קובי אוז: "להקת טיפקס קמה בהפסקה של אופרת הרוק 'מאמי' באולם של קיבוץ דורות, 1988. ישבתי בקהל. גל פרמן גם היה, הכרנו מפרויקט משותף. הוא ניגש ושאל אם אני רוצה להקים להקה".
גל פרמן: "אבל מאז עבר זמן, שלחתי לו מכתב, אולי אפילו הנחתי לו בבית בשדרות, עם מספרי הטלפון שבהם יוכל למצוא אותי. ומפה לשם, קבענו להיפגש אצל קובי בשדרות. צירפנו את עינב כהן מקיבוץ ניר עם כגיטריסט ואחרי שהיינו מוכנים עם יותר משיר־שניים, ניגשנו לאודישן אצל תמיר ימיני בקיבוץ רוחמה, שהיה אז המתופף האגדי באזור. לשמחתנו, הוא הסכים לתופף איתנו".
אוז: "התחלנו לחרוש את הדרום, פאבים של אותה תקופה. המזל הוא שגל היה יכול לחתום על רכב בקיבוץ שלו, נחל עוז, ולנסוע".
פרמן: "היינו מתקשרים לקיבוצים, מבקשים להופיע בלי כסף, באים עם הציוד, מנגנים ומבסוטים".
אוז: "בהמשך שלחנו קסטה לדני רכט, המפיק שגילה גם את רוקפור וכנסיית השכל".
פרמן: "רכט אמר לנו, 'כדי שאנהל אתכם יש לי שני תנאים: תעברו לתל־אביב ותשנו את השם'. נקראנו בהתחלה 'קובי אוז, ההוצאה לפועל'. עברנו לרחוב אבא הלל ברמת־גן, היינו בטוחים שזה נחשב תל־אביב".
אוז: "קילומטרים הלכתי עם קלידים על הגב כדי להגיע לחדר חזרות מסריח ברחוב אלנבי. את השם של הלהקה החלטנו לשנות לטיפקס ב־1989, מתוך מחשבה למחוק את הגבולות בישראל ולייצר מוזיקה שקיבוצניק ובן עיירת פיתוח יכולים ליהנות ממנה ביחד.
"'הרבי ג'ו כפרה' היה השיר הראשון. כתבתי אותו על רב נוכל, לא דמות ספציפית. השיר הצליח אצל הדתיים, כל דתי חשב שהטקסט נכתב על הרב הנוכל של הקבוצה השנייה. יום אחד התארחתי אצל רבקה מיכאלי, ב'סיבה למסיבה'. שר האוצר יצחק מודעי היה שם והכיר את 'רבי ג'ו כפרה', וזה היה מטורף שהאיש המכובד הזה עם החליפה מכיר שיר שלנו. אלון אולארצ'יק כבר הפיק את האלבום הראשון שלנו והשיג את חוזה ההקלטות בהד ארצי. הכל נפתח".
רמי יוסיפוב: "'הרבי ג'ו כפרה' התניע אותנו מאפס למאה".

אוז: "השיר במקור הוא אוסף של אלמנטים מרוקאיים וברבריים שנמצאו במחרוזת של להקת שפתיים. הייתי בזמנו הקלידן שלהם ועשיתי את העיבוד, ואז תפרתי שיר חדש מבחינת הלחן. רציתי לכתוב מהדורת חדשות עקומה כזו, סוריאליסטית, ויצא דווקא ריאליסטית. באמת אנשים שמגולגלים בתוך נייר עיתון, למרות שבזמנו ההומלסים היו קונספט נדיר בישראל.
"מבחינת לחן, השיר קשה לאוזן הישראלית, מקצב מתהפך, מורכב, ההרמוניות זזות. יש פורומים של גיטריסטים שדנים עד היום איך מנגנים את השיר. רצינו לשנות את המיינסטרים. לשיר לקח הרבה זמן להצליח, די התעלמו ממנו בהתחלה. קראו לנו אז בהד ארצי ואמרו לנו - 'תעצרו את הקמפיין של האלבום', אחרי ש'עננה' ו'בתוך נייר עיתון' לא הושמעו בכלל. הייתה ישיבת חירום, אמרו לנו, 'מצטערים, לא מוציאים שקל נוסף עליכם'. זה היה רגע קשה בחיים של טיפקס. מצאנו חברים שהסכימו לצלם קליפ ב־600 דולר בבר ביפו, הייתה שם הופעה יוונית כל שישי. הגענו, שרנו את השיר שלוש פעמים, כדי שהצלם יתפוס דברים טובים והרגשנו שהקהל שונא אותנו, מחכה לזמר היווני. פתאום מגיע מישהו מתוך הקהל ושובר לי צלחת על הראש. זה לגמרי לא היה מתוכנן ונכנס לקליפ. מאוד כאב לי, אבל המשכתי. כשסיימנו את השיר, עלה הזמר היווני, הקהל קם לרקוד וצילמנו הכל. ככה יצא בקליפ שהקהל כאילו נורא מבסוט עלינו ורוקד בקצב ים־תיכוני את השיר".
פרמן: "באותה תקופה החלו שידורי הניסיון של ערוץ 2, הם העלו את הקליפ פעם בשעה, מה שהפך את השיר ללהיט. ככה הם כבר השמיעו גם את 'עננה' וגם את השירים שיצאו אחרי. פוקס של החיים".

אוז: "ברור שריפררנו ל'פוגי בפיתה' של כוורת. החיים מתנהלים כשאנחנו רצים ממקום למקום, אוכלים פיתה מהירה ומתקדמים. המהירות הזאת - עליה נכתב הטקסט".

אוז: "הלחן בא מאלמנט אלג'יראי. הטקסט נכתב על אכזבה מהמדינה, דומה קצת בווייב ל'הבטחתם יונה'. גם מלחמת המפרץ השנייה והסכמי אוסלו נכנסו לטקסט הזה".
הגעתם לפסטיבל ערד המצלק ב־1995. "היינו להקת החימום של משינה והגענו לבמה בערב האסון. עלה פתאום איש מג"ב, לקח את המיקרופון וצעק, 'יש הרוגים, יש פצועים'. ירדנו מהבמה וראינו את האמבולנסים. המנהלים אמרו לנו לחזור לבמה, כי 'זה סתם אנשים שהתעלפו'. אבל כשעלינו שוב הבנו שזה מה שאמרו כדי שלא תהיה יותר פאניקה בקהל. הרגשתי שמשהו איום קורה. ירדנו והתחבאנו בקרוון של האמנים. משינה עשו אחורה פנה, יצאו משם. הקהל הגיע לרגום את הקרוון שלנו באבנים כי היה זעם עצום. אחרי מה שקרה בערד, הפסקנו להופיע לתקופה".

אוז: "'זמנים קטנים' הוא שיר פרידה מחברה שאף פעם לא הייתה לי ועד היום אני נדהם מזה שהוא הרבה יותר אותנטי מאלבום פרידה שלם שכתבתי, 'דמעות וים', שליווה את הגירושים הראשונים שלי.
"גם בזמן כתיבת 'יש לי חברה' לא הייתה לי שום חברה ואפילו לא דמיון שתהיה לי כזו - ובכל זאת כתבתי את הטקסט הזה, סוג של פרודיה. זה שיר על בן־אדם כל כך תמים, עד שכל דבר נשי הוא מתרגש ממנו, מעין פתטיות בתולית, ואני הייתי בדיוק כזה.
"השיר שכב בקסטות במשך הקלטות לשלושה אלבומים ולא הצלחנו לבצע אותו, חשבנו שהוא יוצא ילדותי. ואז פתרנו את זה כשהחלטנו לצרף גם את שלישיית אדלר, שינגנו מפוחיות. הם להקה של חציר וקש, קיבוצים. ברגע שהם ניגנו, 'יש לי חברה' הלך לעולמות הלהקות הצבאיות וחיים חפר, בדיוק הווייב שהיה חסר".


אוז: "שיר הספד על התחנה המרכזית הישנה בתל־אביב. בתחנה כזו אתה שומע מזרחית ודיסקו ורוק ואוכל בורקס והמבורגר וכולם נמצאים שם פיזית, ערבים, יהודים, חיילים, קיבוצניקים ועיירות פיתוח - כולם בענן של פיח גדול. מבחינתי זה היה אולי הספד לביחד שלנו כישראלים. קצת לפני שכתבתי את השיר, הייתי בהופעה של עופר לוי בסינרמה - סולד־אאוט שלישי בערך. לא הייתה מילה על זה בעיתונות. הלכתי למקומון תל־אביבי והצעתי לכתוב על המופע של עופר, שבעיניי היה אלביס, עם יכולת פרפורמנס מטורפת. הייתה לי תחושה שאם אני לא אתעד את התרבות הזאת, אף אחד לא יעשה את זה. כתבתי על ההופעה ועופר מאוד אהב, אפילו בא לחתונה הראשונה שלי, להזכיר לי לשמור נידה. כמו במקרה של עופר, חשבתי שחובה לכתוב גם על התחנה המרכזית ממקום רגשי".

אוז: "מתוך פס הקול של הסרט 'כלבים לא נובחים בירוק', בכיכובה של החמישיה הקאמרית. השיר הזה היה אמור להיות הרגע הרך של מנשה נוי, ששיחק סוג של ערס. זה היה אמור להיות סרקסטי, אבל אנשים עדיין מתחתנים עם השיר הזה".

אוז: "שיר שכתבתי בהשראה של 'עוד שבת של כדורגל' של השוער הרצל קביליו ז"ל. שיר רווקות קלאסי: יושב ברנש בחדר דביק, חושב מה היה קורה אם מישהי הייתה באה אליו הביתה. לתמיר ימיני, המתופף שלנו החרדי, היה קשה לבצע את השיר הזה, כי הוא מאוד חרמני בווייב. אפשר לומר שכתבתי את זה עליי, בתקופה שבה רציתי שידידות יהפכו לסוג של חברות".

אוז: "שיר שכתבתי אחרי רצח רבין. היינו אמורים להופיע ברחובות, ועליתי לבמה להגיד שלא תהיה הופעה - כי רצחו את ראש הממשלה. נהייתי חולה באותו שבוע, וממש בקדחת של חום כתבתי את הטקסט. בתוך ה'סתם' הידהד ה'סרק' של יגאל עמיר".

אוז: "'נשיקה לדוד' היה אלבום שלא הכי רציתי לעשות, הרגשתי שאחרי 'החיים שלך בלאפה' אנחנו יכולים רק לחזור על עצמנו. כתבתי את 'סתם' אבל שאר השירים נכתבו אחרי שגל נכנס מתחת לאלונקה והפיק את האלבום".
זה היה שיר הנושא של 'שמש'. אוז: "אמרו לנו שזאת סדרה קטנה, ביקשו רשות להשתמש בשירים, והיא הפכה לכזו של מאות אלפי צפיות, עד היום. כסף זה לא נתן לנו כמעט. תן לי עשר אגורות על כל השמעה, ואני מסודר".

אוז: "את שרית פגשנו בחוף לבנון בטבריה בשנת 1996, כשהיא חיממה הופעה שלנו. היא הייתה מדהימה וישר דיברתי עם המנהל שלה אז, אבי גואטה, הייתי חייב לכתוב לה משהו. זו בלדה לעוזבת עיירה ־ שרית עזבה את חדרה, אני את שדרות".
פרמן: "הקהל הרחב לא הכיר את שרית חדד עד אז, ואפשר לומר שאנחנו הכרנו להם אותה".
אוז: "ב־2001 כתבתי לשרית את 'יאללה לך הביתה מוטי' שהרים אותה עוד יותר. הוא לא שיר פרודיה כמו שחשבו, אלא שיר פמיניסטי מטורף. אני בטוח שיש נשים שאזרו אז אומץ לגרש את המוטי הפרטי שלהן".
דעתכם על חשיפת בת זוגה של שרית חדד לא מזמן? אוז: "מהמם. מברכים אותה. בעיניי היא תמיד הייתה אמנית אמיצה, וכל דבר מגיע בזמן שלו".


פרמן: "בעבודה על האלבום 'דיסקו מנאייק' לקחנו את כל מה שאנחנו מכירים וזרקנו דרך החלון. אז הזמנו את כל מי שרוצה לבוא לאולפן, לא היו חזרות, רק טקסטים עם חלקי שירים. זו פשוט הייתה קייטנה מטורפת של שלושה וחצי חודשים, מלא שעות אולפן".
יוסיפוב: "עד אז היינו מאוד מסודרים ומתוקתקים. פה הכל קרה אונליין, מהרגע להרגע".
אוז: "ביג M (מאיר עמר) היה משמיע לנו מוזיקה מתקליטים, היינו עושים סקרצ'ים ודוגמים. 'סמי וסומו' התחיל כטקסט מספר שירה שכתבתי ולא יצא. שמנו לופ מתוך 'שני תפוחים' של צביקה פיק, הגיטרה בהתחלה, ועליה כבר התחלתי להניח את הלחן. הוספנו תופים מ'הכל פתוח' של גידי גוב. הפזמון נלקח משיר של משה הלל, 'אני רק זמר'. הסירנות נלקחו מ'שולה' של אטרף. הרעיון הראשוני, לפני שכתבתי את השיר, היה כמו 'סמי וסוסו', רק שסומו הוא יותר גדול. מפה התחלתי לחשוב על העבריינים ולספר את הסיפור שלהם".

אוז: "כתבתי אותו במכה, על הרגע המוזר שבו אתה פוגש מישהי, היא אצלך בבית ואתה לא יודע מה לעשות עם זה. היום זה נראה לי גם בכלל מסוכן. אני נשוי עשר שנים ולא זוכר איך זה הולך. אתה יכול לנשק מישהי ולא יודע לאן זה ילך. שמח שכל עולם החיזורים מאחוריי. מפחיד אותי מאוד".
באותה תקופה גיליתם את ''הדג נחש''. אוז: "יום אחד הביאו לי קסטה מלהקה ירושלמית בלי שיר ברדיו, אמרו שההופעות שלהם מלאות. הם ידעו לשים הרבה מסרים מתחת לסבבה ובהרבה מובנים חשבתי שהדג נחש הם ילדים שלנו. כתבתי איתם את 'לא מוותר' שפתח להם את הדלתות ברדיו".

אוז: "שיר מחאה על פרויקט שיקום שכונות. הדבר הזה היה ריק מתוכן כי לצבוע למישהו את המקלט או לשתול לו דשא זה לא כמו לתת לו עבודה ולכבד אותו בעתיד, לתת לו גישה לרפואה, לתחבורה שתיקח אותו לאן שהוא רוצה. את השכונות היה צריך לשקם מהתחלה".

אוז: "'יושבים בבית קפה' היה אלבום קטן יחסית ל'דיסקו מנאייק', הוקלט מהר, ביקשנו להצניע לכת. הלכנו ליהודה עדר, שהיה מנהל המחלקה הישראלית של הד ארצי, השמענו לו סקיצה של 'יושבים בבית קפה' ושאלנו אותו אם צריך להקליט. הוא אמר, 'חברים, זו לא סקיצה, זה השיר, הוא מוכן'. שיחררנו. זה היה שיר השנה, לפני 'יאללה לך הביתה מוטי', והיינו גם להקת השנה".

אוז: "שיר געגוע, מישהו שחוזר לשכונה שלו אבל רואה שהיא כבר מקום אחר לגמרי, גורדי שחקים למשל. צילמנו את הקליפ בתחנה המרכזית הישנה, באנו עם חליפות חלל, במסכות. שמתי על הראש כיסוי שקוף של מנורת רחוב וכל הזמן זה התמלא באדים, אז היו רגעים שהתנגשתי בעמודים כי לא ראינו כלום".

אוז: "הטקסט נכתב כמובן גם בהשראת מלחמת המפרץ השנייה. אמרתי, או שאנחנו עכשיו רוקדים, כשהכדורים שורקים, או שנקפוץ לים. זה טרגי: 'אני רוקד מתוך ייאוש על הגיבוש, על הכיבוש. היום אני כבר שר בהופעות 'על הגירוש, על הכיבוש' - בעקבות ההתנתקות, שהיא עדיין צלקת בלב שלי ואני לא משלים עם מה שקרה שם, זה הורג אותי. חשבתי אז שיש היגיון במהלך, והיום אני לא מבין אותו".

אוז: "'רדיו/מוסיקה/עברית' היה אלבום שדי פירק אותנו והתעסק בחלק ניכר בשוק הבידור, מתחשבן עם הקהל, האמרגנים, האמנים. חמי רודנר אמר לי, 'ייכנסו בכם, זו פצצה מטורפת הדבר הזה, אתה יורד פה על כולם'. יצאו השירים לרדיו, הייתה הצלחה, המסר עבר מתחת לרדאר.
יוסיפוב: "הרבה פעמים, כשאתה מקוטלג מבחינת דעת הקהל כלהקה שעושה משהו ספציפי, נגיד פופ מזרחי, יוצא שלפעמים האג'נדה שלך לא מגיעה לאוזניים".
אוז: "התחושה שלנו אז הייתה שלא מקשיבים יותר למה שאנחנו אומרים ושההצלחה שלנו נהייתה אוטומטית, שהמסר נבלע באהבה שקיבלנו. היחסים בינינו בטיפקס היו בסדר, אבל החלטנו לפרק את הלהקה בכל זאת, אחרי שהרגשנו שסיימנו את הדרך שלנו".
יוסיפוב: "היה פשוט להגיד, בואו ניקח הפסקה. רק שזה לקח שש שנים".

אוז: "השיר נכתב על בדידות של זמר שקשה לו לצאת החוצה ולחיות את החיים. היום אני מפורסם בדיוק במידה שאני רוצה".
מתי הרגשת בכלוב זהב? "הרי היינו נועה קירל של זמננו וכשהדג חי במים והם לא מתחלפים, הוא לא תמיד יודע שהוא נמצא במים עכורים. כל דבר שאתה אוכל - מסתכלים עליך. קנית משהו? כותבים עליך. הפרסום נכנס לך לזוגיות, לכל פינה בעצם, ואתה אפילו מתחיל להאכיל את המפלצת".
פרמן: "כל החיים של קובי אז היו סוג של קבלת קהל".
יוסיפוב: "מה שיפה היום זה שאנשים ניגשים כדי לדבר איתך על המוזיקה - ולא כדי לצרוח מהערצה".
אוז: "ב־2001 היינו האמן המרכזי של הפסטיגל ויצא שננעלה הדלת מבפנים. יצאתי מחדר האמנים, נשארתי בחוץ והתחלתי לדפוק על הדלת כדי שיכניסו אותי. הרגשתי שהקהל עליי, כמעט הורג אותי. זה היה מפחיד".

אוז:"בחרתי בדיוק מצבה לאבא שלי כשהתקשרו מרשות השידור ושאלו אם אנחנו רוצים להשתתף באירוויזיון. בסוף הסכמנו. באנו עם כל החרדה של העם היהודי בשיר אחד: פחד מטילים, נשק אטומי".
פרמן: "הייתה אז שרה שאמרה עלינו, 'שולחים מוזיקה ערבית לאירוויזיון'. רשתות זרות התעניינו, היה סרט נע של ראיונות מכל העולם".
אוז: "הסברנו לכולם מה זה לגדול בשדרות ולהיות במקלטים כל הזמן. ובסוף מה קרה? הפינים עשו הכול כדי שהשיר ייצא כמה שיותר חמוד, עשו את המסר שלנו חלבי".
יוסיפוב: "היה לי ברור שלא נעלה לגמר, זה לא סלין דיון".

אוז: "המשך של 'למה הלכת ממנו' ו'פרח השכונות'. שניהם מדברים על מישהי שעזבה עיירה והפעם נתנו פוקוס על החבר שלה שנשאר בעיירה. אני מתחשבן פה עם עצמי, על מה היה קורה אם הייתי נשאר בשדרות ולא עובר לתל־אביב. בדיעבד אני שלם עם הדרך. האותנטיות חמקמקה, לא כל מה שעירוני הוא מזויף, ולא כל מה ששכונתי בהכרח אמיתי".
להקת טיפקס פתחה לאחרונה בסיבוב הופעות חורפי. ב־22 בדצמבר תעלה להופעה מיוחדת במועדון הבארבי בתל־אביב. ב־15 בינואר בגריי במודיעין, וב־27 בינואר בזאפה חיפה.
פורסם לראשונה: 06:59, 17.12.21