כשילדה קטנה ומפוחדת בשדרות צריכה לשאול "אתם של ישראל?" זה אומר הרבה. לרע, אבל גם לטוב
"אתם של ישראל?" קראה הילדה המבוהלת בת השש רומי סוויסה כשהיא מצונפת במושב האחורי של הרכב המשפחתי עם אחותה הקטנה ליה בת השלוש, וגופת אמן מוטלת במושב הקדמי, ב־7 באוקטובר.
"אתם של ישראל?" היא צרחה בייאוש כשדלת הרכב שבו הסתתרה עם אחותה נפתחה בתנופה על ידי יאיר מאיר־אבינועם, איש שב"ס שחלף שם בריצה, תחת אש מחבלי חמאס, והבחין בשתי הילדות במכונית ליד תחנת המשטרה בשדרות.
"אתם של ישראל?" רומי הייתה מוכרחה לדעת, ויאיר ענה: "כן, חמודה", והיא התחננה: "תיקחו אותנו", והוסיפה: "אני כאן עם תינוקת", והצביעה על אחותה.
כשהיריות שורקות סביבם, יאיר לקח את ליה הקטנה על הידיים, רומי רצה לידם, ושלושתם הגיעו בשלום לתוך המבנה וניצלו. אבל "אתם של ישראל?" – בקולה של ילדה קטנה ומבועתת שראתה, בבוקר אחד, את אביה ואמה נרצחים על ידי מחבלים שהיו הכול מלבד "של ישראל" – הוא משפט אחד שנתקע לי מאז.
כי מה זה אומר בעצם, להיות "של ישראל"? זה אולי המקום הקדמוני והילדי ביותר שלנו כישראלים; זה כמו להגיד "להיות ישראלים", אבל זה הרבה יותר מזה; להיות "של ישראל" זה להיות שייך – מנקודת מבטו של ילד, ואולי גם של מבוגר – לצד של הטובים. לאנשים שהם, באיזושהי דרך, כמוך. איתך. מאותו הכפר. אם אתם בסכנה ומגיע אליכם מישהו "של ישראל", יש לכם סיכוי להינצל.
"אתם של ישראל?" הוא המשפט שאני מדמיין שהשמיעו ילדים חטופים באוגנדה, כשלוחמי סיירת מטכ"ל פרצו לטרמינל שדה התעופה באנטבה והצילו את 105 הישראלים מטיסת אייר פראנס.
"אתם של ישראל?" הוא המשפט שבטח השמיעו מאות בני אדם מתחת לעיי חורבות במקומות שונים בעולם שאליהם שלחה ישראל צוותי חילוץ וסיוע לאורך השנים, והם הגיעו לשם, והם חילצו.
"אתם של ישראל?" זה משמעותי, כי זה אומר שאתם מייצגים איזו איכות בעולם. איזה כוח. איזו יכולת ועמידות. ובעיקר איזו מחויבות לעשיית הדבר הנכון, גם בשכונות קשות, גם באסונות, גם מול סכנת מוות, גם ובעיקר בשביל ישראלים אחרים, אבל לא רק.
"אתם של ישראל?" הוא שם קוד למישהו שאפשר לסמוך עליו בנסיבות לא פשוטות. זו איזו ערובה ל"אנחנו כאן, שומרים על הגב שלך". איבדת דרכון בפרו? נקלעת לשיטפון בנגב? לכלא ברוסיה? קרה לך משהו שלרוב קורה רק בסדרות מוזרות של "קשת" על אנשים שבפרק הבא יתאהבו בניב סולטן? מישהו "של ישראל" כבר יגיע; 669, או נציג משרד החוץ, או חיילים. או אמא.
כבר 75 שנה שאנחנו מחלקים את העולם ל"של ישראל" ול־לא של ישראל. בהחלטת החלוקה באו"ם היו 33 מדינות של־ישראל, 13 לא־של־ישראל, עשר עמדו מהצד עם הידיים בכיסים. באירוויזיונים 78', 79', 98' ו־2018 השיר של ישראל לקח. ביוני 2023 הנבחרת הצעירה של ישראל ניצחה את ברזיל ברבע גמר המונדיאליטו, והפסידה לאורוגוואי בחצי הגמר, אבל ידענו שכל הדבר הזה הוא חתיכת מסע חסר תקדים של ישראל.
וכרגע אנחנו בספירת סלבס עולמיים: נטלי פורטמן, מדונה ושרה סילברמן – של ישראל. סוזן סרנדון, ביורק וקיי ברלי – לא של ישראל. הנשיא ביידן – של ישראל. ארדואן – לא של ישראל. מקרון – של אשתו. רוג'ר ווטרס – של אף אחד. הכי של ישראל כרגע? אילון לוי ודניאל הגרי.
כך שב"אתם של ישראל?" רומי בת השש ניסחה איזו אמת כל־ישראלית נצחית, משהו אידיאי אבל גם יומיומי ולפעמים מציל חיים; אם יש בסביבה מישהו של ישראל, אפשר, לרגע אחד, להירגע. אפשר, לשנייה אחת, לסמוך. רשת הביטחון פרוסה שם, ישראל שם, והיא תעשה את הדבר שנולדה לעשות: תספק מקלט בסערה, תוציא אותך מכלל סכנה, תניע לך את הרכב התקול עם כבלים.
עד שבשבת אחת, 7 באוקטובר, לא היה שם אף אחד של ישראל.
וכשרומי צעקה "אתם של ישראל?" היא עשתה את זה מתוך אימה טהורה; אותה אימה שפשטה בכל הארץ אחרי שהתברר שכבר שעות שאין אף אחד "של ישראל" בחלקים גדולים של ישראל, בזמן שתושבים נרצחים ונחטפים ונשרפים.
זו הייתה הפרת החוזה הגדולה והבלתי נתפסת מכולן; זו שהביאה אותנו למצב שבו ילדה ישראלית בת שש יושבת במכונית – בישראל! – עם אחותה וגופת אמן במושב הקדמי, ונאלצת לחרוד אם יש בסביבה מישהו של ישראל. ומרגישה שעד לחילוץ שלה, על ידי גיבור שהיה שם במקרה, ישראל פשוט נטשה אותה שם, ולא ברור אם אי פעם תחזור.
ועכשיו השאלה הזו – "אתם של ישראל?" – היא השאלה היחידה שמשנה. כי אם אתם "של ישראל" אתם דואגים לישראל כשהיא בצרות; לא לבוחרים המיידיים שלכם, לבייס שלכם, ליישובים שמצביעים רק לכם. לא; לישראל. אם אתם "של ישראל" אתם לא מעבירים 4.8 מיליארד שקל לחברים הקואליציוניים שלכם ומונעים אותם מכל השאר, בעיצומם של מלחמה ומשבר כלכלי לאומי.
ואם אתם "של ישראל", אתם תעשו כל מה שאפשר כדי שכל החטופים יחזרו הביתה עכשיו, כי זה מה שהמחויבות, האתיקה, המסורת והמיתולוגיה של ישראל עושות. אם אתם לא של ישראל – או שאתם רק של חלק ספציפי ומגזרי מישראל – אתם תצביעו נגד החזרתם (מה שלא יפריע לכם לצייץ, כשהילדים ישובו הביתה, ש"הלב מתמלא", כמו שצייץ איתמר בן גביר).
אם אתם "של ישראל", זה אומר עליכם משהו; שיש לכם איזה עמוד שדרה של ערבות הדדית, של אחריות עקרונית, של מחויבות לקוד הכל־ישראלי הבסיסי ביותר: לא מפקירים בשטח. לא משאירים מאחור. לא מוותרים על אף אחד. אף אחד.
וכשאתם של ישראל, אתם לא תריבו עם משפחות חטופים, לא תעלבו בהן, לא תתווכחו איתן. פשוט תקשיבו. תספגו. תהיו של ישראל: תיתנו גב. תישאו בתוצאות.
וכשאתם של ישראל, אתם תיקחו אחריות על מה שקרה וקורה במשמרת שלכם, כמו שעשו ויעשו כל ראשי מערכת הביטחון. וכשאתם של ישראל, אכפת לכם מחייה של ישראל. אתם לא תגידו לה ש"אלה החיים", אלא תעבדו כדי שהחיים האלה יהפכו ראויים יותר לכל מי שמישראל.
אפשר להמשיך, אבל אין צורך. רובנו, בשלב זה, יודעים שאנחנו של ישראל. ילדים שהיו בעזה ומעלים סרטוני טיקטוק תחת כותרות כמו "הטרנד נמאס אבל הייתי בשבי חמאס", הם של ישראל. ילדים שהיו במיאמי ומעמידים פנים שהם עובדים במוקד הצלה, פחות.
יש מחירים גבוהים, לפעמים איומים, ללהיות של ישראל, אבל יש בזה גם ודאות שרק ישראל יודעת – או לפחות ידעה – לתת, ותדע לתת שוב בעתיד. כי אנחנו של ישראל. וישראל שלנו. אנחנו יודעים מי אנחנו. אנחנו יודעים מי לא.
ממיזמים אופטימיים כמו הפאב המחודש של מפוני כיסופים, יתחיל הריפוי שלנו
1. לפני שבוע, בסוף סעודת שבת, אמא שלי הצדיקה אמרה לי: "חנוך, תכתוב בעיתון דברים אופטימיים". ומה שאמא אומרת, צריך לעשות.
אז נתחיל ברשותכם בסיפור שיאחה קצת את הלב. זה מה שיש לנו היום, סיפורים קטנים ויפים להיאחז בהם, מול שטף חדשות קשות מנשוא: בשבועות האחרונים אני מעלה לרשתות החברתיות עסקים של לוחמים בצו 8. אני מבקש מהעוקבים ללכת לקנות שם ולהראות אהבה לאנשים שנמצאים מאז השבת השחורה בעזה או בצפון, ובמקרים רבים נקלעים ממש למצוקה כלכלית בעת שהם מחרפים את נפשם עבורנו. ההיענות מדהימה. בחור מתוק שיש לו מתקן לשטיפת רכבים כתב לי שהוא במילואים מאז השבת השחורה, לוחם סיירת, והעסק סגור, אבל הוא משלם ארנונה וכאלה. הוא שאל אם אוכל לפרסם את העסק ושאנשים יקנו כרטיסיות לשטיפה עתידית, כדי שיהיה לו לאן לחזור. פירסמתי את הפרטים, ובואו נגיד שאל תנסו למצוא שם תור לשנה הקרובה. עם ישראל בהמוניו הסתער על הבחור הזה באהבה ללא קץ.
2. בהמשך העליתי גם סיפור על יקב משפחתי קטן שהקים לוחם מסוסיא. אשתו כתבה לי שהעסק קצת בקשיים, כי היא נשארה לבד, ובעלה אמנם לא יאהב את זה – הוא צנוע ומאמין שמה שצריך לקרות קורה – אבל היא תשמח אם אמליץ לעוקבים לקנות אצלם יין, כדי להשאיר אותם עם הראש מעל המים בזמן שהוא נלחם. עשיתי זאת. כמה ימים לאחר מכן הזמינו אותי להופיע בפני לוחמי סיירת מטכ"ל. סיפרו לי שגם שלמה ארצי הופיע להם. לא פחות. סיפרתי להם שאני מגיע לבסיסים שלא מצליחים להביא את מני ממטרה, בעוד אצלם פסטיבל התמר. צחקו החמודים. בכל מקרה, קצת לפני ההופעה ניגש אליי בחור חמוד, כולו עמוס ציוד ונראה כמי שעומד להיכנס לשטח. הוא סיפר לי שהוא הבחור מהיקב וביקש להודות על הסטטוס, אמר שזה נתן להם אורך נשימה. חברי יפתח ויזל, שבא כחלק מהמתנדבים של פורום העסקים לאירוע שערכנו ליחידה, שמע את השיחה, ולמחרת שלח הודעה לכל חבריו: הזמנתי ארגז יין כדי לתמוך בלוחם שהשאיר הכל מאחור, וכבר 60 יום נלחם בעזה. התוצאה? בואו נאמר שהבחור יצטרך לשתול עוד עצי גפן בקרוב, כי ההסתערות הייתה אדירה.
3. אחרי השבת השחורה כתבתי כמה פעמים שביחד ננצח. אנו מודה שהפסקתי. ניצחון לא יהיה פה. באירוע שבו נשחטו ילדים בביתם, אי־אפשר לנצח. אבל מישהו הציע לי סיסמה אחרת: ביחד נתגבר.
העניין הוא הביחד. כי מי שהשבת השחורה לא שינתה אצלו כלום הוא בעיניי איש מוזר. מי שאירוע מופרע כזה לא גורם להרהר על כלום מחדש, וואלה, שיהיה בריא, מה אני אגיד לכם. בגדול, אני מזהה שני דברים מרכזיים שאנשים הבינו. שני סוגים של התפכחות. הסוג הראשון, אנשי שמאל, גם מהשמאל העמוק, אומרים לי שהם אכן סירבו להאמין שיש כל כך הרבה אנשים בצד השני שמה שמעניין אותם זה לרצוח. התנגדנו לטרור כמובן, הם מסבירים לי, אבל חשבנו שהתכלית שלו היא להשיג באמצעותו מטרות לגיטימיות. כעת אנחנו מבינים שהטרור הוא התכלית שלהם. הוא המטרה. הם לא אנסו לנו את הבנות כדי שיהיה להם נמל בעזה. זו תובנה חשובה.
הסוג השני, אנשי ימין מודים שהנציגים שלהם, בחלקם הגדול, פשוט חדלי אישים. בסוף, כל הפוליטיקאים שהם בחרו בהם, הימין מלא־מלא, אלה שבירברו והאשימו את בנט ולפיד בכך שבגלל רפיסותם האויב מכה בנו, במשמרת שלהם קרה הפוגרום הגדול ביותר שידע העם היהודי מזמן השואה.
4. רוצים את זה קצר? אנשי שמאל יביאו לישראל החדשה את ההבנה שהטרור אינו תוצאה של מה שאנחנו עושים או לא, מדובר בשנאה טהורה לעצם קיומנו. אנשי ימין יביאו את ההבנה שזה נגמר. זהו, עידן נתניהו חייב להסתיים. צריך דם חדש. רוח חדשה. יש לו זכויות, יש לו חובות, אבל ישראל צריכה אתחול מחדש. מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
וגם צריך להחליף את הרוח הרעה שהפיצו חלק מאנשים בסביבתו. השבוע, למשל, השר דוד אמסלם אמר בישיבת סיעת הליכוד משהו על השמאל הבולשביקי. דבריו כל כך ציערו אותי, שחשבתי לפנות אליו מפה ולומר לו: אם היית מסתובב בשטח ופוגש חיילים, היית מגלה שהשמאלנים האלה שאתה מזהיר מפניהם, נמצאים עכשיו בעומק עזה, עם חבריהם מימין. חלק מאלה שאתה קורא להם "בולשביקים", השאירו ילדים קטנים בבית ונכנסו לשיפא לחפש חטופים, מה אתה עשית בזמן הזה? כשאתה השד יודע איפה, הם מסכנים את נפשם, העסקים שלהם נקלעים לקשיים, אבל הם שם, שמים פוליטיקה בצד וכבר כמעט חודשיים ישנים באוהלים ומחרבנים בשקיות, כדי לשמור על הארץ שלנו.
5. אבל נחזור לטוב. בהמשך השבוע השתתפתי בעוד יוזמה יפה, הפעם של גולדסטאר. אני מציין אותם בשמם, כי אני בעד להעלות על נס את ההירתמות של גופים שמבינים את גודל השעה ונכנסים תחת האלונקה. גולדסטאר מקימים במלונות המפונים פאבים שיזכירו לתושבים העוטף את הפאב שהיה להם בקיבוץ. אני הגעתי לפאב שנחנך למפוני כיסופים. הם במלון בים המלח מאז השבת השחורה.
כשנכנסתי למלון ראיתי את פינת הזיכרון, עם שמות נופלי הקיבוץ וגם את תמונתו של חברם, שלמה מנצור בן ה־85, שמוחזק בשבי חמאס. קחו שנייה לעכל את זה: החמאס גרר יהודי בן 85 מביתו לאחת ממנהרותיו.
את הפאב החליטו לפתוח מחדש לזכרו של סער מרגוליס ז"ל, הרבש"ץ של הקיבוץ שנלחם כמו אריה בשבת השחורה מהבוקר עד חמש אחר הצהריים, עד שנפל על משמרתו. יסמין, אלמנתו של סער, לא הייתה בטוחה שהיא מסוגלת להשתתף בערב הזה. היה לה קשה. אבל לבקשתי, היא נענתה והגיע לערב שבו דמענו אבל גם צחקנו, ובעיקר זכרנו את סער, שכל מי שהכיר אותו יודע היטב שאם היה צריך לבחור שוב - היה רץ בשנית אל האש ומסכן את חייו, כדי להציל את חברי הקיבוץ.
יש אֶבל ומוות, אבל יש גם פאב מחודש וחפץ חיים. אז תודה לכם, חברי כיסופים, תודה לך יסמין על כוחות הנפש, אני בטוח שבנותייך המקסימות יהיו גאות תמיד באבא שלהם, שנלחם על חיי אנשי כיסופים עד נשימתו האחרונה. ובבניין כיסופים מחדש ננוחם. שבת שלום.
קורס נהיגה מונעת היה האסקפיזם המושלם מהמצב. עד שלא
נו, כמובן, איך לא? חשבתי בזמן שסרקתי את הכיתה בחיפוש אחר מקום פנוי לשבת בו. זה הרי כל כך אובייס שאספסוף עברייני יהיה מורכב ממאה אחוז גברים, אלא מה, מנשים? מובן שלא התחשק לי להתיישב ליד שערות חזה מסולסלות, רגליים פסוקות והערות גסות, ולכן צעדתי מעדנות לקצה הטור הראשון, שם זיהיתי שולחן נקי מטסטוסטרון. תליתי את התיק ואת עצמי על כיסא אחד, את הז'קט על הכיסא השני והתמקמתי בעמדת צופה מזועזעת.
על הלוח בכיתה 602 בגימנסיה הרצליה כבר דלקה אלומת האור מהמקרן, ובליבה מסך הפתיחה: דגל ישראל גא מתנפנף, ומתחתיו כמה משפטי חיזוק וניחום ברוח הימים ומטעם המארחים: מיב"ע מחבקת את משפחות הנופלים ושותפה לאחדות עם ישראל בגדולתו. הסתכלתי סביב. אם כך נראית גדוּלה, ישראל מושמדת עוד הלילה. מימין ללוח היו כתובים כמה פרטים טכניים נוספים, כגון מתי מתחיל השיעור, מתי מסתיים, מתי הפסקה ושמו של המרצה: אשר סימן טוב.
כמה דקות אחריי נכנסה אל הכיתה מי שתתחוור לי תכף כשירי, חברתי לתא, מפתחת יישומים או מיישמת פיתוחים בחברת מחשבים ואמא לתאומים בני שש. היא סקרה בעיניה את המרחב, מבטה דמה לשלי ומשזיהתה שותפה למגדר, התבייתה. במהירות היא ניגשה אליי ושאלה אם היא נמצאת במקום הנכון ואם גם אני צברתי 12 עד 22 נקודות כולל. לרגע חשבתי שהיא אולי מדברת על שיטת הנקודות של שומרי משקל. מה היא רוצה ממני? "אפשר?" שאלה והחוותה על הכיסא שלצידי, "או שיושבים כאן?" "בואי", אמרתי ומיהרתי לפנות את ז'קט ההיאחזות שלי.
עוד לא הספקנו להתיידד עד להחלפת רשמים בנוגע לסקס בזמן מלחמה, ואשר סימן טוב נכנס לכיתה. אוושת סקרנות ליוותה את הליכתו הפנתרית אל מרכז הבמה. ברוך הבא לקורס נהיגה מונעת מס' 2304046. "שלום לכולם. אני בטוח שלאף אחד מכם אין חשק להיות כאן בימים אלו ואני גם בטוח שכולכם נהגים מצוינים". טראח. איזו פתיחה מהממת. "נכון", הינהנו כולנו ביגון.
"ואת?" שאל אותי אשר משהגיע תורי להתוודות במסגרת סבב הבושה והכלימה. "לא עצרתי בעצור", אמרתי. אשר חייך, "לא מגיעים ל־12 נקודות אם לא עוצרים בעצור". "ופעם אחת עברתי בירוק חלש כזה, מהבהב". "באדום", הוא תיקן. "ונייד", הוספתי בשקט. "אבל רק כי הייתי צריכה להעביר ארגז של אפודים קרמיים לחיילים", התאפקתי לא לשקר. אוהבים אותך דניאלה, אמרו לי העיניים של כל החמודים סביבי. איזה אספסוף, מה אספסוף - אחים לנשק.
חצי שעה לתוך השיעור ושכחתי מה זה אפודים קרמיים. לראשונה מאז תחילת המלחמה שכחתי את המלחמה. בהנהגתו של אשר סימן טוב, המרצה הכי טוב שנתקלתי בו בחיים, פצצת כריזמה מהלכת, מה זה הדבר הזה ולמה הוא מלמד נהיגה מונעת ולא מחליף את ביבי, כבר שקעתי לתוך ענן צמר גפן מתוק: תמרורים, שלטים, צמתים, גשם, ערפל, אורות נמוכים, אורות גבוהים, תאונות דרכים, סרטוני אנימציה של מכוניות ואנשים מפליימוביל שמתנגשים אלה באלה ונמרחים על הכביש. סליחה, כן, אבל ככה צריך להנגיש זוועה – בעדינות, באופן מטפורי, לא כמו שהורגלנו לאחרונה.
עכשיו, מעבר לכך שלמדתי המון דברים נורא מעניינים, כמו איך נכון לכוון את מראות הצד במכונית, כמה זמן זה זמן תגובה, למה השלט עצור הוא בצורת מתומן ומה קורה למוח בזמן נהיגה מונוטונית, לצורת הלימוד יש גם ערך תרפויטי - נהגימוס מחורבנימוס אנונימוס. זה כל כך מוזר לגלות אי של יופי ומקצוענות בלב משרד ממשלתי כה לא סקסי, שני רק למשרד ההתיישבות של אורית סטרוק. למעט שבכל סרטוני הפליימוביל, כמו גם בעדויות הנהגים שקראנו בכיתה, מקומן של הנשים - אלא אם כן הן דרוסות או מסתובבות אחורה להגיש מוצץ - נפקד, זה קורס מושלם וצריך לפזר את אשר לכולם. הוא אפילו הרשה לי לעשות אפליה מתקנת ולהפוך עדות של נהג אוטובוס מהגיהינום לנהגת, רק כדי שלשירי ולי יהיה עם מי לא להזדהות.
מאז שהספר שאני קוראת, כלומר שקראתי עד 6 באוקטובר, מונח ליד המיטה שלי ומשמש כמגש הקלונקס, אני לא חושבת שהצלחתי לבצע אסקפיזם. הדבר הכי קרוב להתנתקות שקרה לי היה גז צחוק אצל השיננית. לצאת אני בקושי יוצאת, למי יש חשק? אני רואה מעט מאוד אנשים ואת כולם אני משעממת עד מוות. לא בכוונה, אני פשוט לא זוכרת איך מדברים. איך אני יודעת שאני משעממת? כי כולם משעממים אותי בחזרה. הכול תפל. מועקה, מועקה, מועקה, זעם. מתי בפעם האחרונה הצלחתי להתנתק מהנייד ליותר מ־20 דקות?
אבל התקופה הזו היא שיעור בפרופורציות, ומה שיכול היה להיחשב כעונש – תכלס, זה עונש, קיבלתי עונש על התנהגות עבריינית בכביש – התחוור כאחד משיאי הכיף שהיו לי מאז שנפלו השמיים. יומיים ברצף קילפתי מעליי את הטרנינג, התלבשתי, זרקתי על עצמי צעיף, יצאתי, חניתי, נכנסתי, הקשבתי רוב קשב, צחקתי, אותגרתי, נהניתי. אשר שואל, האם מותר לצאת לעקיפה כשאנחנו צמודים למכונית שלפנינו? כל הכיתה צועקת: כן! אשר שואל, האם זה רצוי? כל הכיתה צווחת בשמחה: לא! ויש גם מנטרות קבועות, כמו בכל קבוצת שרוטים שיושבת במעגל: "החיים הם ערך עליון", "אף אחד לא עושה תאונת דרכים בכוונה", "השמיים יכולים לחכות". מה, לא יפה? בטח יפה.
בסיום הקורס יש בחינה. צריך לעבור אותה, אחרת מועד ב', ואז ג', ואם גם את מועד ג' לא עוברים צריך לעבור קורס נוסף למתקדמים, כלומר לנסוגים. לא יומיים מארבע עד תשע, אלא שבוע בתנאי פנימייה. אני שונאת שאלות אמריקאיות, תמיד יש שם שתיים שנראות לי הגיוניות באותה מידה. אשר אמר לי: "תאמיני בעצמך". לא האמנתי, אבל למחרת קיבלתי הודעת סמס שההפוגה תמה. נגמר פרק האסקפיזם. חזרתי לדשדש במציאות. רק שעכשיו כל התמרורים מזכירים לי את המלחמה.
זזנו מהסנטר / כמה כאב, כמה דמעות. כמה הימורי חיים ומלחמה אנחנו עוברים עכשיו. ואיפשהו הבגדים זרוקים בפינת החדר, בהמתנה שמישהו יסדר אותם. ובמסגרת המסע הסיזיפי שאנו עוברים גם שוחחתי עם שני חטופים, ואחרי ששמעתי מה עברו, המסקנה ברורה: החזירו אותם הביתה ומהר!!!
וכשיצאתי בשישי שעבר מהאזכרה של אחותי נאוה הייתה בחוץ גם מין שמש אנכרוניסטית סתווית מוזרה. כמו אחת שהתחפשה לשמש קיץ שכבר הייתה פה פעם. אבל מצד שני ברור כבר שכלום לא היה, וכלום לא יהיה כפי שהיה.
כן, עדיין יש "אזכרות רגילות" לאהובים שלא נרצחו שם או נפלו בקרבות. אבל הזמן עושה את שלו. געגועים ענקיים, אבל אולי כבר יבשו עינינו מדמעות, מרוב שבכינו לאחרונה.
מה שכן, לא צריך להיות אובר־חוכם (חכם גדול) כדי לשמוע שיחה באזכרה בין שתי נשים שעברו מזמן את גיל המילואים וההתנדבות בקטיף, עונות לשאלה "מה שלומך יקירתי?" ב"אני לא יודעת איך לענות לך על זה".
וברור שזו רק עוד עדות לכך שנהיינו חסרי יכולת לבטא את עצמנו בכסאח שעברנו ועוברים כמדינה וכאנשים. ושבגדול זזנו מהסנטר. כלומר אנחנו חיים בטראומה כללית, בלתי ניתנת לאבחון, ואני בכלל לא פסיכולוג, רק "מקשיב" לרחשי הלב של אנשים שאני פוגש שלא מצליחים להגדיר מה שלומם בימים אלה, מלבד לענות בסרקסטיות: "אני ב’בסדר החדש’".
מצמצם עיניים / אז האם בכלל היה לנו סנטר? הרי מעולם לא היינו עם ככל העמים. זזנו, הלכנו, באנו, נלחמנו, ובחודשים שלפני אוקטובר המר בכלל היינו כשסע. אבל כל זה היה במאה ההיא לפני שבעה באוקטובר המר. וייקח לנו שנים להבין מה קרה לנו אז ואחרי. ואני אומר את זה ומשפיל עיניים קצת כמו שיונית עושה בחדשות. ובבוקר, כשאני יוצא לקחת עיתון (כן, אני מאלה), אני יוצא בזהירות. מצמצם עיניים כמו קושמרו לעבר הרחובות. "פ-תו-ח”, אני שומע את חנה מרון מקרובים קרובים צוחקת מעולם אחר, והדלת נפתחת לחיים לרגע, ואחר כך נטרקת אחריי, כי איפה החיים כשהנשמה פצועה.
אחר כך אני עושה טוש ומהרהר באלה שלא ראו מים על גופם למעלה מ־50 יום בשבי. כשאני יוצא שוב להוריד את הפח אני מנפנף יד לשלום למכסחי הפחים, נפנוף אמיתי, לא מדומה כמו שהכריחו המנוולים את החטופים לנופף בצאתם מהעיר הנוראית הזאת, עזה.
כפסע / אני יודע שזה היה כפסע בין הזוועות שקרו ובין שנעבור את זה בשלום והכל היה יכול להימנע באותו בוקר. עם קצת תשומת לב והקשבה, פחות היבריס, פחות סמכון מוגזם על טכנולוגיה, זלזול והתנשאות. שם טמון הכל. בכפסע. היה צריך להקשיב רק לקולות ולסימנים. ראיתי השבוע כתבה קורעת לב שעשה מואב ורדי בכאן 11 עם הורי התצפיתניות הקדושות שנהרגו שם. "אמאל'ה, מה זה?" צעקה אחת הבנות שהצטופפו יחד כשצילו של השטן החמאסניק עמד בפתח. אוי ההורים העצובים שרוצים לדעת בצדק מה היה שם, עם שאלת החיים האלה: למה?
הפצוע / אני נוסע לבקר את א’, פצוע קטוע שתי רגליים ששוכב באיכילוב. לא, אני לא יכול להגיד את שמו המלא ודרגתו, אלא רק שהוא בן אדם מקסים ומרגש. בסך הכל בן 23, והוא צחק כל הזמן כשעמדתי ליד מיטתו ואחזתי בידו החבושה. והיה בצחוק שלו משהו כובש גם כשתיאר בפניי את מה שקרה מול המטען ואיך חילצו אותו ואיך אמא שומרת עליו עם האחיות המקסימות שלו. "איך אתה ישן?" אני שואל את א’ (שאלה ששואלים כל הזמן את החטופים שחזרו ואת המחכים להם). "אני לא ישן", הוא אומר ומעלה השערה שמרוב שהורדם כיסה איזה אלף שנות שינה רזרביות שאין בהן כרגע צורך.
אז דווקא פה, אצלו, על פניו, אני רואה את אור הסנטר. שואב כוחות מהבחור המופלא הזה. מהכאב שלו. מהכנות. "מאיפה אתה?" "מרמת־גן". וואלה. "אני יכול לשאול איך הגעת בעצם למלחמה?" "חזרתי מטיול בצפון אמריקה, ולמחרת גויסתי", הוא משיב. כלומר לרגע נפתח אשנב לעולם הגדול ובשנייה הוא נסגר. אז הנה הוא וחבריו דוהרים לכיוון עזה. נכנסים בנחישות. הנה המטען בתוך בית שלא הבחינו בו. הבום, החילוץ.
"אני עוד אלך", הוא מבטיח ואמא מאשרת.
שולחי החיבוק / שדרי ערוצי הטי־וי שולחים לאחרונה חיבוק לכל מי שעובר באולפנים שלהם. האם זה כי הזנחנו את החיבוק בזמן האחרון?
מודה שאישית לא הייתי חבקן גדול אף פעם. "ילדי שואה אינם מחבקים", אמרה לי פעם מומחית אחת. רבים מהם חיים זהירים, חשדניים וספקניים. אבל מאז 7 באוקטובר המר לא הפסקתי לחבק את כל מי שנקרה בדרכי. והמסקנה: לא רק המחובק זקוק לחיבוק, גם המחבק. ליאונרד כהן אומר: "העורב יודע בדיוק איפה לשבת על הספסל הצהוב, הגל בדיוק יודע איפה להישבר".
איפה אורוגוואי? / נהיה קריר לסווט־שירט. מרחוק צובאים מאות אלפי שונאי ישראל, כולל יהודים בני עמנו (שזה מטורף כשלעצמו, התופעה המפחידה הזאת של שנאת ישראל על ידי יהודיה) על פתחי הרחובות באירופה, אמריקה ועוד. "בוא ללונדון לעצרת", ביקשו אותי לפני שבועיים, אבל לא יכולתי לנסוע. "בוא לאורוגוואי, היהודים (אוהבי ישראל) עושים עצרת גדולה ורוצים שתשיר". אלוהים, איפה זה אורוגוואי? שואל את עצמי ולא יכול להינתק מפה. אני מכבד את היהודים שם ובכל מקום, אבל כרגע יודע רק איפה הארץ. הבית על כל הגרסאות שלו. הפנים והשמות והסנטר שמחפש את עצמו.
משפחה / על שינה אין מה לדבר. היא קטועה אצל רבים ולא שרה לנו בלילה שירים. גם הערב נהיה עצבני וחסר מנוחה, והבוקר שואל "מה יילד יום?" אני מקנא באלה שמתנהלים לכאורה בשלווה, נוסעים לחוץ לארץ "להינפש מהמלחמה".
אבל כיוון שאיש לא השאיר לנו פתק של ודאות אילו חיים נכונים לנו מעכשיו, אז משפחה היא מילת סנטר. ההצטופפות בה. הנחמה. או המוזיקה כמובן. וכשבחשיכת הלילה נעים זוגות־זוגות ברחוב שלנו עם כלבים כשהם מחובקים לסנטר האהבה, או כשבערב מישהו מפעיל ת'מיקרו או תנור כדי לעשות איזו עוגה לשבת, זו תזוזה חיובית וחשובה. פעולות קטנות מסיחות דעת מאיפה שהלב הרועד נמצא עכשיו עם החטופים בעזה, עם משפחות החטופים ועם החיילים.
נקודת המשען / ואז, בתוך ההבנה שאנחנו לא יודעים כרגע הרבה על מה נשמע ומה יהיה, לפתע היא ממלמלת משהו במצב רוח "המודי" שתוקף אותה לאחרונה: "אבל מה זה בכלל סנטר?" "אוי, סליחה שלא אמרתי לך בהתחלה", אני משיב. זו מילה באנגלית שמתארת את המרכז הפנימי שלנו. כמו מין עץ פנימי שלא זז ושמחזיק אותנו שפויים, דרוכים ומוכנים לבאות בעולם אכזר באכזריותו, עצוב בעצבותו, חסר בחסרותו.
אחר כך שתי הנשים המבוגרות מתפזרות מהאזכרה של אחותי האהובה נאוה. הן הולכות באיטיות שכאילו מזדהה עם הנשים המבוגרות ששבו מהשבי. וכשאני מחבק את הנכד והנכדה ויוצא איתם אומר לי לפתע הנכד: תישען עליי. ואני מתרגש עד דמעות כי לרגע נדמה שמצאתי אצלו ולו לרגע את נקודת המשען והסנטר שאבד לי.
