דורית זילברמן חיכתה חצי יובל מגירושיה ממנחם זילברמן ז"ל כדי להפסיק לכעוס. היא המתינה שמונה שנים אחרי מותו כדי להתחיל להתגעגע. אבל דווקא כשהיא התחילה לכתוב ספר על נישואיהם, התברר לה שהיא לא יודעת כלום. "הזמנתי את ג'ינג'י שהיה חבר טוב של מנחם לדבר איתי על הספר", היא מספרת. "הוא אמר לי, 'באתי לספר לך משהו', אבל התקשקשנו המון זמן על שטויות. והוא יושב והוא לא מרחיב ולא מגיע לשום נקודה. רק בדלת, שנייה לפני שהוא יוצא, הוא פתאום אומר, 'יושב עליי משהו. תדעי לך שבפעמים שמנחם היה בא אליי לתל־אביב כשגרתם באילת הוא לקח אותי לאורגיות'".
כעסת? התאכזבת?
"בעיקר התחלתי להבין איפה ולמה התחרבש בינינו. שם הייתה התחלה של הבנה. כשהילדים היו קטנים עברנו מתל־אביב לאילת. שינסנו מותניים ובאנו לעבוד. מה מתברר? שהתהליך הזה עבר רק עליי. מנחם המשיך בשלו, לנסוע כל שבועיים לתל־אביב מסיבה כלשהי, שרק היום הבנתי מה היא הייתה. אני התנתקתי. הרי כל המעבר לאילת היה נסיגה לצורך התבססות, כדי להתארגן כלכלית. באנו כמשפחה לעשות את זה ואז התברר שאני לבד".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מתי הבנת את זה?
"רק עכשיו. כשהוא היה איתנו מנחם היה איש משפחה, בישל. אבל האחריות לקום בשמונה בבוקר? זה לא. להתמיד בעבודה? זה לא. מה כן? לנסוע פעם בשבועיים לג'ינג'י בתל־אביב. שנים הייתי משוכנעת שמנחם הוא האדם המונוגמי בעולם. גם אחרי שמצאתי בחדר שלו במלון גרביונים. זה נשאר בספק ובסוף חשדתי בעצמי שאני המצאתי הכול כי זה מה שהוא אמר לי".
היום קוראים לזה גזלייטינג.
"לגמרי! הוא היה אומר לי, ‘את משוגעת’. תוך כדי שכתבתי את הספר הזה שמעתי את המושג הזה לראשונה ורק אז הבנתי שחייתי בתעתוע, והוא היה עם כושר דמגוגי מדהים".
יש בספר המון דברים שתהיתי אם עשית את זה כי את רצית, או כי זו הייתה פנטזיה של מנחם. למשל, הקטע שהיה לך עם הבחורה באילת, שמתואר בספר, זה כי את רוצה? או כי את יודעת שזה ידליק את מנחם?
"אז בטח לא ידעתי להפריד את זה שהייתי איתה כי אני רציתי או כי הוא רצה. אבל עובדה שמאז לא חזרתי על זה ולא הייתי עם אישה. אני לא נמשכת לצד הזה, מה שאומר שהייתי אז בשליחות שלו. ספיישל אייג'נט דורית. הוא נורא אהב שאנחנו מגיעים למסיבה והיה מסתכל ואומר כולם פה רוצים להתחיל איתך. אני ה’אקסטנשן’ שלו".
זה מה שהיית אז? בשליחות?
"הייתי בעיקר עסוקה בלרצות אותו. ההורים שלי קראו לזה 'תמויית'. זה משהו בין תמימה לאהבלה. הייתי פליזרית שנים".
והיום?
"היום אני מבינה שלא היה לי בוחן מציאות. ואגב, בסוף אותה שיחה ג'ינג'י סיפר לי שמנחם סיפר לו שהוא ואני השתוללנו בבית הקברות. עכשיו, זה לא שאכפת לי להישמע פרועה..."
אבל זה יותר פרועה ממה שאת באמת?
"כן! אמרתי לו אני אשמח להיזכר, אבל בית קברות?! (צחוק גדול) מעניין, כי זה ממש לא קרה איתי".
הצחוק הגדול הזה, עגול וסמיך מסיגריות ומלא חיים, הוא הקול המרכזי שבו זילברמן, סופרת ועו"ד לענייני משפחה, מגוללת את סיפור האהבה בינה לבין בעלה לשעבר, הבדרן והכותב. הממואר "הבלדה על מנחם ודורית" (הוצאת “ידיעות ספרים”) נע מהסבנטיז העליזות דרך ההתפכחות באייטיז ועד לקמילה וההתנתקות בשלהי שנות ה־90. זה לא רק הסיפור של מנחם ודורית אלא של דור שלם שפינטז על אהבה חופשית אבל חי בכלא רגשי שהוא עצמו בנה.
בין אם מדובר בזילברמן עצמו, שמתחת למעטה הליצן של כולנו היה שק של חרדות וחוסר יכולת להביע רגשות, ובין אם במדינה שלמה, שהתפכחה מאתוס הצבר הגברי עם הסכין בין השיניים למודלים גבריים קצת יותר אנושיים. דור שלם, שהדרך שלו להגיד "אני אוהב אותך" הייתה כמו שזילברמן מתארת בספר סצנה רומנטית, "כשאני עומד כאן והיד שלי על התחת שלך אני מאושר".
היום ברור שמאחורי האמירות האלה – שמי שיקרב את האוזן לספר יוכל לשמוע אותן בקולו הזמזמני והמונוטוני של זילברמן עצמו - מסתתר פחד נורא מפגיעה. אבל אז זה היה הגבר הישראלי שכולן למדו לאהוב בעיקר כי אין ברירה. "יש מי שטוען שהמשפט הזה הוא פסגת הספרות העברית", זילברמן נקרעת מצחוק כשהיא שומעת את הציטוט.
"באותו רגע זה ממש לא הרשים אותי, סליחה. אני זוכרת שיוסי סיאס אמר למנחם פעם, 'הרשים אותי שאמרת לה שאתה רוצה לראות את הילדה של דורית (מבעלה הראשון - גב"ח). ככה אתה מפעים לב בחורה?' אז מנחם ענה: 'מי רצה בכלל להפעים את הלב שלה? רציתי שהיא תעשה לי ילד ורציתי לראות אם אני משקיע נכון בסחורה'. אבל זה מנחם. הוא היה מדבר באנטי־רגש".
"רק ביום שעזבתי את הבית הוא אמר שהוא אוהב אותי. רק כשהגיעה המשאית. שם הוא אמר לי אני אוהב אותך עד הסוף המר. ואני מה זה בכיתי. התרסקתי שם. אמרתי לו זה פשוט לא הוגן. זה מאוחר מדי. רק אחרי שנים הבנתי שזה כי הוא פחד מאוד מאינטימיות"
הוא לא רק דיבר באנטי־רגש. הוא היה אנטי־רגש. זה גבר שאת כותבת שכל שנות הנישואים שלכם לא אמר לך שהוא אוהב אותך.
"נכון. רק ביום שעזבתי את הבית. רק כשהגיעה המשאית. שם הוא אמר לי אני אוהב אותך עד הסוף המר. ואני מה זה בכיתי. התרסקתי שם. אמרתי לו זה פשוט לא הוגן. זה מאוחר מדי".
למה הוא לא היה מסוגל להגיד את זה?
"לא יודעת מה להגיד לך. אחרי שנים הבנתי שזה כי הוא פחד מאוד מאינטימיות. כלפי חוץ הוא אמר שזאת קלישאה והוא לא משתמש במשפטים שחוקים. בפנים הוא פחד. כשהוא אמר לי את זה בכיתי ואמרתי, 'תיקח את זה בחזרה'. הוא אמר, 'אי־אפשר לקחת. אמרתי את זה. נתתי לך את זה. את דפקת בדלת. בעטת. התחננת. בעטת. אני שמתי חומה. עכשיו אני לא יכול להתפלא שאת התייאשת והלכת. רק עכשיו שהלכת אני מקשיב לפזמונים מזרחיים והלב שלי רוטט'".
9 צפייה בגלריה
''לא באמת רציתי להיות יותר לייזה דוליטל''. כריכת הספר ''הבלדה על מנחם ודורית''
(צילום: יח"צ)
מאחורי הגבריות הישראלית ההיא שזילברמן מעלה על שולחן הניתוחים, רוחשת כל הזמן ברקע התרבות הישראלית. אריק איינשטיין ודודו טופז וכוורת. הישיבות הליליות בכסית. אסי דיין שמביים את “שלאגר” והכתיבה של זילברמן עצמו ל"זהו זה!", או כתיבת מערכון הקאלט "משה והאורנג'דה". הדרך שהיא עצמה עשתה מבת 20 קרועת עיניים עד לאשת הספרות ועורכת הדין המהוקצעת שהפכה להיות בגיל מאוחר, מתוארת בשולי הספר, והיא בפני עצמה שיעור יפה בהעצמה. אבל גם לה לפעמים מתפלק החפצון הישן והטוב. בעיקר כלפי עצמה. הנה דוגמה: "הייתי ילדה משכונת פועלים בחיפה. בת להורים פועלים ברמת שאול. אחר כך הם עברו לגור ליד הפנימייה הצבאית. היו אומרים עליי זאת שהתחת שלה מגיע חמש דקות אחריה. ושם גם קטפתי את בעלי הראשון. בזכות התחת".
בגיל 20 וקצת כבר הייתה גרושה מבעלה הראשון, אמא טרייה לתום, גרה ברמת אביב עם שותפה, למדה ספרות באוניברסיטת תל־אביב ובעיקר חיכתה שמשהו גדול יקרה. במצב הצבירה הראשוני הזה היא פוגשת את זילברמן, שהיה מבוגר ממנה בעשור וכבר כוכב גדול בזכות הסדרה "חדווה ושלומיק". היא רצתה חבר על אופנוע, הוא רצה אותה, ודבר הוביל לדבר שיותר מהכול מזכיר את המחזה “גברתי הנאווה” כשזילברמן עצמה בתפקיד לייזה דוליטל הנוחה לעיצוב. "אני עוד לא יצאתי מגבולות הארץ כשהכרנו והוא כבר חי בארצות־הברית והיה באיטליה והיה פה והיה שם. הוא היה כוכב! הכיר ונסע ויש לו חברים מפה ומשם. הוא גם פתח לי את העיניים בכל מה שקשור לפסיכולוגיה".
הוא בעצם חונך אותך.
"לגמרי ובהכול. למשל, הוא כבר דיבר על עוד אישה במיטה ואני עוד ניסיתי להבין מה זה אורגזמה. הוא ראה איך הלסת שלי נשמטת מאוכל, מסקס, מצחוק. הביא אותי לאיטליה לאכול גלידת חצילים. הייתי שיא התמימות. זאת שמספרים צ'יזבטים והיא נבהלת. בסוף זה עבר לי כי אני תלמידה מצוינת. וללמוד אני יודעת. אז למדתי ולמדתי והתפתחתי. וככל שלמדתי יותר ככה זה פחות התאים לי".
"אני זוכרת את עפרה חזה מהצילומים של שלאגר, היא בעיקר התעסקה בשיער שלה. אבל היה לה הומור עצמי. להעז ולשיר את שיר הפרחה בזמנו זה משהו שראוי להערכה. היום אומרים שניצלו אותה. שהיא לא הבינה על מדברים. שטויות, ברור שהיא הבינה"
אבל בהתחלה היא הייתה מאוהבת. כלומר, עיוורת לכל דבר שלא מסתדר עם ביבר הזכוכית שטיפחה לעצמה בראש. עם השנים נולדו להם בן, דין, ובת, אביגיל, והזוג קפץ ראש למים החמימים של מה שכונה אז הבוהמה. את הסרט של אסי דיין, “שלאגר”, למשל, צילמו בדירתם המשותפת ברחוב רש"י בתל־אביב. "וכל כך רציתי להישאר ערה לצילומים אבל נרדמתי", היא מודה. "אני זוכרת משם את עפרה חזה, היא בעיקר התעסקה בשיער שלה. הייתה מרוכזת כל הזמן באיך שהיא נראית. לא עניין אותה אף אחד אחר. אבל היה לה הומור עצמי. להעז ולשיר את שיר הפרחה בזמנו זה משהו שראוי להערכה. היום אומרים שניצלו אותה. שהיא לא הבינה על מדברים. שטויות, ברור שהיא הבינה. הסבירו לה בדיוק במה מדובר".
את דיין, אגב, היא הכירה ממקום אחר לגמרי. "הוא וחברה שלי עשו סקס במיטה שלי מולי. כשהוא שלח יד לשלישייה, הלכתי לישון באמבטיה".
כתבת בספר שרק שנים אחר כך הבנת שאסי היה כל הזמן הזה מפוצץ מקוק.
"נכון. וגם כשידענו, אז מה. זה סיפור נורא. אבל אי־אפשר לעזור. אני לא אשכח את הפעם ב’שלאגר’ שאהרונה (רעייתו של דיין – גב"ח) באה וזרקה עליו את הילדים בסט של הסרט. זה לא היה בנחמדות. היינו עדים לריב. וריב מסרס. בהתחלה כולנו היינו לטובתו שמה הקלפטע הזאת עושה, אבל במהלך השנים כשאני התפתחתי אמרתי בסדר, זכותה לנשום. הוא הטוטאלי, עובד מהבוקר עד הלילה, אבל מה איתה?"
מי שהזילברמנ'ז ראו כחבר קרוב הוא דודו טופז, שנחת בביתם האילתי אחרי שערוריית נאום הצ'חצ'חים שלו. בגין עשה מטופז קציצות, וטופז הגיע לזילברמן כדי שימציא אותו מחדש. התוצאה: משה והאורנג'דה, מערכון שהשכיב מצחוק עדרים של ישראלים. "הם נסעו לטיול", משחזרת זילברמן. "דודו והחברה התורנית שלו, מנחם ודין הבן שלנו. מפה לשם דרך דברים שדין אמר נוצר המערכון הזה".
אגב, דודו טופז התחיל איתך פעם?
"לא. מנחם אמר לי, ‘תקשיבי את מבוגרת מדי בשבילו’. אבל הנה סיפור שמסביר מי דודו היה: אנחנו אימצנו עולה חדשה מיוגוסלביה. היא הייתה הנני שלנו ולמדה עברית. דודו הגיע אלינו, ראה אותה, יפהפייה רווקה. פתאום הוא במשבר ובא לגור אצלנו יומיים־שלושה. בינתיים התעסק איתה, שובר לה את הלב והולך לדרכו. ואז היא עזבה את הארץ. או שהוא התחיל עם חברה שלי שהיה לה ילד בגיל ההתבגרות והיא אמרה לו, ‘אי־אפשר ללכת אליי, יש לי ילד בבית’, אז הוא אמר, 'את יודעת ראיתי שהיום מאוד הרפתקני לעשות את זה בחדר המדרגות'. הנה זווית שלו שלא מכירים: איזה קמצן! אפילו לקחת הביתה הוא לא רצה".
כמה ידעתם שדודו בסמים ומסובך נפשית?
"לא ידענו. בכלל בסמים לא שיתפו אותנו. תמיד בקפה כסית משה איש כסית, אריק איינשטיין ושלום חנוך היו נעלמים ומנחם היה אומר לי שזה בגלל זה. כי אנחנו לא מעשנים. לגבי האקסטזי והקוק של דודו לא ידענו. אבל כחודשיים לפני שהתפוצצה הפרשה הגדולה איתו, הוא טס לאמריקה ובא למנחם ואמר לו, 'אולי אני שוב אטייל איתך ותביא לי מערכון טוב כמו עם האורגנד'ה?' מנחם מספר לי אחרי זה, שכל היומיים שהוא היה איתו דודו היה זולל ממתקים ואז תוקע ברגל זריקה נגד סוכרת. זולל־תוקע. שוב ושוב. ואחרי שנודע לנו על הפרשה הוא אמר, 'מספיק מה שאני ראיתי בשביל להבין שהבן אדם לא היה כשיר מנטלית'".
9 צפייה בגלריה
הגיע לזילברמן כדי שימציא אותו מחדש. דודו טופז במערכון ''משה והאורנג'דה''
(צילום: צילום מסך)
הזכרת את אריק איינשטיין ושלום חנוך. כשהתפוצצה פרשת "משחקי חברה" טענו המצדדים באייל גולן שגם חבורת לול ניצלה נשים, אבל במקרה שלהם זה נסלח. את מסכימה?
"אל"ף, עבר זמן. בי"ת, זה לא היה אותו דבר. אבל כן, היו שם קטינות. יצא שהרבה שחקניות אומרות שהלכו איתם עד הסוף אם זאת סצנת מין. אורי זוהר לא סתם חזר בתשובה. הוא הגיע לאין־מוצא. אבל מנחם לא היה אף פעם חלק מהדבר הזה. ההשוואה הזו היא לא במקום כי השתנו הנורמות, למרות שמי־טו חשפה כמה העולם עדיין רחוק מלהיות שוויוני. מרילין מונרו הייתה צריכה לעבור מגבר לגבר כדי להצליח, אבל היום כשאתי כרייף אומרת שככה היא עושה זה לא פמיניסטי כבר. זה מעוות. מה קשורה המיניות שלך? להתקדם דרך המיטה? את לוקחת אותנו אחורה".
נושא התקיפות המיניות לא זר לך. בספר את מספרת שזה קרה לך עם העורך הספרותי המיתולוגי גבריאל מוקד.
"באתי אליו הביתה כי הוא היה צריך מזכירה לחוברת שהוציא. הוא יצא מחדר השינה עם תחתונים וגרביים תואמים, בא אליי מאחורה והתנפל עליי. זה היה דקה. ואני הייתי בחורה בריונית. זאת שמנצחת בנים בהורדות ידיים והוא רבע עוף. העפתי אותו בלי לחשוב. זאת תגובה גופנית. הוא עף אחורה, נהדף. ובקצה השני של הסלון היה שזלונג. הוא נחת עליו. נופף ביד ואמר, 'אנא, לכי נא'”.
"בזמנו סיפרתי את הסיפור ליורם קניוק והוא אמר לי, 'שמעי אני בחיים לא אנשק בחורה אלא אם כן תלויה ועומדת בינינו נשיקה באוויר'. איתו היה לי משהו לא ממומש. לפחות הוא היה עדין וחתיך. יורם בא עם הצעה אבל לא עשה כלום".
במקרה של דוד אבידן זה כבר היה יותר מרומז. "הייתי רק צריכה להגיד שאני בהיריון. הוא הקפיץ אותי הביתה ואמר אני רק חייב לקחת משהו מהבית שלי. אז בואי תעלי. אמרתי לעצמי, 'הנה, הלכה החברות, הוא יתחיל איתי'. אז שאלתי אותו אם אני יכולה להשתמש בטלפון שלו, אז אני מצלצלת וכאילו מספרת למישהו שאני בהיריון. זו הייתה האמת, אגב. רק כשנהייתי עורכת דין לפני 15 שנה התחלתי ללמוד לעשות מניפולציות. וברגע שלמדתי להיות מתוחכמת בצד השני התחילו לקרוא לי ביצ'ית".
אבל הביצ'ית של היום הייתה פעם רק “אשתו של”. גם היום קל לה לסגת למשבצת ההיא. לצמצם עצמה מכוח ההרגל כדי לתת לו את כל המקום להופיע. חשוב לה גם להזכיר מי הוא היה לפני שהמרירות איכלה כל חלקה טובה מהקריירה המפוארת שהייתה לו. להזכיר גם את ילדותו הלא־פשוטה: האם הפסיכולוגית שמסרה אותו לאימוץ בגיל שנה וחצי. “מנחם היה הסטנדאפיסט הראשון בארץ. ב־78’ הוא עולה לבמה ואף אחד לא צוחק. אנשים לא מבינים וואט דה פאק. מה הוא רוצה".
תקשיבי, אני קוראת את הבדיחות וקצת מתה מבפנים. להגיד למישהי שמנה בקהל "רוצה לרדת 30 קילו? תנסרי את הרגל", זה היום עילה לתביעה.
"ההומור הזדקן וגם לא היה מתקבל היום. כשאדיר מילר מעליב בן אדם זה נעשה בכזו מתיקות שאותו אדם אפילו לא נעלב. אז מנחם לא היה 'נאסטי' אבל הוא היה בוטה".
את הדמות שלך הוא הציג כשתלטנית, היסטרית ובלתי נסבלת. זה לא הפריע לך?
"רבנו בטירוף, גם כי לא הסתדרנו. אבל גם כי אני לא באמת רציתי להיות יותר לייזה דוליטל".
והיה גם את העניין שאת קינאת לו.
“כשהיינו נשואים הייתי קנאית לו בטירוף. אני בכלל בן אדם קנאי. למשל פעם היינו במסיבה. פתאום אני רואה שמנחם איננו. מתחילה לחפש אותו. באחד החדרים אני מוצאת אותו ועוד עשרים גברים סביב המיטה ועליה מישהי שמתעסקת עם מישהו וכולם מציצים. אז מנחם לא עשה את זה איתה אבל הוא הדיר אותי. רק על זה עשיתי את הסצנה של האמ־אמא. אמרתי: מה זה? זאת בגידה!”
“הבלדה על מנחם ודורית” הוא ספרה ה־21 של זילברמן, חלק מספריה תורגמו לשפות זרות וזכו לשבחים. במרוצת השנים גם ערכה ספרים והעבירה סדנאות כתיבה.
את חושבת שמנחם קינא בך?
“אני זוכרת שנתתי לו להיות המו"ל, קצת בהשראת וירג'יניה וולף. אבל הספר שגרם לי לפטר אותו היה כשעל הכריכה הופיע שבע פעמים השם מנחם זילברמן וארבע פעמים דורית זילברמן. הוא השתלט! אמרתי לו, תראה, זה כרטיס הביקור שלך. לא שלי. אתה בלעת אותי.
"מצד שני, הוא עשה דברים נפלאים להשבחת השיווק של ספרי, הביא אותי למני פאר לתוכנית בידור. כולם אמרו סליחה, מה את עושה בתוכנית בידור? מה, עמוס עוז היה מסכים להתראיין בערב שבת? את עושה צחוק?"
נילי אשתו של עוז היא בת דודה של מנחם. את היית בת טיפוחיו. מה חשבת על השערורייה המשפחתית?
"מאוד קשה. היינו מאוד מקורבים. אני גם כתבתי על עמוס ספר מחקר. ואני אומרת לך: עמוס עוז איש טוב לב. לא סדיסט. פניה (בתו של עוז – גב"ח) אמרה את זה הכי נכון בתוכנית של אילנה דיין - הוא פשוט איבד את העשתונות. פעם אחת הוא שפך קפה קר על גליה. התעצבן עליה. פעם אחרת תפס אותה וזרק אותה".
את אומרת, אבל מי לא מאבד את העשתונות?
"יפה. בדיוק. צריך גם לדעת שגליה נורא רצתה ממנו טוטאליות מוחלטת. נגיד יושבים 20 שרים ושועים וסופרי צמרת אצל עמוס, והיא באה ואומרת, 'עכשיו! עכשיו תיקח אותי לווטרינר בגבעת ברנר!' באותה פעם הוא קם והולך ומטפל רק בה. אני נתתי לנילי תיאוריה שהיא הסכימה איתה, שזה ממש סיפור קין והבל. למה? כי בדיוק פניה הוציאה ספר עם עמוס. זה פוצץ את גליה. לדעתי אם היא הייתה פונה אליו הוא היה מוציא איתה ספר. פניה באה עם רעיון תזה ועבודה והם ישבו וכתבו. היית באה זה היה קורה. אבל לא. היא אמרה, אני אספר סיפור!"
את חושבת שזה טינף את זכרו?
"מאוד. זה הרס את זכרו. את רואה רחובות על שמו? בתי ספר? וברור שזה בגלל זה. הוא היה אדם כל כך אהוב. נכון, עכשיו ימין בשלטון והוא שמאל אז הם שמחים לקפוץ על ההזדמנות ולנפץ את המיתוס. הוא הרי היה נביא. היא פגעה פגיעה אנושה בזכרו. כולם נפגעו עד עמקי נשמתם וזה לא עובר. זה לא משהו שמשתקמים ממנו".
בסוף המילניום הקודם זילברמן עזב את הארץ שלא בכוונה לשוב. קדמה לזה דעיכה ארוכה והחלטית של הקריירה שלו, וסיום נישואיו לדורית.
המזל הרע פקד אותם כבר שנים ספורות קודם לכן כאשר היו מעורבים בתאונת דרכים קשה בנאפולי. “התאונה היא המקום שבו מתי”, היא מצהירה, “שם נחצו חיי לשניים. עברתי חוויית סף מוות. נכנס בנו אוטו והפך אותנו על הגב. הדלת שלי נעקרה ואני עפתי עשרה מטרים לצד הדרך. כל העצמות שלי בצד ימין התפרקו - צלעות, אגן, רגל, שוק, ירך. מנחם אגב לא נפצע. אפילו המשקפיים שלו לא נשברו, ואחרי התאונה הוא טיפל בי מאוד יפה. שנים אחר כך הוויכוח בינינו היה כזה: אני אמרתי, ‘אתה הרגת אותי’ והוא אמר, ‘אני הצלתי אותך ממוות’. וההוכחה לפנינו כי עובדה שאני לא מתה, אבל אני עדיין משוכנעת שאני הצודקת”.
אחר כך הגיעה גם הסתבכות קשה עם מס הכנסה. כאן מי שהצילה את המצב הייתה דורית, שמצאה את עצמה נלחמת כמעט לבדה.
“מנחם נשכב כמו ג'וק מסומם - רגליים וידיים למעלה", היא מספרת, "הוא באמת היה שבור. ומה שהוא התחיל לעשות בשביל עצמו זה ללמוד קורס סקיפרים. הדבר שהכי הלהיב וריגש אותו זה להיות קפטן. חצי שנה הוא נעדר מהבית כדי להגשים את החלום הזה, נסע לארה”ב להביא אונייה. עכשיו מה לי קורה באותה חצי שנה? לראשונה בחיים אני הייתי לבד. פעם ראשונה! תביני שכל מה שהיה לא היה גורם לי להתגרש ממנו. אבל פתאום אני ניהלתי את הבית כמו שרציתי. זה לא היה קל כי גם בחוץ היו לי מאבקים, אבל בחצי השנה הזו נפתרה פתאום בעיית המינוס הקבועה שהייתה לנו כל חיינו וגרמה לזה שמנהל הבנק היה מצלצל כל יומיים לשאול מה קורה. בקיצור הצלחתי גם להרוויח כפול כי אני נמלה. אני לא אומרת לא. אני אתן עוד סדנה ועוד הרצאה".
וכשהוא חזר?
"זה היה, מה, עכשיו לחזור להיות התמה? שוב יגידו לי מה לעשות כל היום וכל הלילה? ותזכרי שכבר התגרשתי פעם אחת. אז אני הכישלון אם אני סדרתית. לא הוא. אז עד אז משכתי ומשכתי והתאמצתי. אמרתי עד שהילדים יגדלו. החזקתי מעמד עד שהקטנה הייתה בת 14 ולא עוד. רציתי עד שהיא תהיה בת 18 אבל לא יכולתי יותר. ובחצי השנה הזו שהייתי לבד וראיתי שאני עצמאית כלכלית ומספיק סמכותית עם הילדים ומנהלת את החיים שלי כמו שאני רוצה, לעזאזל! הייתי הילדה של, הייתי אמא של הייתי אשתו של. הלוווו".
למה הוא עזב את ישראל?
"הוא רצה מוצא של כבוד. זה עניין של גיל, הוא נפלט, כבר אין עבודה. אז אנשים חרוצים היו עושים חוגים לדרמה בבתי ספר או להקות צבאיות. הוא חטף מזה שיתוק".
אבל אמרת שהסוף שלו לא היה עצוב. זה לא נשמע שמח.
"אנשים סתם העלילו עליו. היה רגע שהוא מאוד התבאס על המדינה. הוא לא הלך לרגע, הוא הלך לתמיד. הוא העריץ את ארצות־הברית. בהתחלה מכרנו בית וחילקנו את הסכום בינינו. הוא אמר שאסור לו לעבוד בארצות־הברית, אז אמרתי לו, 'גם אני רוצה לצאת לפנסיה, תלמד אותי איך', והוא ענה: 'מי אמר שאת יכולה? מישהו צריך לפרנס את הילדים האלה'. ואז הוא התחיל לעבוד שם בשטויות. עגלת קפה. פתח עם מישהו מסעדה. הרבה זמן הוא רצה לעזוב את השואוביז אבל בישראל זה בלתי אפשרי. כל הזמן שואלים אותך לאן נעלמת. שם היכולת הזו להיעלם היא טובה. בסוף הוא היה עורך ראשי של ידיעות החוף המערבי ונהיינו ידידים טובים. כל פעם שהייתי מגיעה אליו היינו מבלים כמשפחה. הייתי אומרת לו, 'אם היית נשוי נחמד כמו שאתה גרוש אולי כל זה לא היה קורה'. יש קטע כזה שאם משהו לא שלו הוא הרבה יותר חביב ונימוסי ולא רכושני וכל הטוב שלו יוצא”.
9 צפייה בגלריה
''ברגע שלמדתי להיות מתוחכמת התחילו לקרוא לי ביצ'ית''. דורית זילברמן
(צילום: גבריאל בהרליה)
שלושת ילדיה של זילברמן גרים היום בחו”ל. אביגיל היא עורכת וידיאו בהוליווד, דין מנהל בבית החולים האוניברסיטאי של לוס־אנג’לס ותום היא יבואנית ומעצבת תכשיטים.
איך זה קרה? ואיך את מרגישה עם זה?
“אני חושבת שהמדינה פלטה אותם, במובן הכלכלי. מחירי השכירות, המשכורות, שלא לדבר על זה שאין סיכוי לקנות דירה. דין קנה שם וילה, במחיר שכאן עולה דירת שלושה חדרים. אני לא מדוכאת מההיעדרות שלהם כי אל”ף, יש לי חיים. בי”ת, הילדים מאושרים שם. וגימ”ל, אני על הקו. גם בקורונה. אבל כשאני שם אני סבתא במשרה מלאה”.
מאז מנחם היית בזוגיות? זה בכלל משהו שאת זקוקה לו כיום?
“זה לא ממש מעניין אותי. אני חושבת שמגיע רגע שאישה מסתכלת אחורה ואומרת, ‘מה עם כל הזמן שכל בני דורי התקדמו בחיים ולי היו שלושה ילדים ובעל שזקוק לתחזוקה?’ ברגע שהם יצאו מהבית עשיתי סטאז’ ובניתי קריירה כעורכת דין. אפשר בהחלט להגיד שהגירושים שלי היו השראה לזה”.
את מאמינה שמנחם אהב אותך עד הסוף?
"לא. בסוף הייתה לו איזו מישהי צעירה. יום אחד הוא צילצל אליי והשוויץ שיש לה B.A. אמרתי לו אני מבינה שאתה רוצה להדגיש שהיא בת 22. לא שהיא כזאת מוצלחת כי מה מרשים כבר ב־B.A. היא נורא התאהבה בו והוא נורא היה מבסוט מזה. בסופו של דבר הוא מצא את מקומו ושלוותו. היה לו אוטו מפואר שבו הוא הסיע תיירים ישראלים והוא היה מקרין להם שם 'חדווה ושמוליק' ו'גבעת חלפון' ו'שלאגר' והוא אמר, 'זה קהל שבוי. הם תפוסים עם החגורות לא יכולים ללכת'".
הצלחת להיפרד ממנו?
"לא. גילו לו פוליפ סרטני וניתחו, אבל הוציאו אותו מוקדם מדי מבית החולים. בבית הוא נכנס להתקלח, אבל בשנייה שהוא היה לבד באמבטיה הוא חטף התקף לב ומת על המקום. דין הבן שלנו כבר גר בארה"ב, התקשרו אליו ואמרו לו להגיע לבית החולים. הוא עידכן אותי והבנתי שזה לא מבשר טובות. אז הלכתי לאביגיל, הבת שלי, בשתיים בלילה. רבע שעה אחרי שהגעתי דין התקשר להודיע שהוא נפטר".
איך הגבתן?
"אביגיל בכתה מהרגע הזה וכל שעות הטיסה ללוס־אנג'לס. ומה אני מרגישה? חשבתי: מה אני עושה עם הילדה שלי? מצד אחד כל כך קשה לי להכיל את זה שהיא בוכה ובוכה - היא בדיוק תיכננה לנסוע אליו, להיות איתו. ואז בצורה קצת פחדנית שאלתי, 'מי את רוצה שייסע איתך? אני או בן הזוג שלך, טל?’"
את בעצם מנסה לחמוק מהטיסה.
"היא אמרה שהיא רוצה לטוס עם החבר שלה. אז אני לא הייתי בלוויה. תשמעי, אני גרושתו. וגם גרושה כבר 14 שנה אז. צריך שיהיו לזה גם יתרונות".
מערכת "ידיעות אחרונות" ניסתה ליצור קשר עם גבריאל מוקד, אך תגובתו לא התקבלה עד מועד פרסום הכתבה.
