הפעם הראשונה הייתה לפני 34 שנים, בטיפת חלב סניף קטמון הישנה בירושלים. בחדר ההמתנה, חוששת שעוד רגע התינוק שלי יהיה רעב ולא יתנהג באופן ייצוגי מספיק בבחינה אצל האחות, הצצתי איכשהו על אמא יפהפייה שישבה לידי. גבוהה עם שיער ארוך נהדר. את החששות שלה איבחנתי כחמורים משלי. האחות פתחה את הדלת וקראה בסופרנו ניחר, "צרויה!" ושתינו זינקנו. כבר קודם שמענו שקיימת בעולם עוד צרויה כותבת מלבדנו, וגם היא חיה בירושלים, אבל היינו עסוקות ונרגשות מדי בחיינו ולא טרחנו לברר מי ואיפה היא השנייה. עכשיו התנשאה מולי האמא היפהפייה עם התינוקת שלה, ושתינו נעצנו מבטים מופתעים זו בזו: "את?" "זאת את?" ותכף שאלנו והשבנו ורצינו להכיר, וכמעט יכולנו לשכוח למה אנחנו כאן, אלמלא האחות שקראה אותנו לסדר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
נעשינו הצרויות. נפגשות בדילוגים של שנים ותמיד בחברות חמה של שותפות. התרגלנו לזה שמבלבלים בינינו. אותי משבחים על הספרים שלה, שמצליחים בכל קנה מידה בארץ ובעולם, וכשאני אומרת שלצערי לא אני כתבתי אותם, מתאכזבים ממני. היה לי תלמיד שנאלץ להיתמך בשולחן כשהתברר לו, ביום האחרון של הסמסטר, שלא בקורס שלה הוא השתתף, אלא בשלי. שלו מחזירה לי בסיפורים על המחמאות שהיא מקבלת בשמי על השירים שלי ועל המוזיקאים הזוהרים שעבדתי ואני עובדת איתם. וכבר שאלו אותנו אם אנחנו אחיות, וענינו שזה ברור כשמש. ההורים כל כך התלהבו מהשם המוצלח הזה שנתנו אותו לשתי הבנות.
כתבות נוספות למנויים:
בפגישתנו הפעם אנחנו חוגגות יום הולדת לרומן "חיי אהבה", ספרה השלישי של שלו, שבא אחרי "מטרה נוחה לצלפים" - ספר שירה, היחיד של שלו - ו"רקדתי עמדתי". "חיי אהבה", שראה אור לפני 25 שנה, מגולל את סיפורה של יערה, אישה צעירה נשואה, שפוגשת בפתח בית הוריה גבר מסתורי, החבר הטוב של אבא שלה. מה שמתפתח ביניהם בסיפור דרמטי קיצוני, הוא ניסיון לפרק מושגים כמו "אהבה", "נאמנות", "חופש", "התמכרות" ועוד.
"חיי אהבה" פרץ בהתפוצצות מרעישה מכל בחינה. כמו בהתפשטות אש בשדות קיץ הוא התפרסם ונעשה רב־מכר, שמו נישא בפי כל, כשהוא מתקבל בתגובות קיצוניות של תשואות רמות וביטויי זעזוע. שלו, זוכת פרס ראש הממשלה לשנת 1996, זכתה בפרס נוצת הזהב של אקו"ם על "חיי אהבה". הספר תורגם ל־24 שפות והיה לרב־מכר גם בגרמניה. ה"דר שפיגל" הכתיר אותו כאחד הרומנים הגדולים בעשורים האחרונים.
הדבר הבולט מבחינתי בכתיבה שלך, ב"חיי אהבה" כמו בספרים האחרים, הוא המוזיקליות המיוחדת במינה, בוודאי בספרות העברית. "חיי אהבה" הוא יצירה ספרותית מלודית, ממושקלת, שיש בה נושאים מוזיקליים, הפסקות לנשימה בזמנים הנכונים, מודוסים, הרמוניות.
"מפתיע אותי מה שאת אומרת, כי במשפחה נחשבתי לילדה הכי לא מוזיקלית. אבא שלי שר מאוד יפה ושמע המון מוזיקה קלאסית, אחי ניגן בפסנתר מגיל צעיר וגם בזה הוא מאוד מוכשר, ואני לא רציתי לנגן, וכששרתי זייפתי נורא. בעוונותיי, אני חייבת להודות שהמוזיקה היא לא חלק משמעותי בחיים שלי. מצד שני, כשאני כותבת, אני מאוד שמה לב להתנגנות. אני קוראת שוב ושוב כל משפט וכל פסקה כדי שהם יתנגנו לי כמו שאני מרגישה שהם צריכים להיות".
כתבת שירה הרבה שנים, וחלקים מהפרוזה שלך הם פואטיקה רחבה.
"אני מלטשת כל משפט וכל מילה כמו בשירה ועוברת על כל פסקה כאילו היא בית של שיר. המילים יוצרות את המוזיקה, וכשאני קוראת אותן בקול, הרבה פעמים, שוב ושוב, אני מרגישה איפה יש זיוף, איפה המילה צורמת, איפה אני רוצה למצוא מילה אחרת. במובן הזה אני באמת ממשיכה לכתוב כמו משוררת".
את יכולה להגיד מה גרם למעבר שלך משירה לפרוזה?
"אני יכולה לנסות, צרויתי, את מבקשת כל כך יפה. התחלתי לכתוב בגיל שש, וכתבתי בעצם גם שירים וגם סיפורים ואפילו רומן ארוך בגיל עשר. אבל עם השנים הזהות שלי התגבשה סביב השירה. הרגשתי בה כנראה יותר ביטחון, יותר שליטה. הגדרתי את עצמי כמשוררת, אבל לאורך השנים נאספו לי במגירות גם סיפורים. שלחתי סיפור לתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' והוא לא פורסם, ושלחתי גם שירים למערכות העיתונים. גם הם לא התפרסמו בשום מקום. אלה היו שנים מלאות אכזבות, ויציאת ספר השירה 'מטרה נוחה לצלפים', אחרי הרבה שנים של דחיות, הייתה מאוד משמעותית בשבילי. אבל אחריה השירים הגיעו בטפטוף שהלך והידלדל. במקביל כתבתי כמה סיפורים שלא הרגשתי בטוחה בהם.
"בגילים 10־11, כבר כתבתי שירים על יתומים ועל אלמנות ועל הורים שכולים. כשאמא שלי הייתה קוראת אותם, היא הייתה מתייאשת וגוערת בי, 'למה את כל כך עצובה? מה לא בסדר?! יש לך ילדות שמחה!'"
"המפגש עם איל היה מאוד משמעותי גם בעניין הזה. הוא בעצם הראשון שהראיתי לו את סיפורי המגירה שלי. חשבתי שהם לא מספיק טובים, אבל כשאיל קרא אותם, הוא היה חד־משמעי. 'מה השאלה, ברור שאת טובה, את חייבת להמשיך בפרוזה'. עוד לא ידעתי בדיוק מה אני עושה ואיך, וכשהתחלתי את 'רקדתי עמדתי', חשבתי שזה יהיה שיר. ישבתי בימק"א, בתי מרווה הייתה שם בגן, חיכיתי לסופר שקבעתי איתו פגישת עריכה, והוא איחר מאוד. בזמן שחיכיתי לו כתבתי על הצד השני של הספר שלו שורה של שיר, ועוד שורה ועוד שורה, ואחרי משהו כמו עשרה עמודים, הבנתי שזה סוג של פרוזה. וככה זה קרה, לא בהחלטה, לא בתכנון מוקדם, כמו רוב הדברים שקורים לי בכתיבה".
כש"רקדתי עמדתי" יצא לאור סיפרת לי שקשה לך עם התגובות עליו.
"כן, זה היה טראומטי מבחינתי. חטפתי ביקורות מעליבות, משפילות. הייתי צעירה, כתבתי ספר לפי תומי, ולא חשבתי שאני הולכת לקבל מכות בגלל זה. הייתי אז עורכת ב'כתר' ונכנסתי לחרדות שאני הולכת להפסיד את העבודה. שאף סופר לא יסכים שסופרת כל כך כושלת תערוך לו את הספר. הייתי אסירת תודה שלא פיטרו אותי, ובכלל לא חשבתי לפרסם עוד ספר. לא רציתי לעמוד בזה עוד פעם. לקח לי לפחות שנתיים להתחיל לכתוב שוב. הייתי אחרי גירושים, עסוקה נורא בעריכה ובהישרדות. אלה היו שנים קשות גם כלכלית. וככה הגעתי ל'חיי אהבה'.
מה דחף אותך לכתוב אחרי שנדרת לא להכניס את עצמך שוב לזה?
"ב'כתר' היו אז קיצוצים, ויצא שבלי שום קשר ל'רקדתי עמדתי' קיבלתי הודעת פיטורים. הדבר היחיד שהציל אותי הוא שהייתי בתחילתו של היריון, אבל המנכ"ל הודיע לי שאחרי הלידה אצטרך לחפש מקום עבודה אחר. בחיים, כל כך הרבה פעמים הטוב מתגלגל לרע וההפך, על פי רוב ההפך. ובסיפור הזה, אני מבינה שדווקא זה מה שנתן לי את הדחיפה הגדולה לשבת ולכתוב סוף־סוף. כי בשנים האלה רק רציתי לשמור על מקום העבודה שלי, ופתאום, כשהבנתי שממילא זה אבוד, הייתה לי הרגשה שזאת ההזדמנות שלי".
נשמע כמו הרצאה ב־TED על הקשר בין משברים להזדמנויות.
"נשבעת לך. די מהר הציעו לי עבודה ב'ידיעות ספרים', ידעתי שאני עוברת לשם אחרי חופשת הלידה וידעתי שיש לי זמן קצוב. נורא קשה לי לכתוב ולערוך באותו זמן. זה בא כמעט מאותם מקומות. ולשמחתי הגדולה זה פשוט קרה".
הבנת ישר לאן הספר הולך?
"האמת שרק בעמוד 70 הבנתי מה כאן הסיפור, ולדאבוני נאלצתי למחוק את כל ההתחלה ולכתוב אותה מחדש. אבל כתבתי בהנאה ובתחושה של שחרור. אני חושבת שמעולם לא נכתב ספר עם ציפיות כל כך נמוכות, בשפלות רוח כל כך גדולה ובענווה. ותוך כדי, הייתי אומרת לאיל, 'תגיד לי, אתה חושב שיהיה בן־אדם אחד בעולם שיתעניין בסיפור המשונה הזה? בחורה שנמשכת לחבר של אבא שלה, עושה עבודת דוקטורט על אגדות החורבן'. כשאיל קרא את הספר, הוא הראשון שאמר שזאת תהיה הצלחה. אני הייתי בטוחה שהוא מדבר מהרהורי ליבו. אבל באמת היה משהו משחרר גם בכישלון של 'רקדתי עמדתי', וגם בכישלון להחזיק את העבודה ב'כתר', שזרקו אותי לעשות רק את מה שאני רוצה לעשות, בלי לחשוב איך הספר יתקבל ואם בכלל לפרסם אותו. והוא באמת הספר הכי מהיר שכתבתי".
ב"פליאה", הספר האחרון שלך, המוזיקה השתנתה. רק בקטעי זרם התודעה והאבסורד היא חוזרת למה שהייתה ב"חיי אהבה" - לפראות, לחופשיות. גם הקול של הגיבורות אחר. מבוגר יותר.
"האמת היא שקשה לי לדעת. אני עסוקה מדי בכתיבה ואני מאוד בתוך הספר, בתוך הדמויות, והקולות עולים באופן אותנטי. הדמות של רחל ב'פליאה' לא איפשרה לי לכתוב באופן הפרוע של 'חיי אהבה', או של כמה קטעים של עטרה בהמשך".
רחל בת 90. דמות נהדרת שהיא מטפורה על מטפורה: "רחל מבכה על בניה, מיאנה להינחם" (ירמיהו ל"א יד).
"הנוכחות המאופקת של האישה הזקנה הזאת, הלוחמת, שכבר עברה ניסיונות כל כך קשים בחיים שלה, דרשה ממני מה שאף דמות אחרת באף ספר לא דרשה. לקח לי זמן להזדהות איתה לעומק ולכתוב מתוכה, ואחד האתגרים המורכבים היה עיצוב הדמות שלה".
היא נולדה ב־1959 בקבוצת כנרת וגדלה בבית ברל. אביה הוא מבקר הספרות מרדכי שלו ואמה הציירת ריקה שלו, דודה הוא המשורר והסופר יצחק שלו, אביו של הסופר מאיר שלו. אחיה ענר הוא סופר ומתמטיקאי. בשירותה הצבאי הייתה מש"קית ת"ש, ולאחר מכן סיימה תואר ראשון ושני בלימודי ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית.
ב"חיי אהבה", כמו גם "בתרה" ואחר כך ב"פליאה", יש בעלילות שכבת עומק מיתית. בהתחשב בזה שבמשפחה הגרעינית שלך מיתולוגיה עברית היא משהו שאוכלים לצהריים. את חושבת שחורבן, יבשת ששקעה במצולות, קורבן השעיר לעזאזל – הם מרבצים גנטיים בלתי נמנעים מבחינתך?
"המרבצים האלה, כפי שאת קוראת להם, הם בעיקר ספיגה מסיבית של מה שנקרא השפעה סביבתית. הבית אצלנו היה בית מאוד ספרותי והיו בו הרבה פאתוס והרבה סיפורים דרמטיים. היו סיפורי התנ"ך שהקריאו לנו מגיל מאוד צעיר, עגנון, האודיסאה, שלא לדבר על סיפורי המיתולוגיה המשפחתית. הדברים תמיד התערבבו, האישי והלאומי. סיפורי החלוצים של הסבים והסבתות מהעלייה השנייה; סיפורי הלח"י של אבא שלי, שכמובן היה בהם ממד טרגי דומיננטי; והסיפורים של אמא שלי, על הקרבות בצמח במלחמת השחרור, שם נהרגו בעלה הראשון וכמעט כל בני המחזור שלה מעמק הירדן. אז כן, היו הרבה מיתולוגיות במשפחה, היו אנשים שאהבו לספר אותן ולהחיות אותן, וגדלתי עם מודעות חזקה לאובדן. כל השירים הראשונים שלי היו על חתולים שמתו ושנדרסו, ואחר כך, בגילים 10־11, כבר כתבתי שירים על יתומים ועל אלמנות ועל הורים שכולים. כשאמא שלי הייתה קוראת אותם, היא הייתה מתייאשת וגוערת בי, 'למה את כל כך עצובה? מה לא בסדר?! יש לך ילדות שמחה!'"
אולי היא הרגישה אשמה. רצתה שתהיי ילדה מאושרת.
"לא הייתי במיוחד 'לא מאושרת'. אבל בכתיבה תמיד יצאו הקינות".
בספר המחקרים שיגאל שוורץ כתב על היצירה שלך, הוא קרא לך "מקוננת במכנסי הנמר".
"מאוד אהבתי את הספר וגם את השם הזה. הלכתי אז הרבה במכנסיים עם דוגמאות של פסי נמר וחברבורות".
נמרה. ואפרופו, ברור ש"חיי אהבה" היה שונה אם יערה הייתה אמא. ההתפרצות המינית והנפשית הזאת הייתה גובה מחיר אחר. מרווה שלך הייתה בת שבע כשהספר נכתב, התחלת אותו בהיריון והמשכת עם יער התינוק על הידיים. איך זה עבד? צימחת לך אונת מוח נוספת?
"במבט לאחור גם אותי זה מפתיע. זה אפילו נראה לי הרואי באופן שקשה לי לייחס לעצמי. חיי היומיום שלי היו הכי שפויים ואימהיים שאפשר. הילדה באה מבית ספר, התינוק יונק, המרק על האש. ומצד שני, נסיבות חיי בזמן הכתיבה לא נכנסות לספר ולא משמעותיות לו. תמיד הרגשתי שיש לי עוד שכבה בתודעה, שהיא נסתרת ממני בחיי היומיום, וכשאני בריכוז של השראה, אני מצליחה להתחבר אליה, אם אני מצליחה. ומשם באים סיפורי עלילות שבכלל לא קשורים למה שמעסיק אותי באותו רגע".
זאת תרה שלך.
"נכון, והיא חידה גדולה. לפעמים יש לי תחושה של חלום כשאני כותבת, אבל עדיין אני מאוד בערות ובדריכות ובריכוז, וזה מגיע איכשהו כבר קצת מבושל. זה הפלא. ואז באמת אני מוצאת את עצמי בניגוד כל כך מוחלט בין מה שאני עוסקת בו בפועל, שזה, נגיד, לגדל ילדים ולערוך ספרים, לבין החיים האלטרנטיביים בכתיבה שלי. לפעמים אין ניגודים כל כך קיצוניים, אבל כן יש הפרדה בין הכתיבה לחיים".
ובכל זאת הם מסתננים לך. ב"חיי אהבה", המיניות המתפרצת מתוארת כפריצות. לא פעם היא מוגדרת כחבלה בקודש הקודשים. לקראת סוף הספר יש תיאור קולנועי ממש של שועלים שמסתובבים שם בין החורבות. מה זה קודש הקודשים?
"זאת השפעה של אגדות החורבן, שמלוות את יערה לאורך כל הספר. ובמונחי הפריצות יש כמובן השפעה תנ"כית. 'איכה הייתה לזונה קריה נאמנה' (ישעיהו א' כא)".
פריצת גבולות נתפסת כדבר מסוכן ועל כן אסור. יערה, במהלכי גילוי הנאמנות שלה לעצמה, בוגדת בכל יקיריה, ויחד עם הגבולות שלה נפרצים גם שלהם.
"והמובן של קודש הקודשים הולך ומשתנה לאורך הספר יחד עם ההשתנות שלה. בשלב הראשון היא תופסת אותו כפשוטו. קודש הקודשים הוא היחסים שלה עם בעלה. במובן מסוים הם נקיים, ילדותיים. הם חמש שנים יחד, זאת הפעם הראשונה שהיא בוגדת בו, היא לא חשבה שזה יקרה לה. ופתאום כשזה קורה והיא לא יכולה לעצור בעצמה, ברור שזה מלווה גם בתחושות של אשמה ואובדן. במהלך הספר, הדברים עוברים כל מיני גלגולים, ובסופו של דבר, כשיערה מסתגרת שם בספרייה ולוקחת ליד את ספר אגדות החורבן, גם זה סוג של קודש קודשים".
יכול להיות שקודש הקודשים הוא האמת, והפריצה אליה כרוכה בכל כך הרבה שקר ועיוות וטינופת.
"איזה יופי".
הספר עורר ומעורר תגובות נפשיות ופיזיות לא קלות, ויחד איתן התפעלות עצומה, בכל מקום שהוא מגיע אליו. איך עברו עלייך השנים הראשונות שלו? החשיפה בענק? את הרי צרויה הנבוכה הזאת, המבוישת קצת, ששפת הגוף שלה רוצה להסתיר את היופי ואת הגובה שלה.
"זאת הייתה הפתעה גדולה ומשמחת. זאת זכות גדולה לקבל משהו שאפילו לא חלמת עליו. כשהספר יצא הייתי בת 37, וכשהוא התחיל לצאת גם בחוץ לארץ, הייתי בת לקראת 40, בגיל מאוזן יחסית. זה לא שרקדתי ברחובות כל היום, אבל כן הייתה תחושה של הכרה, של סיפוק, של חום מצד אנשים שמגיבים, שמתרגשים. זאת פעם ראשונה בחיים שזה קרה לי, שהיו לי קוראים ושהתחלתי לצאת למפגשים עם קהל. היו אתגרים. וכן, אני ביישנית, אני נבוכה, היה לי בהתחלה חלום להגיד שאני סופרת אילמת, כדי שלא אצטרך להופיע על במות ולהתראיין. יותר טבעי לי לשבת לבד בחדר מול המחשב, והייתי צריכה להסתגל להתנהלות שונה קצת. אבל עדיין רוב הזמן הייתי בבית, בפיג'מת עבודה, כותבת והילדים מסביב. השתדלתי לתמרן בצורה הגיונית בין הילדים לכתיבה, לראיונות, לנסיעות ואני מקווה שהצלחתי איכשהו".
"הרבה שנים השם שלי היה נטל, ורק בגיל מבוגר השלמתי איתו. אני מבינה שזאת אני. הפריע לי שזה שם שמושך יותר מדי תשומת לב, ואני רציתי שם כמו כולם. הכי רציתי שיקראו לי מיכל"
אחד הדברים האהובים עליי בכתיבה שלך, כמו בך, זה ששתיכן חפות מחשיבות עצמית. עם זאת, אני שואלת את עצמי אם כתיבה בקנה המידה שלך אפשרית בלי אגו שיש לו אותם ממדים. זה לא מקביל?
"אני מקווה שלא, אף פעם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. אני לא יכולה לכתוב מתוך תחושה של ביטחון מוחלט והכרת ערך עצמי. כשאני ניגשת לכתיבה זה תמיד מפגש עם המקום הכי מפרפר ומתלבט ומהסס. ועם זאת, אני לא יודעת אם זה אגו, אבל זה כן דחף מאוד גדול של אהבה למלאכה הזאת ושל תשוקה להצליח לנסח את זה באופן הכי מדויק שאני יכולה. אני מרגישה שאני משרתת את הספר ומנסה לא לכפות את עצמי עליו. יש לי דחף עז להכיר את הדמויות, לתת להן חיים, לשמוע אותן, להקיף את האישיות שלהן, לשמור על המוזיקליות, על הסגנון. זה קצת כמו להיות אמא של הספר. כל הזמן לטפח, לשפר אותו, להקדיש לו. אני לא כל כך רואה איך זה קשור לאגו, אבל אולי לספר יש אגו".
את מפחדת לפעמים כשאת כותבת?
"ברור. כל בוקר חדש של כתיבה מביא איתו חשש עמום. מה יהיה אם זה לא יקרה היום, אם אני לא אצליח לכתוב שום דבר. בעיקר כשאלה טיוטות ראשונות, כשעוד יש הרבה מאוד עבודה. זה כמו לדחוף עגלה בדרך לא צפויה של עליות, ירידות ומכשולים. וזה תמיד מתחיל בפחד, ובין צעד לצעד יש פחד, ויש אושר עצום להתגבר עליו ולראות אחרי שעה־שעתיים שזה כן זורם, כן קורה. ואז אני מתחילה לחוות את כל מה שהגיבורים חווים. ככה כל פעם מההתחלה".
גם ב"חיי אהבה" וגם לאחרונה ב"פליאה" יש לך קטעים סוריאליסטיים־אבסורדיים־מקאבריים. את מצחיקה את עצמך בזמן הכתיבה?
"כן. כמו שאני יכולה לבכות כשאני כותבת. ואני כל כך בתוך הסיטואציה, שאני לא נותנת בכלל דין וחשבון לעצמי על קולות שאני משמיעה, או על פרצופים או העוויות; אני עושה לפעמים את התנועות של הדמויות או אומרת את מה שהן אומרות. אני כבר כל כך מחוברת אליהן כשאני כותבת, אני עובדת בשבילן".
והן בשבילך. ב"חיי אהבה", אריה אבן - האיש, הפנטזיה והנרקיסיזם, שואל אם משפחה היא היררכיה שצריך לציית לחוקים שלה. עבור יערה, משפחה היא סידור של הגנה שלא מצליח להגן.
"יערה וכמה גיבורות אחרות שלי סובלות מהאמביוולנטיות הזאת, מהקונפליקט הבלתי נסבל בין ביטחון לבין חופש. ליערה - גם כי היא עוד צעירה וגם כי ההתגבשות שלה קורית במהלך מייסר - נדמה שהיא זקוקה לביטחון מבעלה, ובעצם היא לא באמת תוכל לקבל אותו. במקביל היא נמשכת אל ההרפתקה ואל החופש, והדחפים הסותרים האלה יוצרים כמובן התפוצצויות ואובדנים. ברור שיערה באה ממשפחה מאוד פגועה ואין לה באמת מקור לביטחון. חלק מהמסע הזה שהיא עוברת, שבאמת כל כך הרבה קוראים הזדעזעו ממנו, הוא הדרך שלה להתבגר, להתפתח, לנסות למצוא את הביטחון בתוכה. המשפחה שלה מבוססת על ויתור על העיקר. האמא ויתרה על אהבה בשביל ללדת אותה, האבא נותר לא אהוב, לא מסופק. אין ספק שכל חיי משפחה מלווים בוויתור, אבל זה לא בהכרח ויתור על העיקר".
אני סקרנית לגבי אריה אבן, אהובם של יערה וההורים שלה, ארכיטיפ שיצרת ממנו דמות חיה ומשכנעת. הוא לא דומה לאף אחד בספרות שכתבת מאז.
"הוא מעורר הרבה רתיעה, אבל אני מבינה אותו, והייתה לי אפילו אמפתיה אליו. אני לא יכולה לכתוב בלי הבנה ואמפתיה. ולצד ההסתייגויות, וזה שאני רואה את כל חסרונותיו, אני גם מרחמת עליו. אני מרחמת על כולם בספרים שלי. באמת נשטפת רחמים. אז נמשכתי לבנות דמות כזאת: גבר אפל, נצלני, מתעלל. לא ידעתי כמה רחוק הוא יגיע, והוא הלך ונעשה יותר קשה ויותר מאמלל ואומלל. וכשיערה כבר משתחררת ממנו, הוא נשאר חסר ישע כמו ילד. אני באמת אוהבת לכתוב על אנשים אמיתיים, מלאים חולשות. דמויות מופת משעממות אותי. אני מזדהה עם כולם ואוהבת את כולם. לא אהבה עיוורת, אבל כן אהבה".
אנחנו נפגשות בחיפה, בשכונה חרישית על אחד מרכסי הכרמל. שלו - ירושלמית שלא נולדה בעיר הנצורה, אבל ירושלים כמו ירושלים היא נוכחות תובענית בכל הספרים שלה - היגרה הנה עם המשפחה לפני חמש שנים וחצי. הים מוגש כאן בהמשך הרחוב בריצודי הפירוטכניקה שהוא לא זז בלעדיה, ומהמקום שאנחנו יושבות בו נראים מדרונות ההר הירוקים, שבילים, ערוץ הוואדי. מעליהם שמי תכלת מעוננים חלקית.
איך לך בחיפה? עטרה, הגיבורה ב"פליאה", היגרה הנה כמוך.
"נכון, אבל ההגירה שלה מאוד שונה משלי. עטרה היא כבר חיפאית הרבה יותר ותיקה ממני, והיא מתארת את חיפה כעיר מקלט. כל יציאה שלה מירושלים זו הקלה גדולה, והיא שמחה לחזור אל עיר המקלט שלה. אצלי העקירה מירושלים וההתאקלמות פה היו יותר קשות ממה שציפיתי, אבל חיפה לא אשמה. אני באמת הייתי עסוקה נורא ב'פליאה'. הספר שאב אותי בצורה קיצונית, ולא הספקתי עדיין להכיר ממש את העיר. האמת היא שכשעברנו הנה, פחדתי שלא אצליח לכתוב בכלל, מה יהיה אם ההשראה תישאר בירושלים, אולי היא לא תתלווה אליי. אני שמחה שזה לא קרה, אבל כן, אלה היו שנים לא קלות של הסתגלות. אני מתחילה להרגיש יותר בבית בחיפה, אבל עדיין מתגעגעת לירושלים".
ביקום מקביל, מה היית אם לא סופרת?
"בנעוריי הייתי משוכנעת שאהיה עובדת סוציאלית או פסיכולוגית, במקביל לכתיבה, שנראתה לי תחביב בלבד. בצבא הייתי מש"קית ת"ש, חשבתי שזה יכין אותי לתפקיד, ושם נוכחתי לדעת שאני כל כך מזדהה עם החיילים שלי, וכל כך נשבר לי הלב שוב ושוב מולם ומול הסיפורים שלהם, עד שהייתי פשוט בוכה לפעמים בנוכחותם ולא הצלחתי לעזור. לימים חשבתי שאולי עליתי כאן על איזו שיטה פרדוקסלית, כי הרבה פעמים הם היו יוצאים מאוד מחוזקים מהמשרד שלי והיו מבטיחים לי שיהיה בסדר, שאני יכולה לסמוך עליהם, שהם חזקים".
רצו להרגיע אותך מסכנה.
"והבנתי שאני לא אוכל לעמוד בזה. וכשהשתחררתי מהצבא, פתאום הייתי אובדת דרך, לא ידעתי מה אני אעשה כשאהיה גדולה. התחלתי ללמוד ספרות ופילוסופיה ועברתי לתנ"ך והיסטוריה, והרבה שנים עברו עד שמצאתי את מקומי. אבל עוד לא לגמרי ויתרתי על החלום הטיפולי ההוא".
שאלה אחרונה. השם שלנו הוא חתיכת שם מהותי. איך לך איתו?
"הרבה שנים הוא היה נטל, ורק בגיל מבוגר השלמתי איתו. אני מבינה שזאת אני. הפריע לי שזה שם שמושך יותר מדי תשומת לב, ואני רציתי שם כמו כולם. הכי רציתי שיקראו לי מיכל. צרויה מתחבר לצערי לשורשים של צרה ומצוקה".
אבל גם של צרי. ושל יצר וצור. ונחמד שצרויה התנ"כית הייתה אחותו של דוד המלך ואמא של החמ"ל שלו.
"זאת פעם נדירה בתנ"ך שהבנים נקראים על שם האם, וזה יוצר בלבולים. היו אומרים לי, 'אבל זה שם של בן', והייתי צריכה להיאבק על המגדר שלי. קשה להסתובב עם השם הזה, כי לאנשים קשה לקלוט אותו והם נוטים לשבש אותו. נגיד, בארומה, אני לא יכולה להגיד את השם שלי. את אומרת צרויה, או שאת ממציאה?"
אני אומרת להב.
"אני אומרת מיכל".
שלו?
פורסם לראשונה: 07:44, 03.06.22
