חלק ראשון
- 1 -
קוראים לי גארי. אני בן שלושים ועובד כעוזר משפטי במשרד עורכי דין בלונדון. אני גר לבדי בדירת חדר, בשיכון ציבורי גדול שנבנה בפֶּקהאם בשנות השישים. הדירה שלי נמצאת במרחק חמש דקות הליכה מהעבודה וזה משמח אותי, כשמתחשק לי לשמוח. אני נמוך מעט מהממוצע וחמוש באף גדול שנראה כמעט קומי אם אני מרכיב משקפי שמש.
אם תראו אותי במקרה ברחוב, בטח אהיה לבוש בחליפה האפורה הזולה שלי, עם חולצה לבנה ועניבה (בימי עבודה), או בז'קט קורדרוי חום, עם ג'ינס וטישרט (בימים ריקים). רוב הסיכויים שתראו את האף שלי לפני שתבחינו בבגדים שאני לובש. השיער שלי מטופח ומסודר, קצר מאחור ובצדדים ומזדקר באמצע כמו כרבולת. יש לי עיני שקד חומות, וכבר קרה שתיארו אותן כעצובות וגם כמזמינות בטווח של עשרים וארבע שעות. לא יהיה הוגן לומר שאני שקוף, אבל נדיר שמקדישים לי יותר ממבט אחד.
החברה היחידה שלי בלונדון היא אחת השכנות בשיכון. בשבוע האחרון דווקא יצרתי קשר טוב עם בחורה, אבל מוקדם יותר היום זה התפוצץ לי בפרצוף והחטיף לי עם מרית בתחת. חשבתי שהיא מחבבת אותי, אבל התברר שטעיתי בגדול. אני חושב שהתאהבתי בה, בעצם אני בטוח בזה, ואני עדיין מאוהב בה. הלב שלי שבור באמת לראשונה בחיי.
אמא תמיד אמרה שבורכתי בדמיון פורה ושכדאי לי לנצל אותו להפיג את השעמום ולהוסיף פרספקטיבה ושמחה לחיי. היא נהגה לומר שאם מצליחים לדמיין משהו שמעולם לא קרה, מוכנים יותר להעריך אותו ולהתמודד איתו כשהוא מתרחש. למרבה הצער, הדמיון שלי לא ממש פועל לטובתי כרגע, אבל ייאמר לזכות אמא שהוא בדרך כלל עוזר.
יש אנשים שקוברים את הפנים בטלפון כל היום. לא אני. יש לי נוקיה ישן כבר שנים על גבי שנים, ומעולם לא טרחתי להצטרף לרשתות חברתיות ודברים כאלה. אני לא מבין מה הטעם. גם ככה יש לי מספיק אנשים זרים בחיים. אז כשאני משוטט ברחובות, אני מרים את הראש ומגרה את המוח במראות ובצלילים שמקיפים אותי: שכנים מתווכחים (אני מדמיין שזה בגלל הצורך להחליף מסנן במכונת הכביסה, למשל); חלון שבור (אני מדמיין שאיזה ילד ניסה להשתמש בסולם של מבוגרים וריסק אותו); חלודה מתפשטת בתושבות הגלגלים של מכונית נטושה (אני מדמיין שסוחר יינות התחרפן ופשוט השאיר אותה שם); כלבים מגלים עניין משותף בערימת זבל (אני מדמיין שקוראים להם זאק מזוודה וגזר ארך רגליים).
ואם המראות והמחשבות לא מגרים אותי מספיק, אני מאפשר לדמיון שלי להרקיע שחקים.
למשל, בדרך לעבודה אני חוצה שבילים שמתפתלים בין הבניינים הנמוכים והגבוהים בשיכון שלי. רגע לפני היציאה מהשיכון יש מגרש משחקים עם דשא, בגודל של חצי מגרש כדורגל בערך (פעם עמדה שם נדנדה, אבל שמעתי שעקרו אותה כי איזו ילדה נפלה ממנה וריסקה את הפרצוף. בדרך כלל לא רואים ילדים קטנים באזור הזה, כנראה כי הכלבים מחרבנים שם. במחשבה שנייה, לא רואים הרבה ילדים קטנים בשיכון באופן כללי. הם בטח שם, אבל פשוט לא רואים אותם).
הרבה פעמים כשאני חולף על פני חלקת הדשא הזאת, סנאי קופא פתאום באמצע הדרך, נעמד על הרגליים האחוריות ומרחרח אותי.
"טוב, חבר," אני לוחש לעצמי. "הזנב שלך מנופח ומתנופף גבוה מאוד, מצאת משהו מיוחד היום?"
"תודה, גארי," אני עונה בשמו. "שום דבר מיוחד, פשוט פגשתי איזו גברת שמוצאת חן בעיני ואני מנסה להיראות במיטבי. כדאי לך לנסות את זה. אתה נראה זוועה, אם לא אכפת לך שאני אומר."
"אני בסך הכול הולך לקנות פאי. לא צריך להתלבש יפה בשביל זה."
"ואם תפגוש איזו בחורה יפה בחנות? תתחרט שלא הקדשת קצת יותר מחשבה למראה שלך... תחשוב עלי ותגיד לעצמך, הבחור ההוא היה מוכן ומזומן. הוא סגר הרבה פינות שאני עוד לא התחלתי לטפל בהן אפילו."
"כן, זה יכול לקרות," אני עונה. "תודה על הטיפ. אז איפה פגשת את הגברת הזאת?"
"לא תאמין, אבל בדיוק במקום שאתה עומד בו. היא עמדה ולא זזה, ממש כמוך, ושרה משהו על שירות הדואר או על ספינת תענוגות משהו כזה. היה קשה לדעת כי היא שרה נורא. אבל כשראיתי כמה היא יפה, התפעלתי מאוד."
"טוב, אתה נראה מאושר ואני מוכרח לציין שגם נחוש."
"כן, המצב נראה מבטיח, ויש לי הרגשה טובה גם לגבי העתיד שלך. אולי תקנה מי קולון, או לפחות תחשוב על זה. אני מריח רומנטיקה באוויר."
"אולי אני באמת אעשה את זה. נתראה."
אני ממשיך ללכת בצעדים עליזים, אחרי שרשמתי לזכותי תקשורת טובה. המחשבה על רומנטיקה היא לא פעם מקור לתקווה בשבילי.
אני בטוח שהרבה אנשים חולמים בהקיץ וממריאים על כנפי הדמיון כדי להעביר את הזמן, אבל אני לא בטוח שהם מבינים כמה חשוב להוסיף ככה קצת איזון ואופטימיות לחיים. כרגע אני זקוק לזה מאוד, במיוחד לנוכח העובדה שלמראית עין, החיים שלי כמעט מחורבנים.
אני נוהג במכונית שלי, בדרך לפגישה עם בחור בשם ג'ון מק'קוי. המחשבה על זה ממלאת אותי בהלה ואימה. זאת פגישה גורלית מבחינתי, ואני רק רוצה שהיא תיגמר כבר. כרגע מעכב אותי מישהו ששפך שקית מלאה בצלים במעבר החציה, והוא לא מוכן לוותר על אף אחד מהם. אני צופר בתסכול ואחר כך מתנצל בדממה בפני האיש ובפני כל בצל סורר.
תרשו לי לחזור אחורה ולהסביר.
- 2 -
לפני עשרה ימים בערך יצאתי לשתות אחרי העבודה עם בחור בשם ברנדן. הוא הזמין אותי הרבה פעמים, ונגמרו לי התירוצים. הוא עובד במשרד החקירות הפרטי סיטיסייד אינווסטיגיישנס, שהם לקוחות של משרד עורכי הדין שאני עובד בו בשנתיים האחרונות. אני לא מכיר אותו ממש טוב, אבל אנחנו תמיד מפטפטים כשהוא מגיע לאסוף מסמכים ולפלרטט עם המזכירות. הוא מבוגר ממני בעשר שנים בערך, רזה ונמוך, ויש לו שיער גלי עם שביל בצד שמוסיף נופך טיודורי להופעה שלו. בדרך כלל הוא לובש ז'קט ספורט כחול או אפור, חולצת גולף בצבע בז' וג'ינס כחול כהה בגזרה מתרחבת, שמסתיים ממש מעל נעלי עור חומות עם שפיצים. משם תמיד מציצים גרביים עם דוגמה צבעונית משעשעת. הפנים שלו די פשוטות, האף קצת דק וחד, והרושם הכללי הוא של פתית שיבולת שועל. כן טיפוס פתיתי למראה, שבדרך כלל מזכיר לי חייל פשוט מיורקשייר.
ברנדן חושב שהוא "כיפי", וזה כנראה נכון, אם מחבבים בחורים רועשים. הוא מדבר בלי הפסקה ומשתמש בצחקוקים כסימני פיסוק. בכלל לא משנה אם הוא מנסה או לא מנסה להצחיק הוא תמיד פולט איזה צחקוק או גיחוך אחרי כל משפט שלישי בערך. לא נראה שהוא מתעניין בדברים שאנשים אחרים אומרים. הרבה פעמים אני חושב שבטח נחמד להאמין שכולם מוקסמים ממך. זה בלי ספק מחזק את הביטחון העצמי. אני תמיד מוכן לשתף פעולה עם הקשקושים שלו, ובתמורה הוא חושב שאני מחבב אותו. אני לא לא מחבב אותו, אבל לא יותר מזה.
כשגמרתי לעבוד, כתבתי לו שאני אהיה בפאב המקומי שלי, גרוֹב טאוורן בקמברוול, בסביבות שבע. כשהגעתי, ראיתי אופניים מפוספסים באדום ולבן שעונים על הקיר ליד הדלת. חשבתי שאולי איזה להטוטן שיכור נכנס לפאב, ועכשיו הוא בטח מעיף את המקלות שלו לעבר המנורות. הייתי שמח לצפות בתוצאות של תקרית כזאת.
כשנכנסתי לא היה שם שום להטוטן, אבל מיד איתרתי את ברנדן, שישב ליד הבר ושיחק בטלפון. הוא לא ראה אותי. היו עוד כמה לקוחות, אבל בסך הכול האווירה היתה שקטה ומזמינה. הבר תופס צד אחד של החדר, ובצד השני יש שורה של תאי ישיבה מקומרים, עם ספסלים ומשענות מרופדות באריג ולווטין ארגמני. מחשבה מהירה חלפה במוחי: "ולווטין" יכול להיות שם מעולה לקינוח.
"תרצה קינוח, אדוני?"
"אולי. מה אתם מציעים?"
"יש לנו ולווטין שוקולד תפוז, עם שמנת סמיכה בצד."
"לזה אני לא יכול לסרב, חבר. נשמע מרשים מאוד. תן לי אחד כזה."
ואז נזכרתי שאני לא מתעניין בקינוחים, ובטח שלא בתהליך הייצור שלהם, ולכן השלכתי את המחשבה על הרצפה כמו כרטיס אוטובוס משומש.
התיישבתי ליד ברנדן, והוא התחיל לדבר.
"טוב, גארי, מה אני יכול להזמין בשבילך? הבר לרשותך חה חה חה!"
"אני אשמח לפיינט של אַיי פּי אֵיי, תודה."
"חה חה חה! ברמן! פיינט של איי פי איי לידידי הרגשן."
"סליחה שאיחרתי קצת, ברנדן, פשוט לקחתי תצהיר ממישהו בעבודה, ופתאום הוא התחיל להזיע נורא."
"וואו, מזיען. זה יכול להית נורא חה חה חה חה!"
"נכון. בהתחלה הוא התגרד אתה יודע, לפני שהוא התחיל עם הזיעה. רציתי לשאול אם הכול בסדר אצלו, אבל כשמישהו מתגרד, לא כל כך נעים לציין את זה, ובכל מקרה..."
הוא הציץ מעבר לכתף שלי, ככה שידעתי שהוא לא מתעניין בסיפור. הוא קטע אותי בלי לחכות להסכמה האילמת המקובלת.
"זה בסדר גמור, גארי. למען האמת, אפילו לא שמתי לב שאתה לא כאן חה חה חה! עכשיו תקשיב, יש לי שאלה משפטית."
"טוב, אני אמנם עובד במשרד עורכי דין, אבל..."
"מספיק טוב בשבילי. אני לא צריך עצה, פשוט נתקלתי באיזו חידה משפטית מעניינת חה חה חה אז תקשיב. מה דעתך על זה: הבוקר שתיתי לי קפה, רק אני, בשולחן מחוץ לבית קפה על הרחוב הראשי. עכשיו, בשולחן לידי היה איזה זוג שנראה קצת עצבני הם נראו מבולבלים, הייתי אומר. הם סקרנו אותי כמו חשודים אתה יודע, אולי הם ניהלו רומן או משהו חה חה חה! וכדי להעביר את הזמן, כיוונתי אליהם את הטלפון והתחלתי לצלם אתה יודע, סתם בשביל הכיף. הקלטתי בערך עשרים שניות והשמעתי אותן לעצמי באוזניות האלחוטיות חה חה חה! שמעתי אותם ברור לגמרי משהו על נסיעה לדובאי ומסעדת המבורגרים מפונפנת וברקע שמעתי את המוזיקה מבפנים. נדמה לי שזה היה קולדפליי, או אולי אואזיס למי אכפת..."
לרגע המחשבות שלי נדדו והשקפתי על קצה הבר מעבר לכתף של ברנדן. בחורה יפה עם שיער כהה, צעירה ממני בכמה שנים, ישבה לבד עם משקה מבעבע ובהתה בטלפון. רשמתי לעצמי שהיא מוצאת חן בעיני וחזרתי להתמקד בברנדן.
"אז השאלה שמעסיקה אותי היא זאת: אם הייתי מציג את הסרטון הזה כראיה בבית משפט, האם היו צריכים לשלם תמלוגים לקולדפליי או לאואזיס? ועוד משהו, הלהקות האלה יכולות לסרב שהסרטון יוקרן בלי רשותן? מה דעתך, גארי?"
"זאת שאלה רצינית, ברנדן, אבל אני לא יכול לעזור לך. אני לא מבין כלום בזכויות יוצרים. אני רק עוזר עם העברות בעלות, טיוטות של צוואות, קבלת תצהירים שטויות כאלה."
בזמן שדיברתי, העפתי מבט אל הבר ושמתי לב שהעלמה עם השיער הכהה מסתכלת עלינו בזמן שהיא מתעסקת בטלפון. הבעה קצת קודרת, חשבתי, אבל יכול להיות שהיא מעוניינת בי, או ברושם שאני מנסה ליצור.
"אז מה קורה איתך, ברנדן? מחזיק את הראש מעל המים עם ערימה נאה של חקירות?"
"לא, לא כל כך חה חה חה! הבוס בדיוק הוריד אותי מאיזה תיק גדול לפני שבועיים. החזיר אותי לעבודת נמלים של מסירת מסמכים, צווי מניעה וזימונים לעדות. למכור לעיתונים דברים שאנחנו מקבלים מהשוטרים המקומיים. התחלתי גם לגבות חובות. אני די טוב בזה. בטח כי אני קטן ולא מאיים חה חה חה!"
"זה בטח בגלל האף שלך."
"מה זאת אומרת?"
"טוב, הוא כל כך דק שאם מישהו יכניס לך אגרוף בפרצוף, הוא עלול להיחתך."
"אתה מביע דעה?"
"כן."
"אז היא לא נכונה. אתה שותה את הפיינט הזה או לא, אף גדול חה חה חה!"
הרמתי את הפיינט שלי והתפנקתי בלגימה גדולה. לפני שנים, כששתיתי בירה בפעם הראשונה, שנאתי את הטעם, אבל בימים אלה אני לא יכול לחיות בלי זה. זה קרה לי גם עם קורנד ביף וקפה.
"אז על איזה תיק גדול עבדת?"
"אני לא יכול לספר לך, חבר. זה רגיש מאוד."
"על הזין! קדימה, תן איזה פירור. בוא נחשוב... זה קשור להונאה בבית מרקחת או ברשת בתי קפה?"
"לא, אתה אפילו לא קרוב חה חה חה!"
"איזה סלבס שמתגרשים ושלחו אותך לחדר כושר שהאישה אוהבת את הנודלס בו?"
"לא. תקשיב, אני לא יכול לספר לך, והאמת שאתה לא רוצה לדעת. גם ככה הסתבכתי. האנשים האלה הם שמוקים מניאקים. בוא נעזוב את זה."
ההבעה שלו לימדה אותי שהשיחה המסוימת הזאת הגיעה לסיומה, ושמתי לב שהוא לא צחק במהלך חילופי הדברים האחרונים. הוא נראה קצת מבוהל, קצת מעופף. בלי כל הרעש והצלצולים. לא התכוונתי לתחקר אותו, ולמען האמת הרגשתי קצת מטומטם.
החלפתי נושא ועברתי לכדורגל. הוא החליף נושא ועבר לחיים הפרטיים של המזכירות במשרד שלי. החלפתי נושא לרכבים חשמליים, והוא החליף בחזרה למזכירות. הלכתי לשירותים.
כשעמדתי מול המשתנה החביבה עלי, העצב שטף אותי פתאום. חייתי בלונדון כבר קרוב לשנתיים ועדיין לא יצרתי קשרים בעלי ערך. בעבודה התבודדתי, הסתתרתי במשרד שלי ולא התרועעתי עם שאר העובדים. לא היה לנו שום דבר במשותף חוץ מהתיקים שעבדנו עליהם ורכילות על הלקוחות ועל עובדי בית המשפט. הפאב הזה, הבנתי, הוא חיי החברה שלי מאלף ועד תו.
שמעתי את הפטפוטים ואת הרעש של מכונת המזל מהבר השני בפאב, שישבתי בו לא מעט. אני לקוח די קבוע. אני מגיע כמעט בכל פעם שמשדרים משחק כדורגל על המסך הגדול. אני תמיד יושב ליד בחור ששמו ניק וחבר שלו אנדי. הם לא הזמינו אותי להצטרף אליהם. זה קרה באופן טבעי, כי משלושת הכיסאות שבקצה הבר רואים את המסך הכי טוב. אנחנו מדברים על כדורגל ועל עבודה. בסוף המשחק הם בדרך כלל קמים מיד והולכים הביתה. אני אפילו לא יודע איפה כל אחד מהם גר. הכנסתי את היד לכיס כדי להוציא את הטלפון ולבדוק אם משדרים איזה משחק הערב וגיליתי שהשארתי אותו במשרד.
נזכרתי בפנים של הבחורה עם השיער הכהה. היא היתה יפה מאוד. מאז שהגעתי ללונדון, לא היתה לי מערכת יחסים. פעם הזמנתי את אחת המזכירות מהמשרד לקארי, אבל בדרך הביתה, במונית, שנינו הזענו נורא, ובו ברגע ויתרתי על הפרויקט. מאז התקשורת בינינו זהירה מאוד. היה לי עוד דייט אחד בלבד לפני שנה בערך, בפאב מסעדה מקומי, עם בחורה שהכרתי באתר היכרויות. הפרופיל שלה נראה אמין מאוד, וההתכתבות בינינו היתה די מעניינת. אבל כשהיא הגיעה, ראיתי שיש לה זרועות ענקיות וחזקות, כמו שלא ראיתי אצל שום אישה. בגדול היא היתה נמוכה וקטנה, אבל היו לה זרועות של מתאגרף במשקל כבד. היתה לה אובססיה לקונספט של אחיזה ומומנט, והיא התגאתה בלי הפסקה ביחס החוזק משקל שלה. אחרי שהיא דיברה על זה חצי שעה בערך, הלכתי לשירותים וברחתי מדלת צדדית. למרבה הצער, היא חזתה את הצעד הזה וחיכתה לי בחוץ. היא קראה לי שמוק, הרימה אותי והעיפה אותי על גג של ריינג' רובר לפני שנעלמה אל תוך הלילה בתנועות אִגרוף באוויר. מאז לא התפתיתי להיכנס שוב לאתרי היכרויות.
חזרתי לבר והתיישבתי בכיסא שליד ברנדן. הבחורה עם השיער הכהה לא היתה שם, ולרגע נבהלתי, עד שראיתי שהיא עברה לאחד מתאי הוולווטין. צפיתי בה כשהיא הוציאה ספר מתיק צד חום צהבהב, עשוי עור, והתחילה לקרוא. בן רגע היא נראתה מרותקת. בניגוד לאנשים מסוימים, אני לא מתעניין בכל בחורה שיושבת לבד וקוראת ספר להפך, זה נראה לי נדוש. זאת אומרת, מה הקטע עם ספרים בכלל? היא בטח קוראת על צבא של ברווזים עתידניים או איזו שטות אחרת. הכוס שלה הלכה והתרוקנה. אולי היא תצטרך לחזור לבר בקרוב. בזמן שישבתי שם, ברנדן הניח את תיק המסמכים דמוי העור שלו על הבר. הוא ניסה לסגור אותו והסתבך עם מנעולי הפליז.
"יופי של תיק, ברנדן. אתה מרוצה ממה שהוא תורם לך?"
"מה? כן, הוא בסדר. עושה את העבודה."
הוא שוב נראה עצבני והאצבעות שלו רעדו כשהתעסק במנעולים. לפני שהוא סגר את התיק, הספקתי להגניב מבט פנימה. היו שם חבילה של פתקיות דביקות, מטען לטלפון, ארבעה או חמישה עטים כדוריים מהודקים בגומייה, טלפון נייד, מסרק ומלפפון קטן.
"למה שני טלפונים? זה בטח מסבך את החיים."
"לא, לא ממש אחד מהם הוא לעבודה והשני לאנשים שנתתי להם את המספר שלי. אתה יודע, אנשים שאני באמת רוצה לדבר איתם."
"באיזה מהם אני נמצא?"
"של העבודה, נראה לי אתה יודע, בשביל החזר הוצאות."
"נשמע טוב."
"תקשיב, גארי, אני ממש מצטער, אבל בזמן שהיית בבית שימוש קיבלתי טלפון ואני חייב לעוף. משהו שאני לא יכול להתחמק ממנו. אני צריך לפגוש לקוח שלנו."
עמוק בפנים שמחתי לשמוע את זה.
"חבל, אחי. אבל עבודה זה עבודה. הכול בסדר. בטח משדרים הערב משחק בבר השני. אני אצפה בו עם חברים שלי."
"כן, תעשה את זה. טוב, גארי, תודה שהסכמת להיפגש איתי. בוא נעשה את זה עוד פעם. סליחה שאני כבר נאלץ ללכת."
"אין בעיה," עניתי.
"תגיד, זה בסדר אם אני אקפוץ למשרד שלך בשבוע הבא ואקח את המסמכים שלי?"
"כן, רק תודיע מראש ואני אוריד לך אותם לקבלה."
"יופי. היי, אני אתן לך את מספר הטלפון הראשי שלי, זה שאני תמיד עונה לו. תשלח הודעה אם תרצה ונשתה כמו שצריך כפיצוי על הערב."
ברנדן שרבט מספר על אחת הפתקיות ותחב אותה לכיס המעיל שלי. הוא טפח לי על הגב ופנה לדלת. הוא לא צחק אפילו פעם אחת מאז שחזרתי מהשירותים.
שמחתי שהוא הלך. הוקל לי. שכנעתי את עצמי שהבחורה עם השיער הכהה מתעניינת בי. הזמנתי עוד פיינט ושאלתי את הברמן אם משדרים הערב משחק בבר השני. הוא לא ידע. הזמנתי סטייק וצ'יפס מתפריט הבר, ובינתיים הבחורה עם השיער הכהה קמה ובאה אל הבר. היא עמדה במרחק כמה מטרים ממני והזמינה יין לבן עם סודה. רעד קל חלף בי, והעיניים שלי נמשכו אל הנעליים שלה. דוק מרטינס יפות בצבע בורדו, עם שרוכים כחולים כהים. היא קשרה אותם בקשר פרפר כפול. הלולאות של הפרפרים היו זהות באורכן ובקוטרן. סידור קלאסי. אני לא אוהב נעלי עקב, הן נראות מאולצות וכמו משהו שסיוט לנעול. הנעליים האלה היו התחלה טובה. הסטתי את המבט ולגמתי מהבירה.
בזמן שהיא הסתכלה על הברמן שהכין את המשקה שלה, הצלחתי לבחון אותה טוב יותר ולהעריך את הסיכויים להתקרב אליה. היא היתה נמוכה, אולי מטר שישים וארבע, ולבשה ג'ינס בהיר של ליוויס וסריג גולף שחור. תיק הצד נח באלכסון על המותן שלה. השיער שלה הגיע עד הכתפיים והיה מלא, ובאמצע המצח היה לה פוני ישר, בדיוק ממש כירורגי. לא ראיתי את העיניים שלה אבל חשבתי שהן חומות. היא יכלה להיות מורה או מנהלת מסעדה, או אולי אפילו לעסוק בקדרות. היא היתה יפה עוד יותר ממה שחשבתי. לא היה לי סיכוי.
כשהיא הסתובבה כדי לחזור לשולחן שלה, היא פנתה לעברי באופן לא טבעי. זה היה מהלך מכוון, לא כזה שנבע משכרות. השפלתי מבט אל הבירה שלי.
"חבר שלך נטש אותך, מה?" היא שאלה.
"כן... אה... כן. קליטה טובה," עניתי בחיוך עקום של סנאי.
"טוב, לא נורא, נחמד פה."
היא חייכה וחזרה לשולחן שלה. האם כדאי לי להיענות לחביבות שלה ולגשת אליה? המחשבה מילאה אותי אימה. מעולם לא הצטיינתי בשיחות עם זרים, ובמיוחד לא עם זרות. נזקקתי לשורת פתיחה הולמת. ידעתי מה היה עובד עלי במקרה הפוך משהו בסגנון "אתה מעדיף משטחים חלקים או מחוספסים?" או "נכון שהיה נחמד אם במגה ספורט היו מוכרים גם דגים טריים?" או "השתמשת פעם בחוסם עורקים במסגרת העבודה?" היו לי תשובות טובות לשאלות האלה הודות לדמיון המפותח שלי. אבל לא לכל אחד יש דמיון כזה, ועדיף ללכת על בטוח. יכולתי להתעניין בנעליים שלה, לשאול אם הן אמינות. או אם הבועות במשקה שלה גורמות לה להרגיש צעירה ורלוונטית. על הזין, אני פשוט אתיישב לידה ואעביר את הכדור למגרש שלה.
לקחתי את הכוס שלי וניגשתי לתא החצי מעוגל שהיא ישבה בו. היו שם שני שולחנות עץ קטנים, והנחתי את הפיינט על השולחן הריק. כשהתיישבתי היא הרימה את הראש. חייכתי אליה לרגע והסטתי את המבט. התמקמתי במרחק כמטר ממנה מרחק שנראה לי מנומס שזר ישב בו.
"כיסאות הבר קשים מדי בשביל התחת שלך?" היא שאלה.
העמדתי פנים שאני מופתע - אפילו המום - לגלות שמישהי יושבת בתא הזה.
"אוי, סליחה - אני שקוע בבועה שלי. מה אמרת?"
"שאלתי אם כיסא הבר קשה מדי בשביל התחת שלך."
"בכלל לא. אה, הבנתי... טוב, כן, קצת..."
"התחשק לך קצת ריפוד סינתטי מפנק..."
"כן," אמרתי וליטפתי את המושב. "אני קורא לזה ולווטין. נשמע קצת פחות זול."
"ולווטין. אף פעם לא שמעתי מישהו קורא לזה ככה. מזכיר קינוח, לא? קפוא, אבל קלאסי."
"בול. בדיוק חשבתי על זה קודם. בדרך כלל אני לא אוהב קינוחים, אבל הייתי חורג ממנהגי בשביל ולווטין שוקולד תפוז."
שנינו צחקנו, היא בצורה קצת לא משכנעת ואני בהגזמה. אחר כך היה מין חור מביך של שתיקה, שהרגשתי חובה למלא.
"אז הספר שאת קוראת הוא על ברווזים?"
"אני לא ממש קוראת אותו, למען האמת. זה סתם אביזר להרחקת אנשים."
"אופס, סליחה. רק רציתי להחנות את התחת שלי במקום קצת יותר נעים. אני אשתוק."
"לא, זה לא מה שהתכוונתי. אני ניגשתי אליך, זוכר? והאמת שאני אשמח לפטפט. גם אני לא אוהבת קינוחים."
הופתעתי כל כך ממילות העידוד שלה, שחזרתי מיד לסוגיית הברווזים.
"אז זה ספר על ברווזים?"
"לא, זה ספר רציני, אז הוא לא על שום דבר בעצם. אבל יופי של אביזר, עם עטיפה רצינית."
הספר היה בכריכה קשה, וכשהיא הפנתה אותו לעברי ראיתי את הכותרת. "תסביך קלמנטיין". העטיפה היתה כחולה כהה, עם קלמנטינה גדולה שבתוכה צללית של סנאי באמצע. גועל נפש.
"יש פה סנאי, אז לכי תדעי, אולי יש לו חברים ברווזים," הצעתי.
"אתה רוצה לקרוא ולגלות?" היא הניחה את הספר על השולחן שלי.
"לא, זה בסדר. האמת שאני לא קורא הרבה, ואם יתברר שאין שם ברווזים, לא בטוח שאני אעמוד באכזבה." הנחתי את הספר בחזרה על השולחן שלה.
באותו רגע הגיע הברמן עם הסטייק והצ'יפס שהזמנתי. הצלחת היתה מכוסה בשכבה שמנונית, וידיות העץ של הסכין והמזלג היו שבורות. שקלתי לבקש סכו"ם אחר, אבל לא רציתי שהיא תחשוב שאני פוץ. זה לא מומלץ אם אתה רוצה שמישהי תחבב אותך.
"סליחה, גוועתי ברעב לא אכלתי מאז שיצאתי מהעבודה. יפריע לך אם אני אוכל?" שאלתי.
"בכלל לא. אני אוהבת אנשים שנהנים מאוכל, זה אומר שהראש שלהם במקום הנכון."
"רוצה צ'יפס? שניים? בעצם קחי כמה שאת רוצה, רק לא את הארוך ההוא עם הקצה השרוף."
"לא, אני לא רעבה, תודה," היא ענתה, אבל לפי ההבעה שלה ידעתי שדווקא מתחשק לה צ'יפס. אכלתי מיד את הארוך, למקרה שהיא בכל זאת תפתיע ותנסה לקחת אותו.
"היי, הבחור שהיה איתך, ראיתי שהוא הכניס משהו לכיס שלך לפני שהוא יצא. הוא סוחר הסמים שלך?" היא שאלה.
"לא, הסמים היחידים שלי הם פאי ועוגת באטנברג, מת על הריבועים הצבעוניים והמרציפן. הוא רק נתן לי את מספר הטלפון העיקרי שלו. קיבלתי קידום מ'מכר מהעבודה' ל'קרובים וחברים'. אז עכשיו יש לי שלושה חברים, אבל יש לי את הטלפון רק של אחד מהם."
"אתה חושב שתתקשר אליו לעתים קרובות יותר עכשיו, כשקיבלת קידום?"
"ספק רב."
"מאיפה אתה מכיר אותו? הוא המאהב שלך? או גם הנהג וגם המאהב שלך?"
"לא, הנהג שלי חבט למאהב שלי בראש והרג אותו. נאלצתי לפטר אותו."
היא צחקה, והרגשתי שזה רגע מכונן. העצבים נפלטו מהבטן שלי בנפיחה שורקנית.
"אז תענה כבר, מאיפה אתה מכיר אותו? הוא לא נראה כמו מישהו שתסתובב איתו."
"האמת שאני לא ממש מכיר אותו. אני נתקל בו מדי פעם בעבודה. כמעט אף פעם לא נפגשנו מחוץ למשרד. הוא נאלץ לעזוב בפתאומיות, ואני שמח שזה קרה."
"גם אני."
זה היה נחמד מצדה.
"את בטוחה שאת לא רוצה צ'יפס?" שאלתי.
"כן, במיוחד עכשיו, כשחיסלת את הארוך."
כשלעסתי את הסטייק, השיחה האטה באופן בלתי נמנע. זה הפריע לי, ולכן לקחתי סיכון והכנסתי זווית אישית כדי להחזיר את השיחה לתלם.
"ראיתי אותך בבר קודם וחשבתי שאולי את מורה. את יודעת, עם הספר והדוק מרטינס והמשקה המבעבע. אני בכיוון?"
"ממש לא."
"אפשר עוד ניחוש? מותר לי?"
"תרגיש חופשי."
"העבודה שלך כוללת קדרות? את יודעת הכנה, מכירה, מחקר, יבוא. את בעסקי הקדרות?"
"למה אתה חושב ככה?"
"בעיקר בגלל הפוני. תספורות גיאומטריות מקושרות אצלי לאמנות. את יודעת דיוויד הוקני, פיליפ אוקִי, ג'יין בְּרוּרייר והדוק מרטינס פשוט צועקות שאת נמצאת בקצה היצירתי של הספקטרום האמנותי."
"מי זאת ג'יין ברורייר, לכל הרוחות?"
"אין לי מושג, אבל זה נשמע מתאים."
"שתדע שאני נועלת דוק מרטינס מתחילת גיל ההתבגרות."
"אני אוהב אותן. הן יושבות טוב על הגרביים ועוזרות להעביר את המסר שאת טיפוס רציני."
"כן. המיטה שלי לא מכוסה בבובות פרווה, אתה יודע."
"גם שלי לא. אז במה את עובדת?"
"פעם ניהלתי מסעדה בברייטון."
"אני לא מאמין. ידעתי."
"אבל גמרתי עם זה לפני ארבע שנים. עכשיו אני עובדת מהבית ומוכרת שטויות באיביי."
"שטויות של ברווזים?"
"עדיין לא, אבל אם הם יחזרו לאופנה, אני בהחלט אשקול את זה. אני מוכרת בעיקר בגדי וינטג', בגדי מעצבים, מנורות בסגנון אמצע המאה, קישוטים דברים כאלה. דברים שנמכרים טוב. יש לי עין טובה לדברים שנמכרים טוב."
"כמה היית מקבלת על מה שאני לובש?"
היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש החליפה האפורה הכהה שקניתי בדֶבֶּנהאמס לפני כמה שנים, חולצת הכותנה הלבנה ממרקס אנד ספנסר, מגפי הזמש החומים מקלארקס.
"שמונה פאונד," היא הכריזה.
שנינו צחקנו, בעיקר בגלל המקצב של השיחה.
"זאת הפעם הראשונה שאני יושב בחלק הזה של הפאב," אמרתי. "בדרך כלל אני מגיע כשמשדרים כדורגל וצופה במשחק בבר השני, עם חברים שלי. את אוהבת כדורגל?"
"לא, אבל אני אוהבת לראות גברים צופים בכדורגל. זה מוציא מהם את כל הטוב ואת כל הרע. הם חוזרים להיות ילדים, וזה משהו שהם מנסים בדרך כלל להסתיר."
פתאום היתה לי הארה.
"רגע, כשנכנסתי ראיתי אופניים קשורים לעמוד בכניסה. עם פסים אדומים ולבנים, כאילו הם של הגרינץ' או של הדפוק ההוא מ'איפה אפי?' הם בטח שלך, נכון?"
"נכון. אבל איך ידעת?"
"יש לי דמיון מפותח תשאלי את אמא שלי וכשראיתי את האופניים תהיתי של מי הם יכולים להיות. החלטתי שהם בטוח של להטוטן או של בחורה שנראית בדיוק כמוך. אני כמעט אף פעם לא טועה בדברים האלה. אופניים נחמדים, אגב. את מרוצה ממה שהם תורמים לך?"
"כן, הם מושלמים. למשל, הערב התחשק לי לצאת למקום שאני לא מכירה בו אף אחד ואף אחד לא מכיר אותי, אז עליתי עליהם ומצאתי את המקום הזה. אני גרה פחות מקילומטר מפה, בשיכון גריינג', אז זה מושלם."
את מושלמת, התחשק לי להגיד, אבל כמובן לא אמרתי את זה. המשכנו לדבר עוד כמה שעות, והוקסמתי מכל מילה שלה. סיפרתי לה על העבודה שלי ועל הדירה הקטנה שלי ואיך אבא הצליף בי בחגורה אחרי שנתתי להומלס לישון במחסן שלנו. היא סיפרה לי שהיא גדלה בבית מלון על שפת הים ושפעם תפסה את אבא שלה מתחיל עם אורחת באחד החדרים. אני סיפרתי לה על בעיטה חופשית שבעטתי פעם במשחק כדורגל, שהמסלול שלה היה כל כך יפה, עד שהשופט שרק, עצר את המשחק והכריח את כולם להתפלל. היא סיפרה לי שבנעוריה, היא וחברה שלה ריססו "סתמו ת'ג'ורה" על הקרשים של המזח המערבי בברייטון (מתברר שעוד אפשר לראות את שאריות הצבע על הקורות, למרות שהן ניסו למחוק הכול). סיפרתי לה על בעל הבית שלי במנצ'סטר, שם למדתי משפטים, ואיך שהוא היה מגיע ביום ראשון בערב כדי לגבות את שכר הדירה, מתיישב על הכיסא היחיד שלי ומכריח אותי להשמיע לו אלבום שלם לבחירתי, בזמן שאכל בוטנים. כשהמוזיקה נגמרה, הוא לא אמר מילה חוץ מתודה. היא סיפרה לי איך פעם בערב השנה החדשה היא הלכה לקולנוע לראות את הגרסה של דיסני ל"רובין הוד". היא היתה היחידה באולם, ובאמצע הסרט הסדרן נתן לה נקניקייה וקולה בחינם וטפח לה על השכם. היא אמרה שהיא מעולם לא נהנתה כל כך בערב השנה החדשה.
כשגמרתי את הסטייק ואת כל הצ'יפס הארוך, היא החזירה את הצלחת הריקה ואת הסכו"ם שלי לבר בדרך לשירותים. זה נראה לי אדיב בצורה בלתי רגילה ונגע ללבי. היא לא העיפה אפילו מבט אחד נוסף בספר, ובסוף הערב כבר ישבתי איתה בשולחן, ולא רק בשולחן שלידה. בסביבות עשר וחצי שאלתי אם היא רוצה לשתות משקה אחרון. התלבטתי אם לבקש את מספר הטלפון שלה, להציע ללוות אותה הביתה או פשוט להגיד לה שלום ולקוות שניפגש שוב מתישהו. הדרך הטובה ביותר לדחות את ההחלטה היתה להזמין עוד משקאות. היא רצתה עוד יין עם סודה, ואני פילסתי לי דרך במקום ההומה והזמנתי לנו משקאות.
אבל כשהסתובבתי כדי לחזור לשולחן עם המשקאות, ראיתי שהיא כבר לא יושבת שם. הספר עדיין נח על השולחן, ולכן הנחתי שהיא הלכה לשירותים. כשעברו חמש דקות והיא לא חזרה, תהיתי אם היא יצאה לעשן וניגשתי לדלת כדי לבדוק. היא לא היתה בחוץ, והאופניים של אפי נעלמו. הייתי הרוס. חזרתי לתא ובזמן שחיסלתי את הבירה שלי, שִחזרתי את השיחות שלנו. מה כבר עשיתי שהרגיז אותה? לא איתרתי שום רגע או משפט שיכלו לעורר בה דחייה. מצד שני, אולי זה לא היה משהו שאמרתי או עשיתי אולי אני פשוט לא בליגה שלה. אחרי הכול, זאת היתה תחושת הבטן הראשונית שלי, ותמיד צריך לסמוך על תחושות בטן. אבל היא השאירה את הספר אולי כמתנת פרידה? הוא היה מונח פתוח הפוך על השולחן. הרמתי אותו וראיתי שהיא הקיפה את המילים "אולי הברווזים ידעו את סוד המערה". בראש העמוד היא כתבה, "לא תתאכזב - חה!" הכנסתי את הספר לתיק ויצאתי מהפאב.
הלכתי הביתה ברגל, ובדרך התחיל לרדת גשם. מהמדרכות עלה ריח של בלילת פנקייק. הייתי מדוכדך ומחושמל בעת ובעונה אחת. פגשתי בחורה מדהימה והייתי בעננים בזכות ההישג הזה, אבל לא התקדמתי כהוא זה וחזרתי לבדי לחור שאני גר בו. בכניסה לשיכון עצרתי מול מגרש המשחקים כדי לבדוק אם ידידי המזונב נמצא שם. לא ראיתי אותו, אבל שמעתי משהו מתרוצץ בין העלים מאחורי גזע של אשוּר גדול. החלפתי כמה מילים מהירות עם החושך.
"טוב, גארי. שוב לבדך?" שאלתי בשם ידידי הנסתר.
"כן, נראה ככה. אבל פגשתי מישהי והיא ממש מצאה חן בעיני."
"קיבלת את מספר הטלפון שלה? קבעת להיפגש איתה שוב?"
"לא, היא נעלמה לי."
"נשמע שהיא ברחה ממך. אולי תחשוב על זה ותשאל את עצמך מה עשית לא בסדר."
"לא עשיתי שום דבר לא בסדר. אולי פשוט אין לי את המראה המתאים לתפקיד... לא אמרת שהעתיד שלי נראה מבטיח?"
"משהו מתחיל, גארי, אבל אתה לא מקל עלי. אתה חייב להאמין בעצמך קצת יותר, לחשוב על כל התכונות החיוביות שלך. אתה מוכן לחשוב על זה קצת בשבילי?"
"כן. ואיך הולך אצלך?"
"סבבה אגוזים. לילה טוב."
"לילה טוב."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השני של הספר.
בוב מורטימר / תסביך קלמנטיין
The Satsuma Complex
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
