לאמי, סלטנאת ז"ל, בגעגועים
נפלא להאזין לשתיקתו של אדם.
תומאס הרדי
חלק א': מדינה בטלטלה
1.
פָּרִי התקדמה בצעדים נמרצים לעבר ביתה, מקפצת בקלילות במעלה המדרגות שהוליכו לקומה השנייה. סנדליה, שהסתיימו בעקבים גפרוריים, טופפו עמה במנגינה אחידה, ושערה השחור שהוחלק לפני שעה קלה בידיה האמונות של חברתה מִינוּ, ניתר בחדווה על שכמה.
היא נעצרה מול דלת ביתם המגולפת, שעל השלט הקבוע בה הוצנעו שתי מילים באותיות קטנות ומבוישות: "משפחת הָנַאי". היא פתחה אותה כדי סדק וצותתה. עיניה פלבלו למשמע קולות הבית, ושריקה עמומה נחלצה מפיה. שוב היו הוריה נתונים בוויכוח סביב השאלה שהדריכה את מנוחתם: האם להיכנע ללחציה של לִיָה חָאנוֹם, השכנה? לִיָה חָאנוֹם אחזה גם בתואר "בעלת הבית", תואר שנשא כוחות עלומים, ולפיכך עליהם לנשוך שפתיים ולהורות לבתם פָּרִי לקיים את פגישת ההיכרות עם מַסְעוּד, אחיה של בעלת הבית, ולייחל לכישלונו של המפגש. ואולי מוטב כי יפנו עורף להצקותיה של השכנה הכפייתית ויתמקדו בבחירת בן הזוג המתאים לבניית עתידה של בת הזקונים שלהם?
פָּרִי הדפה את הדלת, התפרצה פנימה, הניפה יד מאוגרפת, חילצה אגודל וכיוונה אצבע כנגדם. "הרימו ידיים!" קראה.
"הָאסבְּשָלוֹם, חס ושלום, לא עושים צחוק מדברים כאלה," הזעיפה אמא מֶהְרִי מבט כנגדה, ובלבה בירכה על משב האוויר הרענן שמחדירה בתה הצעירה לחדר האפוף משבי התנצחות.
"מה את דואגת, מָמָאן," הזדרזה פָּרִי להפיס את דעתה. "היריות והבלגן הם באֶסְפָהָאן, בטַבְּרִיז. כאן בטהרן הכול סוכר." היא הפריחה לאוויר נשיקה מקצות אצבעותיה, ובתוך כך הציגה לראווה את ציפורניה המשוחות בלק אדום בוהק, עוד תוצאה של הפגישה עם חברתה מִינוּ.
"אל תפתחי פה לשטן," קראה מֶהְרִי ברתיעה. "שאלוהים ישמור עלינו ועל טהרן ועל כולם, במיוחד על רזא שאה שלנו. עכשיו ספרי מאיפה את חוזרת כל כך שמחה."
פָּרִי חגה בתנועת ריקוד, החליקה בידה על חולצת הסריג האדומה ההדוקה לגופה והקישה בעקביה על השטיח שגדיליו מסודרים באחידות מופתית, תוצר הסדר הכפייתי של אמא מֶהְרִי. "מה אתם אומרים, מתאים לי? זה מהבוטיק של פָּרְוִיז."
"אין כמו פָּרְוִיז, כל מה שיש לו בבוטיק מתאים וטוב לכולם."
"תודה, אמא. חבל מאוד שהבן הגדול שלך לא נמצא פה כדי לשמוע איך את משבחת רק אותו כל היום. פָּרְוִיז, פָּרְוִיז, אח איזה בן מוצלח. אבל אני לא שאלתי, לא על פָּרְוִיז ולא על כולם, שאלתי אם זה מתאים לי." פָּרִי הזדקפה וצעדה לאורך מסלול השטיח בתנועות מופרזות של דוגמנית, זוקפת קומתה, דוחסת את בטנה פנימה, ידיה חובקות את מותניה בהדגשה, ראשה מתנשא מעלה תוך הטיה של מניפת שערה מצד לצד, עיניה הדבשיות ארוכות הריסים מעפעפות, ושפתיה המושלמות המתוחמות בפסי איפור דקים נמתחות לחיוך מאופק, שחשף מקצת מטוּר שיניה המהוקצעות לתפארה. "נו, אמא, מה את אומרת?" שאלה קצרת נשימה, והסיטה בחן קבוצת שיער שנתלתה על עינה.
"מתאים, מתאים, 'חוֹד דוּס', אנוכית שכמותך," שילבה מֶהְרִי מחמאה נכנעת בנימה של נזיפה מדומה. אבל עמוק בתוך עיניה התכמסה התענגות מיופייה המתפרץ של בתה הצעירה, כמו פרח שנפתח פתאום לתפארה, ומהאור שזרח בעיניה.
פָּרִי נעצרה מול אמה, ואת לחייה הסמוקות עיטר מבט של סיפוק. מאז ומתמיד התקשתה אמה לתת ביטוי מילולי לרגשותיה. אביה יעקוּבּ מחמיר אף ממנה בהתנזרות שגזר על עצמו מביטויי חיבה. המילה "ג'וּן", יקיר, נעדרת מאוצר המילים שלו, ולא זו בלבד שמעודו לא הרעיף מילים חמות על ילדיו, הוא אף נמנע מללטפם ולחבקם. "בָּצֶ'ה פּוֹר רוּ מִישֶה", הפינוק יוביל את הילד לחוצפנות, לתפיסתו. אבל הילדים לא נצרכו להוכחות עד כמה אהובים הם. די בתחושה הבטוחה הזו שניטעה בהם בביתם. כמו ה"כּוֹרְסִי" (שולחן הסקה נמוך הממוקם במרכז החדר, ומתחתיו, בתוך משקע החבוי באדמה, מונחת קערת מתכת ובה פחמים וגחלים לוחשות), המפיץ את חומו על סביבותיו ואינו מזמין מגע ישיר עם הגחלים הלוהטות שבקעריתו.
"תודה, ממאן," חזרה פָּרִי לקלילותה, "העיקר שזה מתאים לי. וכן, אני אוהבת את עצמי. אבל גם אותך." היא הקיפה את אמה בחיבוק חונק והטביעה על לחייה נשיקה מצלצלת. בזו אחר זו עיקלה את בהונותיה סביב הרצועות האחוריות של סנדליה, שחררה את כפות רגליה הכלואות, ובהינף קל הטילה את הסנדלים הרחק אל ירכתי החדר. בתנועת ידיים שהכריזה על סיומה המוצלח של הפעולה, התיישבה על הספה תוך שהיא מצליבה שוקיים שמחות המכירות בערכן האסתטי, ומיטיבה להדק אל ברכיה את שוליה הצרים של חצאית המיני.
"מה את עושה, ככה את זורקת נעליים חדשות? נראה לך שזה המקום שלהן?" מֶהְרִי חילצה אנחה מבוימת והניעה ראשה מצד אל צד. אך פָּרִי ידעה כי אמה אינה מוטרדת לעת זו מהנעליים שלא הוסרו כהלכה ולא הונחו במקומן במבואה, אלא מנושא אחר, כבד משקל הרבה יותר, והוא נוגע במישרין אליה, בת הזקונים בת השבע עשרה שהגיעה לפרקה ויש לדאוג לה למיועד המתאים.
פָּרִי התעלמה מההערה, והחיוך רקד על פניה. "הייתי אצל מִינוּ. אמא שלה מדדה אותי מלמעלה למטה ואמרה, 'אוֹ, צֶ'גָד קַשַׁנְגֶה בּוּלוּזֶט', כמה יפה החולצה שלך."
"את צריכה להיות שחקנית קולנוע," קראה אמה, נסחפת לרוח העליצות של בִּתה. "באמת ככה מדברת שַׁמְסִי חָאנוֹם." צחוק קל ליווה את דבריה, כמו מנסה למחות את דאגתה. מִינוּ, חברתה היהודייה של פָּרִי, התגוררה מול ביתם. כשאמה, שַׁמְסִי חָאנוֹם, מתפנה מעיסוקיה כמורטת גבות, היא שמה פעמיה למשעול הכניסה של הבניין, ובין שיחי היסמין והוורד היא מנהלת עם מֶהְרי שיחת חוּלין. וכאילו ניתן אות סמוי, מתקבצת לפתע סביבן עדת נשים, כמו דבורים המזמזמות סביב יסמין מלא צוף.
פָּרִי פנתה אל אביה. "מה אתה אומר, אָגָא? גם אתה חושב כמו אמא? אולי כדאי לי לעזוב את ה'אַנִיג'וֹמָן פַרָנְסַוְיָהָ' (מכון ללימודי צרפתית מטעם שגרירות צרפת) ואת כל הצרפתית וללכת ללמוד משחק?"
אבא כחכח. פָּרִי יודעת שאין הוא מסכים עם אמא בכל הנוגע להשתדכות שלה. הוא מעוניין שמלכתחילה תשתדך לבן משפחה ולא תכלה את זמנה לריק בניסיון הזיווג שנכפה עליהם, זיווג חסר תוחלת עם מסעוד, האח של השכנה הלוחצת.
"פָּרִי, מה אני אגיד לך, כל מה שאת עושה, שתצליחי. שתגמרי בשלום את הלימודים שלך בתיכון, שתלמדי צרפתית ותלמדי מקצוע, העיקר שיהיו לך חיים טובים ושתמיד תהיי שמחה כמו שאת עכשיו."
"איזה נאום, אָגָא, אתה מדבר כאילו שאנחנו הולכים להיפרד. אמנם עוד מעט אגיד שלום לכיתה י"ב ולבית הספר, שלום ולא להתראות, היה נחמד וטוב שזה נגמר. אבל אל תדאג, אָגָא, בחיים אני לא אעזוב אותך." היא קרבה אליו ונטעה נשיקה על מצחו, ופניו הנבוכות התכסו בצבע תואם לחולצתה.
"חיכינו לך לארוחת הערב, אבל לא הגעת וגם בֶּהְנָם עוד לא חזר, אז אכלנו לבד," אמרה מֶהְרִי בטרוניה. "שיהיה בריא האח הזה שלך, כל לילה חוזר יותר מאוחר. מה יש לעשות בשעות כל כך מאוחרות בחוץ? לכי קחי לך משהו, יש קוּקוּ סַבְּזִי (חביתת ירק) ואַבּ דוּג חִיָאר (תערובת של יוגורט ומלפפון)."
פָּרִי ליטפה את בטנה. "אכלתי אצל מִינוּ. עד שאני הולכת לחברה יהודייה, אני לא מוותרת על אוכל. כמה טוב לקבל כל דבר שמציעים לי, בלי ייסורי מצפון. נמאס לי מהתירוצים שלי אצל החברות המוסלמיות: 'כבר אכלתי בבית,' 'מחכים לי בבית,' 'אני לא רעבה,' ו'כואבת לי הבטן.' לא נעים לי להמשיך ולשקר להן, הן חברות טובות. הן אולי כבר לא כל כך מאמינות לי, שאלוהים יסלח לי."
"אל תדאגי, על שקר כזה אלוהים סולח וגם שמח," מיהרה מֶהְרִי לגונן על בתה. "קצת אי נעימות לא מזיקה. העיקר שנשמור על עצמנו. זה הגורל שלנו, לצמצם את עצמנו בחוץ, שלא ירגישו, שלא יֵדעו. העיקר שייתנו לנו לחיות את החיים שלנו. אל תיקחי ללב."
פָּרִי נתפסה להרהורים. "לפעמים אני יושבת מול החברות וחושבת מה יקרה אם אספר להן שאני יהודייה."
"הָאסבְּשָלוֹם," התבהלה אמה. "בשביל מה לקחת סיכונים? ככה טוב לך, אז למה לקלקל?"
"אבל זה מפריע לי, ממאן. משהו לא מאוזן בקשר שלנו. אני הולכת אליהן הביתה ואף פעם לא מזמינה אותן אלי. כמה זמן עוד אפשר למשוך את זה? הן אולי חושבות שאני מתביישת בבית שלנו במקרה הטוב, או חושבות שאני קמצנית במקרה הרע. אני משתדלת שלא להיגרר אצלן לארוחה, אבל לפעמים הזמן עף בלי להרגיש, ואז האוכל מוגש ואני שולפת את המשפטים הקבועים שלי שחוזרים על עצמם כמו תקליט שרוט. אני במקומן לא הייתי מאמינה לי."
"אל תכניסי דאגות מיותרות לראש שלך," קבעה מֶהְרִי בנחישות. "יש צרות יותר גדולות. אנחנו צריכים להגיד כל יום ברוך השם על מה שיש."
פָּרִי התבוננה בהוריה בחיבה. אבא יעקוּבּ הצנום - מצחו גבוה, פניו מוארכות, שפתיו דקות וישיבתו זקופה. שפם קצרצר מצטנע מעל שפתו העליונה. שערו השחור מאפיר ברקותיו. בחור נאה הוא אבא, חשבה פָּרִי בכל פעם שהביטה באביה באהבה. עינו העיוורת לא פגמה ביופיו והוא חי איתה בשלום, כאילו מדרך הטבע נועדה עין אחת לראייה והשנייה נמצאת לעידוד בלבד. ישר דרך ובעל לב גדול ורחום הוא אבא, התרחב כעת לבה של בתו. בשל המחסור שחווה בילדותו הסתכמו לימודיו בשנה אחת בלבד בבית הכנסת בעיר הולדתו קשאן. אולם הוא קורא תנ"ך ומדרשים, ואף אם אינו מקפיד על תפילה בבית הכנסת, אלא בחגים ובמועדים, הוא אדם מאמין ושומר מסורת ודואג להעניק לילדיו חינוך טוב ודרך ארץ. מבחינתו, בחירת החבר היא עניין כבד משקל. "תבדקו תמיד מיהו החבר שלכם," נוהג הוא לומר. "חבר אמת הוא מצרך יקר המציאות. אם השגתם חצי חבר - דייכם." והרגל סיגל לעצמו לשלב סיפור לאמירה, ביודעו עד כמה כרוכים ילדיו אחרי סיפוריו.
מעשה בבחור שמח בחלקו שהתרברב ללא הרף על היותו מוקף בחברים לרוב. שחצנותו של הבחור הציקה לאביו והוא החליט ללמדו פרק בהלכות חיים.
"אתה טוען שיש לך הרבה חברים, בני? לי יש חצי חבר."
צחק הבן. "חצי חבר? חחח... החברים שלי הם כל כך רבים שאני צריך אצבעות של כמה ידיים כדי לספור אותם."
"בוא נבדוק, בני, כמה מחבריך הם חברי אמת," הציע האב.
"בסדר, נבדוק," השיב הבן בשאננות וטפח על חזהו.
הלך האב עם בנו אל הדיר, שחט כבשה, הטמין אותה בתוך שק, קשר היטב את השק והטילו על השכם היהיר של בנו. "לך, בני, אל החבר הראשון שלך וספר לו שהותקפת על ידי שודד, נאבקת איתו להגנתך ודקרת אותו למוות. כעת אתה פוחד שיתפסו אותך ומבקש ממנו להלין אותך אצלו לילה אחד."
עשה הבן כמצוות אביו, ובאישון לילה הקיש על דלתו של החבר הראשון.
"מה קרה?" שאל החבר המופתע ושפשף את עיניו.
"נקלעתי לצרה. הותקפתי על ידי שודד, נאבקנו ודקרתי אותו למוות. הנה הוא בתוך השק. אני פוחד שיתפסו אותי. תן לי לישון אצלך הלילה."
"לך לכל הרוחות," השיב לו החבר. "אני לא צריך צרות אצלי בבית." ובאומרו את דבריו טרק את הדלת בפניו המופתעות וחזר לישון.
הלך הבן לחברו השני וחזר על הסיפור. לאכזבתו, גם החבר השני טרק בפניו את הדלת. וכך גם החבר השלישי והרביעי והבאים אחריהם, עד שלא נותרו עוד חברים.
שפוף ושמוט כתפיים עמד הבן מול אביו. אמר לו אביו: "כעת נלך אל החצי חבר שלי."
הטיל האב את השק על שכמו, והגיע לבית קטן ורעוע המצטנע בפאתי הרחוב. בשעת לילה מאוחרת נקש על הדלת.
"אוי ואבוי, מה קרה לך?" נבהל האיש, "בוא תיכנס."
נכנס האב ושח בפני חברו את הסיפור כפי שסיפרוֹ בנו.
"תניח פה את השק, תישן, ובבוקר נטכס עצה מה לעשות."
קרא האב אל בנו שהמתין מעבר לדלת: "עיניך הרואות, בני, כל חיי חיפשתי חבר - והנה זכיתי. הכי קרוב שהגעתי אליו הוא חצי חבר."
פָּרִי העבירה מבט אל אמה. מֶהְרִי, ראשה עטוף תדיר במטפחת ראש, עיניה משלימות את הדאגה השגורה בפניה הטובות. גופה העגלגל כמו התאים עצמו ללידתם של שמונת ילדיה, ארבעה בנים וארבע בנות, שישה מהם פרשו כנפיים ובנו קן לעצמם. סוּרָאיָה, אחותה של פָּרִי, הרחיקה לכת והיא חיה בישראל עם המשפחה שהקימה. גם אחותה שִׁירִין קבעה חייה בישראל, שם נישאה לשלום, ישראלי ציוני איראני שאיתו התכתבה, ומבלי לראותו פנים אל פנים התאהבה בו מכוח מילות האהבה ששלח אליה ומצירוף תמונותיו כחייל קרבי. ורק היא, בת הזקונים, ואחיה בֶּהְנָם, הבוגר ממנה בשנתיים, ממלאים עדיין את הבית בחיים.
אני דומה לאמא, הרהרה. מעניין כמה ילדים אביא לעולם, ומעניין מי יהיה שותפי לחיים. האם יהיה דומה לאבא? הלוואי, כי אז אדע שהוא יכבד ויאהב אותי. בוודאי זה לא יהיה מסעוד, אחיה של בעלת הבית מהקומה הראשונה של הבניין, שחוזרת ורומזת לאמא ברמיזות של פיל וכבר עברה לשלב של הפצרות, כי "הגיעה השעה לאפשר לשני הצעירים להכיר זה את זה", ורק מכוח היותה בעלת הבית היהודייה המשכירה את דירת המגורים להוריה, התשובה השלילית שעומדת על שפתיה של אמא ממשיכה לפרפר במקום רבצה. מדי ערב, לאחר שובו של אבא מעבודתו בחנות התבלינים שב"מָהָלֶה", הרובע העני של היהודים בדרום העיר, ובסיום הארוחה הקלה, הם יושבים ומתחבטים אם להיעתר להפצרותיה של לִיָה חָאנוֹם, בעלת הבית, ולקוות שניסיון הזיווג ייכשל באִבּו, או לדחות את הצעתה ולא לסכן את בתם בניסיון מר שעתידו מי ישורנו. בעיני אמה, השכנוּת מחייבת לטפל בנושא ברגישות. תשובה שלילית עלולה לפגום ביחסי השכנות, ותשובה חיובית עלולה לטעת תקוות. זו גם זו אינן טובות, ואין מוצא ביניים.
פָּרִי ליטפה בעיניה את הוריה ותהתה מתי יחליטו לשתף אותה בחיבוטי הנפש שלהם. כבר שבועיים הם מוציאים את תסכולם זה על זה בהיותם נתונים בין כותלי הבית, מבלי שיֵדעו כי אוזניים לכותל. בלבה התרעמה על בעלת הבית המטילה על הוריה את הצעת ההשתדכות, כאילו היא עוד סעיף בחוזה השכירות.
היא ניערה בתרעומת את שערה לאחור ופרשה לחדרה.
2.
שבוע נוסף חלף עד שהתחוור למֶהְרִי כי אין דרך להדוף את הצעתה של בעלת הבית. ועוד הבינה, כי כדי לאפשר לבתה לצאת עם מסעוד, אין מנוס מלשתף אותה בעניין. היא לא נצרכה ליותר משלושה משפטים בהולים, ולתדהמתה, קיבלה פָּרִי בהבנה את הדין ואף השתדלה לרכך את חרדתה והבטיחה כי הכול יֵעשה על הצד הטוב ביותר.
מסעוד נקש בדלת עשר דקות לפני המועד המוסכם, ונכנס פנימה עוד בטרם נשמעה תשובה מפנים הבית.
חצוף, חשבה פָּרִי. ביד אחת נוקש ובשתי רגליים נכנס, ללא הזמנה, כאילו הבית הוא שלו.
"ערב טוב, פָּרִי," בירך אותה בחגיגיות וניגש אל הכורסה - שערו השחור מסורק למשעי ובלוריתו מתעגלת על מצחו. חולצת דקרון צמודה לגופו, הצווארון מורם באלגנטיות של צבי מיוחס, נעליו השחורות מצוחצחות למשעי, או שמא יצאו זה עתה מפס הייצור, ניחוח מי קולון אופף אותו.
עיניו מדדו אותה באופן ישיר, ללא ניסיון הצנעה, ולוּ לשם נימוס.
היא הבחינה בברק שליווה את עיניו. עוד מעט הברק הזה יכבה, קבעה, והשיבה רטינת ברכה בתוספת תמיהה, "אתה יושב? אנחנו לא יוצאים?"
"אה... חשבתי שאת צריכה להתכונן," נתפס בלתי מוכן לקבלת הפנים המוזרה, ופָּרִי הטמיעה בתוכה שביעות רצון לנוכח מבוכתו של מי שניכר כי השקיע רבות לקראת הפגישה המיוחלת. הוא קם ועמד על רגליו, ומעיניו שלא משו ממנה נשקף כעת תימהון.
הוא אינו אשם כל כך, חשבה. אין שום סימן במראֶה שלה המעיד על כך שהיא מוכנה לפגישה ראשונה עם בחור. היא נראית כמי שניעורה זה עתה משנת לילה ארוכה, עם שיער סתור המשווע לטיפול. החולצה הדהויה המוטלת ברישול על גופה מתאימה יותר לעבודה במכרה פחם. מכנסי הג'ינס מצריכים תיקון לצורך התאמה למידתה, אלא אם כן הושאלו מאחיה בֶּהְנָם, והנעליים שלרגליה מעוררות רצון ליטול מברשת ומשחה ולהעביר עליהן צחצוח נמרץ.
"אני מוכנה," הכריזה ופנתה אל הדלת. "להתראות, ממאן," קראה בקול לעבר המטבח, ואמה נחפזה ובאה וראתה ותמהה, ורצתה להעיר דבר מה אבל נמלכה בדעתה וכמסה חיוך מבין.
"להתראות, מֶהְרִי חאנום," קרא גם מסעוד ופנה לצאת בצעדים ממורקים, ופָּרִי צמצמה גופה אל המשקוף בעודו חולף על פניה, קרצה לאמה ויצאה בעקבותיו.
"תבלו בנעימים ותחזרו בשלום," זרתה מֶהְרִי משפט פרידה והושיטה ידיה למרום לבקש את עזרת האל לשלום בתה ותוכניתה גם יחד.
הם יצאו למורד הרחוב בשעה שהאור האחרון של היום נכנע לאפרוריות של ראשית הערב, ומסעוד עצר מונית ופתח בפניה את הדלת בתנועה אבירית.
"Please," קד בתיאטרליות, וסינדרלה חשבה על השיחה האחרונה שקיימה עם חברתה שָׁהנָאז על דרכם של בחורים להרשים את נערותיהם בשיבוץ מילים אנגליות לשיחתם. נדמה להם, כך הסיקו השתיים, שהנערה בטוחה כי האנגלית הזאת שבפיהם היא חלק אינטגרלי מאוצר המילים שינקו בביתם.
היא התיישבה במושב האחורי והאביר התיישב לצדה. "מֵידָאנֶה וַלִיאהְד," נקב בשם הכיכר הגדולה בשדרת פַּהְלַווי, והנהג השיב, "בָּלֶה," והתחיל בנסיעה.
"את מעדיפה סרט או בית קפה?" פנה אל מבטה הצונן.
"נטייל, אחר כך נשתה תה," הציעה ביבושת.
"בָּשֶה', שיהיה כך," חייך לעברה ותר בפניה אותות לזהרורים המפזזים בהן בכל הימים שבהם הוא פוקד לאחרונה את בית אחותו, ומשים עצמו מטפל בחלקת הגינה שבחצר הבניין, כשכל מעייניו נתונים למעקב אחריה, בבואה ובצאתה.
פָּרִי לא חייכה. נתונה היתה בגילום תפקידה במחזה הראשון של חייה כשחקנית משועממת.
המונית עצרה בכיכר הגדולה בשדרת פַּהְלַווי היוקרתית, השדרה הקרויה על שמו של השאה האהוב על היהודים, אשר לאחרונה קמו לו מתנגדים מקרב המפלגות והתנועות הרדיקליות באיראן ומקרב תומכי ח'ומייני.
לרגע אורו עיניה. היא יצאה בטפיחות גיל מן המונית ועמדה במקום המוכר והחביב שבו היא נוהגת לטייל עם חברותיה. החנויות האקסקלוסיביות, הנורות המהבהבות בשלל צבעים, שדרת העצים המטופחת ותנועת האנשים הערה - כל אלה חיפו על האוויר החם, הלח והמזוהם ששלט על טהרן. אך בטרם נסחפה למלכודת המהנה, התנערה וציוותה על עצמה להיות נאמנה להחלטה שעמה יצאה מן הבית, ונחפזה באחת לעטות על פניה ארשת חתומה.
הם פסעו לאורך השדרה, ופָּרִי נאבקה בעיניה העקשניות שביקשו להיצמד לחלונות הראווה. שהרי אין עונג גדול מן המראה המרהיב של בובות השעווה הניצבות בלבוש אירופי מסוגנן בתוך המסגרות המחופות בבדי סאטן ומוארות באורות ניאון ססגוניים.
היא גם לא תצמיד מבט כהרגלה בעצי הדולב המתרוממים משני צדי הרחוב כלפי השמים, נעים למשב הרוח הקליל ונוגעים אלה באלה, וכפות ידיהם העשויות עלים שהצהיבו בעונה זו של השנה, החליקו אלה על אלה משל היו זוגות אוהבים. לאן תוליך את עיניה? האם ל"ג'וּב", תעלת המים החצובה הנמתחת בין הכביש למדרכה?
הם חלפו על פני הבוטיק המשגשג של אחיה פָּרְוִיז ועל פני חנויות נוספות ובתי קפה, וכל אותה העת הקפידה להניס את קורת הרוח המאיימת עליה, להסיח דעתה ממראות החמדה ומתמונות ממלכדות, כמו גביעי הגלידה הנתונים בידיהם של יושבי בית קפה, ולהתרכז במחשבות מדכאות חיוך. חשש קל עלה בה, שמא תפגוש במי ממכריה ותתגלה לעיניו בהופעתה המוזנחת ובשערה הנורא, זה הנתון בכל הימים לטיפולה המסור ואם לדייק - האובססיבי, וכעת הוא נראה כפֵּאה שכובסה, נסחטה ונתלתה ברישול לייבוש. היא תלתה עיניים שטוחות בנקודה בלתי מזוהה.
ניכר שהתנהגותה חוללה מערבולת בראשו של מסעוד. היא הבחינה במבטים החשאיים שהגניב לעברה והחליטה לחשוב עד כמה הוא מסכן, מחשבה שבכוחה להניב רשמים של צער על פניה. כמי שמתורגלת בדיבור שוטף, היא התקשתה בשתיקה שגזרה על עצמה.
מסעוד יצא מגדרו בניסיון להפשיר את הקור מפניה הקפואות. פיו ירה מטח של בדיחות אחרונות על אייתוללה רוח'אללה ח'ומייני, המנסה לקומם את האיראנים נגד שליטם השאה הכול יכול, וכל זאת ממקום גלותו בנג'ף הקדושה שבעיראק. ומבלי לעשות הפוגה, קינח את ההפגזה ההיתולית במשפטים משעשעים על חֶבר ה"אָחוּנְדִים", כוהני הדת, ועל בעלי המצנפות הלבנות מאיראן, המכרכרים סביבו. אבל לא היה באלה כדי להעלות על שפתיה אפילו את צלו של החיוך שאליו נכסף.
"פָּרִי? את לא מרגישה טוב?"
"אני בסדר," השיבה בהיתממות.
הוא ניסה לפענח את תשובתה. "אני... לא רגיל לראות אותך שותקת ורצינית. ספרי משהו."
היא זקפה גבה. על איזה הרגל הוא מדבר? אני יוצאת איתו בפעם הראשונה, תמהה בלבה, והוא מדבר איתי על הרגלים? זה לא מצא חן בעיניה. כעת לא הצטרכה לייגע את מוחה בהעמדת פנים. הכעס עלה בגרונה. האם הוא עוקב אחריה? איך הוא מעז?
"מה אתה רוצה לשמוע?" שאלה ברטינה.
"למשל, מאיפה הגעתם אלינו? שמעתי שגרתם ב... 'מָהָלֶה'."
היא לא התקשתה להבחין בנימה הלגלגנית שהתגנבה לקולו. "מה כל כך רע ב'מָהָלֶה'?" התפרצה.
"נכון יותר לשאול: מה כל כך טוב ב'מָהָלֶה'?" צחקק. "ואל תנסי להגיד לי שאני טועה. אם היה לכם טוב ב'מָהָלֶה', לא הייתם עוזבים ובאים לחִיָאבָּנֶה שָאה."
היא לא נזקקה עוד לאיתור מקורות מפיחי כעס. מרקם חריף של חרון פעפע ונבע כעת ללא מאמץ. היא הודתה להשגחה העליונה. הנה היא מזמנת לה עילה תפורה למידות הכעס המיוחל. אילולא הנושא הזה שעולה כעת ביניהם ומרתיח את דמה, אילולא הטון המתרברב שבקולו, היתה נשברת ונעמדת מול חלון הראווה בבוטיק של שמלות הנשף וחומדת במבטה את השמלה האדומה בעלת המחשוף הגולשת על תבנית הבובה, שמלה יפה להחריד. איזו שחקנית גרועה אני, הודתה בלבה. לא יכולה להחזיק משחק יותר מעשר דקות.
"לידיעתך," אמרה בעוז, "אני, עד גיל אחת עשרה גרתי ב'מָהָלֶה'. נכון שזה מקום עני ומלוכלך, אבל אתה יודע מה? אני מתגעגעת אליו. עד היום אמא ואבא ממשיכים לקנות ב'מָהָלֶה' ואבא עדיין מוכר שם תבלינים. ועוד יותר מזה: הורַי הגיעו לטהרן מקשאן. הם גרו בהתחלה ב'מָהָלֶה' הטהרני, מה'מָהָלֶה' עברו לגור בסמטה קטנה ליד מֵידָאנֶה בַּהַארֶסְטָן, ומשם לחִיָאבָּנֶה שָאה. המעברים שלנו הם הדרגתיים. לא נולדנו עם כפית של כסף בפה."
היא בחנה את הבעת פניו לאחר ההנחתה. בבת אחת המטירה עליו את כל הייחוס המשפחתי שלה. שיֵדע הרברבן, השחצן, היהיר והמתנשא, שנכון הוא שאין היא בת מלך ולא בת אצולה וגם לא בת להורים עשירים, שנוסף על בית משלהם יש להם עוד בית או עוד כמה בתים שהם משכירים. נכון שהיא בת להורים מקשאן הענייה ושהיא גדלה ב"מָהָלֶה" הטהרני העני, אבל אין היא מתביישת בכך כלל וכלל!
"לא ידעתי שאתם מקשאן, אתם באמת מתקדמים יפה," השיב ממרום עמדתו המיוחסת, ופָּרִי השתעשעה בשאלה את מי הוא מנסה להרגיע - האם אותה או שמא את עצמו, שנבעת פתאום מהמידע המתפוצץ מול פניו?
"תלוי למה אתה קורא 'מתקדמים'," ענתה ביובש, "אמנם אנחנו גרים כעת בסביבה מטופחת יותר - הרחובות נקיים, המכוניות חדישות, והשכנים שלנו מחשיבים את עצמם כאנשים מתורבתים ואינטליגנטים יותר - אבל נראה שביחסי אנוש, נתינה ואכפתיות, קצת ירדנו ברמה. יש לי הרגשה שככל שעולים בסולם הכלכלי, יורדים ברמה האנושית."
"אני לא מבין על מה את מדברת," ענה בתימהון, "את רוצה להגיד לי שאנחנו שכנים פחות טובים מהשכנים שהיו לכם ב... 'מָהָלֶה'?"
"הנה, תשמע את עצמך. קשה לך להוציא את המילה 'מָהָלֶה', בלי לעקם את האף. זה כל כך טבעי אצלך, היהירות הזאת, שאני בטוחה שאתה אפילו לא מבחין בה."
מסעוד נע בחוסר מנוחה. "אני לא מבין מה חסר לך בחִיָאבָּנֶה שָאה. מה הבעיה עם השכנים שלך?"
"אתה לא יכול להבין," פסקה בחמיצות, "'אָדָמֶ סִיר אָז גוֹשְׁנֶה חַבָּר נָדָארֶה', אדם שבע אינו יודע מהו רָעָב. חסרה לי, למשל, הצניעות. אמא אומרת לנו: 'מֶסְלֶה דֶרַחְט בָּש - הַרְצִ'י מִיבָהַש בִּישְתָרֶה, סָרֶשׁ פָּהִינְטָרֶה', הֱיֵה כמו עץ - שככל שפירותיו מרובים, ראשו מורכן יותר מטה."
היא חשבה על הוריה, שבכל שלב בשלבי התקדמותם מעולם לא הביטו כלפי מטה בהתנשאות. גם לא במקרה של אַשְׁרָף.
באחד מחדרי ביתם ב"מָהָלֶה" התגוררה אַשְׁרָף, אישה בודדה, כחושת בשר, המקישה בטוֹמְבָּק (כלִי הקשה המזכיר בצורתו את הדרבוקה אך משוכלל ממנה) ופורטת על טַאר (כלי פריטה איראני שנבנה החל מהמאה החמש עשרה ומזכיר בצורתו את הגיטרה). מספרים כי היא ואחיה השתדכו לאח ואחות מאחת העיירות הסמוכות. אַשְׁרָף יצאה עם בן זוגה המיועד וציפתה ליום שבו יישא אותה לאישה כדת משה וישראל. אלא שהתוכנית קיבלה תפנית שהעגימה את לבה. אחיה סירב לשאת את הבת המשודכת, וכיוון שהצעת ההשתדכות היתה מעין עסקת חבילה, התפרקה החבילה ואַשְׁרָף מצאה עצמה בודדה. אך במהרה התברר, אבוי לאותה בושה, כי היא נושאת ברחמה את תינוקו של המיועד המבוטל.
כשנולד בנה בנימין, נטשה אַשְׁרָף מחמת הקלון את ביתה ועברה להתגורר בשכירות באחד מחדרי הבית של יעקוּבּ ומהרי הנאי. פָּרִי נולדה כשמלאו לבנימין שבע שנים. הסיפור על אודותיו ועל אודות אמו נודע לה רק כשבגרה והיתה לנערה.
משפחת הנאי אספה את אַשְׁרָף ואת תינוקה בנימין אל ביתה וחגרה אותם אל לוח לבה. שדיה של אַשְׁרָף לא הניבו חלב, ומהרי היניקה את בתה התינוקת רִיטָה וחלקה מחלבה גם לבנימין. עיניה של אַשְׁרָף, שזה כבר הסכינה עם חייה השפלים כמו שאדם נוטה להשלים עם מראה פניו מול הראי, הגירו אגלים של דמעות. לבה נסער, והיא הודתה למהרי ולבורא עולם על מידת הרחמים שבה הם נוהגים כלפיה.
השכנים לא ראו בעין יפה את הדיירת החדשה עם הכתם הטבוע במצחה. לחרפה הבלתי נסלחת של קיום חיי אישות עם מי שטרם נישאה לו, הם צירפו גם את העובדה שהיא "מוֹטְרֵב" המנגנת לפרנסתה בבתיהם של אנשים, מקצוע ההולם גבר ואינו יאה לאישה. ואם לא די באלה, הרי שנתגלה פגם נוסף, בל יסולח: בנה היה בלתי נימול, דבר שהפך אותו לטמא שיש להרחיקו.
אולם למשפחת הנאי היתה השפעה מכרעת על יחסם של השכנים כלפי האישה הבודדה. בראותם את מנהגה המתמיד והבלתי מתפשר של משפחת הנאי להעניק מחסותה לאם ולבנה הרך, ואת ההשגחה הרחומה על הבן בשעות שבהן יוצאת האם לעבודתה, נטו השכנים למחול לחסרת המזל ועברו בהדרגה מעמדה עוינת ליחס של סלחנות.
האירוע שהביא לקבלתה הסופית של אַשְׁרָף כשווה בין שווים, התרחש כשמלאו לבנימין שלוש שנים. משפחת הנאי חגגה את כניסתו של תינוקם בֶּהְנָם בבריתו של אברהם אבינו, ויעקוב פנה לאַשְׁרָף.
"כעת היא העת, הביאי את בנימין," קבע.
"אבל אין לי כסף," השיבה ותלתה בו עיניים אומללות.
"אל תדאגי לכסף. הביאי את הילד."
אשרף לא השתהתה עוד. אך יצאה - וכבר שבה עם בנה. יעקוב אחז בו בשתי ידיו בזמן שהמוהל ביצע את פעולת המילה, ללא הרדמה. הילד צרח את כאביו ונרגע בחיקן האוהב של בנות המשפחה, שאף דאגו לכרוך "לוֹנְג" סביב מותניו, לשם הגנה. כך יצא שבנימין הקטן, שידה של אמו לא השיגה לשלם למוהל בהיותו בן שמונה ימים, זכה לקיים את מצוות המילה בגיל שלוש.
אַשְׁרָף לא מצאה מילים להביע את רחשי לבה. שעה ארוכה ניצבה דוממת, עד אשר נשרו מפיה המילים: "יעקוּבּ, מֶהְרי, אתם ההורים של בנימין." ומילים אלה, די היה בהן כדי להכיל את כל ביטויי ההודיה והכרת הטובה הממלאים את מילון השפה הפרסית.
אַשְׁרָף מצאה דרך לגמול לבנות המשפחה על חסדיהן. בשובה מעבודתה היתה שולפת מתיקה פיסטוקים ושקדים וסוכריות שליקטה משולחנות האירוע, ומעניקה מלוא חופניים לידיהן המושטות.
"אני לא מבין מה הפגם בשאיפה להתקדם בחיים, הרי זה מה שאתם עושים כל השנים," תמה מסעוד.
"אין בזה שום פגם," השיבה פָּרִי. "מה שפסול בעיני הוא שאתה עומד על השלב האמצעי של הסולם ומסתכל במי שנמצא בשלב שמתחתיך. אתה עומד שם ומחייך לעצמך, ומוכן אפילו לבעוט בו בטעות."
"מאיפה הבאת את התיאור הנורא הזה? אין שום קשר בינו לבין המציאות."
"אין שום קשר?" התנשפה. "הקשר נמצא כאן, במרחק אפס מאיתנו."
"אני לא מבין."
"מה יש פה להבין?" הצליפה. "אתה ואני עומדים כאן יחד - ובכן, למה זה קורה? כי אחותך נמצאת בשלב אחד מעל השלב שבו נמצאת אמי. לכן היא יכולה להרשות לעצמה להחליט שאתה ואני נצא כזוג. הדחיות המעודנות של אמי לא הרשימו אותה. אם מצאתי חן בעיניה, ואני לא מבינה מה מצאה בי, היא תעשה הכול כדי להשיג את מבוקשה. היא ידעה שההצעה שלה לא גורמת נחת לאמי, אבל זה לא מנע ממנה מלחזור עליה, ובכל פעם להעלות את הטון."
"איך את יודעת את כל זה?"
"כי לי אכפת מההורים. אכפת לי מה הם מרגישים. וכאב לי, שבניגוד מוחלט לרצונם, הם נאלצו לבקש ממני לצאת איתך. אני יודעת שהבטן של אמי מתהפכת עכשיו והראש של אבי מתפוצץ, והם מתוחים לקראת הרגע שבו אגיע הביתה ואולי אבשר להם שזה הצליח בינינו."
"הם לא רוצים אותי."
"זה לא בגללך. זה בגלל הרצון שלהם לשדך לי קרוב משפחה."
"אז הם חיים בעידן של פעם. הם לא באמת התקדמו."
"יש דברים כל כך בסיסיים אצל אנשים, עד ששום שלב בסולם שאליו יגיעו, גבוה ככל שיהיה, לא ישנה אותם. הדבר הבסיסי אצל הורַי הוא למצוא חתן ראוי לבתם וכלה ראויה לבנם. הם מרגישים שרק הם יודעים מה טוב לילדים שלהם. וזה לא יעזור אם תגיד לי עד מחר שהיום זה אחרת ושהיום הילדים צריכים לקבוע את עתידם ואת גורלם."
"אני מבין," אמר במבט מתקמט.
"אתה רואה, זה לא קשה להבנה."
"אני רוצה לומר שאני מבין שזה לא יֵלך בינינו."
"נכון, אני מצטערת," אמרה בקול נטול צער. "אבל זה לא אומר שאנחנו אויבים," מיהרה להוסיף. "אנחנו יכולים להמשיך ולכבד זה את זה. מקובל עליך?"
"מקובל," השיב מסעוד והרים את ידיו בהכנעה. "בתנאי שהחיוך המקסים שלך יחזור אל פנייך."
שפתיה נפשקו לחיוך נדיב בשעה שהשיבה: "יש לי עוד בקשה אחת."
"את הקובעת ואת המחליטה ועוד יש לך בקשות... נו, נראה מה יכולה להיות הבקשה שלך."
"אני מבקשת שלא תכניס את אחותך ואמך לכל העניין שעליו דיברנו. חשוב להורים שלי שיחסי השכנות הטובים עם אחותך יימשכו."
"אז את רוצה גם להכתיב לי מה לומר להן?"
"תאמר להן את האמת, אבל אתה לא חייב להיכנס לפרטים. עם הגישה המתקדמת שלך בוודאי תמצא דרך להעביר את המסר שאנחנו לא מתאימים. ותדגיש שזה לא פוגם בשכנות ובידידות שלנו."
"את יודעת? את משהו מיוחד. את מנהלת את העניינים, מחליטה וקובעת, וגם דואגת שהאווירה תהיה טובה. איך את מצליחה?"
"כנראה ירשתי את זה מאמי. היא המחליטה והקובעת בבית, אבל אף פעם לא יצרה אצל אבי הרגשה שהוא המפסיד בוויכוח."
"אני מבין שאת מעריצה את אמך, את לא מפסיקה לדבר עליה. מה עם אביך?"
"אבא שלי הוא איש נפלא," מיהרה לגונן על אביה. "אבא הטוב, הצנוע, חוזר ואומר לנו: 'הִיצְ'וַכְט חוֹדֵתָה גוֹם נָא קוֹן', לעולם אל תלך לאיבוד, זאת אומרת: גם אם תגיע למעמד גבוה - אל תשכח מנין באת."
"אז העניין הזה של הצניעות טבוע אצלכם במשפחה. זה חינוך עמוק מהבית."
"כן, ככה מחנכים אותנו ההורים. ואבא תמיד מקנח את המשפטים החינוכיים שלו בסיפורים."
"אני לא זכיתי לאבא כזה. מעניין איזה סיפור הוא מספר לכם על המשפט היפה הזה שאמרת."
"אתה באמת רוצה לשמוע?" קפצה פָּרִי על ההזדמנות.
"למה לא?"
פָּרִי סיפרה לו על הסַבָּל העני.
מעשה בסבל עני שלא נמצאה לו פרנסה בעירו. החליט הסבל לנסות מזלו בעיר אחרת. בהגיעו לעיר החדשה כשהוא נושא עמו את עגלת הסבלים, ראה כי היא רוחשת תכונה ותושביה נערכים לבחירת מלכם החדש. הלך הסבל אל מקום ההתכנסות בכיכר העיר. מנהג היה למקום להפריח יונה, והכתף שעליה בחרה בעלת הכנף לשבת, זיכתה את בעליה בכתר המלוכה.
חגה היונה סביב סביב מעל הראשים. עקב הסבל ככולם אחר מעופה, והנה עפה היונה לעברו והתיישבה על כתפו.
מחיאות הכפיים מכל עבר הלמו בראשו של הסבל המופתע, וכאשר הוזמן אל הבמה קרא: "זאת טעות. אני לא גר פה. אני לא מתאים."
אנשי העיר לא התנסו מעודם במקרה שכזה, והם עמדו פעורי פה ואובדי עצות. לאחר דין ודברים הוחלט להפריח שוב את היונה.
גם הפעם בחרה היונה את כתפו של הסבל. וכשהתרחק הסבל מרחק ניכר מן המקום, והיונה פרחה בפעם השלישית וחגה לעברו והתיישבה שוב על כתפו, קראו כולם: "אתה הוא מלכנו!" מיד עמדו והכתירו אותו למלך. הולבש הסבל בבגדי מלכות, על ראשו הונח כתר עטור אבני חן, והוצמד אליו יועץ אישי שילמדוֹ הִלכות הארמון.
המלך החדש ישב בארמונו המפואר, מילא את תפקידו ללא דופי, והיה אהוב על תושביו. רק שר אחד הסתייג ממלכו החדש ולא רווה נחת ממנהגו המוזר וחסר הפשר. מדי יום ביומו, בשעה קבועה, היה המלך נעלם לשעה קלה. בשובו נשאל: "היכן היית?" והוא היה משיב: "דברים היו לי לעשות." החליט השר להתחקות אחר דרכו של המלך ולפתור את תעלומת היעלמותו.
באחד הימים, בשעה שיצא המלך כהרגלו, יצא השר חרש אחריו. והנה הגיע המלך לחדר קטן בירכתי הארמון, נכנס וסגר אחריו את הדלת. השר השתהה זמן מה, ואחר פתח קמעא את הדלת והציץ פנימה. המחזה שנגלה לפניו הכה אותו בתדהמה. על המחצלת ישב המלך בבגדים בלויים, חגור במשולש הסבל, הוציא מכיסו רצועת בד ופרש אותה לפניו, נטל מתוכה פת לחם יבשה ונתן אותה אל פיו ונגס בה ברעבתנות. לאחר שכילה את לחמו קם ממקומו, עמד מול המראה ודיבר אל בבואתו: "זה עדיין אתה. לעולם אל תשכח מאין באת." אחר פשט את בגדיו, צרר אותם ב"בּוֹחְצֶ'ה" (אריג גדול, שבו נערמים בגדים וחפצים, הנקשר ונישא על הגב), הניחו בארון, ועטה על גופו את בגדי המלכות. סגר השר את הדלת בזהירות ונחפז לשוב אל מקומו, והיה לשר הנאמן למלך עד עולם.
"סיפור יפה," החמיא מסעוד. "זכית בהורים מיוחדים."
פָּרִי חייכה בסיפוק.
הוא העביר מבט משועשע על פניה ולאורך גופה וכלה בנעליה, ופרץ בצחוק. היא המתינה להסבר.
"את כל כך התאמצת להרחיק אותי. מאיפה השגת את הלבוש הדוחה הזה? כל בחורה לקראת הפגישה הראשונה שלה עם בחור עומדת שעות לפני הראי, מתלבשת, מתאפרת, מסתרקת, עד שהיא נראית מיליון דולר. ואת, בזבזת את זמנך על מראֶה שלא שווה טוּמָן (מטבע מקומי) אחד. את שחקנית."
הפעם גם פָּרִי צחקה. "גם אמי אומרת שאני שחקנית. אבל אני לא. אין לך מושג כמה התאמצתי שלא להתלהב מהטיול שלנו. אני כל כך אוהבת לטייל ולהסתכל בחלונות הראווה, והייתי צריכה להזכיר לעצמי להתאפק ולשדר רצינות."
"תדעי לך שגם עם התחפושת הזוועתית הזאת ששמת עלייך, את נראית נפלא. מזלך שלא השחתת את הפנים היפות שלך כדי להמאיס את עצמך עלי. יש נשים שלובשות בגדי נסיכה ונראות כמו קבצניות, ויש שלובשות בגדי קבצנית ונראות כנסיכות."
"תודה, מסעוד."
הוא קבע בה את עיניו. "האם גם לי יש זכות לבקשה?" שאל.
היא הפכה רגע בדבר. "בוודאי," השיבה בהחלטיות.
"ואת לא חוששת ממה שאני הולך לבקש?"
"כיוון שאתה בחור הגון ופיקח, אני בטוחה שבקשתך הוגנת."
"עם משפט כזה, שמצרף מחמאה לדרישה, את לא משאירה בידי ברירה. האמת היא שהבקשה שלי אכן הגונה וישרה. בואי נסיים בכוס תה, כפי שהצעת בתחילת הערב."
היא הנהנה בחיוך מרוצה. "ידעתי שאתה בחור הגון."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השני של הספר.
שרה אהרוני / שתיקה פרסית
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרי המקור: נוית בראל
עורכת הספר: דפנה שחורי
עורכת הלשון: ורד זינגר
מעצבת הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Trevillion Images / Agnieszka Kielak
הפקה והבאה לדפוס: בתיה בודנר
לוחות: צביקה שרויטמן
סדר: טפר בע"מ
תודה לכותבי הספרים הבאים:
1. רוח אללה - ח'ומייני והמהפכה האסלאמית, אמיר טהירי. ספריית אפקים/עם עובד, 1985.
2. איראן במהפכה, דוד מנשרי. הקיבוץ המאוחד, 1988.
3. שטן גדול שטן קטן - מהפכה ומילוט באיראן, אליעזר (גייזי) צפריר. ספריית מעריב, 2002.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
