-פרק 19-
אנסטסיה, מיוזעת ומתנשפת מהרכיבה, קפצה לחדרה ללבוש ביקיני וירדה לטבול בבריכה. לא היה שם אף אחד אחר. הבריכה היתה שקטה, צפונה כנגד הגבעה, מוקפת שיחים ועצים פורחים, והמים חלקים כזכוכית באור הרך של סוף היום. היא זרקה את המגבת וקפצה קפיצת ראש. המים הקרים הפיחו בה בבת אחת חיים חדשים. היא התחילה לשחות ושמחה להיות לבד ולשחרר את מחשבותיה.
הווילה הנטושה שהיא גילתה במקרה היתה אותה וילה שגרייסי התגוררה בה פעם. זה לא יכול להיות צירוף מקרים. אבל למה הבית נטוש? מה קרה לדוד הנס ולרוטגר? היא שיערה שהם בני שמונים או תשעים עכשיו, אם הם עדיין בחיים. האם גרייסי חזרה כדי למצוא אותם, או כדי לראות שוב את לה קולומבה? לאחר שהרהרה באפשרויות הן לא נראו לה הגיוניות. גרייסי לא יצאה מהטירה בכלל, ככל שהיה ידוע לאנסטסיה. היא אפילו לא הלכה לעיירה. היא לא הראתה שום רצון ללכת לשום מקום.
יכול להיות, כמובן, שגרייסי ראתה את המודעה ובאה לכאן כדי להיזכר בעברה, לאו דווקא כדי למצוא מישהו, אבל זה לא היה טיעון חזק במיוחד. מי חווה אהבה גדולה וחוזר עשרות שנים אחר כך רק כדי לראות את המקום? אולי היא חזרה כדי למצוא את גייטנו, אבל שוב, זה לא נראה סביר נוכח אי רצונה של גרייסי לעזוב את שטח הטירה. אולי יש מישהו אחר בעיר שמכיר את גייטנו, היא חשבה, מישהו מבוגר, בן שבעים ומשהו, מהמעמד העליון. גרייסי אמרה שהם היו מעולמות שונים מאוד, לא?
היא הסתובבה בקצה הבריכה וקלטה את ג'ובאני, עומד כשידיו על מותניו בצדה השני. הוא הקרין נינוחות שלווה במכנסיים קצרים ובחולצת פולו, שערו השחור שמוט ברישול על מצחו, חיוך קטן מעקל את שפתיו. הוא לא הסתיר את כוונותיו לגביה. היא חייכה אליו בחזרה. בן רגע נשכחו ממנה כל המחשבות על לה קולומבה ועל סבתה, ואנסטסיה שחתה אליו בסגנון חתירה הכי יפה שיכלה. הוא העיף מבטים מהירים לצדדים לוודא שהם לבד, התכופף, אחז את פניה בידיו ונישק אותה על הפה. "בואי." הוא הזדקף והתחיל ללכת לכיוון ביתן הבריכה. אנסטסיה יצאה מהמים, לקחה את המגבת והלכה בעקבותיו. היא בקושי הספיקה להיכנס לחדר האפלולי כשהוא הצמיד אותה לקיר ונישק אותה, הפעם בלהט. ג'ובאני הצמיד את גופו אל גופה וחיבק את מותניה העירומים. אנסטסיה הרגישה את כל כולה מגיבה למגעו בצמרמורות של עונג. הוא השחיל את ידו מתחת לחזיית הביקיני והתחיל לגרות בעדינות את פטמותיה באצבעותיו. היא לא נבהלה כשהוא הוריד את החלק התחתון של בגד הים שלה והרים את רגלה לחדירה קלה. זה היה אסור ומסעיר, והיא הרימה את רגלה השנייה וחיבקה את גופו בשתיהן. הוא צחק ואמר משהו באיטלקית. והיא צחקה איתו והם התנועעו יחד כמו שני יצורים מוזרים, שעונים על הקיר. הוא לחש באוזניה בין גניחות ואנחות, וקולו העמוק בשפה היפהפייה שלהב אותה עד שכל גופה רעד והוצף בחום נעים ומטלטל.
"טִי אָמוֹ, אנסטסיה," הוא אמר לה, כשרגליה ירדו לרצפה. הוא הרים את סנטרה באצבעו והביט לתוך עיניה במבט רציני ומלנכולי. "טִי אָמוֹ, וֵרָמֶנְטֶה, אנסטסיה." והיא הבינה בדיוק מה הוא אמר.
"גם אני אוהבת אותך," היא אמרה. "וֵרָמֶנְטֶה."
קרינה מצאה את אמה ליד שולחן עגול קטן על המרפסת, נהנית מכוס תה עם רקס. אמה נראתה מאוששת יותר אחרי שנחה. לחייה הוורידו שוב, וקרינה תהתה אם זה קשור איכשהו לאביר האמריקאי. "שלום, יקירה," אמרה גרייסי כשראתה את בתה. "מה עשית עם אנסטסיה?"
"היא הלכה לשחות, אבל אני צריכה קפה."
"את נראית כמו אחרי רכיבת אופניים לפסגת הר."
"אני מרגישה כמו אחרי רכיבת אופניים לפסגת הר."
"לאן רכבתן?" הוא שאל.
"לכפרים." היא נעצה מבט באמה. "היה טוב להיות רק שתינו. נהנינו מאוד יחד."
"יופי," אמרה גרייסי.
"היה כיף לטייל. טוסקנה כל כך יפה. הייתי ממש רוצה שיהיה לי בית פה. בית נופש שאפשר לברוח אליו לכל הקיץ."
"מה עוצר אותך?" שאל רקס בחיוך, כי רוח ההרפתקה שלו התעוררה לא מזמן ועכשיו שום דבר לא נראה לו בלתי אפשרי.
"כסף." קרינה משכה בכתפיה. "כי לא הייתי רוצה סתם בית. אני רוצה בית יפה, בית גדול, והם בטח נורא יקרים." גרייסי זכרה איך היה לגור כאן, להתעורר בכל בוקר לנוף עוצר הנשימה. "אני לא חושבת שאפשר להיות עצובים פה," המשיכה קרינה. "באמת, נראה לי שהייתי קמה מאושרת כל יום."
גרייסי חייכה, כי היא ידעה שבתה טועה. היא ידעה היטב כמה אומללים אפשר להיות.
רקס צחק. "אני בטוח שמתרגלים לזה וחווים קושי כמו כולם. טבע האדם הוא להתייחס אל דברים כאל מובנים מאליהם עם הזמן."
"אני פשוט לא יכולה לראות את זה קורה. אני חושבת שאני אתעורר כל בוקר בהרגשה שיש לי הרבה מזל בחיים." קרינה העבירה את מבטה מעל הגבעות הרחוקות והנידה את ראשה בפליאה, להדגיש את דבריה.
רקס הביט בגרייסי. "איפה את גרה, גרייסי?"
"בדבון, ליד הים, ואני חושבת שהבת שלי צודקת, אני באמת מרגישה שיש לי הרבה מזל כל בוקר, כשאני רואה את הנוף בחלון. זה לא טוסקנה, אבל זה גם מקום יפה, בדרכו."
"אה, הים."
"הוא משתנה כל יום. אני אוהבת את הערפילים הקלים בקיץ, את הערפל הכבד בחורף, את השתקפות האור על המים כשהשמש זורחת." גרייסי נזכרה בביתה באהבה ולא חשבה על הבדידות שהיתה מנת חלקה שם. "אני גם אוהבת את הימים שבהם יורד גשם קל כל הזמן. גם להם יש יופי משלהם."
"ואת גרה בלונדון, קרינה. יוצא לך לבקר את אמא שלך?" שאל רקס.
קרינה עקבה במבטה אחרי תנועותיו של קרלו, שהניח כוס קפה לפניה, והצטערה שעליה לענות. "אני לא מבקרת אותה מספיק. וחבל," ענתה במבוכה, בלי להסתכל לאמה בעיניים.
"היא עובדת קשה," התערבה גרייסי בחיוך שלא הסגיר את עלבונה. "יש לה חֶברה משלה. היא הקימה אותה לבד ועכשיו החברה מצליחה מאוד. אני ממש גאה בה."
קרינה הניחה את ידה על ידה של אמה. אילו היתה עוצרת לחשוב, אולי לא היתה עושה את המחווה, אבל היא לא חשבה, רק הרגישה, והגיבה לרגש במגע שהפתיע את גרייסי ואותה עצמה באותה מידה. "לא, אמא, יפה מאוד מצדך להגיד את זה, אבל זה מפני שהייתי עסוקה בעצמי יותר מדי. הייתי צריכה לבקר אותך יותר, הרבה יותר. אני מצטערת על זה עכשיו, באמת. כשנחזור לאנגליה אני מבטיחה שמיד נבוא לבקר אותך." היא משכה את ידה. "בתנאי שלא תזמיני את פלאפי הזאת לארוחת ערב."
גרייסי צחקה. "יש לה לב טוב," היא אמרה בנדיבות.
"לא נכון, היא רק רוצה שכולם יחשבו שיש לה לב טוב."
קצת לפני ארוחת הערב דפקה אנסטסיה על דלת חדרה של סבתה. "כן," אמרה גרייסי, שהיתה לבושה ומוכנה ליציאה כבר חצי שעה.
אנסטסיה שרבבה את ראשה בפתח. "סבתא, אני יכולה לדבר איתך על משהו?"
גרייסי שכבה עד אז על המיטה בניסיון לקרוא ספר אבל לא הצליחה להתרכז. "ברור." היא הניחה את הספר בצד ופינתה מקום לאנסטסיה לשבת על המיטה. היא הבחינה בזוהר שעל לחייה של נכדתה ובברק שבעיניה וחשה בהתרגשותה כאילו היתה דבר מוחשי. "ממה את כל כך מרוצה?" שאלה אותה.
אנסטסיה נשמה עמוק. "אני צריכה לשתף מישהו במשהו, ונראה לי שאת היחידה שתביני."
"את מאוהבת," ניחשה גרייסי.
"איך ידעת?" קראה אנסטסיה.
"כי גם אני הייתי מאוהבת פעם, ואני יודעת איך זה נראה." היא טפחה קלות על גב כף ידה של נכדתה. "אני חושבת שאלכס הוא בחור נחמד מאוד."
אנסטסיה צחקה. "זה לא אלכס!" אמרה.
זה כבר בלבל את גרייסי. לא היה אף אחד חוץ ממנו. זה בטח לא רקס! "אז מי זה?"
"ג'ובאני." אנסטסיה לחשה את השם כאילו הקירות יכולים לשמוע ולדווח לאמא שלה.
"מי זה ג'ובאני?"
"הגבר שאני אוהבת!" אנסטסיה השתפכה באושר.
"איך הכרת אותו?"
"הוא הגנן."
גרייסי חשבה על דונאטו וחייכה. "את ואני באמת דומות מדי."
"זה סוד, אל תגידי לאמא."
"בסדר, אם את מתעקשת. אני לא אגלה לה."
"אני מתעקשת. היא לא תבין. היא תיכנס לחרדות."
"מה יש לדאוג? הוא מבוגר ממך בהרבה?"
"הוא גנן."
"אז מה? הוא בטח גנן מצוין."
"זה מה שאני חושבת. אני לא יודעת בן כמה הוא. לא שאלתי אותו. האמת היא שאנחנו לא מדברים הרבה. הוא לא יודע אנגלית, חוץ מכמה מילים, כמו 'יפה'." חיוכה התרחב. "וגם 'בואי'."
"הבנתי," אמרה גרייס, שאכן הבינה מצוין את טיב היחסים המתוארים. "אני חושבת שזה מקסים שמצאת לך בחור איטלקי נחמד. הם מאוד רומנטיים."
"ג'ובאני הוא הגבר הכי רומנטי בעולם!"
"ספרי לי עליו. הוא חתיך?"
"הרבה מעבר לחתיך, סבתא... הוא היה יכול להיות כוכב קולנוע." גרייסי נזכרה בנער שניקה את כלובי הארנבות והבינה שזה כנראה הוא. "אני אומרת לך, הוא יותר יפה מדילן אובריאן!"
"אין לי מושג מי זה, מצטערת."
"יותר יפה מקרי גרנט!"
"כן, הוא כבר יותר קרוב לדור שלי."
"סבתא, הוא כזה מהמם! אני לא יודעת איך אני אצליח להיפרד ממנו ביום שבת."
"אל תחשבי על זה עכשיו. תיהני מהרגע."
"אבל הוא יותר מרגע. הוא אוהב אותי."
גרייסי חייכה לנוכח תמימות הנעורים של נכדתה, אבל לא סתרה את דבריה. "אני בטוחה," היא אמרה במקום זאת. "ואני בטוחה שהוא חושב שמכל הגברים בטוסקנה יש לו הכי הרבה מזל."
"גם אני אוהבת אותו. אני אצטרך לחשוב איך לחזור לכאן."
"אני בטוחה שתמצאי דרך. אמא אמרה לי קודם שמתחשק לה לקנות כאן בית."
אנסטסיה פערה זוג עיניים. "באמת?"
"אבל אני לא בטוחה שזה אפשרי. הבתים בטוסקנה מאוד יקרים."
"איזה כיף יהיה אם נקנה פה בית. ואז גם את תוכלי לחזור. אה, דרך אגב," היא נזכרה פתאום, "אמרת שגרת פעם בבית שקראו לו לה קולומבה?"
"כן," אמרה גרייסי.
"את חושבת שיש יותר מבית אחד בשם הזה?"
"למה את שואלת?" קוצר נשימה תקף את גרייסי פתאום. היא הניחה את ידה על צווארה.
"מצאתי חורבה ממש מגניבה לא רחוק מפה, שנקראת לה קולומבה. את לא גרת פה במקרה, סבתא?"
שתיהן הסתובבו כשהדלת נפתחה וקרינה הופיעה בפתח בשמלה אדומה ובנעלי עקב, שערה אסוף גבוה. "אתן באות?" היא שאלה.
אנסטסיה ירדה בקפיצה קלילה מהמיטה, לא מודעת לעוצמת הפצצה שהנחיתה לפני רגע על סבתה. "אמא, סבתא אמרה שאולי תקנו פה בית!"
קרינה נאנחה. "הלוואי."
"אני אדבר על זה עם אבא."
"כן. לך יש יותר סיכויים לשכנע אותו מאשר לי."
"הוא ממש יאהב את המקום הזה."
"ברור." קרינה פנתה לאמה, שהתחילה לקום לאט מהמיטה. היתה כבדות מוזרה בתנועותיה, כאילו הזדקנה בבת אחת בעשר שנים. "את בסדר, אמא?"
"סתם סחרחורת קלה. זה קורה לי הרבה, כשאני קמה מהר מדי."
קרינה הושיטה את ידה לתמיכה. "מה שאת צריכה זה כוס יין ביתי של אילריה."
"כן," השיבה גרייסי בפסקנות. אבל כוס יין לא תקהה את עוקצם של זיכרונותיה. אנסטסיה מצאה את לה קולומבה. גרייסי לא הופתעה לשמוע שהיא תל הריסות עכשיו. אחרי כל מה שקרה שם זה לא הפתיע אותה בכלל. היא חשבה על דוד הנס, וגרונה התכווץ בפרץ של רגשות. היא אהבה אותו כמו אב, כמה נורא... כמה נורא. "אני לא חושבת שאני יכולה לרדת הערב," אמרה והתיישבה שוב בכבדות על המיטה. "אני לא מרגישה טוב פתאום."
קרינה כרעה על ברכיה מולה והביטה בפניה החיוורות בדאגה. "איפה את לא מרגישה טוב, אמא? כואב לך הראש?"
כואב לי הלב, היא רצתה לזעוק, אבל רק הניחה את ידה על מצחה. "אני סתם עייפה, יקירה. אין מה לדאוג. זה בסדר אם לא אבוא לארוחת ערב?"
"אני אגיד לאילריה שתביא לך משהו לאכול, אם את רוצה."
"רעיון טוב. לא חשוב מה. אני לא ממש רעבה."
"אבל את חייבת לאכול. אני אגיד לה להביא לך קצת מרק ולחם. אולי זה בגלל השמש. היא יותר חזקה ממה שהיא נראית." היא עזרה לאמה לשכב. אנסטסיה צפתה בכל זה מבולבלת. רק לפני רגע סיפרה לסבתה על ג'ובאני והיא היתה בסדר גמור. לא סביר שזה בגלל מה שהיא אמרה לה על לה קולומבה. היא נשכה את שפתה בייסורי מצפון. את מי היא מנסה לרמות? היא ידעה באינטואיציה שזה קשור בהחלט ללה קולומבה. "אני אבוא אחר כך לראות מה שלומך," אמרה קרינה.
"את לא חייבת," אמרה גרייסי.
"אני יודעת שאני לא חייבת, אבל אני רוצה."
"גם אני רוצה, סבתא," הצטרפה אנסטסיה. היא עקפה את אמה ורכנה לתת נשיקה לסבתה. "אנחנו צריכות לדבר," לחשה לה והחזיקה את ידה. "את צריכה לספר לי את סוף הסיפור." כשאנסטסיה הביטה בעיניה של גרייסי היא הזדעזעה לגלות שהן דומעות. היא הידקה את אחיזתה בידה בלחיצה חזקה ומלאת משמעות ויצאה מהחדר עם אמה.
קרינה ואנסטסיה לא הצליחו להפסיק לחשוב על גרייסי לאורך כל ארוחת הערב. קרינה דאגה לבריאותה, ואילו אנסטסיה חשבה על גייטנו ועל לה קולומבה. אם גרייסי באמת גרה כאן, זה אומר שביתו של גייטנו חייב להיות קרוב. היא רצתה לברר אם גייטנו עדיין בחיים, אבל לא ידעה איך. אולי זה שם נפוץ ויש הרבה אנשים בקולדורו שקוראים להם גייטנו. אין טעם לשאול על אדם שהיא אינה יודעת את שם משפחתו. במבט לאחור היא נזכרה שגרייסי שמחה לדבר עליו, למעשה פניה ממש קרנו כשהיא דיברה על גייטנו. אזכור שמה של הווילה הוא ששינה בבת אחת את מצב רוחה, ולא סתם אזכור השם, אלא העובדה שהיא מצאה אותה. מה קרה שם שהיה נורא כל כך? גרייסי אמרה שלסיפור היה סוף עצוב. האם היה לו סוף טרגי?
רקס היה מאוכזב ביותר כשנודע לו שגרייסי החליטה שלא להצטרף אליהם לארוחת הערב. הוא שאל עליה יותר מפעם אחת, וכשקרינה חזרה אחרי שעלתה לבדוק מה שלומה, הוא שוב התעניין במצבה. אילריה עלתה לחדרה של גרייסי עם מרק ולחם חם ודיווחה שהיא מרגישה קצת יותר טוב. כולם היו תמימי דעים שזה בגלל השמש. שמש חזקה עלולה להכביד יותר מדי על אישה בגילה של גרייסי. "היא תרגיש יותר טוב בבוקר," אמרה אילריה בביטחון. "למרק של מאמא ברנדטה יש תכונות קסם. אתם תראו."
הדאגה לאמה העירה את קרינה באמצע הלילה. במבט מהיר למיטה השנייה היא ראתה גוש מתחת לשמיכה. היא לא שמעה את אנסטסיה נכנסת אחרי שיצאה לשחייה הלילית עם אלכס. כנראה ישנתי חזק מאוד, חשבה. אולי זה היה קשור למספר כוסות היין ששתתה. לאחר שהלכה לשירותים על קצות אצבעותיה כדי לא להעיר את בתה, היא התיישבה על המיטה והטתה את שעונה אל אור הירח. היא הניעה אותו כמה פעמים עד שהצליחה לראות מה השעה. הציפורים יתחילו לצייץ עוד מעט והשחר יפציע. היא קיוותה שאמה נהנית משינה טובה ושתרגיש טוב יותר בבוקר. היה בגרייסי משהו שהטריד את מנוחתה של קרינה והיא לא הצליחה לזהות אותו. היא קיוותה שהיא אינה חולה, לא מפני שלא היה לה זמן לטפל בה, אלא מפני שלא רצתה לאבד אותה. ההבנה הפתאומית שאמה חשובה לה כל כך היממה אותה. היא הרגישה שאין לה אוויר, כאילו מישהו חבט באגרוף בבטנה. היא הלכה אל החלון ועמדה מולו באי שקט. הירח נראה ככדור כסף עצום בכחול העמוק של השמים, מעל הגבעות. המראה היה מרהיב. היא עצמה את עיניה ושאפה את האוויר הצונן. אם תאבד את אמה היא לא תסלח לעצמה לעולם על כל השנים שבהן הזניחה אותה. היא לא תסלח לעצמה על הצבת שאיפותיה האישיות מעל טובתה של האישה שגידלה אותה ואהבה אותה ללא תנאי. היא לא תסלח לעצמה על כך שלא הטריחה את עצמה. והיא באמת לא הטריחה את עצמה, היא הודתה בכך עכשיו והתמלאה בושה. לבדה בחלון היא ראתה את עצמה כפי שהיא באמת, כאילו הירח הוא עין ענקית שמשקפת לה את כל מגרעותיה. היא דמיינה את רופוס אומר לה להירגע, שחרדות תמיד מתעצמות בלילה ושבבוקר הן יישמעו לה מצחיקות. אבל היא לא הצליחה להירגע. במבט לאחור אמה התנהגה מוזר כבר מהיום הראשון של הטיול. היא נזכרה בהיסוס שלה עם הגעתן ובידה הרועדת כשקרינה עזרה לה לצאת מהמונית. היא רצתה ללכת ישר למיטה, נכון? וביום שהרגישה לא טוב אחרי ארוחת הצהריים והלכה לחדרה באמצע הסיור עם רקס. ככל שקרינה הוסיפה לחשוב, כך הלכו וגברו חששותיה, כמו עננה מעל לבה. ואם אבחנו אצלה מחלה נוראית והיא לא סיפרה לה? ומה אם גרייסי החליטה להוציא את כל חסכונותיה על הטיול הזה כי היא יודעת שהיא גוססת? פלאפי אמרה שהיא הוציאה את כל כספה, כלומר שהיא לא מתכוונת לחזור. קרינה התביישה עד עמקי נשמתה. אולי פלאפי המעצבנת הזאת צדקה בדאגתה לחברתה? באמת לא היה מתאים לגרייסי לקום יום אחד ולרצות לנסוע לאיטליה. רק משהו כמו הגשמת משאלות אחרונות לפני המוות יכול להסביר את זה. קרינה התחילה לבכות. משאלה אחרונה שלא כללה אותה.
הדחף המיידי שלה היה לרוץ לחדרה של אמה ולהעיר אותה, להגיד לה שהיא מצטערת ולשאול אותה אם היא באמת גוססת, אבל היה ברור שהיא רק תעיר אותה כשהיא זקוקה כל כך לשינה ותדאיג אותה כשהיא צריכה שקט ושלווה. קרינה הבינה שהיתה אנוכית כל חייה. היא סירבה להיות אנוכית עכשיו. היא תחכה לבוקר. בינתיים היא תתפלל לכל אל שיסכים להקשיב למען בריאותה של אמה, והיא תתפלל גם למען עצמה, כי אם אמה אכן חולה, קרינה תצטרך כל עזרה אפשרית.
בהערכה חדשה שלא היתה בה בעבר לאהבה, היא התקרבה למיטתה של בתה להביט בה בשנתה. אבל כשרכנה להסתכל מקרוב בפניה היא ראתה להפתעתה שהגוש במיטה איננו אנסטסיה אלא כריות מתחת לשמיכה. היא הסירה את השמיכה בבת אחת וחֲשָׁדָהּ התאמת. כמו כל מתבגרת, היא חייכה לעצמה. בוודאי התגנבה החוצה להיות עם אלכס. האם היא לא עשתה אותו דבר בדיוק בעצמה כשהיתה בגילה של אנסטסיה? היא הנידה את ראשה, חצי כועסת וחצי צוחקת, כי בתה סידרה אותה. היא תהתה כמה לילות היא כבר תוחבת כריות מתחת לשמיכות ובורחת באמצע הלילה. לולא היין, קרינה מן הסתם לא היתה ישנה חזק כל כך. היא יכולה להאשים את אילריה, חשבה. היא ראתה את הצד המצחיק בכך. מעניין מה לורן תגיד על זה. היא חשבה שאלכס הוא בדיוק מי שהיתה מאחלת לבתה. הוא טוב לב, חכם, מנומס ונקי. הוא לא יפגע בה והוא בוגר מספיק להיות השפעה חיובית. מושלם בתור חבר ראשון, ג'נטלמן אמיתי שיכיר לה את עולם האהבה. קרינה חזרה למיטתה והניחה את ראשה על הכרית. היא תתפלל למען אמה. אנסטסיה כנראה לא זקוקה לתפילות ומסתדרת מצוין בעצמה.
מקהלת הבוקר העירה אותה ברבע לחמש. היה נדמה לה שהווליום גבוה מהרגיל. אור השמש רק התחיל להאיר את השמים. היא סובבה את ראשה וראתה שאנסטסיה טרם חזרה למיטתה. אולי היא ואלכס נרדמו מתחת לאיזה עץ, וכשיתעוררו יקפצו לבריכה ויחזרו לחדריהם בטענה שהתעוררו מוקדם לשחיית בוקר. קרינה עצמה איימה לצאת לשחיית בוקר מוקדמת כל השבוע, אבל עד כה לא הצליחה לגרור את עצמה מהמיטה. עכשיו היתה ערה ממילא והחליטה לעשות זאת. אולי היא תפתיע את צמד האוהבים, חשבה לעצמה בחיוך. היא תעשה מהם צחוק וכך תנקום את נקמתה.
היא לבשה חלוק והשחילה את רגליה לכפכפים. ליד חדרה של אמה עצרה והצמידה את אוזנה לדלת. היא לא שמעה שום דבר. היא קיוותה שהיא ישֵנה היטב ושתתעורר מאוששת, שהיא אינה חולה ורק הושבתה באופן זמני עקב מכת חום. קרינה חשבה על רופוס ועל גלגול העיניים הצפוי שלו לתגובתה המוגזמת. היא קיוותה בכל לבה שזה אכן הכול.
ברגע שקרינה יצאה החוצה עטפה אותה שירת הציפורים. דומה היה שכל ציפור על כל שיח ועץ שרה מלבה הקטן במלוא גרונה. חוסר ההרמוניה שימח אותה, והיא עצרה באמצע הדשא ליהנות ממנו. באורה הזהוב של השמש העולה לאטה התפזרה העננה מעל לבה, ואת מקומה תפסה תחושת התרחבות ואושר. היא החלה ללכת בשביל בצעד קליל, ופליאה של תמימות ילדותית על פניה. היא עצרה פה ושם להתבונן בפרח, לקרבו אל אפה ולהריח. מפעם לפעם ניגבה אגל טל מקצה חוטמה. היא התעכבה לצפות בדבורים חרוצות מלקטות צוף מפרחי הלבנדר, במחול שיכור ובזמזום עליז שרק העצים את הנאתה. כשהגיעה סוף סוף לבריכה היה מצב רוחה מרומם.
היא שחתה כמה בריכות, מתענגת על העובדה שהיא ערה בשעה מוקדמת כל כך ושהיא מוכנה לקראת היום שלפניה. היא ציפתה לשיעור הבישול של אילריה, לשיחה עם לורן ומדלן שהפכו לחברותיה הטובות ולבילוי בחברת אמה ובתה. היא שמחה כל כך שהחליטה לטרוח לבוא לאיטליה. המחשבה שכמעט הפסידה את כל זה בגלל רצון עז ומוטעה לעבוד נראתה לה הזויה עכשיו. איך אפשר להציב את העבודה במקום גבוה עד כדי כך בסדר העדיפויות, שהיא תהיה מעל ההנאות הקטנות שבבילוי במקום יפה עם משפחה וחברים? היא חשבה על רופוס והצטערה שהוא לא כאן איתן. אז אושרה היה שלם.
טרטור מנוע נשמע מהכביש הסמוך. הוא גבר בהדרגה ואז נדם. היא שמעה קולות, צחוקים וצווחת עונג קטנה שללא ספק היתה שייכת לאנסטסיה. קרינה יצאה מהמים והלכה לקצה המדרון, למקום שממנו היה אפשר לראות את הכביש בין העצים. אנסטסיה עמדה שם, לבושה בחצאית מיני ובחולצת בטן גזורה, והתנשקה עם גבר שישב על הקטנוע שלו ובוודאות לא היה אלכס. קרינה נעצה מבט לא מאמין. בטנה זינקה גבוה ועננה כיסתה שוב את לבה.
היא לקחה את המגבת והחלה לחזור במהירות לטירה לפני שאנסטסיה תראה אותה. כל האושר שחשה קודם הפך עכשיו לפחד. היא לא תיתן לבחור הזה לבצע את זממו בבתה. אבל עוד במנוסתה המהירה היא ידעה שככל הנראה הוא כבר עשה זאת.
-פרק 20-
קרינה לא חזרה לחדר שאותו חלקה עם אנסטסיה, אלא דפקה על דלתה של אמה. להקלתה ענה לה קול שלא נשמע גוסס כלל. "כן."
"אני מקווה שלא הערתי אותך." קרינה נכנסה וסגרה את הדלת בשקט.
"בכלל לא. אני ערה כבר מזמן. הקשבתי לציפורים."
"את מרגישה יותר טוב?" היא שאלה בתקווה.
"הרבה יותר טוב. בסך הכול הייתי צריכה שינה טובה."
"יופי. תקשיבי, אמא, אני צריכה לדבר איתך."
לפי פניה המודאגות של בתה ידעה גרייסי שקרה משהו דרמטי. "מה קרה, חמודה?"
"ראיתי עכשיו את אנסטסיה עם גבר שאני לא מכירה. הוא בדיוק החזיר אותה על הקטנוע שלו. ליד הבריכה. הם בטח היו כל הלילה יחד. היא לא חזרה לחדר. היא שמה כריות במיטה. מה היא חושבת, שנולדתי אתמול?"
"שבי, חמודה," אמרה גרייסי בעדינות.
קרינה פסעה כה וכה באי שקט. "אני לא מסוגלת לשבת." היא הניחה יד על מצחה ופרצה בבכי. "אני ממש, ממש דואגת, אמא."
"ממה?" שאלה גרייסי ברוגע. היא נראתה כהתגלמות השלווה, יושבת לה במיטה בכתונת הלילה הפרחונית.
"ממה? אני לא מאמינה שאת שואלת את זה!" קרינה נשפה בקול. "מאיפה היא מכירה אותו? הרי הוא יכול להיות כל דבר, אנס, רוצח... הוא יכול להיות מסוכן."
גרייסי חייכה בהבנה. "הוא הגנן פה," הודיעה לה בשלווה.
פניה של קרינה נפלו. "את כבר יודעת על זה?"
גרייסי הנהנה. "אנסטסיה סיפרה לי אתמול."
"ולא סיפרת לי?"
"היא ביקשה שאני אבטיח לא לספר."
"למה? למה לא לספר לי? אני אמא שלה!" קרינה חידשה את פסיעותיה. "אוף! למה היא אף פעם לא מספרת לי שום דבר?"
"כי היא יודעת איך תגיבי."
"ואיך אני אגיב?"
"ככה," אמרה אמה בחיוך מבין.
קרינה חשקה את לסתה ושילבה את זרועותיה במגננה. "היא באחריותי. אני לא יכולה לתת לה להסתובב בשדות עם גבר שהיא לא מכירה."
"מה שאת אומרת לא הגיוני, כי איך היא תכיר מישהו ככה?"
"היא יכולה לבחור מישהו כמו אלכס. מישהו שכולנו פגשנו."
"מישהו מהעולם שלך, את מתכוונת. אבל היא התאהבה בג'ובאני," אמרה גרייסי, כאילו זה הדבר הכי קל להבנה בעולם.
"אז ככה קוראים לזה?" קרינה הלכה לחלון ונשענה על אדן החלון. "היא חושבת שהיא מאוהבת. אבל המציאות היא שהיא בסך הכול חושקת."
"ברור, והיא נהנית מהרומן המסעיר. אהבה או תשוקה, בגיל שלה הדברים האלה מתבלבלים בקלות."
"את זאת שצריכה להזדעזע, אמא. לא אני. אני אמורה להיות המודרנית והזורמת."
"את אף פעם לא היית זורמת, יקירתי," חייכה גרייסי.
את קרינה זה לא הצחיק כלל. "אנשים מבוגרים אמורים למתוח ביקורת ולצקצק ולהגיד, 'בזמני זה לא היה ככה...' בלה בלה בלה."
"אבל גם אנחנו התאהבנו בג'ובאנים בזמני."
"והם שברו לכן את הלב?"
"בוודאי. בואי, שבי." גרייסי טפחה על המיטה. קרינה התיישבה באי רצון. "זה בסדר לעבור חוויה של לב שבור," אמרה גרייסי, וקרינה הופתעה מהטון הבטוח והסמכותי בקולה, כאילו היא עצמה סבלה מלב שבור. "זה לא סוף העולם, קרינה. הייתי אומרת אפילו שזה חלק חשוב בהתבגרות. לב שבור מלמד אותנו תבונה, חמלה לאחר והבנה. הוא מוסיף עוד רובד למהותנו, ואנחנו נעשים מנוסים יותר ומודעים יותר. זה חלק מהחוויה הגדולה של החיים. זה לא יהרוג אותה."
"אבל אני לא מסוגלת לראות אותה אומללה."
"גם האומללות לא תהרוג אותה. אם אנסטסיה תחווה רק שמחה ואושר בחיים, היא לעולם לא תלמד להזדהות עם כאבם של אחרים. אני חושבת שהדבר הכי גרוע שאתה יכול לצפות לו כהורה הוא שהילד שלך תמיד יהיה מאושר. הסבל מעניק לנו עומק. הוא מאפשר לנו להתחבר לאנשים באופן עמוק יותר, להבין אותם ולהזדהות איתם. הלב שלנו טוב יותר בזכותו. גם אני לא רוצה שאנסטסיה תסבול, אבל אני מכירה בעובדה שסבל הוא שיעור חשוב בחיים."
"אני לא סומכת על ג'ובאני הזה. הוא יותר מדי חתיך ומרוצה מעצמו. איך הוא הצליח לפתות את אנסטסיה כל כך מהר ואיפה היא פגשה אותו בכלל?"
"אני מניחה שבגנים של הטירה. הם בטח לא דיברו יותר מדי, כי הוא לא יודע אנגלית."
קרינה עיקמה את אפה. "הוא לא יודע אנגלית!"
"לא נראה לי שהם מדברים הרבה, קרינה."
"אלוהים ישמור. זה מידרדר מרגע לרגע!" היא רטנה ושמטה את כתפיה ברפיון.
גרייסי הניחה את ידה על זרועה של קרינה והשאירה אותה שם. "לדעתי זה נפלא שיש לה רומן עם בחור כמו ג'ובאני."
"למה?"
"כי כל אחד צריך להתאהב עד מעל האוזניים לפחות פעם אחת בחיים. יש אנשים שלא חווים את זה אף פעם."
"ואני מניחה שזה לא משנה שהיא עוזבת ביום שבת ולא תשמע ממנו יותר לעולם."
"לא, זה לא משנה. זה רומן של חופשה, והיא תזכור אותו תמיד."
"את חושבת שהיא נזהרת?" שאלה קרינה פתאום. "חס וחלילה שלא ניתקע עם היריון בתיכון." היא נאנחה בכבדות והנידה את ראשה. "הלוואי שהיא היתה מדברת איתי."
"ברור שהיא נזהרת. היא חכמה מאוד. הצעירים של היום מודעים מאוד למה שצריך, אני בטוחה."
"אני מקווה."
"אני יודעת שאת מבוגרת מדי בשביל לקבל ממני עצות "
"אני לא מבוגרת מדי, אמא." קרינה חייכה חיוך חלוש והניחה את ידה על ידה של אמה. "אני צריכה את העצות שלך. באמת."
"טוב, אז אל תגידי לה שאת יודעת. אנסטסיה ביקשה ממני לא לספר לך, ואסור שהיא תדע שראית אותה הבוקר. תעמידי פנים שאת לא יודעת כלום עד שהיא תבוא לספר לך על זה. תעמידי פנים שאת מופתעת, תביעי תמיכה, תיהני מזה איתה. אם היא תרצה לשתף אותך, היא לא תרצה שתשפטי אותה ושתמתחי ביקורת. זו זכות מיוחדת כשהבת שלך רוצה לשתף אותך בחיים שלה. אם זה ייגמר בבכי, תהיי שם כאוזן קשבת ומבינה. מה שהיא צריכה ממך זה תמיכה ועידוד ולא גינוי והאשמה. היא צעירה ונהנית מהחיים."
"מסכן אלכס."
"לא, אלכס לא מסכן בכלל. ג'ובאני הוא רומן קצר וחולף. אנסטסיה תחזור ללונדון עם אלכס כחבר טוב מאוד. מי יודע מה יקרה שם בהמשך."
"כן, את צודקת." קרינה לחצה את ידה של אמה והביטה ישירות בעיניה. "אמא, את לא חולה, נכון?"
גרייסי התפלאה על השאלה, וזה היה מעודד. "חולה? מה פתאום."
"אם היית חולה, היית מספרת לי, נכון?"
"כן," היא ענתה. "הייתי מספרת לך." אולי בעבר היא לא היתה מספרת לקרינה משהו כזה, אבל איטליה קירבה אותן זו לזו ועכשיו היא ידעה, בוודאות, שאם תחלה אי פעם, קרינה תהיה הראשונה שתדע.
קרינה נשמה לרווחה ושמחה לגלות שהיא הגזימה בתגובתה. "דאגתי לך בלילה," היא התוודתה. "חשבתי שאולי באת לפה במסגרת מילוי משאלות אחרונות לפני המוות."
גרייסי צחקה מהרעיון המגוחך. "שטויות," היא נזפה בה.
"נבהלתי. פתאום הבנתי איך זה יהיה לאבד אותך."
עיניה של גרייסי נצצו. "את לא מאבדת אותי, יקירתי. עדיין לא, בכל אופן," אמרה.
דמעות נקוו בעיניה של קרינה והיא חיבקה את אמה. מופתעת ונרגשת מעבר למילים, גרייסי חיבקה אותה בשתיקה.
אנסטסיה חזרה לחדרה אחרי שחייה קצרה ומצאה את קרינה במקלחת, מייבשת את שערה במייבש שיער. היא לכסנה מבט מהיר אל מיטתה ותהתה אם אמה הבחינה בכריות שעוצבו בצורת גוף. היא שרבבה את ראשה מבעד לדלת. "בוקר, אמא," אמרה בעליזות ובחנה היטב את בבואתה של אמה במראה. אבל קרינה רק חייכה והמשיכה לייבש את השיער. אנסטסיה נשפה בהקלה והתחילה להתלבש.
כאשר ירדה גרייסי לארוחת הבוקר כולם כרכרו סביבה. רקס משך כיסא עבורה וקרלו הביא לה קנקן תה בלי שהתבקש. לורן ואלכס הלכו למזנון להביא לה צלחת מאפים ופירות בזמן שמדלן השיאה לה עצות להתמודדות עם מכות חום עתידיות. ונדי, טיף ובריג'יט התגודדו סביבה ושאלו עשרות שאלות בבת אחת. כולם הסכימו שזה היה החום. ונדי אפילו הציעה להשאיל לה כובע. "הוא ורוד בוהק אבל יחסום את השמש," היא חייכה.
"הוא כל כך ורוד שאולי הוא יבריח את השמש לגמרי," הוסיפה טיף.
"עדיף שלא," אמרה בריג'יט. "השיזוף שלי עוד לא הגיע לדרגה המושלמת."
גרייסי סירבה כי היה לה כובע משלה, אבל דאגתן נגעה ללבה.
קרינה ואנסטסיה הגיעו אחרונות, קרינה בשמלה קיצית בצבע תכלת ובסנדלי רפיה, אנסטסיה בג'ינס קצרים זעירים ובנעלי קדס מנצנצות. אלכס אמד בהנאה את רגליה הארוכות והשזופות, ואילו הבנות ממנצ'סטר עשו זאת בקנאה. גרייסי הביטה בשתיהן בגאווה.
"סבתא!" קראה אנסטסיה. "את בסדר?" היא רכנה לתת לגרייסי נשיקה על לחיה. "יש לך ריח טוב."
"תודה, יקירה," השיבה גרייסי וטפחה קלות על ידה של נכדתה, שנחה בעדינות על כתפה. "ורדים ודבש."
"זה נהדר, סבתא."
"אני שמחה שאת מרגישה יותר טוב, אמא," אמרה קרינה והתיישבה בשולחן הסמוך. "עדיף שנרחיק אותך מהשמש היום."
"יש לי כדורים מעולים נגד כאב ראש, אם תצטרכי," אמרה מדלן. "אני לא נוסעת לשום מקום בלי ארון תרופות שלם. יש לי כדור לכל דבר."
אנסטסיה נכנסה להעמיס צלחת במזנון. אלכס הלך איתה. "יש לך את זה ביותר קצר?" הוא שאל על הג'ינס שלה.
אנסטסיה חייכה אליו בשובבות. "אם היה, הם כבר היו תחתונים."
הוא צחק. "שלא תביני אותי לא נכון, הם נורא יפים."
"חם מדי להתכסות בבגדים." היא לקחה צלחת.
"וזה לא יהיה הוגן כלפי הגבר הצעיר היחיד בחבורה."
"כן, ראיתי את השועל הזקן שולח מבטים. הוא אולי זקן, אבל הוא מסתכל."
"על סבתא שלך."
"איזה חמוד זה, נכון?" היא לקחה כמה מאפים. "הם ממש טעימים, אלה. טעמת?"
"אפילו אמא שלי טעמה אותם," הוא אמר. "ובדרך כלל חיטה היא האויב מבחינתה."
"כולנו נחזור הביתה שמנים כמו חביות." אנסטסיה לכסנה אליו את עיניה. הוא היה גבוה ורזה, עם מבנה גוף שלא צבר משקל בקלות. "טוב, לא כולנו," היא הוסיפה בטינה קלה.
"לא נראה לי שלָךְ יש מה לדאוג."
"מזל." היא הוסיפה עוד מאפה לערימה התופחת על צלחתה. אלכס חייך בהערצה וחזר איתה למרפסת.
אחרי ארוחת הבוקר התאספו כולם לשיעור היומי. הם לבשו סינרים, התיישבו על הכיסאות הגבוהים כשלוחות הכתיבה מוכנים לפניהם, והכול תוך כדי שיחות נינוחות של חברים משכבר הימים. אילריה צפתה בהם בהנאה. "כל הניצנים נפתחו," אמרה לאמה בגאווה.
"הם תמיד נפתחים בסופו של דבר," הסכימה מאמא ברנדטה עם ההבחנה. "יש כאלה שלוקח להם קצת יותר זמן, אבל אחרים מגיבים לקסם במהירות." היא חיככה אגודל באצבעות וצמצמה את עיניה. "הסוד הוא בטעם."
אילריה מחאה כף אל כף. "ברוכים הבאים לשיעור הבישול של מאמא ברנדטה. היום תלמדו לבשל קרוסטיני דִי פֵגָטִינִי, ספגטי אָלָה פְּרִימָוֶורָה, פּוֹלוֹ אַל מַרְסָלָה אֶה פֶּפֶּרוֹנִי רוֹסִי, ולסיום בחרנו קינוח גדול, למקרה שלא אכלתם מספיק, הבָּנוֹפִי פאי המיוחד של מאמא ברנדטה. אבל שלא תטעו. הבנופי פאי של מאמא ברנדטה הוא לא כמו שום בנופי פאי אחר שאכלתם. בשום אופן לא. זהו המתכון הסודי של אמא של מאמא ברנדטה. אנחנו נסכים לשתף אתכם בתנאי שלא תגלו לאף אחד, אוקיי?"
כל התלמידים הנהנו במרץ. גרייסי נזכרה בסבתה, שטענה בדיוק את מה שאילריה טענה לגבי הסטמפוט שהיתה מכינה. היא תהתה אם אולי הקסם הזה שאילריה מדברת עליו טמון למעשה כולו ברגש ולא בחומרי הגלם. אם מאמינים שזה טעים יותר, סביר שזה יהיה טעים יותר. אם מישהו יכול לפתות אנשים להרגיש דברים, זו אילריה.
אנסטסיה היתה עייפה. ארבעה לילות עם ג'ובאני החלו לגבות את מחירם. אילריה היתה שנונה ומשעשעת, אבל אנסטסיה התחילה להרגיש את הכבדות בעיניה. היא צבטה את גשר אפה בניסיון להעיר את עצמה. היא רצתה לחמוק מכולם וללכת למיטה - למיטה שלה - ולהשלים כמה שעות שינה. ואז אילריה אמרה משהו שהעיר אותה בבת אחת. "זו היתה המנה האהובה ביותר על הרוזן גייטנו מונטפוסקו." אנסטסיה הזדקפה ונעצה עיניים נדהמות באילריה. היא העבירה את מבטה אל גרייסי, בציפייה לראות על פניה הפתעה או כאב או את שניהם, אבל סבתה לא הגיבה. בעצם, היה נדמה שהיא אפילו לא שמעה. אילריה המשיכה. "גייטנו מונטפוסקו היה סבא של הרוזן טנקרדי בסנלי והיה אספן אמנות גדול וחובב אוכל מושבע, אוכל איטלקי, כמובן. אמא של מאמא ברנדטה, מאמא אגאתה, בישלה לו כשהוא היה ילד, ויותר מכול הוא אהב את הבנופי פאי שלה. ועכשיו אתם תראו למה."
אנסטסיה היתה ערנית לגמרי עכשיו. שמו של גייטנו מונטפוסקו המשיך להדהד באוויר זמן רב אחרי שאילריה אמרה אותו. אנסטסיה לא שמעה שום דבר מהמשך השיעור. היא חשבה רק על גייטנו מונטפוסקו. אבל סבו של הרוזן היה הרבה יותר מדי זקן להיות המאהב של סבתה. את זה אפילו אנסטסיה, שהיתה גרועה במתמטיקה, יכלה לחשב מיד. אבל לא ייתכן שזה צירוף מקרים ששמו היה גייטנו ושגם הוא היה חובב אמנות.
ואז זה הכה בה כמו מכת ברק, בדיוק באותו מקום שבו הרגישה כבדות בלבד עד לפני רגע. הגבר שסבתה אהבה נמצא כאן, בטירה הזאת ממש. היא לא ידעה למה נדרש לה כל כך הרבה זמן להבין את זה. גרייסי לא רצתה להסגיר את אהובה בשמו האמיתי, ולכן השתמשה בשמו של סבו. הכול הסתדר עכשיו. הוא הסיבה שהיא באה לכאן - הרוזן טנקרדי בסנלי - הגבר שהיא אהבה ואיבדה. גרייסי גרה בלה קולומבה, כחצי שעה ברכיבת אופניים מהטירה. היא לא אמרה שנהגה לרכוב על אופניים כאשר התגוררה כאן? אין פלא שהיא לא רצתה לעזוב את שטח הטירה, כי הסיבה לשובה נמצאת בתוך הטירה, לא בלה קולומבה. המקום ההוא היה מלא רוחות רפאים. אנסטסיה הרגישה אותן.
בהפסקה ישב רקס עם גרייסי בצל וניכס אותה לעצמו בריכוז כה נחוש, שלאנסטסיה לא היה סיכוי לחטוף לו אותה. זה היה כמו לקחת עצם מכלב. אז היא מצאה את אלכס ושכבה לידו על הדשא בלי לדבר על שום דבר מיוחד. אחרי ארוחת הצהריים עלתה גרייסי לנוח בחדרה ואנסטסיה ואלכס הלכו לבריכה. רקס ישב בצל וקרא ספר, והנשים שכבו על מיטות שיזוף, נמנמו ופטפטו בשמש, ומפעם לפעם קפצו להתרעננות בבריכה.
אנסטסיה רצתה לספר לאמה על לה קולומבה, על גייטנו, אהובה של גרייסי, ועל חשדה שגייטנו הוא למעשה הרוזן טנקרדי בסנלי, אבל היא הבטיחה לסבתה לא לספר, ולכן לא נותר לה אלא להפוך בסוגיה לבדה. היה עוזר אילו יכלה לשוחח על זה עם מישהו. שני מוחות תמיד עדיפים על אחד. מובן שהיא יכלה פשוט לשאול את סבתה. אבל משום מה זה נראה לה מעט חטטני. אילו גרייסי היתה רוצה שהיא תדע את זהותו, היא כבר היתה אומרת לה בעצמה. כמובן, ייתכן שאנסטסיה טועה ושזה באמת צירוף מקרים ששם סבו של הרוזן טנקרדי בסנלי היה גייטנו. אבל לאנסטסיה היתה תחושה שהיא צודקת. היתה לה מעין הרגשה כזאת, עמוק בפנים. היא תחכה בסבלנות, ואם יגיע הרגע המתאים להעלות את הנושא, היא תנצל אותו.
כשהשמש התחילה לרדת בשמי המערב יצאה מדלן להליכה היומית שלה. רקס חיפש את גרייסי. ונדי, טיף ובריג'יט עדיין היו שקועות בשינה (ונדי נחרה), ולורן וקרינה דיברו בלי הפסקה מהרגע שירדו לבריכה. אנסטסיה לא הבינה על מה יש להן לדבר כל כך הרבה. אלכס שאל את אנסטסיה אם היא רוצה לשחק טניס. טניס לא היה הצד החזק שלה, אבל לא היה משהו אחר לעשות חוץ מללכת לעיר, שלא התחשק לה, או לשבת עם רקס וגרייסי לתה, מה שהתחשק לה אפילו פחות, והיא החליטה שטניס הוא הרע במיעוטו. "טוב," הסכימה והתעטפה במגבת. "אני אשחק, אבל בלי לספור נקודות. אני לא רוצה לשחק משחק אמיתי."
"מתאים לי," אמר אלכס. "רקס הריץ אותי כששיחקתי נגדו. אני לגמרי בעד חיים קלים." הם עלו יחד בשביל המוביל לטירה ונפרדו כל אחד לחדרו אחרי שקבעו להיפגש במגרש הטניס, בתקווה שימצאו מחבטים וכדורים בביתן הצמוד למגרש.
אנסטסיה לבשה את הג'ינס הקצרצרים שלה וחולצה ופסעה על הדשא בכיוון ההפוך מהבריכה. יבחושים ריחפו באוויר הריחני וחרקים אחרים זמזמו במקהלה רועשת בעשב הגבוה. היא חשבה על ג'ובאני, הסתכלה לצדדים בתקווה לראותו, אבל שקט שרר בגנים מלבד קולותיו של הטבע העסוק בענייניו. היא הניחה שכבר הלך הביתה וחייכה לעצמה במחשבה על ההכנות שהוא עורך באסם לכבודה. אולי הוא מחליף את הנרות, מיישר את השמיכה, מצפה להרגיש אותה כמו שהיא מצפה להרגיש אותו, וסופר את השעות. הזמן לא זז, היא חשבה, בדיוק כשהמגרש נגלה לעיניה.
ממבט ראשון היא ראתה שהוא מוזנח. הגדר שהקיפה את המגרש היתה חלודה, והשער היה מנותק לגמרי מציריו ושעון על העמודים. משטח המגרש היה עשוי מאדמה מוזרה בצבע אדום. רצועות של סרט סימון לבן סימנו את הקווים. חלקם כבר התקלפו. זרעים שהרוח העיפה מהעץ הסמוך נגרפו בחיפזון לתלוליות מחוץ לקווים. המטאטא היה מונח על הקרקע באחד הצדדים, אך אנסטסיה לא התכוונה להשתמש בו אף שהרוח העיפה חלק מהזרעים בחזרה לאזור המשחק.
אלכס עדיין לא הגיע. בזמן שחיכתה עלה בדעתה ללכת לחפש מחבטים וכדורים בביתן הסמוך. גם הוא היה מוזנח. הצבע הלבן התקלף והיה מנוקד בעובש ירקרק. היא התקדמה לשם, וכשהתקרבה שמעה לפתע צחוק של אישה. צחוק עמוק, גרוני, סקסי. היא עצרה והטתה את אוזנה. שקט. היא חיכתה לשמוע אותו שוב, אבל הוא לא בא. היא הביטה סביבה, אבל הצחוק היה יכול להגיע רק מהביתן. היא התקרבה עוד קצת, נזהרת שלא להשמיע קול. בסקרנות גוברת מרגע לרגע היא הגיעה לקיר הסמוך לדלת הפתוחה ועצרה את נשימתה. הצחוק נשמע שוב, והפעם אנסטסיה זיהתה אותו. זה היה הצחוק של מדלן! מדלן אמרה משהו באיטלקית, ואז צחקה שוב את הצחוק שללא ספק היה שלה. לבה של אנסטסיה החסיר פעימה. עם מי היא שם? אבל אנסטסיה ידעה. גם לפני ששמעה את תשובתו של ג'ובאני היא ידעה. כי היא פחדה מזה כל כך.
אנסטסיה נשארה עוד רגע ליד הדלת. ראשה אמר לה שהם בעיצומו של סקס, אבל לבה אמר לה שזה לא יכול להיות. שחייבת להיות פה טעות. אולי הם נפגשו כשמדלן חזרה מהטיול שלה וג'ובאני הציע להראות לה משהו בביתן. אולי קן של ציפור? משהו שיהיה כל כך תמים, שאחר כך היא תצחק עליו ועל הדמיון המופלג שלה. אבל היא היתה חייבת להיות בטוחה. היא התגנבה בשקט לחלון בקיר הצדדי שהיה מוסתר חלקית על ידי עובש וקיסוס מטפס. בצעדי חתול שקטים היא התקדמה בגוף כפוף עד שהגיעה אל מתחת לחלון. היא נשמה עמוק, חוששת ממה שתראה, מקווה שזה לא יותר משני אנשים תמימים ובדיחה פרטית. היא החלה לעלות לאט, סנטימטר מייסר אחד ועוד אחד, עד להזדקפות מלאה, והציצה בחלון.
היא בקושי ראתה מאחורי הטחב, אבל המעט שראתה הספיק לאשש את פחדה הגרוע ביותר. לא היה שום דבר תמים בבדיחה הפרטית שלהם. היא כבשה את בכייה והתרחקה בשקט. בדיוק כשהחלה לעלות בשביל בריצה ראתה את אלכס יורד בו לקראתה.
הוא ראה את הסערה על פניה והזעיף את פניו. "את בסדר? מה קרה?"
"לא בא לי לשחק טניס," היא אמרה.
"בסדר." עיניו נדדו אל הביתן מאחוריה. "אני מצטער, התעכבתי כי דיברתי עם אמא שלך."
"איפה היא?" היא שאלה.
"במרפסת."
"אני צריכה לדבר איתה."
"אין בעיה. אני אבוא איתך." הם הלכו זה לצד זה. "מה קרה שם? את חיוורת כמו סיד."
"ראיתי נחש. נחש ענקי. בגודל של פרה. אני הכי שונאת נחשים!"
אלכס לא השתכנע. "נחש בגודל של פרה זה בטח נחש נדיר מאוד."
"כן, לא יודעת, הוא היה גדול." היא משכה באפה וניגבה את עיניה. "אני בחיים לא הולכת לשם יותר, זה בטוח."
"בכל מקרה לא באמת התחשק לך לשחק טניס," אמר אלכס. הוא חיבק אותה ביד אחת. "אני מצטער שראית נחש. אם הייתי שם, הייתי הורג אותו בשבילך."
"אל תדאג. הוא הפתיע אותי, זה הכול." היא הקשיחה את פניה והחישה את צעדיה. "אם אני אראה אותו שוב, אני אהרוג אותו בעצמי."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-11 של הספר.
סנטה מונטיפיורי / הפיתוי של גרייסי
מאנגלית: כנרת היגינס דוידי
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני - סטודיו גאלה
עריכת התרגום: רותי יוליוס
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
