מיני מנטל (2020, ירושלים)
אני מתעלמת מהיידיש שחזרה פתאום אחרי שנים, מהפספוסים, מטעויות הזיכרון. מבגד שבת שנלבש ביום חול ולהפך. משתיקות מוזרות בינינו, שהפכו לשגרה. כאילו אין לנו עוד על מה לדבר. או איך. אני מספרת לו על נטע, הבת של איריס, שדרסה מישהו למוות בתאונה, והוא שואל מי זו איריס. אני מספרת לו על נועה מהספרייה והוא שואל איזו ספרייה. את כל אלה הדחקתי לאיזו פינה מסתורית בתודעה, נאחזת ביומיום התובעני: הספרייה שאני צריכה לנהל, אמא שלי שאני צריכה לדאוג לה, הילדים, הנכדים. לפני הסגר הספקנו ללכת לד"ר לוי, רופא המשפחה שלנו, שהפנה אותנו לנוירולוג ששמו זילבר. אמרתי לו: הולכים לרופא, והוא שאל איזה רופא, ועניתי לו: רופא. מין רופא כזה שיבדוק מה מצבך. מה פירוש מה מצבי, הוא שאל. ועניתי: זה ששכחת שיש לך טויוטה פריוס בחניה ונסעת באוטובוס ולא ידעת איפה לרדת. מה, כי לא זכרתי את שם האוטו, אמר. לא, לא את שם האוטו. לא זכרת את הרעיון שיש לך אוטו. נו, זה קורה, הוא אמר, אבל הסכים לבוא.
אני זוכרת את מספר הקומה במרפאתו של ד"ר זילבר, כי שבע עשרה הוא בדיוק מספר הנקודות שמקבל שמחה במבחן ה"מיני מנטל", שם חיבה למבחן הבודק אם יש לך אלצהיימר. כדי להיות תקין צריך לקבל עשרים וארבע נקודות.
שמחה אוהב אתגרים, שמחה אוהב מבחנים, אבל מישהו החליף לי את השמחה. ד"ר זילבר נראה מבוגר מששיערתי, יש לו צדעיים כסופים וקרחת וזוג משקפיים שמבעדם מביטות בי בחמלה שתי עיני תכלת.
אתה יודע למה אתם פה, שואל הרופא את שמחה.
בגללה, אומר שמחה ומחייך.
פני כנראה מתעקמות כי שמחה מוסיף: ובגלל האוטו.
איזה אוטו, מתעניין הרופא, אבל שמחה לא מצליח להסביר. אני מספרת בקצרה מה קרה ומזכירה עוד כמה מקרים לא נעימים של שכחה ובלבול.
אני אשאל אותך שאלות עכשיו, אומר דוקטור זילבר. ואתה תענה, בסדר?
אלעס איז גוט, מחייך שמחה ונועץ עיניים בחלון.
איזה יום היום?
זונטיג, עונה שמחה.
מה התאריך היום?
שמחה שותק.
אתה יודע איזו עונה עכשיו?
שתיקה.
איפה אתה גר?
שתיקה.
באיזו מדינה אנחנו עכשיו?
פני שמחה אורו והוא עונה: אמריקה.
הלוואי, מתבדח הזילבר. אבל אותי זה לא מצחיק.
הוא נולד שם, אני מסבירה. באמת? מתפלא הדוקטור, לא שומעים מבטא כמעט.
אני סבורה שהוא טועה. לאחרונה דווקא חזר לו המבטא. פחות אמריקני, אמנם, יותר מבטא יידי חרדי כזה. עם מנגינה. בעבר שמחה לא סבל את המנגינה הזו. הוא התרחק מכל מה שמזכיר לו אותה. איך היא חזרה לו פתאום?
וואַך, עונה שמחה כשהדוקטור מניח על השולחן את שעון היד שלו ושואל מה זה.
בלייַער, הוא עונה לו כשהוא מניח את העט.
הוא חזר לדבר ביידיש לאחרונה, אני אומרת. במיוחד כשהוא מתוח או עייף.
יכול להיות, אומר ד"ר זילבר, אבל התשובה הנכונה היא פעדער, בלייער הוא עיפרון.
אני מביטה בו בהשתאות. סבתא שלי, הוא עונה לשאלה שלא שאלתי. היא היתה מדברת איתי ביידיש.
כשזילבר עובר לתרגילי מתמטיקה אני נדרכת, ומיד נרגעת: שמחה יורה תשובות נכונות, מחשב יותר מהר ממני. זה המקצוע שלו, אני אומרת בגאווה לד"ר זילבר. הרופא לא מאוד מתרשם. הוא רושם לעצמו דברים ולבסוף מסכם: שמחה קיבל במבחן הזה שבע עשרה נקודות. הציון האמיתי שלו נמוך יותר, אבל בגלל שהוא חכם הוא הצליח לעקוף דברים. אני מזהה פה דמנציה במצב מתקדם. כדי לקבוע באופן מוחלט וסופי צריך לעשות בדיקות מקיפות יותר, אם־אר־איי, דברים כאלה. ספק אם תקבלו תור בזמן הקרוב, עם הדיבורים על הגבלות ועל סגר.
אבל מה יש לו, אני שואלת את זילבר. מאיפה זה בא. הוא צעיר לדמנציה, לא? והוא עונה: צריך לעשות עוד בדיקות כדי לדעת.
את המילה המפורשת אני שומעת מד"ר לוי בטלפון. זה היה כשהתחילו לדבר על סגירת בתי הספר ומוסדות החינוך. אלצהיימר. לא מוקדם מספיק לאלצהיימר מוקדם, לא מאוחר מספיק לאלצהיימר "רגיל". מין אלצהיימר כזה. וכן, המצב ילך ויידרדר. אני צריכה להיות מוכנה לזה. לשמור על עצמי ועל הכוחות שלי, הנפשיים בעיקר. אולי אזדקק לעזרה בבית. אולי, אולי ד"ר לוי מהסס כשהוא אומר את זה ומנמיך מעט את קולו: אולי כדאי לשקול אפילו מוסד מתאים. את עוד אישה צעירה בסך הכול, הוא אומר, ואני שומעת את הרחמים בקולו.
בעוד שנה אני בת שישים, אני אומרת בחיוך עקום. איך יצא לך צעירה?
מכה. עוד מכה אחת.
על שמחה עצמו אתפנה לחשוב אחר כך, אני חושבת. על מה שזה אומר עבור האיש שלי שכל חייו נלחם בכוחות שביקשו לסגור אותו, ופרץ אותם, מחסום אחרי מחסום. האיש שביקש לבלוע את העולם, והעולם שיתף פעולה די יפה, ופתאום – הכול נסגר, עבורו. עבורי. שהרי העולם, בגלל הקורונה, הולך ונסגר, באופן כללי.
לפני הסגר הגדול, הראשון, אני עוד מספיקה לקפוץ לאמא שלי בבית יעל, הדיור המוגן שהיא גרה בו, ולקרוא לה פרק מתוך "שוגון". זה לא שאמא שלי לא יכולה לקרוא, אבל זה הקטע שלנו. אני קוראת והיא מאזינה לי. הספר עב הכרס, בהוצאה הישנה, מרופט משימוש, מחכה לנו תמיד על המדף. אני אוהבת לראות את השלווה על פני אמא, המקשיבה לשפתו היפה של הספר, מצטמררת ברגעי המתח והאימה, ומסמיקה ברגעים רומנטיים או אינטימיים.
-היינו זהירים. הבה נתפלל לאל שפחדיך אינם מוצדקים.
-איני מוטרדת בשל גורלי – אלא אך בשלך.
-ואני בשלך.
-אם כן, הבה נבטיח זה לזו להישאר בעולמנו הפרטי?
-כן, הבה נעמיד פנים שזה העולם האמיתי. עולמנו היחיד.
אמא שלי מחייכת. תלתליה לבנים, וסריג צמר בהיר וענק עוטף אותה.
אמא, אולי נראה ביחד סדרה? יש לי חברה שרואה קבוע עם אמא שלה סדרה בטלוויזיה, פעם בשבוע.
אני מקדימה את זמני. זה היה עוד לפני שנטפליקס השתלטה לכולם על החיים. אבל אמא שלי רק עושה פרצוף ואומרת נוּבֶּמֶת, רותינק'ה. כרוצה לומר, מהי סדרה מול ספר, מהי טלוויזיה מול שוגון.
אני אוהבת את שוגון, את הקשר המיוחד שנרקם בין בלקתורן, "אנג'ין", ההולנדי, למריקו היפנית היפה. את מפגש התרבויות בין הנוצרים ליפנים. אבל לפעמים קצת מעייף לקרוא בקול.
אין בעיה אמא, נמשיך עם שוגון. ואני ממשיכה:
-זה רק עניין של זמן.
-כמה זמן?
-לא די.
-טעות בידך, אהובתי, מצטער מאוד. יש בידינו כל הזמן שבעולם.
אחרי כמה דקות של קריאה אמא נרדמת ואני מפסיקה, מחכה בשקט כמה דקות, ומחליטה ללכת. בדיוק אז היא מתעוררת. כבר הולכת, רותינקה? תישארי עוד קצת.
סניורה מכינה לשתינו כוס תה בחלב ופורסת עוגה קנויה, מספרת לי שהיא דואגת למשפחה שלה בפיליפינים. הקורונה מתחילה להגיע גם לשם. הכול בסדר? שואלת אמא פתאום.
פחות או יותר, אני עונה לה ולא אומרת מילה על שמחה והאלצהיימר.
ואז דלתות בית יעל, כמו שאר בתי הדיור המוגן, נסגרות בפני מבקרים. אסור להיפגש עם ילדים ונכדים. עם אמא אני מדברת בטלפון, ועם הילדים בווידיאו צ'ט. לפעמים בזום. פתאום המציאו את הזום. כלומר, לא ממש המציאו, אבל הזום הופך לחלק מחיינו, כמו מברשת שיניים. אנחנו מקיימים ישיבת צוות אחת בזום, ועוד אחת עם הממונים עלינו בעיריית ירושלים. הספריות נסגרות עד להודעה חדשה.
אני יוצאת עכשיו הרבה למרפסת. כשלא קר מדי. העולם עובר להתנהל במרפסות. כשאין גשם אני מתעטפת בסוודר ובצעיף ויושבת בערסל שהילדים קנו לי כשקיבלתי את העבודה החדשה בניהול הספרייה. מהרחוב הריק עולה תחושה מוזרה כל כך. אנשים בודדים נראים בו. כאילו בורחים מפני משהו, מבקשים לצמצם למינימום את שהותם בחוץ. תחושה דוקרת של אימה האם ישוב העולם להיות כשהיה?
איני יכולה להכחיש שיש כמובן גם צד טוב לכל זה. אחוות גורל כלל אנושית מיוחדת במינה, הרפתקה משונה. שקט מוחלט שהשתרר על היקום. שמחה היה אוהב את זה, אני חושבת, לו היה מבין. שמחה אוהב הרפתקאות. אהב. שמחה מפסיק ללכת לעבודה, למעשה כולם מפסיקים. או רובם. בכל מקרה, הוא לא מראה שום נטייה לצאת מהבית.
שאסע להביא לך חומר מהמשרד? אני שואלת אותו באחד הימים. אולי תוכל לעבוד מהבית.
הוא מביט עלי ולא עונה. אני נוסעת בכל זאת.
על דלת הזכוכית היפה של המשרד מתנוסס שלט: שמחה כהן ויחזקאל בירנבוים, רואי חשבון. אני דופקת בעדינות על דלת משרדו של חזי. אתה מסתדר בלעדיו? אני שואלת. תגיד לי את האמת, בבקשה. קח עזרה על חשבוננו, מנה לך סגן. לא הוגן שתעבוד לבד...
יהיה בסדר, אומר חזי. אל תדאגי. ואת התיקים האלה תשאירי פה. אין טעם.
אני מביטה בו בפחד, לא רוצה לחשוב מה זה אומר שאין טעם.
היינו אצל הרופא, אני מספרת לו.
ומה הוא אמר?
אישר את מה שחששנו, אני אומרת, והולכת משם מהר, מקווה שהבכי יצליח להחזיק מעמד עד האוטו.
הפנים של שמחה משתנות מיום ליום. איני יכולה להצביע מה בדיוק השתנה בהם, אבל הבעת פניו המנותקת מזכירה לי בימים אלה את נוח ונטורה, אחד מבאי הספרייה הקבועים. איש תימהוני ששערו ארוך ולבן ופניו לא מגולחים, משקפיו נופלים לו על קצה החוטם בלי שיטרח להרים אותם. דיבורו קטוע ולא ברור, מדלג על הברות. בחמש השנים האחרונות נוח ונטורה מגיע לספרייה כמעט מדי יום, יושב בשולחן ליד החלון וקורא עיתונים. לפעמים הוא יושב שם סתם, בלי לעשות כלום, ולפחות פעם ביום הוא ניגש לדלפק הספרנית ושואל: הספר שלי הגיע?
אם היא חדשה ולא מכירה אותו היא שואלת איזה ספר, ואם היא מהצוות הקבוע היא לא שואלת אלא עונה לו, בפעם האלף, שאין בנמצא ספר כזה. שבדקנו במחשב, בגוגל, ברשימת הספרים בספרייה הזו ובעשרות ספריות אחרות. אין. פשוט לא קיים.
נוח לא מתווכח. אף פעם לא. הוא שומע את התשובה הזו וחוזר בשקט למקומו. את מחאתו נגד המסקנה המתבקשת הוא מבטא בשאילתא היומית הזו, יום אחר יום.
בהתחלה כעסנו עליו, אחר כך התרגלנו, ריחמנו. השלמנו עם קיומו ועם קיומה של הפרוצדורה הקבועה. אנחנו סדר היום שלו, אני מסבירה לספרניות שלי. זה מה שהוא עושה. אחרת היה תקוע בבית.
מי יודע מה עושה עכשיו הקורונה לנוח ונטורה, אני מהרהרת פתאום. האם מישהו דואג לו? אני רושמת לעצמי תזכורת לנסות ולברר, אבל שוכחת.
לספר הדמיוני שהוא מחפש קוראים כפית של דבש. פעם, לפני שנתיים או שלוש, התיישבתי לידו וניסיתי לחקור אותו על מה הספר הזה, בעצם. נוח ונטורה לא ידע לומר לי. התייאשתי והלכתי בחזרה למשרדי.
סרטי פעולה מאשרים את החיים הרגילים והיציבים שלנו. אחרינו הרי לא רודף אף אחד, אנחנו בכלל יושבים בסלון ושותים תה, בלי שנצטרך להילחם על זהותנו שנגנבה מאיתנו בדרך מרושעת, או על הדברים בחיינו שאנחנו אוהבים. הקורונה הפרה את האיזון הזה. היא הושיבה אותנו על כורסה ולקחה מאיתנו את רוב הרגלינו, בעודנו מתבוננים בחרדה בסרט האסונות שחיינו הפכו להיות, סרט שלגיבוריו, אנו עצמנו, אין לאן לברוח.
כשקנינו טלוויזיה היה שמחה שואל סרטי מתח בזה אחר זה בחנות ההשכרה לסרטי וידיאו. ממלא חסך אינסופי ונהנה כמו ילד, אבל בימים אלה הוא נרדם בכורסה לפני שהסרט מתחיל.
למה אתה עייף כל כך, אני שואלת את שמחה כל הזמן.
וייס איך נישט, הוא עונה ביידיש. אני לא יודע.
אנחנו כבר לא מדברים כמעט. אפילו לא רבים. סתם, חיים זה לצד זה. אני עוזרת לו לכפתר את החולצה, מזכירה לו לפעמים לשרוך את הנעליים. הוא מתלבש יפה כאילו הוא יוצא למשרד, אבל הוא לא. אני חושבת להציע לקנות לו טרנינג, שירגיש בנוח. אבל ממילא כל החנויות סגורות. ומצד שני, הלבוש המוקפד הוא חלק מזהותו. אם אקח ממנו את זה, מה יישאר.
והפחד. התחושה הקבועה של הפחד. שהקורונה לא תיגמר לעולם, שאין אופק. שהעולם השתנה לתמיד, ומה יהיה. אני כלואה בתוך בית האבן הירושלמי שלי, עם איש שהפך לדוד מבוגר ועייף ומשונה שצריך לטפל בו. לבשל לו אוכל. לקחת אותו לרופא. מסך הטלוויזיה והאזהרות שבוקעות ממנו מדי ערב, עם עקומות שרק עולות ומספרים שגדלים, הופך לחלק מהסיפור. עם כל הופעה של ראש הממשלה בטלוויזיה, משהו נוסף נלקח ממני. שטיח הולך ונשמט תחת הרגליים ואיתו עף כל מה שמגדיר אותי: המשרד המקסים בספרייה שלי. ריח הספרים. האתגר בחיפוש ספר שהלך לאיבוד. רכישת ספרים חדשים. המפגש עם אנשים. השיטוט ברחובות, ההליכה המהירה לפנות בוקר. הקפיצה לקניון, הביקורים אצל אמא.
ברשתות החברתיות מתקיים העולם האמיתי. שם אני מדברת עם כולם, משוחחת עם הילדים שלי, מספרת סיפורים לנכדים, פוגשת את רפי ושותה קפה עם איריס. שם אני שומעת לראשונה על יואנה.
ילדות (1360, ברצלונה)
יואנה היתה בת עשר כשחוותה את הפרידה הקשה ראשונה שלה.
טולוסנה דלה קבליירה השחרחורת היתה חברתה הטובה ביותר. הן נפגשו כמעט מדי יום, ואהבו לפטפט ולשחק. חייהן כבנות למשפחות עשירות במיוחד היו טובים ונעימים, ועתידן מובטח. דבר לא חסר להן. בניגוד לעוני השורר בחלקים מסוימים של ברצלונה, בתיהן הממוקמים ברובע היהודי היו גדולים ויפים, מלאי כל טוב. לאמהות היו משרתות שעזרו להן, ובגדים יפים. הן חלקו את אותם מורים פרטיים ששכרו להן הוריהן. על השולחן עלה אוכל משובח. יואנה אהבה במיוחד את החמין דה טולדו, אותו תבשיל יהודי של גרגירי חומוס, שעועית לבנה וקוביות בשר כבש שגורם לה להזיל ריר לאורך כל השבת. בחנוכה היא אהבה את הבונואלוס, כמובן, בצק מטוגן בשמן זית עם דבש וקינמון שהטבחית הטובה ידעה להכין, ובפסח - מצות ערמונים שהן ממש מעדן. במשחקיהן – שלה ושל טולוסנה – הן היו אמהות מכובדות, המצוות על הטבחיות שלהן להכין סעודה כיד המלך, לכבוד... לכבוד...
לכבוד חזרתו של אבא ממסעותיו, הציעה טולוסנה. אביה הרבה להיעדר מהבית. היא כבר ידעה שמשפחתה עומדת לעזוב את ברצלונה ולעקור לסרגוסה בעקבות תפקידו החדש של אביה, אבל עוד לא העזה לספר זאת לחברתה הטובה. ובינתיים השתיים השכיבו לישון את בובותיהן הקטנות, ששמלותיהן צבעוניות ויפות, ותכשיטיהן נוצצים כאילו היו אמיתיים. הן השכיבו אותן במיטת הצעצוע הקטנה, דיברו אליהן כשם שאמא מדברת אל תינוקה - איז'וס די איז'וס, דוס ביזיס אמור, ילדי, ילדי, פעמיים אהבה - ושרו להן ממש כשם ששרו להן אמהותיהן שלהן כשהשכיבו אותן לישון, כשהיו ילדות קטנות: דורמה דורמה...
שְׁנִי, שני, ילדתי הקטנה,
חופשייה מדאגה ומכאב.
הקשיבי למילותי הטובות
האומרות שמע ישראל...
שני, שני, ילדתי הקטנה
לאורו של שמע ישראל,
ליופיו של שמע ישראל.
ילדים קטנים מקבלים את חייהם כפי שהם. הם לא מעלים על דעתם שיכול להיות אחרת. רק עשרים שנה עברו מאז חנתה בנמל ברצלונה האונייה הארורה ההיא, זו שנשאה את המחלה, ונוסעיה הולידו את השתוללותה של מגפה קטלנית ונוראה בכל רחבי אירופה. מגפה שעקבותיה ניכרים עד היום בעיניהן المפוחדות של האמהות שהתרגלו לאבד ילדים ובעלים. בשדות הריקים שבעליהן מתו, ובבתים הריקים מאין יושב שיושביהם נדבקו ומתו מוות מיוסר. זה היה עשר שנים לפני שנולדו שתי הילדות, ועשרים שנה לפני ששיחקו בלא דאגה כמעט מדי יום, זו בביתה המפואר של זו, סעדו את ליבן באמפנדס ממולאות בשר שהכינו הטבחיות הטובות, ושתו תה קינמון מתוק.
במשך כמה חודשים היתה טולוסנה מסוגרת וקצת עצובה. אנחנו עוזבים בקרוב, סיפרה בסופו של דבר ליואנה חברתה, אבא קיבל עבודה חשובה. הוא יהיה הבנקאי של מלך אראגון. אנחנו נגור בסרגוסה, שהיא בירת אראגון. יואנה הקשיבה בחצי אוזן, בלי להבין את מלוא משמעותן של החדשות שסיפרה לה חברתה. היא רק העיפה את רעמת תלתליה והצביעה על הנמל, נמל ברצלונה. תראי, אונייה יוצאת לדרך!
ובבוקר סגרירי אחד הלכה יואנה לבית חברתה, כפי שעשתה מדי יום מאז שהיא זוכרת את עצמה, ומצאה את הבית סגור ומסוגר. השער היה נעול, החלונות מוגפים. היא סקרה את המראה בתדהמה, ורק אז ראתה בקצה החצר דבר מה צבעוני: בובת בד יפהפייה שנשכחה מאחור. היא עמדה מעברה השני של הגדר חסרת אונים וראתה איך הגשם שמתחיל לרדת מרטיב את הבובה והופך אותה לעיסה חסרת צורה.
היא שכחה אותה בחצר, התייפחה יואנה הקטנה בזרועות אמה, כשחזרה הביתה בפחי נפש. קול בתוכה אמר באכזריות: היא השאירה אותה בכוונה. בסרגוסה יחכו לה בובות יפות יותר, יקרות יותר. בסרגוסה תמצא טולוסנה חברות חדשות. בארוחת הצהריים שהניחה המשרתת על השולחן יואנה בקושי נגעה, אף שאהבה במיוחד את תבשיל הדגים שהטבחית הכינה.
הכאב פצע את ליבה של הילדה הקטנה ימים רבים. באותם ימים עצובים לא היתה יכולה לדעת שבאופק חייה עוד מחכות לה פרידות מכאיבות מאין כמותן. בכל אחת מהן, כשתגיע, יהיה מטעמה של אותה פרידה ראשונה מחברתה הטובה.
בשבע השנים שאחרי עזיבת חברתה למדה יואנה לשחק לבדה, גדלה והתבגרה. את השכלתה היא השלימה בעזרת מורה פרטי, וכמובן עקבה אחרי שלוש אחיותיה הגדולות, איזבל, ביאטריס ובלנקה, שהפכו לנשים ונישאו ליהודים טובים בזו אחר זו. לחתונותיהן הזמינה אמן גם עבורה שמלות יפהפיות. יואנה הבחינה בדמעות על לחיי אמה תחת החופה, דמעות התרגשות ודמעות של געגוע לשני ילדיה, דוד ויהודה, שמתו לפני שנולדה. אמא שלה מעולם לא סיפרה לה איך. האם הם מתו במגפה הגדולה, או באחת מהמחלות האחרות שארבו לילדים קטנים בימי הביניים? את זאת לא ננדע לעולם.
יואנה נולדה ב־1359 בברצלונה, העשירה בכל קהילות ספרד. אף שגם הקהילה היהודית עצמה נפגעה לא מעט במגפה, האשימו הנוצרים את שכניהם היהודים בעצם קיומה. כמרים בכנסיות לימדו את צאן מרעיתם שהיהודים הביאו את המגפה. הם הרעילו את בארות המים כדי שהנוצרים שנואי נפשם ישתו וימותו. וכפי שההיסטוריה היהודית מכירה היטב, הכאב והצער תועלו על ידי ההנהגה הדתית הנוצרית לצרכיה שלה, שכללו התחזקות דתית ופגיעה ביהודים. יואנה עוד לא נולדה, אבל הוריה ושכניה, כשהביטו מחלון ביתם הגדול, או כשעברו עם כרכרתם בשוק, יכלו לראות חבורות חבורות של אנשים קרועי בגד, ופצועי גוף, שותתי דם, המכים את עצמם במוטות ברזל ובמגלבים, קוראים לבני העיר לחזור בתשובה ולהיות נוצרים טובים יותר. מאחר שמועצת העיר הצטמצמה - ארבעה מחמשת חבריה מתו במגפה – ניצלו הפורעים את החלל השלטוני וקראו לפגוע ביהודים. בזמן שעבר עד שפדרו ה"חוגג", מלך אראגון ודוכס ברצלונה היושב בסרגוסה, התערב והשליט סדר, נפגעו יהודים רבים.
בפרעות בברצלונה נהרס לחלוטין הרובע היהודי הקדום אל קאל מנור, שבנו גולי יהודה עוד בימי הרומאים. הקהילה, שהצטמצמה לכדי מאתיים ושבעים בתי אב לאחר המגפות והפרעות, התכנסה לתפילות בבית הכנסת הגדול העתיק בלבד. בית הכנסת החדש נסגר.
בארון הקודש של בית הכנסת הגדול שכנו זה לצד זה עשרים ואחד ספרי תורה, חלקם עתיקים מאוד, בתוך נרתיקים מכסף וזהב משובצים אבני חן יקרות, עדות לעושרה של הקהילה בימים עברו. מספר היהודים החיים בברצלונה התמעט בשנות המגפה ביותר ממחצית. ראשית הכה בעיר הרעב, לאחר שתולעת השמידה את היבול באזור. כעשרת אלפים עניים מתו ברעב במשך שמונה שנים. הנותרים היו מוחלשים ומותשים – בשלים להתפרצות קטלנית של מחלה קשה שתעשה בהם שמות ותקטוף את מה שהרעב לא הספיק.
שיחת מסרונים
רות: בית. ילדה. נמל. זה לא מספיק. איך אתאר את חיי היומיום של יואנה? מה לבשה, היכן התרחצה? איך נראה הבית מבפנים? מה עשו כשמישהו חלה?
רפי: לגבי מראה הבית מבפנים אחפש לך בגוגל תמונות. צדקת שהיה ליואנה מורה פרטי, הוריה לא הניחו לה להתערבב עם פשוטי העם. מים לרחצה שאבו מהבאר כמובן, המשרתים כנראה הסיקו אותם. כשמישהו חלה הקיזו את דמו. הם פיתחו שיטות של רפואה. שולח לך גם תמונות של כלי בית וסכו"ם. שימי לב איך נראים המזלגות שלהם!
רות: מצוין, תודה רפי.
רפי: רגע, עוד לא גמרתי. קבלי שתי נקודות על שילוב הלאדינו.
רות: כן, תיארתי לעצמי שהם מדברים לאדינו, חיפשתי קצת חומר על זה.
רפי: חשוב שתדעי שהלאדינו לא נקראה אז לאדינו.
רות: איך קראו לה?
רפי: קראו לה "יוּדֶזְמו", כלומר ספרדית של יהודים. ספרדית שמשולבות בה מילים בעברית.
רות: כמו יידיש!
רפי: כן. כמו יידיש. רק בספרד. לשפה החלו לקרוא "לאדינו", לטינו, רק אחרי שהיהודים יצאו כבר מספרד, כדי לומר שזו שפתם של הלטינוס, כלומר היהודים משם. בספרד עצמה קראו לה יודזמו השפה של היהודים.
רות: הבנתי, בספרד לא יקראו לה "לטינו" כי כולם שם בספרד הם לטינו.
רפי: בדיוק. אשלח לך מחר מאמר מעניין על השפה הזו.
רות: תודה.
רפי: רגע.
רות: מה עכשיו?
רפי: שיר הערש, דורמה, דורמה. אהבתי את השילוב שלו בסיפור. איך הכרת אותו?
רות: מצאתי באינטרנט, כמובן. ואיך אתה מכיר אותו?
רפי: אמא שלי. זה שיר ערש ידוע. שרו אותו יהודים מסלוניקי ועד המבורג. הכרתי פעם מישהי מהמבורג שסבתא שלה שרה לה אותו כל לילה. במקור משפחתה מגולי ספרד. סבתא שלה עוד דיברה איתה לאדינו.
רות: אתה אף פעם לא מספר כלום על עצמך, ועכשיו זה? מעניין!
רפי: תראי מה זה. אני כבר מתחרט.
כבר היו מגפות בעולם (2020, שיחות זום)
אני מוצאת את שמחה בסלון, ישן על הכורסה, לבוש בקיטל שלו. אלוהים יודע איך מצא את הקיטל בחושך. הרי הוא דחוף בקצה הארון.
אני נוגעת בעדינות בכתפו, והוא פוקח עיניים.
מה קרה? כמה זמן אתה כבר יושב כאן?
כל נדרי, הוא אומר בהגייה מלעילית, יידישאית. לא הספקתי. בית כנסת היה סגור.
אני אוחזת בידו. היא קפואה מקור. יצאת מהבית? הלכת לבית הכנסת באמצע הלילה?
הלכתי לבדוק. דלת הבית היתה פתוחה. הוא הלך לבית כנסת וחזר.
אבל למה חשבת שיום כיפור היום, אני שואלת, מנסה לשמור על קול יציב. יום כיפור היה לפני כמה וכמה חודשים. להכין לך תה בחלב?
יש היגיון ברצף השאלות שלי, כי אני רואה בעיניו את ההבנה החדשה: לא יום כיפור היום. מותר לשתות.
אני חייבת לקחת אותו לבדיקות האם‑אר‑איי האלה, לדעת בוודאות, אבל הסגר מקפיא הכול. גם מבוכות. אפילו בהלות, כמו זו שאני חשה אחרי שיחת הטלפון המפתיעה, הזהירה, של איריס.
הכול בסדר? שמחה בסדר?
לא, אני עונה, שום דבר לא בסדר. ואיך אצלך?
נפגשנו ליד הש"ג הצבאי בקריה ביום הראשון, הבטנו זו בזו והתחברנו בשנייה אחת. בחורה יפת עין וקצוצת שיער משכונת התקווה, ובחורה קצת מתולתלת מירושלים. חלקנו חדר בתל אביב, נשארנו בקשר כל השנים ‑לימודים, חתונה, ילדים, נכדים. איריס למדה מדעי המדינה והיום היא עובדת במשרד הפנים בתפקיד בכיר. אני למדתי ספרות, והפכתי לספרנית. לי נולדו שני ילדים, לה נולדה בת אחת, וגם זה אחרי טיפולים רבים.
היא רוצה למות, אומרת איריס, אבל היא מרחמת עלי. היא לא תמות אבל אולי תיסע לאפריקה, לעזור שם ליתומים וכל מיני, להידבק במחלות. מזל שמגבילים עכשיו את הטיסות. ובינינו, לא נראה לי שיש לה כוח להרים את עצמה מהמיטה באופן כללי.
איריס מדברת על נטע, בתה, בחורה גבוהה ושמֵחה בת 27 . לפני חודשיים היא יצאה עם חברים במוצאי שבת. שתו קצת, אבל לא הרבה. בדרך הביתה שרו וצחקו, ונטע שנהגה לא הבחינה בהולך רגל במעבר החציה. החבטה הגדולה החזירה אותה למציאות. הולך הרגל, איש מבוגר כבן שבעים, הושלך הצידה. עוד לפני המשפט נטע הודיעה לאמא שלה שהחיים שלה נגמרו. שהיא לא תוכל להמשיך להסתובב בעולם בידיעה שהרגה אדם.
אני רוצה להגיד לה שיהיה בסדר, אבל אין לי מושג מה באמת יקרה עם נטע. באותו שלב לא ידענו עדיין שבקרוב יצטרפו אליה רבים אחרים, אנשים שעומדים להתהלך בינינו עד סוף ימיהם עם רגשות אשמה איומים. בגללם ‑ שלא נזהרו, שביקרו, שלא עטו מסכה, שהשתתפו באירועי התקהלות אסורים ‑ נדבקו הורים קשישים, בעלי מחלות רקע, אנשים בסיכון. צמדי מילים שהשתרשו בדברת הגדולה סביב המגפה העולמית החדשה שנפלה עלינו.
למה לי לשמוע על עוד מגפות, אני מנסה להתווכח איתה, הרי יש לי אחת משלי ממש פה. אבל איריס מתעקשת בתוקף על ההרצאה המסוימת הזו. בין מגפה לפרעות ‑ משברים ביהדות ספרד. כדאי לך להקשיב, אומרת איריס. הוא טוב. את תיהני ממנו, הוא לא משעמם בכלל. היסטוריון חכם, שגם מאפשר לשאול שאלות בסוף. נו, לא ייתכן שלא שמעת על בֶּני עמנואל.
לא שמעתי עליו, ואני חושבת שכותרת ההרצאה מתחנפת לשומעים, כאילו אומרת להם ‑ אתם חושבים שהמצאתם את הרעיון של מגפה? ממש לא. כבר היו מגפות בעולם, גרועות מזו. ואחריהן, כקינוח, הגיעו פרעות. שיגעון. מהמציאות יוצאים כדי לנוח וכדי לברוח, זו השיטה שלי. בשביל זה ברא אלוהים את הסרטים ואת הספריות. לצאת מהמציאות כדי לפגוש מציאות קשה יותר? למה? מעולם לא הבנתי את ההיגיון בזה.
אני נכנעת, נענית להזמנתה של איריס רק כדי לשמח אותה, ולוחצת על קישור הזום שעומד לשנות את חיי. כן, יש הפתעות בעולם הזה, מסוגים שונים ומשונים. לטוב ולרע. אף אחד לא הבטיח לנו שום דבר.
ברוכים הבאים לספרד של המאה ה‑14 , פותח בני עמנואל את השיעור. עד כמה שאפשר לראות במסך הזום, שהולך ומתמלא במאזינים, יש לו פנים ארוכות, שיער אפור ומצח גבוה.
המאה ה‑14 היא תקופת מפנה ביהדות ספרד הנוצרית. כדי להבין למה, בואו תעיפו מבט במפה ויחד ניכנס למנהרת זמן, שתניח אותנו בשנת 711.
מסך הזום מתמלא עכשיו במפת ספרד, והתלמידים הופכים לריבועים קטנים. אני לא מצליחה להבחין אם איריס נמצאת ביניהם. אני מביטה במפה.
בשנת 711 כובשים המוסלמים את חצי האי האיברי, אומר המרצה.
זמן‑מה לאחר מכן מתחילות לקום ממלכות נוצריות קטנות בצפון, והן נלחמות נגד המוסלמים. השלמת הכיבוש מחדש, הרקונקיסטה, ארכה בערך שבע מאות שנה, דבר שמביא אותנו למאה ה‑14 הדרמטית שלנו. ועדיין, לא הסברתי איפה בכל התהליכים הללו מונחים היהודים.
הוא מדבר בשטף ובהומור, בקיא בחומר. הוא מסביר מדוע הממלכות הנוצריות נזקקו כל כך ליהודים. הנוצרים צריכים את היהודים, כי הם מבינים שהם נחותים תרבותית ומסחרית וכלכלית. מי הם? חבורת ברברים לשעבר, קבוצת שודדים בהרים שהצליחו בכוח הזרוע לגרש את המוסלמים לדרום ספרד. המוסלמים היו מפותחים מהם לאין ערוך.
כן, אומר המרצה. אני רואה שאתם מרימים גבה. וזה לגמרי מובן ‑ אתם מכירים את המוסלמים בתור הפרימיטיבים, ואת הנוצרים בתוך המתורבתים והמשכילים. אבל להיסטוריה תעתועים משלה, וזה נושא להרצאה אחרת. כעת נמשיך להתרכז ביהודים האומללים שלנו, ובסיבות שבגללן שירותם האדיב נצרך מאוד, ואז ‑ כבר לא נצרך יותר.
הם היו מנוסים מאוד במִנהל, בממשל ובניהול כספים, מעורים מאוד בתרבות המוסלמית, דיברו את השפה, ידעו לקרוא. הם היו גורם מתווך, שהכשיר את השלטון הנוצרי החדש לבוא בקהל. היהודים חכמים ומשכילים, היהודים עשירים, יודעי שפות ובקיאים בתכנים המתקדמים ביותר של תרבויות ההווה. דמיינו את היהודים, המרצה אומר, כמחשב חדיש מלא בתוכנות עדכניות. הם תרגמו מערבית לספרדית ספרי פילוסופיה, ספרות ורפואה. התוכנות הופנמו, הספרים תורגמו והשלטון התבסס והתייצב לפי כללי הארגון שהיהודים לימדו. ברגע שהידע הוכיח את עצמו, המוסלמים נדחקו לפינה הדרומית של חצי האי, והרקונקינסטה כמעט הושלמה, היהודים לא נדרשו עוד.
באופן מפתיע אני מוצאת את עצמי מרותקת להרצאה. היהודי עשה את שלו, והוא יכול ללכת, מסביר המרצה. ברגע שהממלכות נעשו עשירות, מפותחות ובטוחות בעצמן, האיבה הנושנה והצידוק הדתי והכלכלי שלה הרימו ראש, כשם שהרימו ראש בממלכות אשכנז השכנה, וכשם שימשיכו לעשות לאורך ההיסטוריה היהודית עד ימינו אנו.
הם טעו, כמובן. מי שהשליך מתוכו את היהודים הפסיד, אבל גם זה נושא להרצאה אחרת. בינתיים מתאר המרצה את המפלצת התלת‑ראשית שארבה ליהודי ספרד בשלהי המאה ה‑14. ראש אחד היה המגפה השחורה, ראש שני היו הפּרעות, והראש השלישי ‑ המרת הדת. כעת הוא מסביר בקצרה את מאפייניהם של כל אחד משלושת ראשיה של המפלצת.
אוקיי, פרופורציות. זה עוזר. ואני חשבתי שלי קשה.
בשלב השאלות מתחלקים המשתתפים לשניים. רבים מבקשים לדעת על המגפה, להשוות בינה ובין הקורונה. אחרים מבקש לדעת על המרת הדת.
על הפרעות אף אחד לא מדבר. פרעות ויהודים ‑ שילוב מוכר עד שעמום. פרעות חלקם מכירים מהסבתא שלהם, ניצולת השואה, וכולם ‑ משיעורי ההיסטוריה. אבל מגפה או ויכוח תיאולוגי ‑ זה כבר נשמע מעניין.
ואז מזכיר המרצה לראשונה את יואנה, בלי להזכיר את שמה. בעצם הוא מזכיר קודם את בעלה, הרב שלמה הלוי מבורגוס, שהיה אחד היהודים החשובים ביותר בספרד של שלהי המאה ה‑14 שהמיר את דתו. נשמע מעניין. זה כמו שרב חשוב יוריד את הכיפה ויהפוך לחילוני. לאחרונה קרה פה משהו כזה. גורו כריזמטי, רב של מאות חוזרים בתשובה, החליט שהוא מתחרט והופך חילוני שוב. אבל שם הוא לפחות חזר לצור מחצבתו. פה אין זה רב חוזר בתשובה אלא תלמיד חכם גדול, לפי תיאורו של המרצה, שהיה גם עשיר וגם בעל תפקיד כלכלי בכיר בזמנו.
זה כמו שראש ישיבה ינטוש את הישיבה שלו ויעבור ללמוד בסמינר לכמרים לקראת המרת דתו. אפשר בכלל לתפוס את זה?
ואז הוא זורק את המשפט שתופס אותי. הוא אומר אותו בתשובה לשאלת אחת המשתתפות בהרצאה ששאלה מה קרה למשפחה של הרב שלמה הלוי הנ"ל.
הוא לקח איתו את ילדיו. זה היה החוק אז, בספרד הנוצרית. הצטרפו אליו גם אחותו ואחיו. רק אשתו נשארה יהודייה. היא סירבה להתנצר.
אני לא יכולה להתאפק. אני לוחצת על מקש הרווח כדי להסיר את ההשתקה ושואלת איך קראו לה.
יואנה, משיב המרצה. יואנה הלוי.
יואנה. אני מגלגלת את השם על שפתי. בבת אחת, למרות מאות השנים שבינינו, אני חשה קרבה עצומה אל האישה הזו. עם המחשבה הזו אני מתגלגלת במיטה עוד שעות ארוכות.
החומות הולכות ומתגבהות, הולכות וסוגרות עלי, ואני מוצאת נוחם בהרהורים על יואנה ועל מצבה שלה. האם הרגישה שהעולם סוגר עליה? איריס שולחת לי בווטסאפ ("תקשיבי לזה, זה מעניין") קישור לפודקאסט על מגפות. אני מקשיבה לתוכנית תוך כדי רחיצת כלים. המגיש הנחמד מראיין היסטוריון בריטי שאומר שמגפות הן פוטנציאל לשינויים דרמטיים בתרבות האנושית. החרדה הקיומית והכאב, כשהם גדולים דיים, מולידים בקשת שינוי. משהו צריך להשתנות בעולם, אומרים בליבם אנשים בעיצומו של סיוט. אבל כדי ששינויים יקרו, על השולחן צריכות להיות מונחות אפשרויות נוספות. המרד בכנסייה לדוגמה, ממשיך ההיסטוריון, נולד בין השאר בעקבות מגפות ימי הביניים באירופה. לאנשים נמאס מהכנסייה שניצלה את המוות כדי להגביר את כוחה. לכן הם הקשיבו בבוא העת למרטין לותר, אבי הפרוטסטנטיות, שקרא לשנות את המבנה הדתי הקיים, לקחת את הכוח מהכנסייה, לחזור למודל של אדם העומד מול אלוהיו ולהשקיע את האנרגיות בשיפור החיים במקום להלל את אפסותם.
המגיש מרגיע בהומור את מאזיניו כשהוא משווה בין המגפות. יחסית למגפת הדבר השחור, הקורונה היא משחק ילדים, הוא אומר. אבל לי זה גרם רק להצטמרר יותר. תודה רבה באמת. נחמה גדולה, מי היה מאמין שמישהו ישווה את חיינו כאן לחייהם העלובים של אומללי ימי הביניים עם מגפותיהם.
טלפון מאמא שלי מרע את הרגשתי עוד יותר. אמא משתעממת. לא אוהבת את הישיבה מול הטלוויזיה כל היום. ביטלו את מועדון הקריאה שהיא אוהבת, ואת שיעור ההתעמלות. מתי אבוא שוב לקרוא לה משוגון? הישיבה בחדר האוכל מוזרה, אומרת אמא. הם רחוקים כל כך זה מזה. אמא מדברת בשקט, קולה רך ועצוב. ליבי יוצא אליה. אקפוץ אלייך מחר, אמא, אני אומרת לה. יהיה בסדר. איך אמר בלקתורן, "יש לנו כל הזמן שבעולם".
לא. אין לנו, היא עונה.
בערב אני מתיישבת על ויקיפדיה, מחפשת חומר על יואנה הלוי. אין. אני קוראת את הערך על שלמה בעלה. יואנה לא מוזכרת בו אפילו במילה.
פבלו דה סנטה מריה, קראו לו אחרי התנצרותו. תיאולוג ואיש דת קתולי, בישוף העיר בורגוס. בישוף העיר בורגוס! איך יכול אדם לכהן כבישוף בעיר שחי בה כרב? זה נראה לי בלתי נתפס. יחד עמו התנצרו גם בניו, בתו ואחיו. לאחר התנצרותו עבר לפריז ללמוד תיאולוגיה. משקיען. האם האמין במה שעשה או שהיה זה צעד של חוסר ברירה? של חולשה? אני חייבת להבין ולקרוא יותר את העניין. אתגנב גם מחר לספרייה, אחפש בקטלוג שיש לי גישה אליו רק משם. כן, זה מה שאעשה, בדרך לאמא שלי או בדרך חזרה.
משפט אחד לוכד את עיני: ככל הידוע הוטבל לנצרות ב‑21 ביולי 1390 , אך ייתכן שאין זה התאריך המדויק.
משהו מפריע לי במשפט הזה. משהו אולי מסתתר שם. אני עוד לא יודעת מה אבל עומדת לברר. בינתיים המשכתי לקרוא איך בשנת 1394 עבר שלמה, המכונה כעת פבלו, לאביניון, ושם התקרב לאפיפיור. לא פחות. זה היה בתקופה שהכנסייה הנוצרית התפצלה, והיו בה שני אפיפיורים, אחד ברומא ואחד באביניון, אחד נאמן לקיסר הגרמני ואחד נאמן למלך צרפת. יש לשער שמעמדו הבכיר כמקורב לשלטון היה קשור לזה. ואולי העובדה שהיה רב? ניצחון גדול לכנסייה בהתקוטטות בין‑דתית ארוכת שנים?
לאחר מכן, אני קוראת, הוא גם החל לפעול במרץ כדי להמיר את יתר היהודים, ופרסם כתבי פולמוס כדי להוכיח את אמיתות הנצרות. מדהים, אני חושבת, הוא לא סתם מתנצר, אלא ממש מחליט לעבוד בזה. כך נוהג אדם שמשוכנע בכל לבו בבחירתו. ואחרי רגע אני חושבת שאולי בדיוק ההפך: כך נוהג אדם שמוּנע מרגשות אשמה. שחשוב לו שיצטרפו אליו רבים אחרים, כדי שלא יישאר לבד עם הבושה.
אחר כך אני קוראת על התקדמותו בסולם הכנסייה, מינויו לתפקידים חשובים, ועוד ועוד. אני מתמלאת צער, אבל גם סקרנות גדולה.
אני מזהה את התופעה. אני מכירה את עצמי ברגעים האלה: משהו תופס אותי, ואני נתפסת. מעכשיו לא אניח לזה עד שאבין יותר. בעוד זמן לא רב אודה לרגע הזה, ואדע להעריך את כוחו ‑ כמחולל המנוע שעתיד למלא את ימַי בתקופת הסגר הגדולה ובסגרים שלאחריה. אבל באותם רגעים ראשונים זו פשוט תחילתה של סקרנות מופלאה. עניין חדש לענות בו כשמסביב יהום הסער, ובעצם גם בבית פנימה.
ואז אני מחליטה לעשות מה שאני עושה תמיד, ולשאול חברים חכמים בפייסבוק. וככה אני מוצאת את רפי.
צחוק הגורל, אני מהרהרת, שמי שהביאו את הקורונה לישראל הם חבורת צליינים נוצרים מקוריאה. העולם הזה מתנהג כמו סיפור מתוחכם במיוחד. אני חלק מהסיפור הזה, וגם יואנה.
המטפלת של אמא מתקשרת שוב. אמא לא מרגישה טוב. אני מוציאה עוגה מהפריזר, ממהרת לצאת מצוידת במסכה ובכפפות. מתניעה את הטויוטה שכל כך ממעטת לנוע בימים אלה, והווייז, שמתנהג כדודה טרחנית, שולח לי הודעה נזעמת: מוטב להישאר בבית. אמא שלי, זה מספיק חיוני בשבילך? אני זועמת ומתחילה לנסוע, מוצפת בתחושת הקלה שלוקח דקה לעמוד על טיבה: אני לבד. כל כך מזמן לא הייתי לבדי באמת. רוחי טובה עלי ואני שומעת מוזיקה כל הדרך.
אסור להיכנס, אומר לי חייל בפתח בית יעל. מצטער. אלה החוקים החדשים. את יכולה לקרוא לקרובת המשפחה שלך שתצא אלייך.
קודם כול, זו אמא שלי, אני אומרת. ושנית ‑ היא לא מרגישה טוב. היא לא יכולה לצאת. יורד גשם, אם לא שמת לב.
אני ממתינה לרגע, מביטה בתמונתה של האישה הנאה, הצעירה והמתה, המעטרת את קיר הכניסה. בית יעל נקרא על שמה. התורמים להקמת המקום התנו את תרומתם בכך שיקראו לו על שם בתם שנפטרה בדמי ימיה. הם חשבו שהאנשים המבוגרים שגרים כאן, על אף הקושי הכרוך בגילם ובמצבם, יעריכו את העובדה שהם זכו למה שיעל לא זכתה לו. אני תוהה אם הם צדקו.
האקלים, כמו שאר העולם, השתגע השנה. פסח עבר, ובחוץ השמים מתנהגים כאילו חנוכה. אבל החייל לא מתרשם. אפשר תעודת זהות?
אני מראה לו את תעודת הזהות שלי ומתקשרת לחדר של אמא.
סניורה עונה במקומה: אמא ישנה. הגעת?
הגעתי, אבל אסור לי להיכנס, אני בוכה. אני משאירה לכן עוגה אצל השומר.
אני מצטערת, סניורה אומרת. באמת מצטערת. אמא תצטער.
אני מסתלקת משם בפחי נפש ושוכחת שתכננתי לגשת לספרייה. בבית אני מתנחמת בהמשך שיטוט ברשת. עכשיו, בעקבות ההקשבה לפודקאסט ההוא, אני גולשת בוויקיפדיה וקוראת על מגפות, משתדלת לא להתמלא באימה נוכח התיאורים שאני קוראת על מגפת האבעבועות השחורות, שהשתוללה בברצלונה וברחבי אירופה.
ערי נמל כמו ברצלונה היו הראשונות להידבק, כמובן. סוחרים ונוסעים מכל העולם הגיעו אליהן. בתחילה דמתה המחלה לכל מחלה אחרת: חום הגוף עלה, החולה חש בחולשה ובכאבים בראש ובאיברים שונים. רק אז הופיעה הפריחה. לאחר מכן התפתחה פריחה בצורת נקודות אדומות זעירות על העור, שהפכו בתוך פחות משבוע לשלפוחיות צורבות ומגרדות שהזדהמו, התמלאו מוגלה והתקשו, ואז השחירו. מכאן שמה של המגפה. אם החולה החלים, השאירו אחריהן השלפוחיות גלדים וצלקות לאחר נשירתן. חולים חסרי מזל במיוחד פיתחו שלפוחיות גם בתוך הגוף, בקנה הנשימה. המוות הגיע בין שלושה לחמישה ימים לאחר הופעתן. לשורדים היתה צפויה תקופת החלמה ארוכה קשה ומייסרת. נגיף האבעבועות השחורות קטל, ככל הנראה, יותר בני אדם מכל מחלה אחרת בהיסטוריה, אומרת האנציקלופדיה המקוונת.
היא גם מספקת מידע על החיים בברצלונה במאה ה‑ 14 . חברי הקהילה התפרנסו ממסחר ימי ויבשתי, מדיג, מחקלאות (כרמי זיתים וגפנים, עצי פרי). חלקם היו בעלי מלאכה, חרשי מתכת, צורפים, צבעים, מעבדי עורות. חלקם מלווים בריבית, חלקם בנקאים.
אני נחושה עכשיו להבין לאיזה עולם נולדה יואנה שלי. כן, היא כבר שלי, במחשבותי. עשר שנים אחרי המגפה, יואנה נולדה. הטראומה עוד היתה באוויר. איך אשיג עליה מידע נוסף? עכשיו כבר ברור לי שאני צריכה לפנות למומחים. כך שעוד לפני הפייסבוק, הכתובת הראשונה שלי היא ההיסטוריון בני עמנואל, זה שבגללו נכנסתי בכלל לכל העניין. תשיגי לי את המייל שלו, אני מבקשת מאיריס, ויכולה ממש לשמוע את החיוך המרוצה שלה כשהיא עונה לי ‑ בטח, כבר אצלך.
מצטער, לא אוכל להשיב לשאלותייך, עונה לי ד"ר עמנואל במייל קצר וענייני. אני עמוס במטלות ובחובות כתיבה. מציע לקבוע פגישה אחרי הקורונה בשעות הקבלה שלי באוניברסיטה.
בשיעור הוא נשמע מקסים כל כך, אוף.
מילא, בשביל זה ברא אלוהים את פייסבוק.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השלישי של הספר.
חיותה דויטש, דוד יעקבסון / אשת הרב, אשת הבישוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך ממונה: עמיחי ברהולץ
עורך הלשון: ישי פלג
עיצוב הכריכה: eBookPro
עיצוב הכריכה העברית: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
מפת ספרד: Shutterstock
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
