כל מה שמרים כבסה הייתה צריכה בשביל לעבור לניו יורק זה בקבוק ויסקי ומצלמה. השנה הייתה 99', והלייט נייט של דנה מודן, "יחסים מסוכנים", היה המקום הנכון למי שהכניסה את הרוקנרול לסצנת האמנות המקומית. כשיהודית רביץ ושרית חדד עוד היו עמוק בארון, כבסה הציגה זהות מינית פרועה ולא דופקת חשבון. ב-2023 כבר ברור שהיה לה תפקיד בעיצוב של זהות מגדרית שנעדרה אז מהמרחב הישראלי. בשבילה זה היה מצב צבירה טבעי. עבור הצופה הממוצע, קצת פחות. אפילו הספה באולפן של מודן הסמיקה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"זה היה מאוד רדיקלי, להגיד מה שאמרתי אז", היא משחזרת, "שלסביות הן היחידות שבאמת אוהבות נשים. אמרתי, הומואים? שונאי נשים. גברים חייבים להיות קצת נחמדים, כי הם רוצים לשכב עם נשים. היחידות שיכולות לאהוב אישה באמת זה לסביות. כי הבנתי שאני יכולה לאהוב את עצמי רק דרך זה שאני אלמד לאהוב נשים".
תסבירי.
"היום נשים, סטרייטיות או לסביות, יכולות להגיד בקלות, אני אוהבת את עצמי. אוהבת להיות אישה. בעולם שגדלתי בו, בניינטיז, דיברו אל נשים נורא בהנמכה. היום, גבר שמדבר ככה לנשים נראה פרימיטיב גמור".
נועה רווה, בת הזוג של כבסה: "בדיוק ראינו בסרט איך דודו טופז דיבר אל ענבל פרלמוטר בריאיון. היום אל בחורה בת 24 לא היו מדברים ככה".
כבסה: "אצל דנה מודן אמרתי, 'אני אוהבת זין, לא את מה שמחובר אליו'. הייתי שיכורה, שתיתי בקבוק ויסקי. אמרתי את האמת, אבל לא הבנתי איזה סקנדל זה הולך לעשות".
נהנית מהסקנדל?
"זה שיעשע והביך אותי. לא התרגשתי".
היה קשר בין השערורייה ההיא לבין העזיבה שלך לניו יורק, די מהר אחריה?
"נסעתי גם מתוך התכוונות קצת להתרחק מהרעש הזה. ניו יורק מהבחינה הזאת הייתה כמו עוד חיים. מקום שאפשר להיעלם בו".
בהזדמנות אחרת אמרת ששכבת עם מספר גברים דומה לזה של נשים, אבל שלא תגדירי את עצמך כביסקסואלית "כי זה מפגר". גם התובנה הזאת מחזיקה היום?
(משועשעת) "לא. שם יצאתי מטומטמת. בכלל, היום כל ההגדרות האלו - גם לסבית - נראות לי קצת כמו בגד ישן, כזה ששומרים בארון (עוצרת רגע). באמת אמרתי את זה?"
לגמרי.
(נקרעת מצחוק) "חזק! מעניין מה שתיתי".
יותר משני עשורים עברו מאז החליטה לאתחל את עצמה רחוק מכאן. עזבה את ישראל כמטאור, ונחתה בתפוח הגדול כפלנקטון. עוד אחת שמנסה טו מייק איט בבריכה של הגדולים. לא ממש החלטה מתבקשת ממי שביססה את מעמדה כסופרסטאר מקומי לפני שמלאו לה 30.
בשנתיים הראשונות הסתגרה בסטודיו בברוקלין. ציירה והשמידה ציורים וציירה עוד. כשיצאה לעולם שבחוץ גילתה שמודל ההצלחה בארצות הברית זה לא מה שהבטיחו לה בברושור. "הבנתי שדווקא ההתפכחות שלי מהחלום האמריקאי היא מימוש החלום. כי אם אני כל הזמן ברדיפה אחריו, אני מניחה שהוא מחוצה לי. אבל אם אני יודעת שהוא בתוכי, אז אני חיה אותו. אני הגשמת החלום".
לפי אתר המכירות תירוש, עבודות של כבסה נמכרות כיום בממוצע של ארבע ספרות (בדולרים). היא לא מאשרת ולא מכחישה, אבל יש מי שהלשין שיצירות שלה מעטרות קירות של אלמונים דוגמת מובי, דיוויד בואי ולורי אנדרסון, שהגיעה לעשות שופינג עוד כשבן הזוג לו ריד היה בחיים. עם השחקנית אנג'ליקה יוסטון, עוד אחת שיש לה כבסה, היה לה חיבור מיידי. "ישבנו יחד בארוחת ערב, עישנו ג'וינט, קישקשנו ודיברנו על אמנות".
את מי התרגשת במיוחד לפגוש?
"חבר הביא איתו הפתעה. אני פותחת את הדלת ומולי דיוויד בואי וג'ף קונס. זאת התרגשות ברמה של פרס מפעל חיים. דיוויד היה מאוד מנומס, נעים, אלגנטי. מה שהרשים אותי מאוד, גם בקונס וגם בבואי, זה שהם גברים מאוד שונים ממה שהכרתי מישראל. הם נתנו לי המון מקום. זו יכולת להתבונן בתשומת לב במי שנמצאת מולם. להקשיב. לא להשתלט".
והיו גם רגעים פחות יפים. "שנתיים אחרי שהגעתי לניו יורק, נפלו התאומים. עליתי לגג, גרתי אז בלואר איסט סייד וכל הגגות סביבנו היו מלאים באנשים שהוציאו קולות של חיות פצועות. היה פער בין מה שהעיניים רואות ומה שהשכל מסוגל לעכל. במשך חודש אחר כך העיר הריחה כמו פלסטיק מתכתי, ריח שרוף מבפנים, ריח של גיהינום. עזבתי את ישראל לארה"ב, מקום שכביכול מנותק מטרור, וגיליתי שהוא לא. רציתי לברוח ולא ידעתי לאן. אומרים על האמריקאים שהם צבועים, אבל גיליתי שזו בעצם הבנה עמוקה של איך לחיות בשלום ביחד. ברגע הקשה הזה היה מאמץ להיות נחמדים אחד לשני. זה מה שגרם לי להישאר שם 20 שנה".
ישראל ב-2023 היא סביבה קצת פחות נעימה. המהפכה המשפטית, השיח הפוליטי. בואי נגיד שמצאת עיתוי לחזור לחיות פה חלקית.
"אין תקופה טובה לחזור הנה. זה לא מקום לחזור אליו. זה מקום שמרגישים אליו שייכות. יש איזה כוח למקום הזה על מי שנולד וגדל פה".
אחרי הבלגן שהיה עם מוזיאון רמת גן שנסגר בעקבות ההחלטה להסיר עבודה של דוד ריב, את לא חוששת מצנזורה? עבודה שבה ציירת עם כאפייה וטלית על תקן מכחולים יכולה לא להתפרסם באקלים הנוכחי.
"מה שקרה עם העבודה של ריב ומוזיאון רמת גן היה מעוות לגמרי. אף אחד לא הכיל אף אחד. זה לא עניין של שמאל וימין, אלא של תרבות שיחה ותקשורת. לכן אני לא חוששת. אני חושבת שאנחנו צריכים פחות בחילה, יותר מחילה".
מה עמדתך בנושא המהפכה המשפטית?
"זה כאילו כל העיסה הזאת של דתיים וחילונים, שמאל וימין, היא מוגלה שמתפרצת עכשיו. לגבי הרפורמה, אנחנו לא הולכות להפגנות, אבל מחזקות מרחוק. אני לא יכולה להביא את עצמי למקום הזה. ועדיין, המאבק הזה כן חשוב ובטח שמעמד האישה והחופש להיות עם מי שאת אוהבת".
היא פרצה לסצנת האמנות כאחוזת אש. הוריה, זוג אמנים בוהמיינים, עלו מקזבלנקה, דרך פריז, לטבריה כשהייתה בת שלוש. האב היה נגן חצוצרה וצייר, האם עסקה באמנות והייתה בעלים של חנות משכית. כבסה גדלה בתערובת סמיכה של דיזי גילספי, ניסים סרוסי, פיקאסו וגויה. בגיל שש עברה חוויית כמעט מוות ששתלה בתוכה את רעיון הציור כדרך חיים. "הלכתי לקטוף רקפות, מעדתי לבור ומצאתי את עצמי תלויה באוויר. פתאום הרגשתי שיד ענקית הופכת אותי ממש לצד השני וקול אומר לי, 'מרים, אני דואג לך, אבל את צריכה להתחייב על משהו".
חוויה על-טבעית?
"ואני מחליטה לנדור להיות ציירת, כי אני לא מציירת כל כך טוב. בכוונה. כי בגלל שזה דורש ממני מאמץ, אז אני בטח אזכור שזו התחייבות. מאותו רגע התחלתי לצייר".
היא ציירה גם כשהוריה התגרשו ("מבחינתי הם נטשו אותי ואת אחותי"), גם כשנסעה עם אמה לגור בגרמניה וגם כשחזרת כילדת חוץ לקיבוץ. את הקול שלה מצאה אחרי לימודי האמנות, כשהיא נוסעת עם אהובתה דאז והמורה שלה דגנית ברסט לפריז. היום קשר כזה מוגדר כיחסי מרות. אז מי ידע מה זה בכלל. "שוב שמעתי קול שאמר לי תחשבי עם היד ולא עם הראש", היא משחזרת. "הייתי בת 25. דגנית הייתה בת 42. קיבלתי מהקשר הזה הרבה מתנות אבל גם הרבה קושי. זה מסע חניכה כמו במאה ה-19".
כבר אז הציגה שפה אמנותית מגובשת שמזוהה איתה עד היום. טכניקה שמתכתבת עם ציורי הפעולה של ג'קסון פולוק, שהפכה אצלה לנשית במופגן, בעיקר בזכות השימוש שלה בגוף. לא פעם התפלשה כולה בבד הציור, והשתמשה באיברי גוף במקום במכחול המסורתי, דוגמת ציור שהורכב כולו מנשיקות שהטביעה בו ויצרו את דמות אהובתה. במקרים אחרים השתמשה במגהץ, מגב ומטליות כחלק מאמירה פמיניסטית. "בגלל שאני מתייחסת לאמנות כמשהו חווייתי שמחובר לחיים שלי ולא כדבר נפרד או מלומד, היא הייתה מאוד נגישה. לא היה צריך ללמוד תולדות אמנות בשביל להתאהב בציור שלי. או שאהבת את זה או שלא".
אז והיום, יש מי שטוען שכבסה לא מתחדשת, שהיא פוני של טריק אחד. "זו ביקורת דכאנית, מנמיכה", היא יורה. "בכלל, על נשים מסתכלים בשבע עיניים. לגברים שעושים אותו דבר כל החיים קוראים 'בעלי טביעת יד ייחודית'".
"הגיעו אליי ממוזיאון תל אביב, ונתן גוטסדינר שאל אותי, 'איפה נולדת?' אמרתי, 'בקזבלנקה'. אז האוצרת אלן גינתון, הייתה כל כך נבוכה שהיא אמרה, 'קזבלנקה, זה כל כך אקזוטי'"
בסוף הניינטיז היא הייתה תופעה: אישה, מזרחית, לסבית, יצרית ופרועה. כיכבה במגזין "סטודיו" ז"ל אבל גם במקומונים תל-אביביים, ועל הבר המיתולוגי של הקהילה הלסבית דאז, המינרווה. "כשהתחלתי להציג, היו איזה שלושה אמנים מזרחים, אני, פנחס כהן גן ופיצ'חדזה, למרות שגרוזיני זה לא ממש מזרחי. כשזכיתי בפרס גוטסדינר, בגיל 29, הגיעו אליי ממוזיאון תל אביב, ונתן גוטסדינר שאל אותי, 'איפה נולדת?' אמרתי, 'בקזבלנקה'. אז האוצרת אלן גינתון, הייתה כל כך נבוכה שהיא אמרה, 'קזבלנקה, זה כל כך אקזוטי'".
אוי.
"אמרתי לה, חצי ישראל מזרחית. זה לא כזה אקזוטי. והיא האדימה. החוויה שלי בחיים הרבה פעמים היא של זרות מוחלטת מכל העולמות. אשכנזים, מזרחים, נשים, גברים, ימנים, שמאלנים. תכלס הכול נראה לי מטומטם. כולל אני. אמנות היא באמת מפלט מבחינתי במובן שהיא לא דורשת ממני להזדהות. זה כל החיים שלי".
והחיים, יש לומר, מתייחסים אליה יפה לאחרונה. ב-2018, בשקט-בשקט, חזרה לעבודה שוטפת גם בישראל. חיה על הקו תל אביב-ניו יורק וביססה אחיזה מחודשת בשדה האמנות המקומי. עוד כחודש תשוב לסטודיו שלה בברוקלין, לעבוד על פרויקט חדש "וגם כי יש המון ביקוש שם לכבסה אורגינל". לאחרונה היא חלק מתערוכה קבוצתית שרצה במוזיאון חיפה, ועכשיו היא מציגה ביריד האמנות והעיצוב הפופולרי "צבע טרי". כבסה משיקה שם סדרת עבודות חדשה ומרשימה, שבה היא משתמשת ביצירות אמנות איקוניות כמצע, שעליו היא מוסיפה שכבת משמעות משלה כשהיא חושפת בדימויים מוכרים צד מפתיע.
האשרור הסופי למעמדה הגיע לפני שבועיים: פרס משרד התרבות על מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית. בנימוקים לזכייה נכתב כי "מאז פריצתה, כבסה פיתחה שפה אישית ייחודית המזוהה איתה והמתפתחת עם השנים מציור, דרך פרפורמנס, ועד לעבודה המשתפת את הקהל".
הבשורה המשמחת תפסה אותה ברגע שגרתי של גלאם: שקועה עד צוואר בשיפוץ הסטודיו. "בשיא הג'יפה, הבלגן, הכי בנמוך!" היא נקרעת מצחוק. "פתאום מתקשרת מישהי ואומרת ברשמיות, 'שלום, מדברת מוריה'. אני ישר חשדנית, מה היא רוצה למכור לי? ואז היא אומרת רציתי להודיע לך שזכית בפרס מפעל חיים".
בום.
"ממש! אמרתי לה, מההה? והיא אומרת לי שוב: פרס מפעל חיים. ואני אומרת לה, מהההה? והיא אומרת לי שוב: פרס מפעל חיים. פשוט כל כך התרגשתי, שלא קלטתי מה היא אומרת. אני רק זוכרת שאמרתי לה שאני חייבת לספר לאהובתי. וצילצלתי לנועה ושתינו צרחנו איזה שתי דקות".
נועה היא נועה רווה, בת הזוג של כבסה בשנתיים האחרונות. "אבל אנחנו מספרות לכולם שזה עשר שנים, כי ככה זה מרגיש", רווה מדגישה. בשנה וחצי האחרונות היא גם מתפקדת כמנהלת הסטודיו של כבסה, בניו יורק ובתל אביב וכשותפה, אשת סוד, מאהבת וחברה לחיים. הסינרגיה ביניהן מושלמת, כולל השלמת משפטים אחת לשנייה. כבסה קוראת לה נוני. נועה קוראת לה רוקי (קיצור של רוקסטאר). "הזוגיות איתה זה משהו שלא דומה לשום זוגיות שהייתי בה".
מהר מאוד הן התחילו לעבוד יחד. רק שלושה חודשים אחרי שהתגרשה מבעלה, רווה התפטרה מעבודתה כבכירה בחברת בנייה גדולה ועברה למנכ"ל את מפעלות בת הזוג. "קפצתי ראש לתוך היחסים האלה בכל מובן. אול אין. התמסרות מוחלטת שהיא משותפת ומתמשכת".
הן הכירו כשכבסה חיה על סירה בנמל יפו בסוף תקופת הקורונה, מחלימה לאיטה ממערכת יחסים קודמת בניו יורק. "כשהייתי לקראת להכיר את נועה אמרתי לעצמי, אני שלמה, הכול טוב. טוב לי עם עצמי, טוב לי לבד. מה שצריך להיות יהיה".
ומתי נועה הגיעה?
"ראיתי אותה מרחוק באיזה ערב בבר, הייתה שם איזו חתונה, והייתי פשוט מהופנטת. הלכתי ישר לנועה. ולמזלי לידה היה כיסא ריק. אמרתי לה, תודה שחיכית לי. זהו".
נועה: "וזהו. יותר מזה לא היה כלום".
כבסה: "זה כל מה שצריך".
