פקק של שעת אחר הצהריים בכביש 1 מזדחל הרחק מתחת למרפסת הגן השקטה בשכונת נוף הרים שבמבשרת ציון. לא תמיד ראו אותו מכאן. בקיץ שעבר השתוללה שריפה גדולה בוואדי. "האש הגיעה עד לפה", גרוסמן מצביע ממש על קו המרפסת שלו "ממש עד הבית ואז, פשוט הסתובבה וחזרה כלעומת שבאה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
התפלאתי שיש לך ווטסאפ. ציפיתי לדמותו של הסופר המתבודד שניתן יהיה להשיגו אך ורק בטלפון קווי.
"או יוני דואר. אני מצויד לגמרי בכל מה שצריך ואני מאוד נהנה שחושבים שאין לי את כל הדברים האלה".
זה משרת את התדמית?
"זה משרת את זה שאני אוהב שיש לי חיים פרטיים".
לא מעט אנשים רוצים נתח מחייו הפרטיים של דויד גרוסמן. רבים אחרים רוצים לשמוע ממנו הצהרות ועמדות. אבל הסופר האהוב, חתן פרס ישראל ופרס מאן בוקר הבינלאומי, מעדיף דווקא לדבר על חתולים. יותר נכון, על חתול אחד מסוים. כעדת חתולי רחוב עם הגעת המאכילה הנחמדה שלהם מעבר לפינה, נדמה שספרים על חתולים מתרבים ומתגודדים על מדפי החנויות. החתולים הם גיבורי השעה הזו, כוכבים באינטרנט ובספרות. אולי זו הקוליות שלהם, שניצבת אל מול עולם חנפני, אולי זה המסתורין המסוים בתקופה של שקיפות ושיעמום, ואולי פשוט קל יותר לגדל אותם בדירות קטנות ועם שעות עבודה ארוכות. הם לא באמת צריכים אותנו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
לגל הזה מצטרף ספר הילדים החדש של גרוסמן, "אין פה רגע בלי חתול" (הוצאת עם עובד), ספר מאיר ופתוח, הרבה פחות בלוזי מספריו האחרונים לגיל הרך. "התעוררתי בוקר אחד עם המשפט הזה: אין פה רגע בלי חתול. אין לי מושג מאיפה זה בא, אם זה היה המשך של איזה חלום... פשוט התנגן לי: 'אין פה רגע בלי חתול', יש לזה איזה מקצב כזה שלא יכולתי לעמוד בפניו".
גם מעיין, הילדה שבספר, ששמה כשם נכדתו, מתעוררת עם המשפט הזה. היא מגיעה לגן הילדים ומגלה שכל ילדי הגן חלמו את אותו החלום. אצל כולם הופיע אותו החתול, צהוב עם עיניים כחולות, שאומר את המשפט הזה. בסופו של הספר אכן מגיע לגן בן דמותו של, חתול שפם ודם ברבים מספרי הילדים שלו, הקו בין חלום למציאות, בין הדמיוני לגשמי, אינו ברור.
4 צפייה בגלריה
''להיות ילד, בסופו של דבר, זה מצב מאוד־מאוד בודד''. דויד גרוסמן
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מזהים אותך יותר עם כלבים, בעיקר בגלל דינקה מ"מישהו לרוץ איתו", אתה בכלל חתולאי?
"לא, הרבה יותר כלבאי. אבל אין ברירה כי החתולים בכל מקום. אם תלכי פה ותעשי שלוש פעמים את האות סמ"ך, יתקבצו אלייך לפחות שלושה־ארבעה חתולים. אני יכול להבין למה הם מעוררים כל כך הרבה סקרנות. יש בהם איזו חידה, הם כל כך בתוך עצמם. זה לא שהם אדישים לסביבה כמו שזו חיה עם אינטרס, אינטרס מאוד ברור שאתה יכול להשתלב בו, ואז הם נורא חמודים והם מתקרצפים בך, ואתה יכול להחמיץ אותו ואז הם או אדישים או עוינים אליך".
מה שסיפרת, על החלום, זו בדיוק ההתחלה של הספר. אתה עצמך הילדה שבספר.
"אני הילדה שבספר".
החלום שלך/שלה מתגלה כחלום של כל הילדים, איזה תת־מודע משותף. מה עומד מאחורי הרעיון הזה?
"אין לי תשובה".
אבל צריך משהו לכתוב בעיתון.
"אני ממש לא יודע. לא מצאתי תשובה לשאלה הזו, כי באמת, זה מוזר... אולי זה מראה שעד גיל מסוים ילדים מתחברים זה לזה באמצעות איזה תדר שאנחנו המבוגרים כבר לא קולטים אותו, כמו שכלבים מגיבים למשרוקית כלבים שרק הם שומעים אותה. הגננת למשל, מאיה, לא שותפה וזה מעצבן אותה, איך זה יכול להיות? פתאום היא נחשפה לזה שהילדים שומעים דברים אחרים, רואים דברים אחרים, שיש להם הוויה משלהם".
אבל אתה עצמך לא מבוגר כזה. אתה כן מחובר לתדר הילדי. אתה סופר המבוגרים שיש לו הכי הרבה גיבורים ילדים, חלק מספריך מוגדרים כמיועדים "לנוער ולמבוגרים", וגם המבוגרים שלך נמצאים תמיד עם רגל אחת או עם חלקים גדולים מהנפש בתוך עולם הילדות.
"אבל אני צריך לעשות מאמץ כדי להיות מחובר לתדר הזה: לוותר על כל מיני דברים, לתת לתדר הזה להשתלט עליי, זה לא הולך בקלות. אבל נכון: אני אוהב לכתוב על ילדות, אני מרגיש מחובר לילדות שלי, לילדות של הילדים, ולילדות של הנכדות שלנו עכשיו. אני מרגיש שבנדיבותם, ילדים נותנים לי איזו דרך, איזה פתח להיכנס בו".
"אני לא קורא אף ספר שלי אף פעם. פעם אחת, כשיצא 'יש ילדים זיגזג' בהולנד, נסעתי לשם כדי להתראיין עליו. פתאום בדרך חשבתי שההולנדים הם עם רציני, הם בטח קראו את הספר דף־דף ואני הרי לא זוכר אותו כי חלפו יותר מעשר שנים מאז שכתבתי אותו. סיימתי לקרוא אותו והיו לי ממש דמעות! זה סוף נורא מבכיא, זה תפס אותי לא מוכן"
מה בך פותח את הצוהר הזה?
"אני זוכר בצורה חריפה את הילדות שלי. אולי לאו דווקא פרטים, את האווירה, את מה זה להיות ילד. אבל צריך להיות הוגן: אני זוכר מה זה להיות ילד מסוים. יש ילדים לגמרי אחרים מהילד שלא מרפה ממני, ששוב ושוב מבקש להיכתב. בדרך כלל זה ילד שהוא בודד, ילד שרוצה להיות חלק מקבוצה, מכיתה, מחבורה, אבל גם בסופו של דבר הוא לא רוצה להיות חלק מהם. המקום הטוב לו יותר הוא המקום של היות לבד. בכלל, אני חושב שלהיות ילד, בסופו של דבר, זה מצב מאוד־מאוד בודד, כי אתה עדיין לא מצויד בכל הכלים שעוזרים לך להסתגל ולהשתלב בחברה שאתה רוצה להשתלב בה: אתה לא מכיר את הקודים, לא של הקרבה, לא של המשפחה, לא של השפה, רק לאט־לאט תרכוש את הדברים האלה, ובמקביל תאבד גם מיומנויות ילדיות ראשוניות. אני תמיד זוכר, וגם כתבתי את זה ב'שתהיי לי הסכין', את הרגע הזה שהילד שלך אומר את המילה הראשונה. אני זוכר אותו משלושת ילדיי, כשהם הסתכלו ואמרו - אור, מים. ברגעים האלו גם נורא שמחתי וגם חשבתי, מי יודע כמה אלפי סוגי אור הילד מאבד, מרגע שהוא החליט לכלוא את כל שפעת האורות — האור על הלחי שלך, האור על כוס הקפה, האור שבא מבחוץ, האור על העיניים של החתול - והוא לכולם קורא במילה אחת, סוגר את הכול בתוך תיבה אחת. אז אני חושב שכשאני כותב על ילדים אני מנסה לחזור אל המקום שבו עוד לא הייתה התיבה האחת הזאת. שהכול היה אפשרי, שהכול היה פתוח ומפולש".
אתה זוכר את הילדות שלך בתור משהו שדומה למה שתיארת? את ריבוי האפשרויות ואחר כך את סגירת הספקטרום, את האורות הרבים לפני שהפכו לאור אחד?
"יש רגעים שאני זוכר שקרו. קשה למלל את זה. אני זוכר למשל שרציתי שמשהו יתרחש. משהו שהיה נורא חשוב בחיים שלי, אני אפילו לא זוכר מהו, והייתי צריך מילת קסם כדי שהוא יבוא. גרנו אז בבית מזמיל, היום קוראים לזה קריית היובל - שכונה של מהגרים ועולים חדשים ופליטים והבניינים היו מין יציקת בטון ששמו אותה על האדמה. בבית שאני גרתי בו הייתה איזו מגרעת כזו, בין תחתית הבית ובין האדמה, ואני הייתי נכנס שם בפנים, בדיוק הספיק לי, ילד קטן במיוחד. ואני זוכר את עצמי יושב שם וממלמל - אל תצחקי - 'קזבובו ולומומבה', 'קזבובו ולומומבה'. קזבובו ולומומבה היו שני ראשי שבטים עוינים בקונגו שנלחמו זה בזה ושחטו זה את זה במשך שנים ארוכות. אני לא ידעתי את זה כמובן, רק אהבתי שאומרים בחדשות קזבובו ולומומבה, כמו מילת קסם כזו. אני זוכר את עצמי יושב וחוזר ולוחש בדבקות ורצינות כזו: קזבובו ולומומבה, קזבובו ולומומבה. אני לא זוכר אם זה הגשים את המשאלה, אבל אני זוכר את ההרגשה, את הרגע שבו אני יכול להשביע את העולם שהוא יעשה משהו בשבילי".
אז אולי "אין פה רגע בלי חתול" זה מן קזבובו ולומומבה.
"וגם: אין פה רגע בלי פלא, אין פה רגע בלי התגלות".
לילדיו שלו יצר גרוסמן לחשים, וגם טקסים. סדרת ספרי איתמר, במידה רבה, נוצרה בעקבות הרפתקאות אב־בן עם בנו הבכור, יונתן. "טוב, לא שלחתי אותו באמת בדואר, אבל למשל לוכד החלומות - ככה זה היה, ממש כמו בסיפור: עם סדין ומקל מטאטא, וקשרתי את כל העסק למיטה של הילד. זה נתן לו כנראה תחושה של שליטה בגורלו, אפילו בחלומות שלו, ואחרי כמה לילות פשוט לא היינו צריכים את זה".
כזה אבא היית? כל הזמן דאגת לייצר קסם, מהבוקר עד הערב?
"לא, לא, זה היה הופך אותי לאבא טרחן ומייגע. הרבה דברים לא יכולתי לתת לילדים שלי: אני גרוע בעפיפונים, שחייה למרחקים ארוכים, דברים כאלה, אבל הדבר הזה - שיש דמיון, שיש עולם שהוא אחר, שהוא לא העולם הקשיח, העובדתי - את זה אני חושב שנתתי להם. את ההנאה מזה, את המשחקיות. כשהנכדות מגיעות אלינו, הגדולה עולה מיד למעלה לקומה של המחשב וכותבת, פשוט כותבת, סיפור שהשאיפה שלה שהוא יהיה מאוד־מאוד ארוך. גם מעיין מכתיבה לי מה לכתוב, הן שתי ילדות מלאות דמיון".
הן רוצות להיות סופרות, כמו סבא?
"זו שאלה שאף פעם לא נשאלה. אבל אני מקווה בשבילן שלא".
למה? החיים שלך לא טובים, כסופר?
"הם טובים. אני קם בבוקר, שמח, יודע שיש לי כמה שעות עכשיו של כתיבה, של דמיון, של לעשות משהו שאני אוהב. גם אם אני תקוע שנה או שנה וחצי ואין התקדמות, בכל זאת איזו עבודת נפש נעשית. בעיקר אני עוסק בחומרים שהם רלוונטיים לי. אני חושב כמה אומללות יש אצל אנשים שנידונים, בגלל כל מיני דברים, לעשות דברים שהם לא רלוונטיים להם, שאפילו מעוררים בהם רתיעה או סלידה. סופר - או אמן בכלל - עוסק בחומרים שהכי שייכים לו והוא שייך להם. גם אם בהתחלה, כשאני כותב ספר, יש רעיון שאני לא מבין מה לי ולו, מה הוא בכלל נדבק אליי, הסיפור הזה, הרי לאט־לאט, ככל שאני הולך וכותב, אני תופס שלא רק שהוא קרוב אליי, אלא שבנפשי הוא, שאני פה מקבל הזדמנות לנסח דבר שלא יכולתי לנסח בשום דרך אחרת, ושבסוף הספר הזה, משהו, אפילו אם הוא לא יהיה פתור, החידה שבו תהיה כתובה בצורה מובנת לי יותר. ואני אדע שהייתי שם, במקום הזה, שבו נפתרות החידות האלה. זו עבודה של שאלה תמידית, על דבר שהוא מהותי לי, ליבת החיים שלי".
"כל ילד הוא עולם מלא וצריך להיאבק על זכותו להיות כזה גם אם הוא במקרה לא שייך לעם שלנו", אמר גרוסמן עם הצטרפותו בשבוע האחרון לוועד המנהל של עמותת אליפלט למען ילדי פליטים, אחרי שב־2018 תרם לעמותה את כספי זכייתו בפרס ישראל.
האמפתיה הכמעט נפשעת שלך נוכחת לא רק בכתיבה שלך, אלא גם בפעילות החברתית. בעצם, גם הפוליטיות שלך נראית לי תמיד כנובעת, בראש ובראשונה, מאמפתיה.
"זו הגדרה שמשמחת אותי מאוד. כמעט בכל ספר אני נמשך אל המקומות שבהם יש אנשים שתקועים באיזו סיטואציה, או סיטואציה שלהם עם עצמם, או ביחסם אל הזולת, או שני עמים שמתנגחים מצח אל מצח, וכל אחד מאיתנו יש לו איזה נרטיב - גם זוג נשוי, גם הורים מול ילד — לכל אחד יש נרטיב. נרטיב זו מילה מתועבת בעיניי, בשבילי נרטיב זה סיפור אנושי שנקרש, שקפא, ואני חושב שמה שאני מנסה לעשות בכתיבה זה למוסס את הנרטיב הזה, הקרוש, עד למקום שבו הוא הופך להיות סיפור אנושי. שם אני מבין פתאום. דווקא את הדבר הקל יותר להבנה, את המקומות הקרושים, המאובנים, זה מעורר בי לא רק רתיעה אלא גם מין פחד. בכל פעם שאני נתקל בהתאבנות של מישהו, בהתעקשות, באיזה חוסר דקות של מישהו - זה קשה לי.
"דווקא במקומות הפגיעים יותר, הראשוניים יותר, שם טוב לי, שם אני מבין, או יכול, או מנסה להבין. שככל שהעמקתי כתוב, גיליתי שאני לא יודע אם זו תכונה שלי אבל אני רוצה שזו תהיה תכונה שלי, אני רוצה להבין מה זה להיות אדם אחר. לא לפלוש לתוך אדם אחר, אלא להיפלש על ידי אדם אחר. כלומר לנסות להפסיק להיות קפוץ בפני האפשרות שאדם אחר יתרחש בתוכי. לדעתי זה הדבר שמניע אותי בכתיבה. אני גם כמובן רוצה להבין משהו בי דרך האנשים שאני כותב עליהם, גם אני חתול עם אינטרס".
אני לא בטוחה שאני מסכימה איתך, שאם מישהו עוסק בכתיבה או באמנות, הוא חסין מסלידה.
"לא, אבל לפחות הוא ניסח לעצמו את מה שמעורר בו סלידה, והוא עשה את זה במילים שלו, ולא השתמש במילים שאחרים הציעו לו או כפו עליו. אני חושב נניח על 'הזמן הצהוב': כשהתחלתי לכתוב אותו - כשיצאתי בפעמים הראשונות אל השטחים הכבושים - לא היו לי מילים משלי לתאר את הסיטואציה הזו, כי את כל השפה שמתארת אותה הלאים המצב; הלאימו המשטרה, הצבא ומשמר הגבול והעיתונות לא במעט ומערכת המשפט, והרגשתי שהניסוחים שנותנים לי לא מספיקים לי, הם לא מעבירים את כל ההסתעפויות, את כל השכבתיות של הסיטואציה ושאני צריך לתת לזה את המילים שלי. הרגשתי בעוצמה את הצורך לתת את המילים שלי כי זה מה שייצור את האינטימיות ביני לבין הסיטואציה, שאני אוכל לנסח אותה, שאני לא אהיה בשממה המילולית הזו שעד עתה הקיפה אותי.
"באופן מסוים זה נכון גם לגבי מה שקרה עם אורי, עם הבן שלי. מהר מאוד הבנתי שהמילים שאנשים נותנים לי, והמילים שבהן אנשים מדברים על שכול, לא טובות לי, לא מדברות על השכול שלי, ולא נותנות לי הבנה עמוקה יותר של מצבי. ואז כתבתי את 'נופל מחוץ לזמן'. הרגשתי שאני חייב לתת את השמות שלי למצב הזה, שבסופו של דבר הוא נטול שם, אבל אני רוצה להגיע עד כמה שאפשר קרוב אל המקום הזה, נטול השם: לא להעמיס עליו יותר מדי ולא לברוח ממנו, אלא להיות שם במילים שלי. לפעמים זו החירות היחידה שיש לבן אדם, לנסח את הטרגדיה שלו במילים שלו. ולא במילים שמישהו אחר הציע לו או עשה עליו איזו מניפולציה. מניפולציות פורחות להפליא בסיטואציות קיצוניות של כיבוש, של אבל; החירות הזו לא תמיד נמצאת. אני עכשיו בתהליך שבו המון־המון זמן שאני מחפש את השפה שלי, את המילים שלי לסיטואציה. זה לא בא בקלות כי הנפש היא גם חתול, גם לה יש אינטרסים, היא לא רוצה להיחשף למכאובים שיש בניסוחים בוטים לפעמים, חסרי חמלה לפעמים, כי כשאתה עושה חקירה אתה לא יכול רק לרחם או רק להתחשב ולחבוש את הפצעים".
המילים שיוצאות ממך עלולות להבעית.
"כן. אולי בגלל זה אני לא קורא אף ספר שלי אף פעם. באמת. בכל ספר יש קטע או שניים שאני יודע לקרוא בהזדמנויות חגיגיות, וזהו. פעם אחת, כשיצא 'יש ילדים זיגזג' בהולנד, נסעתי לשם כדי להתראיין עליו. פתאום בדרך חשבתי שההולנדים הם עם רציני, הם בטח קראו את הספר דף־דף ואות־אות ואני הרי לא זוכר אותו כי חלפו יותר מעשר שנים מאז שכתבתי אותו. בקיצור, התחלתי לקרוא וסיימתי לקרוא אותו באוטובוס שהסיע אותנו מהמטוס, והיו לי ממש דמעות! זה סוף נורא מבכיא, זה תפס אותי לא מוכן".
החיים שלך כסופר בינלאומי מצליח הם כמו של נשיא מדינת דויד גרוסמן? אתה נוסע הרבה?
"נסעתי המון לפני הקורונה ואחד הדברים הטובים שקרו בקורונה זה שהבנתי כמה אני עייף ממסעות ורוצה להיות בבית, ומאז אני באמת נוסע הרבה פחות, שזה בערך פעם בחודש. אולי לאדם השפוי זה נראה הרבה. יש חלקים בזה שאני אוהב. זו הרגשה נורא נעימה שאתה יודע שנגעת בליבם ובשכלם ובמוחם של אנשים, אנשים שלא הכרתי בארצות שלא הייתי מגיע אליהן לולא הספר, ופתאום אני מרגיש שהספרים מתחילים להיות חלק מאבות המזון של אנשים שחיים שם".
"גם כשעמוס ובולי היו בחיים, הרבה מאוד פעמים חשבתי אחרת מהם ולא הצטרפתי אליהם. היינו חברים נורא טובים אבל הם גדלו ופעלו בתקופה שבה היררכיות היו מאוד פופולריות: במשפחה, בצבא, במדינה, בכיתה. אני לא בא משם"
וזה נעים לך?
"כן, אבל גם זה עדיף במינון מסוים, נמוך. סיפרה לי בת של חבר שהיא ובן זוגה היו בסלובקיה והם הלכו להם באיזה כפר קטן ופתאום יוצאת אישה אל הבלקון באחד הבתים וצועקת: 'דינקה! דינקה' וכלבת גולדן רטריבר כמו בסיפור חוצה בין השיבולים, קופצת אל המרפסת ונכנסת הביתה, אז התעוררה הסקרנות של החברים האלה והם דפקו בדלת ושאלו למה קראת לכלבה דינקה, אז היא אמרה בגלל 'מישהו לרוץ איתו'. אז תמיד אני חושב, יש פרסים ומדליות, אבל זה שיש כלבה על שמי בסלובקיה - זה עושה לי את זה".
עם מותו של א.ב. יהושע ביוני האחרון, הושלמה אולי הפרידה שלנו מדור ענקי הספרות הישראלים, הדור שמעליך. אתה מרגיש שאם עד עכשיו היית אולי "אח גדול", כעת קודמת למעמד אב קדמון?
"לא. גם כשעמוס ובולי היו בחיים, הרבה מאוד פעמים חשבתי אחרת מהם ולא הצטרפתי אליהם. היינו חברים נורא טובים אבל הם גדלו ופעלו בתקופה שבה היררכיות היו מאוד פופולריות: במשפחה, בצבא, במדינה, בכיתה. אני לא בא משם. מי שמעוניין להיות אב קדמון מוזמן לקחת את זה. המשרה פנויה".
אתה לא מרגיש שמצפים ממך להיכנס לנעליים האלה?
"אני לא משחק את המשחק הזה. אני לא שם".
עוד לפני שהפך לסופר דויד גרוסמן, היה הג'ינג'י הרזה והממושקף איש רדיו. גם אז הוא זיגזג בין עולם הנוער לעולם המבוגרים - כשכתב ושיחק במאות מערכוני נונסנס מופלאים לילדים ולנוער, במסגרת המגזין "חתול בשק" וכשלצד זה, הגיש את חדשות הבוקר של קול ישראל. "כל בוקר הייתי מעיר את האנשים ואומר: 'קומו חבר'ה, יש לנו חדשות רעות נפלאות בשבילכם'. תמיד הייתי חושב שמה שאני הייתי משדר בשעה אחת היה מספיק לדנמרק למאה שלמה. אחר כך גם פוטרתי מרשות השידור. הם ניסו להקטין ולהעלים אינפורמציה לגבי משהו שקרה אז: הוועידה הפלסטינית ב־15 בנובמבר 1988. התקוטטנו, ואני מצאתי את עצמי בחוץ, והידרדרתי לכתיבה. כך שאני חייב להם תודה".
ההבדלים בין תרבות לילדים ולנוער בשנות ה־80 למה שיש עכשיו הם רק בעיניהם של מי שהתבגרו אז? מה קרה לראייתך, לילדות ולנעורים בישראל, בעולם?
"הילדות היום היא הרבה פחות תמימה, הרבה פעמים כשהנכדות היו קטנות והיינו רואים טלוויזיה יחד, הרגשתי שאני רואה את הפרודיה על משהו לפני שהן יודעות מהו הסיפור האמיתי. הן רואות את הפרודיה על אגדת הילדים הזאת והזאת, אבל לא יודעות מה הייתה האגדה המקורית. זה נורא בנאלי להגיד שקשה היום להיות ילד, אבל יש גם הפגזה של גירויים, ואנחנו גם חיים בעולם כל כך ציני. יש איזו תביעה חברתית להיות ציני, מילדים וגם מנערות ונערים. משהו נגזל מנער או נערה כשכופים עליהם להיות ציניים לפני שהם היו ממש בתוך עידן התמימות. אם אדם לא זכה שתהיה לו תקופה כזו של תום ודילג מיד אל תקופת הציניות, הוא מפסיד משהו נורא חשוב בהוויה שלו, ב־Well Being שלו, באבות המזון שלו. אני רואה הרבה פעמים, שכשניתנת לבני נוער ההזדמנות להיות תמימים, להיות אידיאליסטים - ויש מקומות שמאפשרים להם את זה - זה מחלץ מתוכם כל כך הרבה כוחות וכוונות טובות ורצונות טובים, וכזו מתיקות של להיות עם אידיאל, וזה יש מעט מדי היום".
נדמה לי שעוד פחות נותרו מקומות כאלה לנוער של מחנה השמאל. כלומר, הימין מציע יותר תנועות של אידיאלים, לכאורה. פטריוטיזם נטול ביקורת עצמית שמאפשרים - שוב, לכאורה - יותר מרחבי תום.
"נכון. הבעיה היא שכשאני מסתכל על האידיאלים האלה אני רואה את המניפולציה. אבל אמרנו שלא נדבר פוליטיקה".
פורסם לראשונה: 08:00, 16.09.22
