשיכה בדרכה בפנים נוהרות השמורות לכל ביקור אצל אבא. עם כניסתה לחנות פנתה כהרגלה אל מאחורי הווילון. אבא היה עסוק עם זוג לקוחות.
אהרן יצא אליה וסגר את הווילון. "תודה, נהיד, איזה ריח. תשאירי את האוכל, נאכל אחר כך," לחש.
"משעמם לי בבית, אחכה לאבא כאן."
"לא כדאי, היום מגיעים הרבה לקוחות. קונים בדים לתפירת חליפות ושמלות לחתונת השנה."
"חתונת השנה? מי מתחתן?"
"את לא יודעת? שאהאב היפה מצא אישה. כל הנערות מקנאות בסוראיה, החלום שלהן נשבר."
"לא רק הוא יפה," העירה. "סוראיה היא האישה הכי יפה בח'ומיין."
"בסוף כולם מתחתנים. לכל תיון יש עלי תה."
•••
בליל קיץ חם המבריח את כולם אל הגג, מקום הלינה החלופי, התעוררה נהיד לקולות הולכים וגוברים. עמה התעוררו בזה אחר זה בני המשפחה ושכנים שנמו את שנתם על הגגות הסמוכים. כולם נעמדו על המזרנים הגדולים הממולאים בקש, וילדים קטנים ומנומנמים נאחזו בידי הגדולים לבל ייפלו ויצנחו מן הגג. המחזה הססגוני שנגלה לעיניהם הניס באחת את עקבות השינה. הם צפו בתהלוכה המתקדמת בצעדי ריקוד ובשיר כלולות לעבר ביתו של החתן שאהאב.
הנגנים ליוו בתופים ובכלי נשיפה את הכלה סוראיה, הישובה כנסיכה על גבו של סוס מפואר עטוי בקישוטים צבעוניים ופניה מכוסות בהינומה, את שושבינותיה האוחזות ברסן הסוס ומוליכות אותו לאורך הדרך, וכן את החתן שאהאב, הרכוב גם הוא כנסיך על גבי סוס אצילי ומוקף בשושבינים. מאחוריהם השתרכו שני מלווים ובידיהם ראי גדול ממדים. מלווים אחרים הציגו לראווה את אביזרי הנדוניה המרשימים, הערוכים על גבי מגשים ענקיים שהוצבו על ראשיהם: שטיח קשאני מהסוג המשובח, סדינים ומגבות מעשה רקמה, וילונות תחרה, מפות פרחוניות, קנקן עשוי נחושת לשימוש בחמאם, סבונים ואביזרי רחצה, בגדים, נעליים וגרביים.
המוזיקה הקצבית סחפה את הצופים המריעים מעל הגגות, והשירה עלתה השמימה וניפצה את תרדמת הלילה לרסיסים זוהרים. אט אט התרחקה השיירה ונכנסה בשער ביתו של החתן. קולות הדיבור על הגגות הסמוכים נמשכו עוד זמן מה, עד אשר ירד מסך השינה, הדמים את הפיות וכיבה את האורות.
נהיד שכבה על המזרן, התבוננה בירח המלא הניצב מעל ראשה, האזינה לציוצי הצרצרים ושאפה את ניחוחו המשכר של הטיח הלח, שעליו יצקה אמא את המים בטרם עלו על יצועם, כפי שעשתה מדי ערב כדי לקרר את משכבם על הגג. שמסי ופארוך היו קשורות ברגליהן אל רגלי האם לבל תיפולנה, ווידה היתה צמודה אל חיקה. אבנר התחרה באביו בעוצמת הנחירות. בראשה עלו תמונות סוסיהם המקושטים של החתן והכלה, ובעודה ממריאה אל החלום דמיינה שמישהו מהמלווים אוחז בה ומניף אותה מעלה אל גב הסוס.
9.
בשעת בין ערביים שיחקה נהיד עם שמסי ופארוך בסמוך לעצי הפרי. מעליהן נפרשו שמים סמוקים, מנוקדים בעננים. שתיים מהילדות אחזו בקצות החבל, סובבו אותו בקצב אחיד, ושלישית קיפצה ובהיכשלה פינתה מקומה ואחזה בחבל. אמן שבה מהשחיטה והתיישבה למרוט את נוצות התרנגולת. מעת לעת שלחה מבט אל בנותיה ואל החבל המתגלגל ביניהן. עוד מעט תסיר את שרידי הנוצות והפלומה, ואחר כך תשלח ידה אל פנים העוף, תחלץ במיומנות את האיברים הפנימיים ותערוך בדיקה מדוקדקת בקורקבן כדי לחפש אבנים טובות שנבלעו בעת הנבירה בחצר. את חזה העוף תכתוש בעלי ומכתש, ומהתערובת שתתקבל תכין קציצות.
שמסי ופארוך צהלו למראה להטוטיה של נהיד, המקפצת, פושקת רגליים באוויר וממהרת להצמידן בטרם הגיען לאדמה.
"אבא בא!" קראה לפתע פארוך. היא השליכה את החבל מידה, רצה לקראתו והניחה את ידה הקטנה בכפו. אחיותיה קרבו אל אביהן, מופתעות משובו בשעה מוקדמת.
"אבא, איפה אהרן?" שאלה פארוך.
"אהרן בחנות, יש הרבה עבודה, הוא יחזור מאוחר בערב," השיב ונתן מבט בנהיד. "בואי, אני רוצה לדבר איתך," הוסיף ושם פעמיו אל הבית.
פארוך רטנה בנימה מתפנקת, "למה דווקא נהיד? גם אני רוצה שתדבר איתי."
הוא עצר וליטף את ראשה. "כשתגדלי אני אדבר גם איתך."
"ועד שאני אהיה גדולה, אתה לא תדבר איתי, אבא?"
"ודאי שאדבר איתך, אבל בשביל דיבורים כאלה לא צריך להיכנס לחדר."
הם נכנסו לחדר ואבא סגר אחריו את הדלת.
לאחר שהתיישבו זה מול זה על השטיח, נהיד תלתה באביה עיניים תוהות. שום הסבר לישיבתם המוזרה בשעה זו לא עלה בדעתה.
"נהיד, חיים שלי, יש דברים חשובים שאני צריך להגיד לך. בימים האלה הידיים שלי מלאות בעבודה ולא מצאתי את הזמן המתאים לדבר איתך."
זה בסדר, רצתה לומר, אפשר לדבר ביום אחר. משום מה, לבה אמר לה שאלה דברים שכדאי לדחות ואולי בכלל לוותר עליהם.
"והנה הגענו עד הרגע האחרון," אמר אבא.
על מה אבא מדבר? איזה רגע אחרון? ואיך זה קשור אליה? עיניה שאלו ופיה החריש. נחשול של פחד הציף את גרונה.
"חיים שלי, מחר את נוסעת לטהרן, לביבי מורברי. את כבר ילדה גדולה ואת תיסעי לבד, כמו שדניאל נסע לבד. אני אלווה אותך לאוטובוס, ודניאל ימתין לך בתחנה המרכזית בטהרן וייקח אותך לבית של סבתא."
היא הטביעה נשיקה מצלצלת על לחיו. היא תהיה בטהרן הגדולה ותראה את סבתא מורברי ואת דניאל. החששות שלי היו מוטעים, שלחה מסר מרגיע ללבה המקפץ.
הוא לקח את ידה בין ידיו. "אני רוצה שכל החיים תזכרי שאבא אוהב אותך ורוצה שיהיה לך טוב. ברגעים קשים תחשבי שיש מי שאוהב אותך." היא קפאה על מקומה. מדוע עליה לזכור שיש מי שאוהב אותה? מה עומד לקרות? ולמה הוא מדבר על רגעים קשים?
"באבא, אני שמחה ללכת לביבי מורברי. אני אוהבת את סבתא. וסוף סוף אני אראה את דניאל ואוכל להיות איתו עד שאחזור. אני לא אהיה לבד."
"נהיד ג'ון, תקשיבי טוב. את לא תישארי הרבה זמן אצל סבתא. ומשם את לא חוזרת הביתה. את ממשיכה..." הוא עצר ונשם נשימה ארוכה.
לאן אני ממשיכה, אבא? ולמה יש דמעות בעיניים שלך? רצתה לשאול.
"חיים שלי, יש לך זכות גדולה לנסוע לארץ הקודש... ארץ אבותינו... ארץ ישראל." הוא הוציא ממחטה מכיסו ומחה את עיניו.
היא ניסתה לקלוט את הבשורה התמוהה. "אני אסע לבד לארץ ישראל?" נחלצה שאלה קטנה מסבך שתיקותיה.
"לא לבד, הַסְבְּשָׁלוֹם. יש משפחה בטהרן שתחכה לך בבֵּהַשְׁתִיֶה, זאת תחנת מעבר לעולים. דניאל ידאג לעשות לך היכרות איתה. יחד איתה את תגיעי לארץ ישראל, ושם יקבלו אותך לקיבוץ."
החדשות היו עמוסות מדי. כבדות מדי. הן נפלו בבת אחת כמו ערימות קש המושלכות מהשורה העליונה באסם ונחבטות באדמה. שאלות רבות הצטופפו במוחה. היא בחרה עוד אחת מהן. "באבא, מה זה קיבוץ?"
"הו, הקיבוץ מתאים בדיוק לילדים ולילדות כמוך. את תפגשי שם הרבה בנות ובנים שבאים לארץ ישראל בלי ההורים שלהם, וכולם נהפכים למשפחה אחת גדולה. האנשים של הקיבוץ דואגים לילדים החדשים שמגיעים אליהם. הם נותנים להם חדר עם מיטה, בגדים, אוכל, כל מה שבן אדם צריך בשביל לחיות. את תלמדי וגם תעבדי, כמו כולם. לא תהיי לבד."
היא רצתה להתרפק על אבא ולומר לו: אבל יש לי כאן מיטה, יש לי בגדים ואוכל. יש לי כאן משפחה. למה אני צריכה להגיע עד לארץ ישראל בשביל אלה? אבל לא רצתה להכאיב לו. ובכל זאת לא הצליחה להימנע משאלה אחת גדולה, "למה, אבא?"
"כי זה מה שצריך." לרגע זגזגו שפתיו בלי קול ואז התייצבו. "אני רוצה להיות בטוח שגם אם יהיו לך ימים קשים, את לא תאבדי את התקווה. יש בך אהבה ואת תקבלי אהבה. אם תעמדי ליד הר ותגידי לו, 'אני אוהבת אותך,' הוא ישיב לך בהד את אותו משפט. כך הדין עם בני אדם, ויהיה האדם קשה ככל שיהיה, אם יראה את האהבה שלך הוא ישיב לך אהבה."
"אבל אני אוהבת אותך, באבא, את כולכם, את הבית שלי. למה אני צריכה לנסוע? ומתי ניפגש שוב?" דמעות חמות זלגו במורד לחייה, והיא מחתה אותן בגב כף ידה.
"אל תבכי, ילדה שלי. האהבה שלנו היא גדולה וחזקה. שום דבר לא יחליש אותה, גם לא מרחק של אלפי קילומטרים. את תכתבי לנו מכתבים ואנחנו נכתוב לך. נשמור על קשר ובעזרת השם, אולי גם אנחנו יום אחד נבוא לארץ ישראל ושוב נהיה יחד. את הילדה הגדולה שלנו. אולי את תלמדי אותנו איך לחיות בישראל ואיך לדבר עברית."
היא התעלמה מה"אולי" הכפול של אבא. "מתי תבואו?" תבעה.
"אלוהים גדול."
פניה התקדרו. "תבואו מהר, באבא," ביקשה וכבר נצבטה בגעגוע.
"ניתן מבטחנו באל," השיב, הניח ידו על ראשה ובירך, "ישמרך האלוהים." הוא התבונן בבתו בעיניים רכות. "קומי, הסירי את העצב מהעיניים היפות שלך ונלך לארוחת הערב."
לצד הסופרה ישבו בני המשפחה והמתינו. מבטה של אמא נע בין יצחק לנהיד, שהתיישבה באטיות מהוססת, התיאבון סר ממנה. מעייניה היו נתונים לחדשות הטריות, והיא רצתה שהארוחה תסתיים כבר כדי שתוכל לעשות סדר בראשה. היא תפרוש לחדר של דניאל ותחשוב. דניאל, עוד מעט תגיע אליו, מכל החדשות זאת היתה הבשורה היחידה שניחמה אותה.
אבא ואמא החליפו ביניהם מבטים.
אמה פנתה אליה. "זה לא תשעה באב. תאכלי. רק זה חסר, שתהיי חולה עכשיו," האיצה בה.
נהיד יצקה מעט מהיוגורט בקערית, קרקשה ובחשה בכפית, ומבטה הנוקב של אמא כיוון את מסלול הכפית אל פיה. היא קמה וכבר עמדה להימלט אל חדרו של דניאל.
"לאן את הולכת?" קראה אחריה אמה.
היא החוותה בידה אל החדר.
"חכי, צריך להכין את הדברים למחר. בואי, נבחר ונשים בבוחצ'ה." אמא נטשה גם היא את הארוחה ופנתה משם בצעדים נמרצים, ונהיד השתרכה אחריה לעבר ארון הבגדים.
אמא קראה לאבא שיחלץ מהמדף העליון את המטפחת הגדולה עבור הבוחצ'ה, אבל יצחק כבר היה בדרכו למחסן, והוא שב משם ובידו מזוודה קטנה מצופה בעור חום בהיר.
"לא צריך בוחצ'ה. קניתי בשבילה צָ'מֵדוּן," הציג את המזוודה מול עיניה. "מגיע לה," הוסיף בשפה רפה.
אמא שלחה בו מבט רושף. "אני לא מבינה מה לא בסדר בבוחצ'ה. למה הילדה צריכה להיות מיוחסת מכולם? רק עליה אתה חושב. אפילו לדניאל, הבן הבכור שלנו, לא נתת צ'מדון כשיצא לדרך," סנטה בו.
ידיו של אבא לפתו בחוזקה את ידית המזוודה. הוא התבונן בקמר ובנהיד חליפות והשיב במתינות. "כי רק נהיד יוצאת לדרך ארוכה, ארוכה יותר מהדרך של דניאל. כשתשלחי עוד מישהו לארץ ישראל, אני מבטיח לך שגם הוא יקבל ממני צ'מדון. חוץ מזה, לארץ ישראל כולם באים עם צ'מדון, ואני לא רוצה שהבת שלנו תהיה שונה מאחרים."
"מאיפה אתה יודע איך באים לארץ ישראל? אתה היית שם? אתה ראית עם מה באים כולם?"
"לא צריך להיות שם כדי לדעת. מספיק להתעניין ולשאול. השליח מישראל אמר לי. הוא יודע. הוא משם."
הוא הניח את המזוודה על השטיח, לחץ על האבזמים ופתח אותה לרווחה. "תתחילו למלא," הפטיר ויצא אל המרפסת.
"השליח מישראל אמר לי," חיקתה אמא את קולו בעודה מחמיצה פנים אל גבו המתרחק. "צָ'רָאן פָּרָאן, קשקוש."
אמא החלה להפשיט את המדף מפריטי הלבוש הדלילים חולצות, חצאיות, שמלות, מכנסיים ותחתונים וערמה אותם בסמוך למזוודה. "תבחרי בעצמך, את כבר ילדה גדולה," הורתה לבתה.
נהיד רכנה אל ערימת הבגדים והחלה למיין אותם. את חלקם הניחה מקופלים במזוודה ואת חלקם השיבה למדף בארון.
"תזדרזי, את כבר צריכה לישון, שיהיה לך כוח למחר."
היא נהגה בצייתנות, נחושה בדעתה לא להכעיס, אך לפתע רצה והביאה מחברת ריקה ועיפרון והוסיפה למזוודה.
אמא סגרה את האבזמים. "לילה טוב, כולם כבר נרדמו," אמרה. היא הניחה יד לאה על מצחה ויצאה החוצה אל בית השימוש.
אבא נכנס שוב. "נהיד ג'ון," לחש, "קחי את שני הספרים האלה. עד שתלמדי עברית בארץ ישראל, תוכלי בינתיים לקרוא ספרים בפרסית." הוא ליווה את דבריו בחיוך רופס, שגווע לאטו.
היא לקחה מידיו את הספרים והטמינה אותם במזוודה מתחת לבגדיה בעודה מביטה בו בהכרת תודה. לראשונה בחייה קיבלה ספרים במתנה. אבא נתן לה צרור קטן. "קחי גם את זה לדרך."
נהיד פתחה את הצרור וחשפה את המגדנות שאהבה: פיסטוקים, סֶנְגֶ'ד חורְמַאי, רחת לוקום וסוכריות. היא הניחה את ראשה על כרסו האהובה. "תודה רבה, באבא."
"בסדר, בסדר," הדף אותה מעליו ונחפז לצאת אל המרפסת.
בלילה נדדה שנתה. כל כך רבים היו הדברים הבלתי ברורים: למה שולחים אותה? למה לבד? במה חטאה? מהו המקום הזה, ארץ ישראל? ומה זה קיבוץ? מה צפוי לה שם? מי יעזור לה? מי יחבק אותה? מי יפנה אליה בכינויי חיבה? מי יבין אותה? איך תסתדר? איך תתמודד עם הקשיים? מה הם הקשיים? מי יהיו החברות שלה? איך תלמד שפה חדשה? למה בעצם עושים לה את זה?
בשלב מסוים התעוררה אחותה שמסי, ונהיד מיהרה והציעה לה את סיר הלילה. בלילה אין יוצאים לאפלת החצר להתרוקנות. רק באשמורת הבוקר נאחזו שמורות עיניה, והיא צללה לתוך שינה, עדיין משייטת ללא מנוח על פני השאלות.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השלישי של הספר.
שרה אהרוני / הנערה מח'ומיין
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך הספר: עמיחי שלו
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Freepic
צילומי הרקע: עמירם אורן
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
