עלא דקה היה בביתו כששמע שהעיירה בוערת. מה שהתחיל בדיווח על מתנחלים שהגיעו לחווארה במחאה על הפיגוע שבו נרצחו הלל ויגל יניב ז”ל, הסלים בפראות מבהילה. מהספה בסלון דקה הסתכל בכאוס על המסך, והתמלא בזעם חסר אונים. "כעסתי מאוד", הוא מתקשה גם עכשיו למצוא את המילים. "הרגשתי שהמצב יוצא משליטה. כשמסר של אלימות מגיע ממוקדי הכוח יש לגיטימציה למי שבשטח לפגיעה פיזית בחפים מפשע. יש איזו תחושת עליונות של המתנחלים על הפלסטינים שחיים שם. וזה מסר שמגיע מלמעלה ויש בו זילות של חיי אדם, חוסר ריסון ואכזריות. זו התנהלות מסוכנת שתעלה בחיים של אנשים. וזה משהו שמהדהד כבר החוצה ומגיע לעולם. בחוץ כבר רואים שהמצב אצלנו לא טוב. ואולי חייבים פה התערבות חיצונית כדי שמה שקורה פה יסתיים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
יש כבר מי שניסה להשוות את הפרעות בחווארה להפגנות נגד המהפכה המשפטית.
"בלמחות נגד מהפכה ולשבש את הסדר הציבורי אין שום דמיון למה שקרה בחווארה. בהפגנה אין רצון לפגוע בחיי אדם וברכוש, זו מחאה לגיטימית, ואסור לאבד את זה. צריך להמשיך את המאבק בכל הכוח. יש פה איום ממשי שצריך להתנגד אליו בדרכים חוקיות ולא אלימות, אבל להתנגד באופן אגרסיבי. לעבור משלב הנימוס לשלבים יותר כירורגיים, במסגרת החוק כמובן. רק לא ליפול לרומנטיקה הזאת של הייאוש".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בקרב של דקה נגד הייאוש נראה שדקה מנצח. לפחות בסיבוב הנוכחי. כטיפוס נחוש, הוא מבין את המציאות, אבל מסרב לתת לממזרה לנצח. גם אחרי שסעיפים במהפכה המשפטית עברו בכנסת בקריאה ראשונה הוא סירב לוותר. "בחיים לא דיברתי כל כך הרבה פוליטיקה", הוא כמעט מתנצל. "אבל כנראה אין ברירה. ואני לא קורא לפשרה. אין הידברות. צריך לרסק את היוזמה הזו. גם הדמוקרטיה צריכה לעמוד על שתיים".
סליחה שאני מבאסת, אבל לא נראה לי שההפגנות עצרו את היוזמה של הממשלה.
"ההפגנות באמת לא מזיזות להם. לא יודע למה. המטרה של ביבי היא כרטיס יציאה מהכלא. מה שאני לא מבין זה שהמהפכה הזאת תפגע בחלשים. זאת האירוניה. חלק ממצביעי הימין הם בדיוק אלה. ואגב, גם אם עוד ארבע שנים תהיה ממשלה אחרת לא בטוח שהם יבטלו את החוקים האלה. וזה לא משנה אם זה יהיה שלטון ימין או שמאל! אף ממשלה לא תוותר על הכוח הזה".
בקואליציה טוענים שזאת דמוקרטיה.
"זה ניסיון לכופף את הדמוקרטיה עד למקום שהיא כבר לא דמוקרטיה. הרוב שבחר בממשלת ימין לא ידע שיהיה מהלך כזה ולא מעוניין בו. הרוב בישראל רצה ימין בגלל שהוא מסורתי, ובגלל שהוא לא אוהב ערבים. מה יעשה בן אדם שירצו לקחת לו קרקע חקלאית? מי יגיד למדינה שזה לא סביר? מי יגן על המיעוטים? מי יגן על מי שלא נבחר?"
"הציבור הערבי כבר אדיש בגלל כל המהמורות שהוא עבר, אבל הוא צריך להתעורר כי יש פה איום ממשי שצריך להתנגד לו. צריך לעשות את זה בדרכים חוקיות, לא אלימות, אבל להתנגד לו באופן אגרסיבי. בסופו של דבר אם מישהו יידפק מהרפורמה המשפטית הזאת אלו יהיו בעיקר מיעוטים"
הזכרת מיעוטים. בוא נגיד שהערבים לא ממש נהרו לקלפיות בבחירות האחרונות.
"הציבור הערבי עדיין סקפטי כלפי כל דבר שקשור לישראל. הוא אומר קודם באתם לאיים עלינו בליברמן, עכשיו הבאתם את בן גביר. כל פעם הבאתם בן אדם אחר שבא לאיים עלינו. וזה ציבור שכבר אדיש בגלל כל המהמורות שהוא עבר. אבל זה ציבור שצריך להתעורר כי יש פה איום ממשי שצריך להתנגד לו. לעשות את זה בדרכים חוקיות, לא אלימות, אבל צריך להתנגד לו באופן אגרסיבי. ההפגנות צריכות להזכיר שלציבור יש כוח והציבור הערבי צריך להבין שהוא חלק מהמאבק. וזה מתחיל לקרות, כבר מתחילים להבין שבסופו של דבר אם מישהו יידפק מהרפורמה המשפטית הזאת אלו יהיו בעיקר מיעוטים".
אין רגעים שאתה אומר עד כאן, אני עוזב את המדינה?
"אני ברגע כזה עכשיו. אני בוחן את האפשרויות שלי. אבל גם אם אני אעזוב, ההורים שלי יישארו פה. ואני רוצה שהם יהיו מוגנים. רוב הזמן אני חייב להגיד שאני לא נכנע לרומנטיקה הזו של הייאוש. כל עוד אני חלק מהקרב נגד המהפכה הזאת אני אופטימי. אם אני אגיד שהכול נגמר אז אני לא אהיה פה. ואני הבנתי מזמן שאו שאני פה או שאני לא פה. אין אמצע. ואם אני פה אני איאבק על המקום שלי בכל דרך אפשרית".
בחורף 2023 דקה הוא אחד השחקנים העסוקים בישראל. אחרי שנים של עבודה קשה במכרות הפחם של המקצוע הוא צבר מנעד תפקידים מרהיב, שמסרב להכנע לטייפקאסט כזה או אחר: ממחבל פלסטיני ועד סטלן יהודי בסדרות כמו “פאודה”, “פמת”א”, “תאג”ד” ו”בלאדי מורי”. בישראל קיימת קסטה מצומצמת של שחקנים שאוטומטית נלקחים בחשבון בתהליך ליהוק. בגיל 28, דקה מאוד קרוב לשם. במאים שעבדו איתו מספרים על יכולות משחק מרשימות. התסריטאי והיוצר יוסי מדמוני, שעבד איתו לאחרונה על הדרמה “איסט סייד”, אפילו כינה אותו “שחקן פנומנלי”.
“מה שמיחד את עלא משאר השחקנים הפלסטינים זה המטען שהוא מביא איתו לתפקיד”, אומרת יוצרת שעבדה עם דקה. “הזיקה שלו לחברה הישראלית וההבנה שלו בתרבות ובניואנסים שלה מאוד שונה משחקנים פלסטינים אחרים, שמגיעים מחיפה ומנצרת ומביאים איתם זהות מאוד ברורה. עלא הוא שחקן חכם מאוד ומשקיען. כל מה שבמאי מבקש. הוא שם את הרגל במקום ששחקנים פלסטינים לא דרכו בו”.
מעבר לזהות המורכבת, לדקה יש תכונה חמקמקה שקשה להגדיר וקל לזהות: זיקית עם יכולת אלסטית להיכנס לעורן של דמויות שונות לחלוטין. בסדרה “אבירם כץ” זה הגבר הישראלי הנוכל שמרוקן את חשבון הבנק של בת זוגו. ב“איסט סייד” שגם משודרת בכאן 11 הוא גיי פלסטיני ממזרח ירושלים. נראה שדקה מצליח לדלג בחן מעל המשוכה המגזרית. למעשה, עד אליו לא היה שחקן ערבי שהצליח לדלג בין תפקידי מחבל פלסטיני, מאצ’ו ישראלי ועו”ד מלוקק. “כי הוא באמת הגיע במקום ובזמן הנכון”, מאבחנת במאית שעבדה איתו מספר פעמים. “ובניגוד למה שרואים בדרך כלל בטלוויזיה הישראלית - נגיד בריאליטי שיש איזה מתמודד פלסטיני שהוא קישוט חמוד - עלא הוא לא קישוט. הוא יכול להיות משלנו אבל גם משלכם. ככה הוא גם נתפס בתעשייה, וזה לדעתי גם מסע שלו עם עצמו”.
כמי שגדל והתחנך במסגרות שבהן היה לא פעם הערבי היחיד, דקה נמצא בדיאלוג מתמיד בין הזהות שלו כערבי מוסלמי לזהותו כישראלי. ככזה, “איסט סייד” היא מקרה בוחן למה שקורה לו בלבב פנימה. מומי בן דהן (יהודה לוי) הוא איש שב"כ לשעבר שמתפרנס מתיווך בין עמותת ימין שלהוטה ליהד את מזרח ירושלים, לבין התושבים הפלסטינים. הפרק הראשון - שרובו אגב בערבית, לא דבר שכיח בפריים־טיים הישראלי - הוא אגרוף בשיפולי הכרס המקומית וחובבת ההדחקות. דקה מגלם את מחמוד, צעיר מוסלמי וגיי בארון, שגר עם אביו האימאם בבית שמבחינת עמותת הימין הוא פנינה נדל"נית נחשקת. הוא משת"פ של השב"כ, שסוחט אותו על רקע נטייתו המינית ובתמורה למידע מספק טיפול רפואי לאביו החולה. מערכת היחסים בינו לבין מומי, שהפעיל אותו בעבר וסוחט אותו למכור את ביתו בהווה, תסתיים בכי רע, כי במציאות הישראלית אי־אפשר אחרת. אלה הם חוקי הפורמט.
"זה סיפור שהכרתי, אבל אני לא חושב שהבנתי עד הסדרה כמה הוא גדול", הוא אומר. "זה ניסיון לאומני להוציא את המוסלמים ולהכניס יהודים על בסיס ניצול של חולשה כלכלית, האנשים שגרים שם לא מבינים שהם יושבים על נכסים ששווים עשרות מיליונים, והם במצוקה כלכלית והכסף מסנוור. וזה הוָו שהעמותות נתפסות עליו למשוך החוצה את הדיירים. ויש ברשות הפלסטינית סימון של האנשים שמוכרים ליהודים. והאנשים האלה מוקצים. כי באיזשהו מקום הם מאפשרים לכיבוש להיכנס אליהם לבית.
"מחמוד כלוא שם עם אבא דועך, ומרגיש שהוא לא גבר בגלל הנטיות המיניות שלו. הוא יגדיר את עצמו פלסטיני, חד־משמעית. אבל אני חושב שהזהות המינית שלו יותר משמעותית. יש חבר'ה שאני פוגש ממזרח ירושלים שאני קולט שהם מהקהילה - אני כבר מספיק זמן בתל־אביב כדי לקלוט שהם מהקהילה - ואני רואה שהם חיים את החיים שלהם. אבל באיזשהו מקום הם צריכים לשים מסכה כשהם חוזרים הביתה. ככה אני הרגשתי כשהתחלתי להיות שחקן, אז אני מבין את המקום הזה. בשביל מחמוד, הבן אדם היחיד, למרבה האירוניה, שהוא סומך עליו זה מומו, שמתברר שמנצל אותו. כשאני רואה חוסר צדק, הוא כואב לי".
הכאב של דקה לא נובע רק מתוך אתוס. מדובר גם בעניין משפחתי. "יש לי קרוב משפחה ביפו שיהודים מנסים כל הזמן לגרום לשכנע אותו למכור את הדירה. והוא לא מוכר. אני חושב שביפו צריכים להיות חיים משותפים. כשלא מוכנים למכור ליהודים זו בעיה. מצד שני כשיש דחיקה של ערבים זו גם בעיה, והמדינה הופכת להיות איזה מוציא לפועל - בטח עכשיו - של אידיאולוגיה לאומנית. במזרח ירושלים כמו ביפו עד ההפיכה המשפטית היה למי להתלונן - בית המשפט עד היום היה יכול לפסול דברים על אי־שוויון או חוסר סבירות. מעכשיו הוא לא יוכל לעשות את זה או שיבחרו שופטים שלא יהיו המניעים שלהם לעשות את זה. הם יהיו מונעים אידיאולוגית. אז בירושלים זה ממניע לאומני וביפו זה ג'נטריפיקציה, אבל מה שמשותף לשניהם זה הכסף".
תסביר.
"יש לחצים של בעלי הון שיכולים להיות גם ערבים. אבל כך או כך זה מתחבר עם הון. בסוף זה תמיד מגיע לכסף. כסף מביא איתו את כל הסיבות הרוחניות".
"כל הזמן נשאר בי הרצון להוכיח להורים שאני מסתדר במקצוע שאין אף אחד מהמשפחה שעוסק בו. שאני מפלס את הדרך שלי בלי רפרנס או קליפות של תפוזים ללכת אחריהן. אני רוצה להוכיח להם שאני יודע לאן אני הולך. זה רצון להגיד להם המסע שלי הוא בטוח"
דעתן מאוד, אבל בלי שמץ של טרחנות. מסוגל לדבר על אדוארד סעיד ועל גאנז אנד רוזס באותה בעירה. הוא גדל בבאר־שבע, הבכור שאחריו שלוש אחיות. שתיים מהן, הוא מציין בגאווה פולנית, לומדות רפואה באיטליה. אביו במקור מבאקה אל־גרבייה, אמו מעראבה. הם נפגשו כששימשו כמורים בבאר־שבע, התאהבו ונשארו לגדל שם משפחה. "אבא שלי מגיל 15 לא גר בבית, קודם למד באוניבסיטת חיפה ואחרי זה עשה תואר שני בבאר־שבע. כבר מספיק שנים ניהל חיים מחוץ לכפר, רחוק מהעיניים שמסתכלות עליו, והוא לא היה לא יכל לראות את עצמו חוזר לשם ולמבטים האלה. מי שלא גדל בקהילתיות כזאת רואה בה קסם. מי שגדל בה רואה בה חנק. ברגע שהם קנו בית בעיר הם כבר נשארו שם".
הוא התחנך בקיבוץ חצרים ואחרי זה בתיכון אשל הנשיא. המציאות שבה הוריו גדלו הייתה אירוע שנתקל בו רק בסופי שבוע וחופשות. "הייתה שאלה בהתחלה איפה אני אתחנך, כי שני ההורים שלי בעצם לימדו במסגרות בדואיות מחוץ לעיר", הוא מהרהר. "שאלתי את אבא שלי לא מזמן, האם הייתה איזו שאלה אם להכניס אותנו למסגרת כזאת? והוא אמר, לא ממש. הם לא רצו שנגדל עם איזושהי תחושה שאנחנו מאחור, בשפה, בחברה".
מצד אחד הוא אומר לך תיקח חלק, מצד שני נתן לך שם שלא משתמע לשתי פנים.
"אבל זה לא קשור לאג'נדה. נקראתי על שם משורר בשם אבו אל־עלאא (אבו אל־עלאא אל־מערי היה משורר והוגה דעות סורי. דקה כותב את שמו עם א' אחת). אבא שלי רצה להיות אבו אל־עלא כי מאוד אהב אותו. והשם הזה בידל אותי מגיל אפס. לא יודע אם ההורים שלי תיכננו את זה, אבל יצא שהשם שלי יצר אצלי התמודדות חזיתית עם הזהות שלי. תמיד הרגשתי שישר יודעים שאני ערבי. כבר כשקוראים שמות בכיתה. לא יכולתי להתחמק מזה. יכולתי להתחמק בדיבור, במראה, הייתה לי אפשרות לשחק עם זה. אבל לא בשם. מזה לא יכולתי להתחמק".
מתי הייתה הפעם הראשונה שאתה קולט שהשם מסגיר אותך?
"בכיתה ד', בקיבוץ. לכל ילד הייתה מגירה. על המגירה שלי כתבו את השם שלי, ואיזה חבר בא אליי ואומר לי ‘לא ידענו מה זה השם הזה, לא הבנו’. אז קצת התלוצצנו. אני זוכר ששם נפגעתי. נעלבתי, זה לא לעניין".
7 צפייה בגלריה
''ההורים שלי הם מודל להשראה בשבילי. מבחינתי הם עשו את הלא־ייאמן''. עלא דקה
(צילום: גבריאל בהרליה)
אני תוהה לגבי רגעים שכילד אתה מרגיש את השוני מלבד בשם שלך. אתה זוכר את עצמך, נגיד, הולך לבתים של חברים ופתאום מבין כמה הבית שלך שונה משלהם?
"בטח. הסטייט אוף מיינד היה אחר. הבנתי שהבית שלי הוא אחר מבתים אחרים. ההורים שלי רואים ערוצים בטלוויזיה בערבית, בסלון. לא אשקר, הרגשתי איזה שוני. גם בשפה, בזה שלהורים שלי יש מבטא. אני חושב שילד תמיד רוצה להידמות לילדים אחרים. היה לי קשה בתור ילד. היחס של החבר’ה שמתייחסים לשוני של הבית שלי. הרי ברגע שילדים תופסים איזה משהו שונה אז הם ישר מצביעים עליו".
התביישת בהם?
"כואב לי להגיד עכשיו שהתביישתי, אבל אני חושב שבאיזשהו מקום כן. היום ההורים שלי הם מודל להשראה בשבילי. מבחינתי הם עשו את הלא־ייאמן. לגדול בעיר זרה, לגדול בשפה לא שלהם, להתנהל בשפה לא שלהם, לעשות תואר במשפטים - גם אבא שלי וגם אמא שלי".
כעסת עליהם על הבחירה הזו, לגדל אותך בזהות כפולה? זה קצת לא כאן ולא שם.
"לא הייתה לי מספיק מודעות לכעוס. מה שנשאר מזה זה חוסר הביטחון שלי בערבית. אני בוחר את המילים. נורא מביך אותי לטעות בערבית".
למה? כי זה מוכיח שאתה אאוטסיידר?
"כי זה מוכיח את הזרות שלי באיזשהו מקום. זרות מבית. אני זוכר שנסעתי לריאיון בחדשות ולפני המגישה ראיינה את איימן עודה".
טוב, גם אני לא הייתי רוצה לדבר אחריו. הוא מרהיב עם מילים.
"עוד לפני התשובות שלו, לא הבנתי את השאלות שהיא שואלת! זה היה בערבית ספרותית, ובספרותית אני חלש. יצאו לפרסומות. באתי אליה, אמרתי תקשיבי, תגידי לי עכשיו מה את הולכת לשאול אותי, אני אשחק כאילו אני מופתע מהשאלות".
מה שנקרא תיראי מופתעת.
"תירגלתי את התשובות. נכנסים לאולפן ואני צריך לזכור את הסדר של השאלות. ואז אני עונה על השאלות. ובסוף היא שואלת אותי שאלה שהיא לא אמרה לי עליה קודם. לא הבנתי מה היא שואלת. והחלטתי שאני לא עונה על השאלה הזאת אלא ממשיך לדבר. בקיצור הקושי שלי בערבית שמביך אותי וכנראה יביך גם את כל המשפחה שלי שתקרא את הריאיון הזה, זאת בעיה".
השתכנזת, כמו שאמסלם היה אומר?
"כן. אבל אמסלם הוא המשתכנז הכי גדול מכולם עם שעון הקרטייה שלו. אני לא מכיר אף אחד עם שעון של 20 אלף שקל, גם אם יש לו כסף. אני לא מצליח להבין את זה, מה הקטע בלשים עשרות אלפי שקלים על שעון? מה יש בזה? זה רק מראה לך את השעה!"
יצא לך לנסוע למשפחה שלך בבאקה ובעראבה? מעניין אותי איך החיים האלו נראו לך כילד מבאר־שבע שלומד בקיבוץ.
”כן, לא רציתי לחיות שם. לא רציתי ללמוד בבית ספר ערבי, זה נראה לי כמו חיים אחרים. מובן מאליו שאני קשור אליהם, אבל אלו לא החיים שלי”.
כלומר?
“החיים שלי כרגע זה להצליח להיות בזרות. בזה אני מתעסק: להצליח להיות זר. אני המרגל שהתרגל (שיר של מאיר אריאל - גב”ח)”.
אבל אתה בעצם המרגל שהתרגל בכל מקום. בכל מגזר.
“היום? כן. בגלל שאני כבר כל כך הרבה שנים בחברה היהודית, אז כשאני נכנס לחברה הערבית אני באיזשהו מקום מרגיש כאילו זו עבודת משחק”.
לא הבנתי. אתה משחק תפקיד כדי להיות אותנטי בצד הערבי?
“באיזשהו מקום, כן. אבל לפעמים גם כשאני בחברה יהודית. בשני הצדדים אני תמיד הזר הכי לא זר שאפשר להיות”.
כבר כמתבגר הוא ידע שהוא רוצה לשחק ולשיר. מה שהתחיל באודישן ב”דה וויס” ("פגשתי את אביב גפן, לא חושב ששאלתי למה הוא לא הסתובב"), המשיך בבית ספר למשחק, למגינת ליבם של הוריו שרצו שהילד יהיה רציני. המוזיקה נשארה תחביב (כולל התנסויות בהיפ הופ, חפשו בספוטיפיי), המשחק הפך לחיים עצמם. “אבל עד היום, את רוב הכסף אני מוציא על דברים של מוזיקה, גיטרות וכאלה”, הוא מודה במבוכה.
"אבא שלי לא הבין את זה. הוא בא מדור כזה, שילד שמקבל 50 זה ילד שלא בא לשיעורים. זה ילד שמזלזל. אני הייתי ילד יחסית בסדר, תמיד כולם דיברו על הפוטנציאל הלא־ממומש. היו לי קוצים בתחת. אמרתי פעם לאבא שלי: אולי אני אקח ריטלין. שאל אותי: למה? משהו לא בסדר בך? תחשבי בן אדם עו"ד עם תואר שני בפיזיקה. הוא גם סיים בהצטיינות. היה לו קשה שהבן שלו לא בסדר".
זה דור כזה. אבא שלי אומר שבן אדם שהוא לא פסיכי, לא צריך פסיכולוג.
"בדיוק. היום אני חושב שהיו חסרות שיחות על קושי, שיתוף של זה שקשה לי בבית ספר. זה נגיד ההבדלים במנטליות. אני רואה הרבה פעמים חברים יהודים שלי משתפים בקשיים את ההורים, ואני רק משתף בהצלחות".
אתה זוכר את הרגע שהם עברו ממצב של חוסר הסכמה על הבחירה המקצועית שלך - לגאווה?
"בטח. בשנה השלישית בגודמן (בית ספר למשחק - גב”ח) אבא שלי הזמין את הדוד שלו, איש נחשב במשפחה. המשפחה של אמא שלי באה מהצפון, שלוש שעות וחצי נסיעה. זה נתן לי את האישור. היה לי חשוב שיראו מה אני עושה ושאני טוב בו. עד היום אני רוצה להראות להם את זה. שהמקצוע המוזר, המטורלל, ההפכפך הזה - אין עבודה, יש עבודה, חוסר אונים, הוואדי והפסגה - הכול חלק ממני ואני לא יכול לעשות משהו אחר".
אתה זוכר רגע שהם לא הסכימו עם בחירה מקצועית שלך בגלל האמונות שלהם?
"כשראו לי את התחת בסדרה 'מונא' - היה לאמא שלי משבר. היא צילצלה אליי ולא אהבה את זה. היא מאוד אוהבת אותי אבל היא גם דתייה. למדתי שם שאני צריך להגביל דברים בעירום, רק אם זה ממש מוצדק. בשביל לשכנע אותי לעשות את זה היום זה צריך להיות שווה את זה. ואגב, אני עדיין מביא להם רק הצלחות. הם אולי כבר לא שם היום, הם כן מוכנים להקשיב לקשיים. לי עדיין קשה לשתף".
אולי כי אתה מרגיש שהציפייה שלהם ממך היא שתהיה יותר טוב מהם. מוטל עליך העול להצליח.
"עברתי משבר לאחרונה עם הזוגיות שלי ושיתפתי את אבא שלי במשבר. היה לו קשה לאכול את זה... אמרתי לו אבא, אנחנו במשבר, לא יודע מה לעשות. הוא אמר רק 'אז אל תריבו'. אני חושב שרציתי ממנו תמיכה, לא פרקטיקה. אבא שלי תומך בי בעניינים פרקטיים, הוא גב לכל דבר. אבל תמיכה רגשית זה דבר שהלחיץ אותו. יש בי גם מובכות בלבקש את התמיכה הרגשית הזאת. וכל הזמן נשאר בי הרצון להוכיח להורים שלי שאני מסתדר במקצוע שאין אף אחד מהמשפחה שעוסק בו. שאני מפלס את הדרך שלי בלי רפרנס או קליפות של תפוזים ללכת אחריהן. אני רוצה להוכיח להם שאני יודע לאן אני הולך. זה רצון להגיד להם המסע שלי הוא בטוח".
כרגע, למשל, הוא הולך לדירה החדשה שלו ביפו, אליה נכנס לאחרונה אחרי פרידה מבת זוגו השחקנית איאן פינקוביץ’, בתו של הבמאי רוני פינקוביץ’ ז”ל. דירה שכורה, בטח שכורה. מה אנחנו, פריבילגים? “התחלתי במרכז תל־אביב, ובכל פעם שאני רואה את האנשים עם מזרני היוגה זורמים לכיווני אני עובר לגור יותר דרומה”, הוא צוחק. אבל עד היום הוא זוכר את העלבון כשבעל דירה שרצה לשכור בכרם התימנים סירב להשכיר לו בגלל שהוא, אתם יודעים מה. “יש לי גם חברים הומואים שלא הסכימו להשכיר להם דירות בתל־אביב. בטח, מה את חושבת? שזה לא קיים? זה קיים. וזה משפיל. יש לך את הכסף, אבל אין לך את הבן אדם שאתה צריך להיות. מאז אני לא רואה שם דירות. ואני אוהב את האזור”.
את הרווקות החדשה הזו הוא עדיין מודד בחשש מול המראה. כמונוגמיסט סדרתי, שלא לומר האיש שתמיד נמצא בזוגיות, זו לא חליפה שהוא מרגיש בה נוח. "היינו זוג שנתיים וחצי. עדיין אוהבים. חברים מאוד טובים. עשינו את הפרידה הכי מדורגת ונעימה ומכילה. מההתחלה אמרנו שאנחנו לא נטרוק דלתות. היא אדם מדהים. אני מעריץ אותה".
אז מה קרה? לפעמים אהבה זה לא מספיק?
"בדיוק. בסופו של דבר לא ראינו את אותו עתיד לקשר ושם הדברים נפלו. אני עוד אופטימי ביחס לזה. אני מקווה שאהבה היא משהו שמציל אותנו. זה יהיה מוזר לחיות לבד, אני לא רגיל לזה, עוד לא ישנתי בדירה הזו לילה. אבל אני מקווה להתאחד לתוך הדבר הזה".
פסיכולוגיה בשקל: תגיד למה כל החברות שלך יהודיות? איך זה שלא הייתה לך חברה אחת ערבייה? אתה מחפש שיהיה לך קשה?
"אני מאוד אוהב שבת הזוג שלי שונה ממני. ובאמת מספר פעמים נוצר פער שאני מתקשה להתגבר עליו. מעולם לא הייתי בזוגיות עם מישהי מהמגזר, לא בגלל אג'נדה אלא כי ככה זה. בסופו של דבר אתה לא בוחר במי להתאהב. הלכתי לאיפה שהלב שלי הביא אותי ואני לא מתחרט על כלום".
מה עם טינדר? דייטים? זה מוקדם מדי?
"לא ממש. אני חייב רגע התרככות. אם אני אכנס לאטמוספרת הרווקות, החללית שלי תתחמם ותתרסק על כדור הארץ. הגרביטציה הזאת עדיין זרה לי".
אגב, שמעתי עליך משהו מצחיק: שאתה יודע לזהות אנשים לפי כפות הרגליים שלהם.
"מה יש להסביר? זה לא כזה תמוה. אני רואה כף רגל כמו פנים. זו יכולת שיש לי מאז שאני ילד. לפעמים הייתי מחמיא לבנות על לק וזה היה מאוד מוזר, ומאוד לא סטרייטי. אבל אני גם מדבר לעצמי. אני אפילו עונה לעצמי. יש בן אדם בתוכי שמדבר אליי. שואל אותי שאלות, מקשה עליי. זה הקול הביקורתי שלא עושה הנחות. אם אני תקוע עם מחשבה שאני לא מצליח להיפטר ממנה אני עומד על הראש. אני מציע לכולם לעשות ככה".
