פתאום קם אדם וטס לבדו לנורווגיה, רק כדי לגלות שהיא יפה להפליא ורגועה להחריד. לפעמים אפילו מדי
זו הקורונה אשמה.
אני יודע; לאף אחד אין כוח לשמוע על זה שוב, ובכל זאת, תנו לי להחזיר אתכם רק לשנייה לזמן השחור – זמן הסגרים בבית, הזמן שבו לרגע חשבנו שהעולם נעול לתמיד, ומתוך החשש הזה התחלנו להתגעגע לכל המקומות שלא הספקנו.
כלומר, התגעגעתי גם לפריז, לניו־יורק, לפירנצה, בסדר. אבל בעיקר התגעגעתי לכל המקומות שלא הייתי בהם; מקומות של יופי בלתי נתפס, של טבע עוצמתי, של בתים מרהיבים בנופים פראיים. התגעגעתי לאגמים, לחופּוֹת עצים, לחופי טורקיז, למפלים – כל הקשקוש האינסטגרמי שביומיום הבלתי מגפתי אתם פשוט מסירים עוקב מהאידיוט שהעלה (בסדר, אתה באינפיניטי פול עם הילדים בזמן שאני פה בסחוניה של החיים בדרום תל־אביב. תתפגר). כל זה נראה לי בימי הקורונה כמו העולם האבוד; העולם שהחמצתי כל חיי ועכשיו סופית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ובלילות הייאוש ההם, משוטט עם הכלבה סביב הבית ומתערה בטבע התל־אביבי הפראי של מחית גולגלך פיקוס שנשרו מהעצים המפויחים, הבטחתי לעצמי דברים. נכון, כולנו הבטחנו לעצמנו דברים בקורונה, רובם קשורים במחמצת ביתית, אבל אחר כך שכחנו מזה.
אני הבטחתי לעצמי את נורווגיה.
ראיתי את נורווגיה באיזו סדרת דוקו בנטפליקס. שאלתי אותה אם היא באה לפה הרבה, והיא רק גיחכה. הבנתי שאצטרך לבוא לקראתה. הבנתי גם שנורווגיה, המקום הזה שבתפיסה המקובלת שמור לפנסיונרים שלוקחים שיט תענוגות באיזה פיורד שיקצר את חייהם מרוב שיעמום – היא בעצם כל מה שהזיתי עליו. המפלים, האגמים, ההרים, הטורקיז, הבתים הישנים עם הגגות המשופעים שדשא צומח עליהם, והילידים – צאצאי הוויקינגים – המסתפקים כל חייהם בקולינריה נחותה המורכבת מדגים קרים ומוס בטעם מוזר – נורווגיה הזאת היא החלום!
נורווגיה היא האלדוראדו שלי, המקום שבו מונחות, זו לצד זו, כל הזיות החזרה לפשטות, לצלילות, לאופניים על כביש צר ומתפתל, לרסיסי מפל עצום העוטפים אותך בקרירות – ועוד קלישאות של מאגרי צילומים מסחריים ובלוגרים עם שיער טוב יותר משלי.
אני אסע לנורווגיה, אמרתי לעצמי. דבר שני שאני עושה אחרי שאני יוצא מזה וקונה מתנות לכולם.
***
לא לקחתי בחשבון, כמובן, שנורווגיה לא מעניינת אף אחד בישראל, שלאנשים לא ברור מה איבדת שם, ושבמצעד המקומות שישראלים חולמים לנסוע אליהם נורווגיה ממוקמת קצת אחרי דנמרק ומעט לפני נמיביה.
בסוף, אחרי שהצפתי לו את הווטסאפ בתמונות של פורנו־נורווגיה (סלעי ענק דקיקים מעל פיורדים מדהימים! כבישים מתפתלים בתוך הרים ירוקים!) הצלחתי לשכנע את אחי לבוא איתי – השיקול המרכזי שלו היה הומניטרי – אבל אחרי ששמע על הבלגנים בנמלי התעופה, גם הוא הודיע שבעצם אולי נדחה את זה לשנה הבאה.
זין, אמרתי לו באופן מאוד לא נורווגי. אם המגפה לימדה אותי משהו זה שצריך לחיות כל יום בחייך כאילו הוא היום האחרון לפני הסגר, ואני נוסע לנורווגיה עוד היום. או השנה.
ואם צריך, אני אסע לבד. פשוט ככה. מה רע? כבר טיילתי לבד בעולם – הייתי בן 20, העולם היה אז בן 30 – אבל אני זוכר שנהניתי. כן, אני אעשה את הגלי עטרי – רק מה שאת אוהבת – ויהיה לי זמן לדבר, לשם שינוי, עם עצמי.
זה הפחיד אותי, כמובן. לא הייתי לבד ליותר משעתיים רצוף מאז שאני זוכר את הילדים, אבל רציתי לחזור לשמוע את עצמי לאורך כמה ימים רצופים, גם אם זה יהיה עצמי מבוהל, עצמי מבולבל, עצמי שואל שאלות, עצמי שמבין שבעצם הוא לא יכול יותר לבד.
והיתרון בלנסוע לבד הוא שאין לך את מי לאכזב או לרצות מלבדך.
ככל שמועד הנסיעה התקרב, וגם כשהגיע, החרדה הציפה אותי; לא רציתי לגמור "עוברת אורח" בצרפת – הסרט הישן ההוא על הבחורה שנודדת לגמרי לבדה במרחבי צרפת הכפרית ובסוף, ספוילר, מתה – או קרואק באמריקה, או סרנה בפורטוגל, או לופו בניו־יורק. רציתי, בסך הכול, להיות שקד בנורווגיה.
הגעתי לטיסה, כמתוכנן, פקעת עצבים אכולת חרטה. המטוס המריא בזמן. ככה זה כשאתה נוסע בספטמבר, נגד כיוון העולם; זה עושה טוב לשניכם.
***
נורווגיה. וואו.
זהו, אפשר לגמור פה, לא?
אתם יודעים שהיא וואו. אתם יודעים שנורווגיה משקעת אתכם ביופי בלתי נתפס, פראי, לא מבוית אבל נגיש מאוד, ובעיקר מתמשך. כל הזמן. בכל פינה סביבכם. אתם מוקפים ביופי, אפילו כשאתם על הכביש המהיר (האיטי למדי).
כי נורווגיה היא לא מסוג המקומות האירופיים שבהם אתם נוסעים איזה זמן כדי להגיע למקום היפה ההוא שהמליצו. לא; היופי פשוט נוכח ללא הפוגה, ואחרי כמה ימים הופך כמעט טריוויאלי, לפעמים כבר מעייף. מתישהו לאורך הדרך אתם לוקים בתסמונת רעלת האגמים, כי כמה פיורדים ואגמים מושלמים בן אדם יכול לראות? בראשון אתם "וואו", בשני אתם "מדהים", בשלישי אתם "אין דברים כאלה", בשביעי אתם "אה, יש דברים כאלה, ראיתי אותם לפני עשר דקות".
ועדיין אתם ממשיכים לעצור את הרכב כל עשר דקות באיזו נקודה שחייבים – אין, חייבים – לצלם ממנה.
כמובן שאני נעצר תמיד בנקודה הלא־נכונה. הנוף משם כל כך מדהים שאני מוכרח לעצור ברגע זה, לצאת מהמכונית, לשאוף אותו פנימה ולצלם. ואז אני חוזר למכונית, ממשיך עוד חצי דקה, ומיד היא מופיעה: ה־נקודה. הנקודה האידיאלית שבה הייתי אמור לעצור ולצלם את הדבר הזה! ותראו, המקום הזה אפילו מסודר! מיקמו אותו בנקודה האופטימלית, הקימו גשרים ומרפסות ותצפית, עשו הכול בשבילך. אבל לא, אתה עצרת חצי דקה קודם כי חשבת שאין יותר טוב מהנקודה שבה עצרת. כי קפץ לך הישראלי ואתה רגיל לקחת מה שיש ברגע שיש.
ועדיין, בכל נקודה או אנטי־נקודה, מישהו עוצר. אנשים נעצרים, כמוך, בשולי איזה מקום רק כדי לצאת מהמכונית, ומחייכים זה לזה כאילו אמרו: לעזאזל, איזה מזל אדיר יש לנו שאנחנו כאן היום במקום הזה, בשמש הזו, ולא בשום מקום אחר, הא?
ואני בכלל הגעתי מחוויית הקיץ האחרונה שלי בקיאקי כפר בלום. הגעתי לכאן מתוך התופת הבוערת ההיא כמו בכיסא מפלט, רק כדי לגלות שנורווגיה צוחקת עליי. היא באמת ההפך המילוני מישראל, נורווגיה, וככל שהעברתי את הקיץ האחרון בחיפוש נואש אחרי מאגרי מים לילדים ולעצמי – חתיכת כנרת, פיסת ירדן, סנטימטר מימדיון – נורווגיה פשוט לועגת לרש שאני ולמקום שממנו הגעתי – מדינה שהפארק הלאומי הפופולרי ביותר בה הוא הסחנה. באמת, תראו לנורווגיה את הסחנה והיא יורה בעצמה. כי כמויות מי השלגים שנופלים כאן לאורך כל ימות השנה ומתנקזים לפיורדים – יותר מאלף פיורדים – ואגמים, וסתם מאגרי מים צלולים, היא פשוט אבסורדית ביחס למחסור הישראלי הנצחי.
בישראל אתם מוכנים לנדוד שעות בפקקים תמורת פיסת כנרת או זוויתן? נורווגיה מגחכת עליכם; קחו אגם צלול אינסופי, קחו פיורד מתפתל, קחו את הכחול הכי רגוע שתוכלו לדמיין בכל מקום, כל הזמן, בכל גודל.
אתם בכביש המהיר (גם כן מהיר. 80 קמ"ש גג – מעבר לזה אתם עבריינים)? הנה פיורד שיתפתל לידכם מימין. עכשיו משמאל. אמרתם נהר? הנה נהר צלול, ארוך ושוצף יותר מהירדן שפשוט ינוע לידכם באשר תנועו. מחפשים מפל? יש אחד טבעי 100 מטר מהמלון – אפילו סידרו ריצוף מתחתיו, שיהיה לכם נוח להתקלח במי שלגים טריים.
בישראל אתם הולכים מכות על נחל האסי? הצחקתם. נורווגיה כולה אסי. רוצים רוגע? מאור פנים? אנשים שאין להם מושג כמה אני רקוב מבפנים אחרי עשרות שנות ישראליות דחוסה, אלימה, קומבינטורית? אתם מוקפים עכשיו באנשים כאלה. עדיף להיכנע.
סעו לאט. תחשבו לאט. חִזרו לאורך רוח ולאמון בבני אדם. להנאה פשוטה מ־20 מעלות בשיא היום השמשי ביותר, כי בגדול, נורווגיה לא מאמינה בהתחממות גלובלית. "כן, היה לנו גל חום הקיץ", מאשר בפתאומיות בעל המלון הקטן שלי בעיירה סטרין. "הטמפרטורה הגיעה ל־27 מעלות! יומיים רצוף!"
הסתכלתי עליו כמו שחתול משתעשע בחרק קטן שנלכד בציפורניו. בסוף החלטתי לזרום עם זה ולא לגלות לו כלום על המזרח התיכון. "27 מעלות, הא?" אישרתי. "מה אתה אומר! מה יהיה עם העולם הזה".
הוא הינהן בעצב.
***
אני נוהג בחלקה הדרום מערבי של נורווגיה, אזור הפיורדים והאגמים וההרים הפראיים. יותר מזה אין לי סיכוי להספיק בשבוע; המדינה הזו משתרעת על פני 324 אלף קמ"ר (ישראל נגמרת ב־22 אלף כולל תוספות), מתגוררים בה 5.5 מיליון איש בלבד – כולם, עד האחרון שבהם, רגועים יותר ממני – ולכל איש יש אגם שנתנו לו אביו ואמו. באמת, נותנים פה אגמים בתכיפות של מעגל תנועה במודיעין.
ביום השלישי אני מגיע לאגם הכי יפה שראיתי; קוראים לו לוואטנט, הוא כמו כנרת פלוס טורקיז מינוס האנושות. ההרים משתקפים במים כמו שאלוהים התכוון בשלב השרטוטים, ואני נוסע על כביש צר ומתפתל לצד האגם, כמעט לגמרי לבד. פה ושם רוכב אופניים. בכמה נקודות קרוון קטן או אוהל. מישהו בקיאק. מישהו מתרחץ. אבל הכול דומם וחלק כמו המים עצמם.
זה אגם מפורסם ביופיו גם בקנה מידה נורווגי, ועדיין, לאף אחד לא דחוף להגיע אליו. יש עוד אלף כמותו. תכתבו בווייז Lovatnet והאפליקציה זורקת אתכם בנקודה אקראית לגמרי מול האגם. מניסיון.
אני מנסה לדמיין לרגע העברה קומפלט של לוואטנט לישראל; מבצע הנדסי אולי מורכב, אבל אל תפסלו. זו יכולה להיות מתנה יפה מנורווגיה לעם היהודי. די ברור לי שהאגם הזה יעיף את הסחנה מיידית מראש רשימת המקומות המבוקשים בישראל, כמו שברור לי שרשות הטבע והגנים תשתלט על חלקו, חניוני חאפרים על חלקיו האחרים ועשן על הכול. בסופי שבוע נקבל הודעות לגבי זה שכל החופים מלאים ונא לא להגיע, ופעמיים־שלוש בקיץ מישהו ילך שם מכות על מוזיקה.
בנורווגיה האגם הזה פשוט מובטל, נטול עניין מיוחד לציבור. זה אפילו לא גארדה או קומו באיטליה; כמעט נפש חיה לא זזה ליד האגם במהלך היום. שני חניוני קמפינג קטנים ועצלים, וזהו. אני נכנס למשרד הריק של אחד מהם ומתעניין באפשרות לשכור סירה ולשוט באגם. האיש בדלפק נראה ישנוני ואומר לי יש סירת משוטים אם בא לך. אתה יכול לרדת למעגן ולקחת אותה. תשלם לי כשתחזור.
הוא חוזר לענייניו ואני חולץ נעליים, יורד למעגן, לוקח לעצמי אחת משתי סירות המשוטים הקטנות וחותר עצמאית לתוך האגם. השמש קופחת, אבל האוויר קריר ונעים לחתור. נעים אפילו יותר להפסיק לחתור ופשוט לשכשך רגליים במים. הם קרים מאוד.
זה מסוג הרגעים האלה שבהם אתם מקווים שאיזו השראה גדולה תרד עליכם פתאום – כמו שגבריאל גרסיה מרקס ידע פתאום לדקלם מילה במילה את "מאה שנים של בדידות" במהלך נסיעה לחופשה משפחתית באקפולקו, לפחות אם להאמין לשקרים שאהב לספר – אבל אתם מגלים לרוב שהמוח שלכם סתום, כמו תמיד. הרגיעה הגמורה והשקט הפתאומי מייצרים לכם ואקום בראש ואתם פשוט נימוחים ורפים, בוהים ביופי האינסופי הזה כמו כל בעל חיים תבוני למחצה, לבדכם עם המים, השמיים והשקט.
כעבור עוד חצי שעה במצב הזה, אתם לא יכולים להיות משועממים יותר.
***
חרשתי את מערב נורווגיה כמו שאדם מורעב מתנפל על בופה, והיא הרגיעה סופית את הגירוד היומי הזה שתמונת הנוף המושלמת שמיקרוסופט מתעקשת לדחוף לי לעין עם כל גישה למחשב מעוררת בי. בוקר אחד בגיירינג'ר, יושב במלון מעל הפיורד היפהפה, נכנסתי למחשב ושם זה היה: זה. ממש זה. לעזאזל, אמרתי לעצמי, אני פה. מי צריך את התמונה שלכם, מיקרוסופט, אני כבר פה! מה תביאו לי עכשיו, שיהיה רחוק ממני ולגמרי בלתי מושג ברגע זה? תמונה של צומת רוטשילד־אלנבי?
בארוחת הבוקר אני פוגש זוג ישראלים מבוגר. הוא נזכר שכבר היה כאן לפני 40 שנה, ומעריך שהמקום לא השתנה יותר מדי. היא אומרת שהכול פה מושלם מדי, ואנחנו ממשיכים לתצפית ה"דלסניבה" שממנה אפשר לראות ארץ יפה כל כך עד שאני מרגיש אשם לדרוך עליה.
אחר כך אני ממשיך בנסיעה דרך עמק ולדאל – לקרוא לו ציורי סתם עושה כבוד מיותר לאמנות הציור – נעצר ליד נחל טורקיזי צלול ונטול שם או שילוט, ופשוט רובץ על סלע לידו, מנסה להתכנס לתנוחת היוגה "אריאל בת הים". קולות הפכפוך והציפורים הרמוניים כל כך, עד שאני מתחיל לתהות אם לא מדובר בסאונד אפקט מוקלט שמשרד התיירות הנורווגי סידר פה, אבל בסוף משתכנע שאולי זה אותנטי.
שבוע של נסיעות מהורהרות שכאלה ויערות ומים שאם לא הייתי יודע טוב יותר, הייתי נותן עליהם קרדיט לתוכנת דאלי, שיכנע אותי שנורווגיה היא התגלית החשובה של זמני כתייר. שאולי באמת אני צריך לקחת קצת יותר ברצינות את המגיבים העוינים, לעבור לנורווגיה, לשנות את שמי לסוון ולהיות איזו פונקציה במשרד הדגה הלאומי.
אני אגור, כמו כולם פה, בבית רחב חלונות מעל פיורד רגוע, אדע להבחין בטעימה עיוורת בין סלמון פראי לסלמון מבוית, ואתלונן בלי סוף על המחירים.
כי נורווגיה היא אחת (משתי) המדינות היקרות בעולם – מחירי רוב הדברים זהים לאלו שבישראל, ופה ושם אפילו יקרים יותר. באיזשהו אופן זה מנחם אותי; לא רק שיש לנו עוד לאן לשאוף, אלא שנורווגיה גרועה לפחות בדבר אחד: שופינג. זה כבר מבטיח שלעולם לא תהיה פופולרית מדי. אני לגמרי בונה על זה לטיולי ההמשך.
המטרה: להבין שאהבת אמת לא נועדה רק לנשים יפות. האמצעי: להיות טים קמילה
אני אוהבת את קמילה פרקר בולס, וכנראה תמיד אוהב. לא משנה כמה חמוצה ולא נגישה להמונים היא תיראה, פוסעת לצד צ'רלס על רגלי רוכבת דקיקות שעטופות בגרביונים שחורים, אני תמיד אאמין שהכוונות שלה טובות. לא הרבה אנשים יודעים את זה, אבל קמילה היא סוג של מודל עבורי ועבור המון נשים שאני מכירה. קמילה היא הקדושה הפטרונית של הבנות הלא־נכונות.
העולם תמיד העדיף את דיאנה. לא שאני יכולה להאשים אותו, אני בעצמי נסחפתי אחריה. מהרגע שבו נכנסה לחיינו, ילדה בת 19 עם חיוך מבויש ושמלת כלה כל כך גדולה ומנופחת שהיא כמעט נבלעה בתוכה, לדיאנה היו את כל התכונות הנכונות. היא הייתה צעירה, בלונדינית, יפה ורזה כמו גבעול של ורד. כששמענו על האומללות שלה בתוך הארמון, על איך בעלה המבוגר ממנה בוגד בה עם אחרת ואדיש לחלוטין כלפיה, כל מה שרצינו היה לגונן על הנסיכה השברירית והיפהפייה ולחבק אותה חזק.
אבל בתוך כל זה, משהו בי המשיך לחבב את קמילה. לרצות שהיא תפתח סוף־סוף את הפה ותגיד, "אתם עושים לי עוול נוראי". לא שאני ממש מכירה אותה; כל מה שאני יודעת עליה זה שהיא הייתה נשואה לאיזה קצין מניאק מחיל הים האנגלי שעוד לפני הנישואים כבר הספיק לבגוד בה עם כל לונדון. שיש לה מהגבר הזה שני בנים. שהיא מפחדת פחד מוות מטיסות ושהיא חובבת סוסים וציד. לא בדיוק תכונות שגורמות לך לחבב בן אדם, העובדה שהוא נהנה לרדוף אחרי שועל קטן וחסר ישע כשהוא עצמו מצויד ברובה עצום, משרתים שיעזרו לו לכוון את הרובה ולהקת כלבים. ועדיין, קמילה זוהרת לי מכל תמונה שלה כמו הוכחה לזה שהעולם הזה - הוא לא מבין כלום באהבת אמת. לא, העולם הזה חסר דמיון, וולגרי ומשעמם. רק אם את יפה, צעירה ורזה, מותר למלך אנגליה העתידי לפנטז על להיות הטמפון שלך. כאילו תשוקה זה כמו חוזה דוגמנות מרוברטו, משהו ששייך רק לנשים שיש להן פרופורציות זהב מדויקות ברווח שבין העיניים לאף.
זה פשוט מזכיר לי כל כך הרבה עלבונות שאספתי במהלך השנים. כי כשאת לא מהבנות הנכונות, תמיד יהיה מישהו שיעיר "מה הוא עושה איתה, לעזאזל?". שמעתי את זה בגיל 22, כשהייתי בטיול הגדול אחרי צבא שלי להודו. בדיוק התחלתי לצאת עם הבחור הכי יפה באכסנייה שלנו. הוא היה אנגלי בגובה מטר תשעים עם שיער שחור ועיניים כחולות. סטודנט לרפואה שעסק גם בדוגמנות. אף אחד לא הבין מה ג'ייסון מוצא דווקא בי, בטח לא אני, שמעולם לא יצאתי עם בחור יפה רשמית מהסוג שלו. אנשים יפים באמת, כאלו שהולכים בתוך איזו הילה שגורמת לכולם להסתכל עליהם? הם תמיד נראו לי כמו שבט אחר ונפרד מאיתנו. שבט האנשים היפים באמת תמיד יוצא לדייטים בתוך עצמו - הם לעולם לא יבינו מה זה לראות מישהו שמוצא חן בעיניך במועדון ולא להעז להפסיק לרקוד לשנייה, כי את יודעת שאת יפה רק בתנועה ומפחדת שברגע שתעצרי והאור יקפא עלייך, הוא יראה כמה הפנים שלך קוביסטיים ולא מסתדרים.
אבל ג'ייסון רצה אותי. הוא צחק מכל בדיחה שסיפרתי, חשב שאני מעניינת ונמשך אליי. בהתחלה חשבתי שזו רק השנאה העצמית שלי, העובדה שאני מחכה שהוא יבין שאני לא לרמתו וישליך אותי בחזרה לסלסילת המוזלים. עד שיום אחד, במטבחון של האכסנייה, שמעתי אחת מהידידות הרבות שלו מרכלת עליי באנגלית. "לא הייתי אומרת שהיא בדיוק הטיפוס הרגיל של ג'ייס", הידידה הדוגמנית שלו אמרה לחברה שלה, שחרחורת נמוכת קומה וקוקטית מהסוג שתמיד רציתי להיות, "והתלתלים המוזנחים האלו, היא תמיד נראית כל כך מלוכלכת". "אולי היא ממש מתאמצת במיטה", אמרה השחרחורת, "יש בחורות כאלו, יודעות טריקים מיוחדים ומוכנות לעשות איתם הכל. אבל כן, אני מסכימה, לא הטייפ הרגיל בכלל".
עמדתי שם במסדרון שליד המטבחון ולא הצלחתי לזוז, הגוף שלי נהיה עופרת. תמיד חשבתי ששֵּׁדי השנאה העצמית שלי הם רק שדים, שרק אני שומעת את מה שהם לוחשים לי מול הראי, אבל יש רגעים כאלו, שאנשים אמיתיים פותחים את הפה ופשוט מדברים בקול רם את הדברים הרעים שחשבת על עצמך. זה רגע של אימה טהורה, של הבנה שלא, הרוע לא מדומיין והשנאה לא רק בתוכך.
***
שנים חלפו ואני הבנתי שזה לא נכון. את לא חייבת להיות יפה בצורה קלאסית ומושלמת כדי לזכות באהבה, בבן זוג שיהיה מטורף עלייך. אבל אז הגיעה התקופה ההיא שבה התאהבתי ברן והוא בי בעודו מצלם את מחוברים, והחזירה את הפחד מגיל 22, לראות מה אנשים כותבים עליי, מה הם באמת חושבים. זקנה, מכוערת, נראית כמו כלבת רוח מקומטת ורעה, מה הוא עושה איתה, נו, עזב את הבית בשביל מציצה, תכף גם החידוש הזה יתפוגג. ואני מבינה, הגיע לי לחטוף אש כי אני הייתי הרעה בסיפור, זאת שבגללה הוא עזב את אשתו, שאגב הייתה צעירה ויפה בהרבה ממני. אבל מה שאני לא מבינה ולעולם לא אבין זה את העיסוק האובססיבי הזה בצורתה החיצונית של אישה בכל פעם שהיא מעיזה לנסות להיות נאהבת. כי אף אחד לא טען שרן לא אמור להתאהב בי כי אני מפרקת בתים, במקום זה התהייה הייתה איך, איך הוא מעז לעזוב בית בשביל אישה שלא נראית כמו הליהוק הטבעי לתפקיד זו שמתאהבים בה?
זה מזכיר לי משהו שקרה לאחרונה לחברה שלי, אורית. היא נשואה כבר שנים לגבר מפורסם, שחקן מאוד מוכשר שקנה את תהילתו בשנות ה־90. רק שבניגוד לרבים מבני הדור שלי, הוא עדיין עובד ומופיע בהמון סדרות איכות. יש לו פשוט את הלוק הסקסי הזה, שמשום מה עובד לך רק אם אתה גבר. ובאמת, לפני כמה חודשים פנתה אליו בחורה מאוד צעירה, בערך בת 30, באינסטגרם. "יפים לך האפורים החדשים בזקן", היא כתבה לו, "זה ממש סקסי בעיניי". הוא לא ממש ענה לה, אז היא עברה לשלב הבא ושלחה לו שלוש תמונות שלה, לבושה בבגד ים ברזילאי בגודל של אטריית פסטה ומרוחה בשמן שיזוף. חברה שלי צחקה כשהיא ראתה את התמונות, בעלה ישר רץ להראות לה, הוא מספר לה הכל. היא הציעה שבעלה יכתוב למחזרת שלו את האמת, אני אוהב את אשתי כבר 12 שנה והיא אותי, ותודה, את מהממת, אבל תמצאי לך מישהו פנוי. רק שזה לא עזר, זה רק הבעיר את המחזרת יותר. היא ממשיכה לכתוב לו ובכל פעם מעלה את הרף של החוצפה שלה. אחד הדברים האחרונים שהיא כתבה לו היה "אולי בכל זאת ניפגש? אני מבטיחה לך שבגילי אני יודעת כמה דברים שאשתך אולי לא...”. והוסיפה סמיילי צוחק.
"אני לא נעלבת שהיא רוצה אותו", חברה שלי אומרת, "זה אפילו מחמיא לי. מה שפוגע בי זה חוסר היכולת שלה לקבל את העובדה שכן, הוא אשכרה אוהב אותי. כי איך זה יכול להיות? היא נראית פי מיליון יותר טוב ממני. משהו מעוות בעולם כל עוד זה כך".
די ברור מה פשר האובססיה הזו שלה לנסות להנחית את השחקן המפורסם, להצליח להמיר אותו מהאהבה שלו לאשתו. זה בגלל שהתעלומה הזאת משגעת אותה, איך הוא מעדיף את המבוגרת הזו עם הבגדים של המורה לאמנות על פניי, יצירת המופת המוזרקת ברמה של דונאט חדש של רולדין? ואולי היא גם רוצה להוכיח לעצמה שכל הגברים אותו זבל, מעדיפים את היפה והצעיר תמיד, כולם בוגדים או יבגדו. כי מה אם זה לא נכון? מה אם אכן קיים גבר כמו בעלה של אורית, שאשכרה ממשיך להיות משוגע על אשתו גם כשהיא עמוק בגיל המעבר ואחרי כמה לידות? אם זה אכן ככה, זה אומר שלא מספיק להתאפר כמו ג'יג'י חדיד, להזריק לעצמך שפתיים שמדמות אחוריים אדומים ומודלקים של בבון כדי שירצו אותך. שייתכן, רק ייתכן, שדווקא בנות שיש להן אופי, או קסם אישי, או הליכה של רקדנית לשעבר, הן אלו שזוכות באהבה נאמנה וארוכה.
***
זה בדיוק מה שהעולם עשה לקמילה עם ההתעסקות האובססיבית הזאת במראה החיצוני שלה לעומת השלמות הדקיקה של דיאנה. אפילו עכשיו, כשדיאנה כבר מזמן איננה וקמילה כבר הוכיחה את עצמה באמצעות אינספור התנדבויות במקלטים לנשים מוכות ואלפי מעשים טובים, דעת הקהל באנגליה ממשיכה להשוות אותה לשזיף מיובש, או לסוס.
רק היפים ראויים למלוך, כלומר רק היפות. לוויליאם מותר להקריח מלמעלה כמו גבאי בית כנסת, אבל קייט תישאר גבעול עוצר נשימה במידה 32. ומה אם קמילה העזה להיוולד עם קסם אישי, שכל ואולי סתם אופי טיפה יותר קרוב ודומה לזה של צ'רלס? מה אם בתוכה, בלב שלה, איפה שאי־אפשר להתאפר, היא ראויה יותר מכל קייט להיות מלכה־רעיה? זה לא חשוב ולא משנה, כי העולם תמיד ראה אותה כסך עובי הקרסוליים שלה. מעולם לא נתן לה הזדמנות.
המסר הזה מטריף אותי כבר שנים. סליחה, אבל מי קבע שדיאנה היא הטובה בסיפור הזה? רק כי היא ניחנה ביופי ענוג ופגיע ובגב חתולי שנראה יפה בשמלות? הרי קמילה וצ'רלס התאהבו כשהוא היה רק בן 22 ודיאנה עוד לא הייתה בכלל בסביבה. מאוחר יותר צ'רלס גם ביקש מאמו המלכה להתחתן עם קמילה, והיא שברה לו את הלב כשסירבה בתוקף בטענה שהיא לא ראויה. כך שאם כבר מישהי לקחה למישהי את הגבר, זו הייתה דיאנה לקמילה. היא זו שנכנסה באיחור לאהבת האמת של השניים האלו. היא זו שהעזה לטפח בתוכה את האשליה שצ'רלס, שמעולם לא הסתיר את מי הוא באמת אוהב וכנראה יאהב לנצח, ייתן מבט אחד בעיני התכלת שלה ובגזרתה המטופחת וישכח מהזקנה הזאת עם הסוסים מהכפר.
העולם מסרב לראות את העובדה שכן, יש אהבות אמת, גם פה בארצנו השחונה. יש מלא אנשים נאמנים שהלב שלהם שייך רק לבן אדם אחד. במקום לראות שצ'רלס היה של קמילה מהיום הראשון, הפכו אותו למין נואף מגוחך שבגד באשתו הטובה עם אישה בשלה ודמוית סוליה שכנראה יודעת כמה טריקים זולים במיטה. וכשצ'רלס אמר לקמילה, "אני רוצה להיות הטמפון שלך" הם צחקו עליו כאילו שהוא סוטה. ברגע שצ'רלס אמר את זה, אני ידעתי שהוא מאוהב על אמת, שזה לא רק גלגול שובב בחציר של שני זקנים לא מספיק יפים. לא יכולתי להאמין למה שעשו מהצהרת האהבה הזו, כמו שלא יכולתי להאמין שבמשך שנים דיאנה נתפסה כמלאך טהור, לא משנה כמה כתבו על ההתמכרות שלה לקוק, על התקפי הזעם או על הילדותיות שלה. אפילו בסדרה המעולה והנאמנה, בדרך כלל, למציאות, "הכתר", הדביקו את כל הבעיות של דיאנה לחוסר האהבה וההזנחה מצד צ'רלס. צפיתי בזה עם אחת הילדות שלנו, וכל הזמן חשבתי לעצמי מה היא לומדת ומקבלת. שאם את יפה וצעירה האהבה היא שלך בטאבו, הגבר חייב ליפול לרגלייך, או שהוא פשוט מרושע.
אף אחד לא דיבר על האופי של קמילה. היא צוירה שם כאיזו גרושה צחקקנית עם תסרוקת ג'יין פונדה גרועה שמפתה את המלך לעתיד וגונבת אותו מהאישה הכואבת שלו. מה היה קורה אם היו מספרים את האמת? ששני אלו התאהבו משורש הנשמה, שהגורל פשוט רצה שיהיו זוג? שגם לקמילה בטח כאב מאוד למסור את אהבת חייה לידיה של בתולה יפהפייה שהמלכה בחרה בקפידה מערוגת הבנות הנכונות?
כי לא כולנו נכונות, זה פשוט ככה. גם אני אף פעם לא הייתי מהן. שנים הלכתי לחתונות של חברות מהצבא או מהעבודה, נשים ראויות ומסודרות עם קול רך ומתנגן. שנים תהיתי אם גם אני אזכה בעלם חמודות חתיך ומוצלח שיעמוד לצידי, כי מי ירצה את הציפור הגדולה והמוזרה הזאת שכותבת על מין? רוב הזמן חיפשתי במקום שהקצו לי - בחורים מוזרים וזועפים שחשבתי שיישבו בול על המוזרות שלי. בחורים לא יפים בעליל, כדי שאני אהיה היפה. הסיפור עם ג'ייסון הוכיח לי שלא בא לי על הפחד הזה. רק כשהבנתי שכן, יש לי כריזמה, העזתי לצאת עם מי שאני רציתי, עם מי שאני בוחרת, בדיוק כמו שגבר כריזמטי ומעניין לא שואל את עצמו לפני שהוא בוחר את דניאלה פיק.
ונכון, זה מצחיק לקרוא לקמילה, אשת האצולה שנולדה למשפחה עשירה, הבחורה הלא־נכונה. רק שבהשוואה לדיאנה נסיכת הדיסני היא תמיד נראתה כמו בחירה מוזרה, לא ברורה. מי אמר שהסקס של שניהם לא היה אלוהי? שהשיחה ביניהם לא הייתה קרובה ומנחמת יותר משמיכת פוך אווזים? מי אמר שכל הגברים בעולם חייבים לאהוב רק טייפ אחד של אישה, כזאת שנראית כמו פסל זהוב בשמלת נשף? זה הרי ברור שיש כל כך הרבה סוגי טעם בעולם. אנשים מתווכחים שעות ברשת אם אבוקדו זה טעים או ירוקת תפלה במרקם של פליטה של תינוק, ורק כשזה מגיע לאהבה ולמין, גברים מצופים לבחור רק סוג אישה אחד. כי אם לא - העונש הוא חמור. יקראו לך סוטה, חסר טעם, אדיפוס שמחפש אמא לשכב איתה.
יום אחד, קצת אחרי שהתאהבנו, יצא לי לקרוא בפייסבוק פוסט של חברה מאוד טובה שלי לשעבר. "הוא מדבר עליה כאילו שהיא מינימום ג'יזל", היא כתבה, "זה כל כך מגוחך. כל העולם רואה שהוא בחר באישה כעורה עם צבע עור צהוב מרוב ניקוטין, ורק הוא חושב שהוא תפס מלכת יופי". שם כבר בכיתי, אבל ממש בכיתי. בכל זאת, האישה הזו הייתה פעם חברה שלי. "אפשר לחשוב שאני כזה יפה", רן אמר, "וחוץ מזה אני בכלל לא מציאה. גרוש פעמיים". "כן", אמרתי לו, "אבל אתה גבר, ולכן לאף אחד לא אכפת איך אתה נראה ומה אתה עושה, מבחינתם מגיעה לך אישה יפה, זו זכות מולדת של זכרים שהתפרסמו". "עזבי אותך", רן אמר, "אז אנחנו מכוערים, בסדר? אז אנחנו מגעילים. בכל זאת אנחנו מאוהבים ונמשכים האחד לשני כמו שכולם היו רוצים. שימותו". הוא שם לי בסמארטפון את השיר ההוא של לאונרד כהן, "צ'לסי הוטל", זה שהוא כתב על ג'ניס ג'ופלין. "ואז אמרת לי/ זה לא משנה/ אנחנו מכוערים/ אבל יש לנו את המוזיקה". זה היה רגע כל כך יפה של נחמה, של אור בתוך הזוהמה הזאת שהקיפה אותנו. יכולים להגיד שאתה מכוער, אבל אם יש לך את המוזיקה, את הכישרון, את הקסם הפנימי הזה, אתה תמיד תנצנץ ואף אחד לא ינצח אותך. בטח לא אנשים מוגבלים שסבורים שאם את לא נראית כמו דוגמנית של בושם יקר, אז לא יכול להיות שדרך העיניים שלו את תמיד תישארי האישה הכי יפה בעולם.
ככה בדיוק אני מדמיינת את השעות הגנובות של צ'רלס וקמילה. שני אנשים מבוגרים שלא מפסיקים לצחוק יחד. שיש להם כזו אינטימיות פיזית שכל מה שהוא רוצה זה לעבור לגור בחושך שבין הירכיים שלה. זה מודל של אהבה שאני רוצה שהילדים שלנו ייראו, מודל של זוגיות שכבר מזמן בשלה השעה שיהיה שם בחוץ, בשנת 2022. לא סיפור אגדות סכריני ומעוות על הנסיכה היפה והצעירה שנישאת ליורש העצר העשיר. סיפור על שני אנשים מבוגרים שאוהבים סוסים וסקס וכנראה שיחות משעממות על פוליטיקה תוך־ארמונית. שניים שרק נראים זקנים כלפי חוץ אבל בפנים הם עדיין ילד וילדה שרצים זה עם זה בדשא. מלך ומלכה־רעיה שמסתדרים מעולה כבר יותר מארבעה עשורים, עמוק בתוך איזה ג'ונגל זוגי סודי של אינטימיות שרק להם יש זכות לבקר בו.
ראש השנה היהודית / זה היה ערב ראש השנה 1957. אני מניח שראש השנה היהודית, כי עובדה שכולם דיברו ביהודית סביבי, והתפללו לפנות בוקר בבקשת סליחות מהבורא. גם סבי, גיבור הסיפור, קם מוקדם. עדיין היה חשוך בחוץ. ביתו שבקריית־ים עמד לא רחוק מהים עצמו, משהו שלא קורה כבר היום. לגור ככה ליד הים זו פריבילגיה (למשל נווה ים ליד עתלית, שבי ציון ליד נהריה או רובינזון באי שלו).
אז רחש הגלים קידם את פנינו כשקמנו בבקרים. וכשהצצתי מהמיטה בסבי חסר הגיל, שמתי לב שהוא קם מהר וללא היסוס.
"למה אתה לא ישן?" שאל וליטף את פניי לפני שיצא להתפלל סליחות. סליח'ס קרא לזה. הייתי אז בן עשר וכבר סחבתי טראומות ילדות שהעירו אותי מוקדם.
סבא מדלג מעל בצלצלים / אני לא בטוח שבעונת הסטוריז המהירים (הסטורי נמחק אחרי 24 שעות) סיפור כזה על נכד וסבא שלו יכול לתפוס. כי למי יש סבלנות בכלל? כולם ממהרים עם הסטוריז שלהם לכבוש את העולם. אבל אני, מה יש לי להפסיד? ממילא במרוצת הזמנים ראש השנה לא הביא הכנסות מיוחדות. וכולם תמיד אמרו: הכול יתחיל אחרי החגים. כלומר נוציא שיר, נקנה אוטו, נחליף בגדים, נחליף רמטכ"ל, או נתחיל לחשוב על מה נעשה בחורף.
תעשה את עצמך שאתה לא שם לב לראש השנה, ניסיתי תמיד לומר לעצמי ולא הצלחתי. אי־אפשר היה שלא לשים אליו לב. היה ויש עדיין בראש השנה משהו ראשוני, חגיגי, אבל גם מטריד, כי אני לא חייב להעמיד פנים שאני מאושר מזה שעוד שנה חלפה ונהיינו יותר משומשים מקודם.
אז כילד שמתי לב שסבא אחז בראש השנה ובכיפור (ופסח) כאילו החגים נולדו אך ורק עבורו ועבורנו. הוא צבע לפני החגים את המטבח של סבתא. הוא דילג מעל הבצלצלים בחצר וקטף אותם בשביל הסלט. הוא הכין את עצמו ואותנו לרגע שראש שנה נוחת, והסאבטקסט היה: מתחדשים. העונות מתחלפות. יש אלוהים בשמיים. "מה אתה רוצה מתנה לחג?" שאל. "ספר חסמבה? נעליים? חולצה חדשה? סידור תפילה לימים הנוראים? ואולי בא לך, ילד, לברך? לקדש? להפגין נגד משהו? להקים מפלגה? בקיצור מה אתה רוצה, ילד?"
"אני רוצה כיפה כמו שלך סבא", אמרתי. אז הוא קנה לי כיפה כמו שלו.
ואז הילד שבי השתחרר. משהו בדומה לאהבה עצמית התגנב לתוכי. הכול מסביב היה נדוש וקיטשי וחוזר על עצמו, אבל ראש השנה נראה לפתע כמו התחדשות. סבא ארז את התפילין והלך להתייחד עם עצמו בבית הכנסת. הוא סובב את חגורת התפילין על היד והסביר לי שעל האצבעות צריך לייצר את האות ש' שזה שדי. אלוהים של היהודים.
הראש של הקרפיון / בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון. זה מה שאני זוכר מהתפילה הגורלית ההיא שלימד אותי אז. אני זוכר גם לחישות מבעבעות, הרות גורל. כמו מלאכים שמתעופפים למעלה ומבשרים את בוא הראש של השנה. כמו הראש של דג הקרפיון שאמא הכינה לחג. ולמען הסר ספק, ראש השנה תמיד היה מבחינתי האבא הגדול ויום כיפור האמא. טוב אולי אני מבלבל את המוח. יאללה, תביאו לי מתנה לחג את הספר החדש של חנוך דאום? אני חייב לצחוק קצת מהחיים. אבל הספר של חנוך נמכר ממנו ישירות ללקוח (עם הקדשה). אז לפחות בחנויות הספרים למיניהן כבר מונח על המדפים הספר החדש (והנפלא) של הבת שלי שיצא לכבוד ראש השנה. קוראים לו "סיפורים מין הפרידה", מאת שירי ארצי. קראתי בו מהתחלה עד הסוף בשקיקה לפני כמה שבועות, ובאופן סובייקטיבי הכי אובייקטיבי אני יכול להגיד שהוא מהמם, חכם, מרגש ומדמיע. כולו על יחסים בין זוגות ומשפחות וילדים.
חוזר מהתפילה / כשסבא חזר הביתה מתפילת הבוקר השמש כבר עלתה. אני מניח שהשעה הייתה בערך שבע וחצי לפי האור בתריסי קריית־ים גימ"ל, ולפי הציפורים שחגו מעל ביתם הוא היה קצת מותש. אני כבר יצאתי מהמיטה וישבתי על הקצה הבולט שלה, מין תכונה שיש לי עד היום. אז הוא הניח את התפילין והסידור בצד השולחן, הוריד את הגרטל - החגורה שלבש על כנף בגדו, הסיר את כובעו ונותר עם הכיפה הגדולה השחורה לראשו. הוא לא היה ש"סניק כי ש"ס טרם נולדה אז. אולי הוא היה אגודה (אגודת ישראל). בוא נגיד שזה לא שינה לי אז. הוא היה סבא שלי וזה היה העיקר.
מביטים בים / "נלך לים לפני שהסתיו יבוא", הציע. אז ירדנו לים ושחינו לא ליד קהל המתרחצים.
הגלים הפכו למלאכי שרת ערב ראש השנה. האבק של הקיץ החל לרדת. עלים החלו לנשור. "אתה מריח את הים?" שאל. "בטח, בטח". הייתי מלוח בעיניים ושיכור מהים. עשיתי סיבוב בחול החם עד שנצרבו לי כפות הרגליים וכמעט דרכתי על חיה שיצאה מהחורים בחול הזהוב.
"זה נחש ים?" שאלתי אותו.
אחר כך התיישבתי והבטתי מסביב, מראה שאני לא שוכח עד היום ושכתבתי עליו בשיר "מביטים בים" מתוך האלבום ירח. לא שוכח, כי שם כשהיינו יחד לימד אותי לפענח משהו מהעולם. "התבוננות שקטה פותחת את גבולות העולמות", כתבה על זה המשוררת אווה קילפי.
"יאללה בוא נחזור", אמר והלכנו ברגל כי לא הייתה לו מכונית מעולם.
לפתע הוא הלך / יש איזו הקלה בחג הזה למרות ההבנה שהוא מסמן שהזמן שעובר לנו בספיד מטורף. אבל למזלי כשהייתי ילד של סבא הייתי כל כך תמים שלא ידעתי את זה בכלל. כלומר צרכתי את הזמן כמו מים מהצינור שלו בחצר. ובלילות הייתי נכנס למיטה וקורא לו כי חרדתי מפני החושך שהשתהה בין הבתים.
כן, הייתי הכי זקוק לסבא הזה בערבי ראש השנה, ואז טראח. בגיל בין עשר ל־11 יום אחד הוא מת לי, ולראש השנה הבאה כבר לא זכה להגיע. סבתא בכתה עליו וגם אמא, ואילו אני הצטנפתי והתיישבתי ליד הים לחכות לו. טוב הייתי בטוח שהפרידה ממנו היא זמנית, כי איך זה יכול להיות שלא יחזור לחיים ואליי? הרי הוא הקדיש את חייו לאלוהים, אז איך אלוהי - הים לקח אותו. "אלה חוקי הטבע", אמרה לי אמא לימים. כמו טרלולים. כמו מסיבות חסרות גבולות עם די־ג'איים.
האם שכחנו? / וככה הוא התיישב על הכתף שלי כל חיי. והוא תמיד יהיה שם הסבא שלי דב (זה היה שמו בהתחלה ובסוף). וכל ראש השנה הוא מנפנף בידיו, מסמן לי משהו. ואני כמובן לא מתעלם מזה ורוצה להגיד לו: סבא, שכחת משהו חשוב. "מה?" הוא ישאל בקולו הרך, ויזיז את הכיפה בתנועה לא רצונית ימינה ושמאלה (כמו שעושה חבר כנסת דתי אחד כשהוא נבוך).
"מה שכחתי נכד?" ישאל.
"אותי", אני אענה לו. "השארת אותי אותי פה לבדי בראש השנה".
וכשהוא ילטף את פניי אבין שלא שכח ולא בטיח. וכפי שאתם רואים, גם אני לא שכחתי. חג שמח.
