"הזמן שבזבזת על השושנה שלך הוא שהפך אותה לחשובה כל כך" (מתוך "הנסיך הקטן")
מה עוד נותר לומר על "הנסיך הקטן"? הן רק לפני עשור, עם יציאת המהדורה המיוחדת לרגל 70 שנה לצאת הספר, נחגג המאורע ברשימות, בכתבות ובמשאלים, בעיסוק מחודש בדמותו המיתית של המחבר (משוגע לטיס), בנסיבות כתיבת היצירה (שמונה שנים לאחר נחיתת אונס במדבר סהרה), בהשתקפותו בראי הפסיכולוגיה והפילוסופיה, בתרגומים לעברית (המליצי של לרנר מ־1952, העדכני והנאמן למקור של המרמן מ־1993), בשאלה הנצחית "האם זה ספר ילדים?" וכן, ברוח העידן, גם בשחיטה חוזרת של הפרה הקדושה והחולבת, על מאות תרגומיה, מיליוני עותקיה, מרצ'נדייזיה ועיבודיה - לקולנוע ולטלוויזיה, לתיאטרון ולאופרה, לקומיקס.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"בעבר סלדתי מהספר ובעיקר מהפולחן סביבו. כולם ציטטו ממנו. הוא הפך למאגר של קלישאות. בשנים האחרונות אני יותר סלחנית. אולי נעשיתי פחות צינית. קודם המסרים נותרו ברמת הפלקט ועכשיו הם קיבלו נפח. למשל, המסר הפשוט והיפה שלפיו ככל שאתה משקיע במשהו יותר זמן, כך הוא הופך יקר יותר לליבך", כך בין היתר אומרת סופרת המרואיינת לאחת מאותן כתבות תחת הכותרת המתבקשת, "הנסיך כבר לא קטן".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הצלחתי לשכוח והנה מתברר שזו אני. ומה דעתי־דעתה על דמות הנסיך? "יש משהו נורא מבוגר בנסיך הזה ובתוגה שלו, תחושה שהוא כבר עבר שלושה גלגולי חיים ועכשיו הוא כמו חכם זן זקן שמגולם בילד", אני מהנהנת. אני דאז מהמרת שלדה סנט־אכזיפרי לא היו ילדים, שלא חווה אותם כנודניקים, קשי תפיסה, עריצים, אנוכיים. "ואם היו, אני מתארת לעצמי שהוא היה מאותם גברים של העולם הישן, שלא בילו עם הילדים זמן רב".
באיחור של עשור אני בודקת בוויקיפדיה. לא מופתעת לגלות שאכן כן, הסופר לא היה אבא.
האם אצליח לקרוא את "הנסיך הקטן" במבט רענן? למצוא ביצירה דבר מה שנסתר מעיניי עד כה? "מה שחשוב באמת סמוי מן העין", אני קורצת לעצמי בעין שועלית, נוטלת את הכרך הדקיק במטרה לפתוח בקריאה - רגע, מה זה שם בימינו של הנסיך? לא פרח. וגם העמידה היא של אדנות. כן, ועד כמה שזה תמוה (ולא נמצא בטקסט), בפגישתו הראשונה של המחבר עם הנסיך, הוא, הנסיך, אוחז בחרב בעודו אומר: "בבקשה... צייר לי כבשה!"
בקשה או פקודה? אצל ילדים, לא אחת, הראשונה נמסכת בשנייה. אשר לחרב, זו אומנם נעלמת ואין לה זכר ביתר האיורים, מצד שני, מעיד המספר: "הנה הדיוקן הטוב ביותר שלו שעלה בידי לצייר אחר כך". דמותו הראשונית של הנסיך היא אפוא דמות אביר מוקטן, לוחם, כפי שהיה דה סנט־אכזיפרי עצמו.
ההקדמה המוקדשת ללאון ורת - חברו הטוב של דה סנט־אכזיפרי, איש רוח יהודי שנלכד בצרפת הכבושה "והוא רעב ללחם וקר לו" - מרגשת כתמיד. וכתמיד, ואולי כעת יותר מתמיד, קצת מעצבנת. מה מעצבן? בקשת הסליחה של המחבר מהילדים, קוראי הספר, "על שהקדשתי את הספר הזה למבוגר". "המבוגר הזה הוא החבר הכי טוב שיש לי בעולם. המבוגר הזה יכול להבין הכול, אפילו ספרים לילדים", מנמק דה סנט־אכזיפרי בסגנון ילדי. ריח קל של חנחון, חנופה וזיוף עולה מההקדמה ולמעשה זו יריית הפתיחה במלחמת המחבר במבוגרים ובהצגתם, לאורך הספר כולו, כיצורים לקויים.
לא זו אף זו: ההקדמה, אפשר לומר, הינה מיקוח במעמד צד אחד, של המבוגר, החושף משהו מטבעם האמיתי של מבוגרים וילדים כמשדלים ומשודלים. שני הצדדים אינם תמימים. אתם יודעים מה, המחבר כמו נענה ומתרצה לנמעניו הצעירים (לא שהם מבינים מה הוא רוצה מהם): "אני מוכן להקדיש את הספר לילד שהמבוגר הזה היה פעם. כל המבוגרים היו פעם ילדים (אבל רק מעטים מהם זוכרים זאת). אני מתקן אפוא את ההקדשה שלי: לליאון ורת כשהיה ילד קטן".
ולמה זה מעצבן יותר מתמיד? אולי משום שחלפו הזמנים שבהם היה "הילד" - בואו נניח לרגע שיש דבר כזה - אנדרדוג מוחלש הזקוק לדה סנט־אכזיפרי כאביר הילדות וכמגינה (אם לא כגיס חמישי). "הילד" - לכל הפחות הילד המערבי המילניאלי השבע, גדל כשסביב לו מכרכרת תדיר עדת מעריצים המטפחת אותו, נענית לכל צרכיו וסוגדת לכישוריו. איש לא מפקפק בתבונתו וכל הילדים נסיכים וגאונים של אמא. (עם זאת, רק מעטים יעזו להציע לילד לקרוא את הספר. מי בכלל קורא ספרים? שיראה את הסרט או הסדרה).
והנה, אחרי ההקדמה הזאת פתאום המעשה בפיל שנבלע בקרבי נחש בואה, בציורו של המספר בן השש, מעשה שתכליתו להדגים את חולשת דמיונם או את אוטם ליבם של המבוגרים; ובכן, פתאום גם הסיפורון החינני הזה מאבד גובה, צולל, מתרסק. כי מהו מבוגר אם לא אדם שבקרבו צפון הילד שהיה? (זו הישות שיונג כינה בשם "הילד הפלאי" ובניו־אייג'ית הוא "הילד הפנימי"). ובינינו, ילדים מיטיבים להסביר את ציוריהם (לא פעם בתגובה למבוגר הדורש זאת) אך מי שהינו בעל כלים מנטליים לפרש איור סמלי או מופשט הינו המבוגר ולא הילד. לא שצריך לעשות תחרות והשוואות ולתארן כשתי ישויות דיכוטומיות כפי שעושה דה סנט־אכזיפרי - אם בשירות הילד המדומיין שהמבוגר הוא אויבו, ואם בשירות המבוגר החריג המבין ללב הילדים.
אפשר כי ב־1943, ובוודאי בתרבות הצרפתית המצפה מילדים לציית למבוגרים ולהשתלב באורחותיהם, אולי אכן נדרש לראשונים אביר מושיע. עדיין, רוממות הילד על חשבון המבוגר ונקיטת הכללות דוגמת "לעולם אין המבוגרים מבינים משהו בשכלם הם והילדים מתעייפים מלהסביר להם שוב ושוב", משקפות עמדה פטרונית, חנפנית ומזויפת. וכן, קצת קשה להאמין למספר הטוען כי מאז אותה אי־הבנה של גיל שש ועד מפגשו עם הנסיך הקטן במדבר סהרה "דעתי עליהם [המבוגרים] לא השתפרה במיוחד". גם ההגחכה הסרקסטית את המדעים שאליהם תועל כתחליף לציור היא בבחינת דמגוגיה ריקה: "טסתי כמעט בכל העולם ובאמת, הגיאוגרפיה הביאה לי תועלת רבה. במבט ראשון יכולתי להבחין בין סין לאריזונה. זה עוזר מאוד כשטועים בדרך בלילה". לו היה "הנסיך הקטן" יצירת נונסנס, אולי היה מקום לטיעון שכזה. ביצירה הצועדת בתלמי ההיגיון, ובוודאי בפרק העוסק, בין היתר, בהשלכות של התרסקות מטוס (בקריאה פסיכולוגית, נפילה אל קרקע המציאות) יש דווקא מקום לחשוב שגיאוגרפיה ומתמטיקה עשויות להועיל למספר להיחלץ. מה תעשה ילדה הגיונית במחשבה שכזו? לאן תוליך אותה כשהמספר שב ומגחיך את כל דברי המבוגרים?
כמה פעמים מופיע הכינוי "המבוגרים" ביצירה? בשלב מסוים - מוקדם למדי - הפסקתי לספור. אובססיה. המשכתי לפרק הרביעי הנפתח בסיפורון המלבב על גילויו של אסטרואיד 612 ב' (כוכבו של הנסיך הקטן) בידי אסטרונום טורקי שזכה בכבוד המגיע לו רק לאחר שהסיר את התרבוש מעל ראשו והציג את תגליתו שנית, והפעם כשהוא לבוש בחליפה הדורה, אירופית. הנה לנו רגע נפלא - מצוטט מאוד - ונדיר למדי בספרות התקופה, של ביקורת מבית על אירופוצנטריות, אבל המספר, שפשוט לא מסוגל להניח למבוגרים בשקט, מתעקש לקלקל עם "את הפרטים האלה על האסטרואיד 612 ב' ואת מספרו גיליתי לכם רק בגלל המבוגרים. המבוגרים אוהבים מספרים. אם תגיד להם שיש לך חבר חדש, לעולם לא ישאלו אותך שאלות חשובות. איש מהם לא ישאל: 'איזה צליל יש לקול שלו? במה הוא אוהב לשחק? האם הוא אוסף פרפרים?' לא, הם שואלים: 'בן כמה הוא? כמה אחים יש לו? כמה הוא שוקל? כמה משתכר אביו?" ובכן, לא הייתי מתחייבת באשר לשאלות המבוגרים או למחשבות העוברות להם בראש (חלקם בוודאי יעסוק בהשוואת משכורות או נדל"ן) אבל לטעון שילדים אינם מתעניינים במספרים או משתמשים בהם להבנת העולם? ילדים - יותר ממבוגרים - משום שהם נתונים בתהליך גדילה מואץ - מגדירם את עצמם על פי גילם, כולל חצאים ורבעים. וילדים - חמדנים, מי יותר מי פחות - אוהבים מאוד למנות דברים, ובכלל זה את הדברים שבבעלותם. מלבד כל אלה, המתמטיקה היא להם משחק וגילוי.
ואולי - מחשבה מתגנבת למקרא "ילדים צריכים להיות סבלניים מאוד כלפי המבוגרים" - יש להפוך את כל דברי המספר על המבוגרים ולראות בהם לשון סגי נהור? מן בדיחת הפוך על הפוך? דרך מוכמנת לומר למבוגרים שעליהם להיות סבלניים אל הילדים? אולי, אך אז כיצד יש לקרוא את "האנחנו שמבינים את החיים מצפצפים על המספרים!" או את הווידוי של המספר על חששו להיעשות כמו המבוגרים ולשכוח את חברו הנסיך הקטן? ושוב, למה מוכרח דבר להיקנות במחיר איונו של דבר מה אחר? בעולם שטוף מלחמה, כשהמחבר עתיד להיות טייס של בעלות הברית (ולהתרסק עם מטוסו) זו צורת מחשבה מתבקשת. כוחות האור מול כוחות השחור. "ילדים היזהרו מהבאובבים!" עצי הענק מסמלי הפשיזם. הדימוי גאוני, הסוגיה סופר־אקטואלית אבל הילדון שמסביר: "זה עניין של משמעת. בבוקר, אחרי שאתה מתרחץ ומתלבש, עליך לסדר בקפדנות גם את הכוכב". נשמע בורגני ומרצה, שואב אבק רובוטי.
וכך זה ממשיך, וביתר שאת, בפרקים המוקדשים למפגשי הנסיך עם שורת אבות־טיפוס אלגוריים הנקרים בדרכו כבמחזה מוסר, דמויות המייצגות את פניו - חטאיו - של אותו יצור פגום, המבוגר: המלך החפץ לשלוט, לצוות ולשפוט; הגאוותן הכמה להערצה ולמחיאות כפיים; השתיין השואף לשכוח את צרותיו ולברוח מהמציאות; איש העסקים העסוק בספירה אינסופית של הכוכבים השייכים לו; מדליק הפנסים הנוטה לצייתנות עיוורת, מכנית; הגיאוגרף המנותק מהעולם.
למרות שלעיתים מנגע הזיוף ביופי, אחת לעשור מומלץ לקוראת הבוגרת להיפגש עם הנסיך, ועם עצמה: בשביל התיאורים הליריים, הדיאלוגים הלא־מתאמצים, ההומור! (נוכח מאוד במפגשים עם אנשי הכוכבים), הציטוטים שחבל יהיה להכיר מכלי שני וכמובן התרגום העילאי של אילנה המרמן
אבל במה נבדלים מהם ילדים? הן גם ילדים רוצים לשלוט ולצוות (בעשורים האחרונים הם אלופים בזה); כמהים למחיאות כפיים; לברוח מהמציאות (כשמסכים משמשים להם כתחליף לאלכוהול); וגם הם, לא פעם, ממלאים פקודות בצייתנות עיוורת. הם בוודאי אינם טהורים, זכים ורוחניים כנסיך הקטן, שמבחינה זו לא יצא מחדר הילדות הוויקטוריאני - שלא כגיבורי "פו הדב" ואליס בארץ הפלאות" שקדמו לו ויודעים להיות ילדיים - ליהנות מזלילה טובה, למשל.
הוסיפו לכל שנאמר כאן את העובדה שבכל האודיסיאה הזאת לא תמצאו אלא דמות נשית אחת - השושנה: גנדרנית, יהירה, הפכפכה ומניפולטיבית (בת זוג נרקיסיסטית במופע גזלייטי) - את עננת העצבות הרובצת על "הנוף היפה והעצוב בכל הנופים", את המחשבות הפסימיות על בדידות האדם ותלישותו, טבעה של האהבה, סופיות; את הסוף עותק הנשימה - התאבדות דמומה.
ועדיין, ולמרות שלעיתים מנגע הזיוף ביופי, אחת לעשור מומלץ לקוראת הבוגרת להיפגש עם הנסיך, ועם עצמה: בשביל התיאורים הליריים, הדיאלוגים הלא־מתאמצים, ההומור! (נוכח מאוד במפגשים עם אנשי הכוכבים), הציטוטים שחבל יהיה להכיר מכלי שני וכמובן התרגום העילאי של אילנה המרמן. ככל שתבזבזו יותר זמן על השושנה הזאת, כך היא תהיה יותר יקרה לליבכם.
פורסם לראשונה: 07:38, 28.04.23
