אנחנו מכירים מצוין את חגי תשרי על מנהגיהם השונים. אנחנו זוכרים היטב את נס חנוכה ואת שושן פורים, בעיקר בזכות ספירת הקלוריות או עיצוב התחפושות. אנחנו אוהבים לרכוב על הגל של חג ההודיה וליל כל הקדושים, שיודעים להצטלם טוב יותר מכל אירוע חגיגי אחר. אנחנו כבר לא שוכחים לציין את נובי גוד לצד הסילבסטר. אנחנו אפילו מפרגנים לחגים עם מערך יחסי ציבור פחות קולני, כמו סיגד, ט"ו בשבט ועיד אלפיטר. אבל יותר מכל אנחנו אוהבים את חג המולד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אומנם כריסמס עצמו אמור לתפוס רק משבצת קטנה של יום אחד על לוח השנה, אבל האנושות החמודה הצליחה איכשהו למתוח את החג הססגוני הזה על פני יותר מחודש. ערים כמו לונדון, מנהטן, פריז, נצרת וברלין מתכסות בעצי אשוח, בנורות צבעוניות ובשלג צח. ילדים ומבוגרים כאחד מחכים בקוצר רוח לפתיחת המתנות. בעלי חנויות שוברים את הקופות בזכות מבצעי חג. כולם ממש שמחים. בעצם, כמעט כולם. כולם שמחים – חוץ ממי שחוגג פסטיבוס.
פסטיבוס הוא חג פרודי, חילוני ואנטי-מסחרי שמצוין מדי שנה ב-23 בדצמבר, יומיים לפני כריסמס. המושג "פסטיבוס" (Festivus; תורגם בעברית ל"חגיגוס") חדר לתודעה הציבורית הרחבה בפרק העשירי בעונה התשיעית והאחרונה של הסדרה "סיינפלד". הפרק, ששודר ב-18 בדצמבר 1997, הוא פרק חשוב במיוחד מנקודת המבט של מעריצי הסדרה מכיוון שהוא חושף בנונשלנטיות אופיינית פרט מידע משמעותי על אחת הדמויות המרכזיות ב"סיינפלד". לאמיתו של דבר, פסטיבוס אמור היה להיות קו עלילה משני בלבד, לוויין של העלילה המרכזית שהעניקה לפרק את שמו – "השביתה".
בפרק הזה נחשף כי קוזמו קריימר שובת כבר 12 שנים מעבודתו כמוכר בייגלים. "מה העבודה של קריימר?" – זהו פרט טריוויה חשוב, מידע שמבחין בין צופה אקראי למעריץ מושבע, פוטנציאל לשאלת המיליון בשעשועונים טלוויזיוניים, אתגר שהוא מעין ביצת פסחא שמפזרים תסריטאים מתוחכמים ורגע שמחכים בשבילו לפעמים סדרה שלמה. כשג'רי שואל את קריימר למה הוא לא שיתף אותו בזה עד היום, עונה לו קריימר את התשובה האפשרית המבריקה ביותר שניתן להעלות על הדעת: "לא רציתי שתדע שאני מובטל, זה מביך".
אבל למרות שמדובר בציטוט אלמותי ובאחד מרגעי השיא של המורשת הסיינפלדית, הדבר הכי גדול שיצא מהפרק הזה הוא הפסטיבוס. כי פסטיבוס הוא לא סתם דאחקה על חג מומצא, אלא אמירה משמעותית ומכוננת, ביקורת שנונה כלפי הממסד ותרבות הצריכה, מקפצה לתת-תרבות מפוארת של ממש. שנים לאחר מכן הודו הכותבים כי בזמן אמת הם פספסו את גודל המעמד, ואף הביעו צער ואכזבה כנים על כך שהפרק לא נקרא בשם המתבקש – "הפסטיבוס".
שלוש שניות – זהו פרק הזמן שעובר מפתיחת הפרק ועד שהיוצרים רומזים לצופים שמדובר בפרק חילוני, לא נוצרי, לא חגיגי. "ווטלי עדיין יהודי, אה?", שואלת איליין. "בלי ההורים זו לא בעיה", משיב ג'רי. זו בדיחה טובה על יהודים, ובאמת כולם צוחקים. ואז מגיע ווטלי (בריאן קרנסטון, כוכב "שובר שורות"), מברך את כולם ב"חנוכה שמח" ואיליין לא מבדילה בין מנורה לחנוכייה. אתם זוכרים – פרק חילוני, לא נוצרי, לא חגיגי. בסצנה הבאה מגלה ג'ורג' קוסטנזה כי בעוד הוא עצמו קנה לווטלי שני כרטיסים במתנה למשחק של היאנקיז, ווטלי תרם בשם ג'ורג' לעמותה. "איפה רוח החג?", מתרגז ג'ורג', "מה עם 'עין תחת עין'?". זו עדיין אותה תמה – חילוני, לא נוצרי, לא חגיגי. והנה זה קורה. ג'ורג' פותח כרטיס ברכה ששלח לו אביו, פרנק קוסטנזה, וקורא את הכתוב: "פסטיבוס שמח". הרגע הזה פותח את תיבת הפנדורה של חיי הילד ג'ורג' – ובעצם של היוצרים ג'רי סיינפלד ולארי דייוויד – שכן אין דבר עצוב יותר עבור ילד יהודי מאשר לראות את האסתטיקה של החגים הנוצריים בעודו נאלץ להסתפק במרור ובחרוסת, בסוכה ארעית, בצום ובתקיעת שופר.
פסטיבוס ב"סיינפלד"
ג'רי, שמכיר כל פיסה בפאזל שנקרא ג'ורג' קוסטנזה, מסביר תחילה לאיליין ומאוחר יותר לקריימר על פסטיבוס: פרנק, אביו של ג'ורג', שנא את המוטיבים הדתיים והמסחריים של חג המולד והחליט להמציא חג עבורו ועבור אנשים שכמותו – "A Festivus for the rest of us!". במקום עץ אשוח מקושט וצבעוני העמיד מוט אלומיניום אפרורי ועירום; במקום החלפת מתנות הטיח בקרוביו אכזבות והאשמות; ובמקום מפגש עם סנטה קלאוס ערך "מבחן עוצמה" בנוסח תחרות היאבקות משפחתית, שמסתיימת רק כאשר האב מוצמד לרצפה. "פסטיבוס הוא חלק מהמורשת שלך", אומר פרנק לג'ורג'. "לכן אני שונא אותו", משיב ג'ורג' ונוטש את המקום במהירות, ממחיש פעם אחר פעם בהתנהגותו את הפוסט-טראומה מהילדות. בדיוק כמו ה"יאדה יאדה יאדה", ה"מדבר-קרוב-מדי" (Close Talker) או אקט מִחזור המתנות (ReGifting), "סיינפלד" עשתה זאת שוב: היא המציאה מטבע לשון, ועל הדרך גם את החג הכי מגניב בהיסטוריה. הבעיה היחידה היא שיש באג בספרי ההיסטוריה: "סיינפלד" כלל לא המציאה את הפסטיבוס, המציא אותו מישהו אחר.
דייוויד או'קיף, כותב ועורך במגזין האמריקאי Reader's Digest, המציא את הפסטיבוס בפברואר 1966 כשביקש לציין שנה לדייט הראשון שלו עם ארוסתו דבורה. אחרי שנולדו ילדיהם, הוא החליט לשמר את החג ולהנחיל אותו לדורות הבאים. במקור, בניגוד לתיאורו ב"סיינפלד", לחג לא היה תאריך קבוע - ומכיוון שלא היה לו תאריך קבוע, הוא כלל לא שימש בתור תגובה אנטי-כריסמסית, ולכן גם לא עמד במרכזו מוט אלומיניום כתחליף לעץ האשוח. מדי פעם החליט או'קיף על תמה לחג, שנשמעה, משום מה, תמיד קודרת: האם יש אור בקצה המנהרה, האם אנחנו שמחים מדי. אחרי מות אימו החליט או'קיף על הנושא לחג: הניחו למתים לקבור את המתים, בואו נחגוג למי שנשאר בחיים, ובמילים אחרות – "A Festivus for the rest of us!".
"כשהיינו ילדים", סיפר באחד הריאיונות דן, בנו של דייוויד או'קיף, "אף פעם לא ידענו מתי הפסטיבוס עשוי לקרות – עד שירדנו מהאוטובוס בחזרה מבית הספר וראינו את הבית מקושט, ושמענו שבוקעת ממנו מוזיקת סיקסטיז צרפתית משונה". זה בהחלט נשמע כמו ציטוט שאפשר לדמיין אותו בוקע מגרונו של ג'ורג' קוסטנזה.
מאש-אפ קורע: סיינפלד וסנופי חוגגים פסטיבוס
הסיבה שמראיינים מדי פעם את דן או'קיף היא לא רק העובדה שהוא בנו של ממציא החג, אלא משום שהוא האשם העיקרי בהפיכתה של הלצה משפחתית לפרק באחת הקומדיות הכי טובות בהיסטוריה. או'קיף הצעיר, שעבד ככותב בחדר התסריטאים של "סיינפלד", סיפר יום אחד לשני כותבים אחרים, ג'ף שאפר ואלק ברג, על מסורת הפסטיבוס של משפחתו. שאפר וברג התלהבו משמו של החג וממנהגיו, ובניגוד לעמדתו של או'קיף הלכו וסיפרו לג'רי סיינפלד שאהב – והשאר היסטוריה.
או'קיף שימש בעבר תסריטאי ב"המופע של דרו קארי", בתוכנית הלילה של ג'יי לנו, ב-29 פרקי "סיינפלד" וגם בפרקים בודדים בסדרות קומיות טריות יותר, כמו "עמק הסיליקון" ו"Veep", אבל שום דבר שעשה בחייו המקצועיים לא הצליח להשתוות להברקה שלו – כלומר של אביו – בפרק הפסטיבוס. וכך, מאז ועד היום הספיק או'קיף להוציא ספר בשם "הפסטיבוס האמיתי – הסיפור מאחורי החג המומצא הכי אהוב באמריקה" שיצא ב-2005, ולהיעתר פה ושם לבקשות לספר על שורשי החג. "תודה על התעניינותכם המתמשכת באירוע שנחגג על ידי עשרות סטודנטים מסוממים ואסירים פדרליים ברחבי המדינה, שמבוסס על הפולחן המשפחתי המשונה שלי", אמר או'קיף בתחילת מפגש עם עיתונאים שנערך ב־19 בדצמבר 2009, ארבעה ימים לפני החג, וגרר שאגות צחוק מהקהל.
אף שחלפו כבר 24 שנים מאז שידור הפרק שהפך את החג לקאלט, יש מי שמציינים עד היום את הפסטיבוס. באתר האינטרנט festivusweb.com, שמציג לראווה בחלקו העליון את השלט "פסטיבוס – כן; בייגל – לא" של קריימר השובת, אפשר למצוא ציטוטים מהפרק, את התסריט המלא, חידונים, טיפים, הסבר מפורט על מנהגי החג ואפילו סדרת פודקאסט בת שישה פרקים, כולל פרק מיוחד שבו מתארח התסריטאי דן או'קיף.
במקום לכרות עצי אשוח, בואו נחגוג פסטיבוס!
בליטל ג'ריז, דיינר שמשמש הומאז' אינסופי ל"סיינפלד" בזכות תפריטים, מנות ותפאורה שמדברים ברוח התוכנית, מציינים מדי שנה את הפסטיבוס. כחודש לפני שעת השי"ן מזמין אנתוני ואלדז, בעלי הדיינר שנמצא בטקומה, וושינגטון, את הסועדים לכתוב על פתק את כל הדברים שמציקים להם - בדיוק כמו במעגל התלונות שהופיע ב"סיינפלד". את הפתקים הטובים ביותר תולה ואלדז על לוח שעם ענק ברחבי המסעדה: "בעלי חושב שזה בסדר להשתין באמצע הלילה בחצר שלנו"; "אנשים שצובעים את השיער – מספיק עם זה, אתם לא חדי-קרן!"; "כל מי שמעשנים במכונית על הילדים שלהם – אתם פשוט נוראיים". למעגל התלונות שותף גם העיתון היומי הוותיק "טמפה ביי טיימס", שמבקש מדי שנה מקוראיו לשלוח את תלונותיהם ומפרסם בפסטיבוס את הטובות שבהן.
בין הגופים המסחריים שניסו לתפוס טרמפ על החג בולטת במיוחד חברת הגלידות בן אנד ג'ריז, שהשיקה מהדורות מוגבלות של טעם חדש במיתוג "פסטיבוס" – עוגיות ג'ינג'ר עם קינמון וסוכר חום – שהיה על המדפים רק בתקופת החגים בשנים 2000 ו־2001, ורשם קאמבק ב־2015.
החג אומנם לא זכה לכבוד של מלכים בדמות הדודל של גוגל, אבל בכל זאת קיבל מענקית החיפוש הומאז' סמלי נחמד: בעבר, בכל פעם שחיפשו "פסטיבוס" ביום החג הוצג לאורך הדף מוט אלומיניום, סמל החג והתחליף האפרורי של עץ חג המולד.
כמו שאמר או'קיף, החג נשאר בעיקר נחלתם של סטלנים, מעריצי "סיינפלד" וסטודנטים משועממים. הם מחליפים מתנות ממוחזרות, מטיחים זה בזה האשמות שאותן הם מקליטים או כותבים על פתקים ושולפים מתוך כובעים, עורכים מבחני עוצמה של היאבקות ולפעמים גם הורדת ידיים או שכיבות סמיכה, וכמובן מציבים את מוט האלומיניום שניתן לרכוש ברחבי הרשת ב־44.90 דולרים בלבד. מיטיבי הלכת ממשיכים לערב פוקר סוער עם חבילת קלפים שמעוצבת ברוח הפסטיבוס, עולה כ־15 דולרים בלבד ומציגה את פרנק קוסטנזה, כמובן, על הקלף היוקרתי ביותר בדמות המלך. ובדיוק כמו אצל קריימר – כל דבר חיובי שקורה באותו לילה מוכרז בשאגות רמות בתור "נס פסטיבוס". ככה זה אנשים – חילוניים או דתיים, זקנים או ילדים – כולם רוצים להאמין בניסים.
