לקריאת החלקים הקודמים
2.
גשם, גשם, גשם. היא נולדה בגשם. את זה אני זוכרת, אני בטוחה שזה החלק הנכון בסיפור שלי כי כל הדברים הטובים קורים בגשם. שנה הייתי בפאקינג וֵניס ביץ' בלוס אנג'לס ולא ירדה טיפת גשם. בשירותים במסעדות שעל החוף כבר שמו שלטים שמבקשים לא להוריד את המים באסלה אם לא חייבים. לא הורדתי. נדמה לי שגם לא קרה שום דבר טוב אחר. רק אוקיינוס ומדבר. אוקיינוס אני אוהבת אבל אני שונאת מדבר. אני חושבת. זה מה שאמרתי לבוב היהודי כשהוא רצה להצטרף לקיבוץ החדש במדבר אבל הוא לא הקשיב לי, הוא לא הקשיב לי. ואותו אני אהבתי כל כך. איתו הייתי הולכת גם למדבר, לאן שהוא היה רוצה. בסוף זה לא מה שקרה. אני יודעת שבסוף זה לא מה שקרה. את זה אני יודעת בוודאות.
ואני גם יודעת שילדתי אותה בסן פרנסיסקו. בזה אני בטוחה. כל הזמן רציתי להגיע לשם כי המאסטר יוגי הכי חשוב בעולם הגיע לשם מהודו בטיסה, וכי שם עשו את היוגה ואת המדיטציה שכולם אמרו שהן הכי נכונות. אני לא זוכרת בדיוק איך קראו לו אבל כולם אמרו שהוא האיש, הוא הדבר, והתחלתי לחשוב איך אני עוזבת את וניס ומגיעה לסן פרנסיסקו. יש כמה חלקים מאז שאני זוכרת במעורפל. אבל אני בטוחה ודי בוודאות שילדתי באמצע סֵשֶׁן מטורף של גשם. האם זה היה אחרי שיעור יוגה? אני לא זוכרת בדיוק אבל אני בטוחה שזה היה באמצע הלילה ואחרי חצות. בטוח. זה היה בשיא השקט של הלילה, השעות שאני אוהבת יותר מכל השעות שיש ביממה. השעות של השקט, השעות שבהן את מרגישה אֶת העולם נושם כי שום דבר לא נכנס באמצע.
זה היה באחד בינואר 1973, ברובע מישֶׁן, תחת סוכך בד קרוע שחיפה על גרם מדרגות עץ ישנות וחורקות. כשהתקרבתי למדרגות חשבתי שאני מכירה את הבית הזה, אבל לא יכולתי לדעת אם גרתי בו קודם או שאולי רק חלמתי אותו. עמודי התאורה ברחוב האירו את הגשם שירד צפוף וחזק, ומרוב צפיפות נהיה לגשם צבע לבן. הרוח בעטה בסוכך והוא לא הצליח להסתיר אותי מהגשם, כי הוא לא היה מחובר כמו שצריך לכל המוטות. כמו חופה עקומה. אני חושבת שפעם נשענתי על אחד המוטות והוא נשבר. אז אולי כן הייתי פה קודם. אני לא זוכרת את הסדר הנכון של הדברים. ומהו הסדר הנכון, אם כבר מדברים על סדר נכון. מה שקרה קרה, הדברים הרי יסתדרו בסוף בסדר הנכון ביותר עבורם. בתוך כל הזמן הגדול והאינסופי, הסדר הנכון של סן פרנסיסקו בתולדות חייה של מיכל מיטלמן הוא פחות מגרגיר אבק. אפילו פחות מפחות. מה שחשוב הוא שראיתי את הגשם הלבן הזה. מחוץ לבית או מבפנים. מהמדרגות או מהסטודיו של סיימון. לפני שהיא נולדה או אחרי. אבל היה גשם לבן. זה בטוח.
אני לא זוכרת למה בחרתי דווקא בכניסה של הבית הזה. אולי בגלל שחשבתי שזאת הכתובת שאני מחפשת, שכאן זה הבית שלו, רחוב אלבמה אלף ומאה ומשהו. חשבתי שדחפתי את הפתק עם הכתובת לתרמיל שלי, אבל אחר כך כבר לא מצאתי אותו, אז הלכתי לפי הזיכרון של מה שהיה כתוב בפתק. ג'ורג'יה, אלבמה, מיסיסיפי. יש שיר כזה. אבא ופואד היו שרים אותו עם הטרנזיסטור, כשהיו משחקים שח בשבת על המרפסת.
כשהתקרבתי לבית כבר הלכתי ממש לאט. הייתי כבדה. בראש ובגוף. וגם הייתי לבושה יותר מדי. כשעזבתי את הקומונה בווניס ביץ' לבשתי את כל הבגדים שלי אחד על השני כי ידעתי שלא אחזור לשם יותר. וגם היה לי קר. הרוח ליד האוקיינוס קרה תמיד. גם בדרום קליפורניה היבֵשה. עכשיו הייתי כבדה מאוד והייתי רעבה מאוד וגם התחלתי קצת להצטער שעזבתי אותם. נכון שזה היה מקום בלי גשם ונכון שהביחד של הקומונה הזאת כבר התחיל להתפרק. אבל ההתחלה היתה כל כך יפה, כל כך טהורה.
יצא במקרה שכמעט כולנו בדיוק עזבנו את הבתים שלנו. בעצם אני עזבתי את הבית של דוד מוטל'ה בקרופט אווניו, אבל זה היה בדיוק כמו לעזוב את הבית, כי הוא נתן לי המון כסף, ואשתו רייצ'ל (הגויה הפולנייה, אמא קוראת לה, אפילו שהיא התגיירה מזמן) נתנה לי שק מלא אוכל לדרך. הם לא ידעו שהדרך היא רק עד וניס ביץ'. הם חשבו שאני עומדת לנסוע שלושה ימים באוטובוס לניו יורק ומשם הביתה. ראיתי שהם לא מבינים אבל לא הסברתי. חשבתי שכבר אתקשר לאבא מתישהו, בגוביינא, כשארגיש שהוא ממש מתחיל לדאוג. לרגע עלתה לי בעיניים תמונת היום שבו עזבתי את חיפה. אבא רצה להסיע אותי לשדה התעופה בלוד אבל אני לא הסכמתי. אמרתי שאסע באוטובוס. אז הם רק ליוו אותי לתחנה של האוטובוס בשכונה, שייקח אותי לתחנה המרכזית. אמא התעקשה לסחוב לי את התרמיל. ראיתי שהיא דואגת כי אני הייתי התפקיד הכי חשוב שלה בבית ומה יהיה איתה עכשיו. אבא סיפר בדיחות אבל לא צחקנו. כשהאוטובוס הגיע חיבקתי אותם במהירות ועליתי. התיישבתי ליד החלון ונופפתי להם ביד. האוטובוס התחיל לנסוע והם נופפו לי בחזרה. ולמרות שהאוטובוס לא היה גבוה במיוחד פתאום הם נראו לי קטנים וזקנים שם, על המדרכה, והלב שלי נדקר לרגע אבל הפניתי את המבט קדימה, רציתי לראות רק את ההרפתקה הגדולה שלפני.
בקומונה כל אחד נתן את הכסף שהיה לו מהבית. אמרתי להם שזה כמו בקיבוץ. אבל הם לא הבינו מה זה קיבוץ, וכשניסיתי להסביר, הקיבוץ הראשון שעלה לי בראש היה לוחמי הגטאות, כי שם גרו סבא וסבתא של רננה וזכרתי את השם. היה לי קשה לתרגם את השם "לוחמי הגטאות" ואז הייתי צריכה להתחיל להסביר להם מה זה גטאות, וזה כבר זרק אותם החוצה מהטריפ.
"די, נו, די," הם אמרו. "זה נורא עצוב, גירל" (כל הבנים פה הם מַיי מֵן וכל הבנות הן גירל, אבל אחרי שמזדיינים זה נהפך להיות בֵּייבּ).
אז הפסקתי. עצוב יש לכולם ולא צריך להוסיף עוד עצוב לעולם המקומט הזה. אנשים באו לפה כדי להפסיק לסחוב את כל העצוב הגדול הזה שההורים שלהם הפילו עליהם ועל העולם והרסו, הרסו הכול. לאחת התוכניות שלנו כאן קוראים "בְּרינג בֵּק אידְן", שזה כאילו להחזיר את גן עדן. אני אמרתי את זה והם מאוד אהבו. עד אז לא ממש דיברתי הרבה וגם האנגלית שלי לא היתה משהו. החלטנו שזאת הולכת להיות הדהרמה שלנו.
אחר כך הכסף נגמר ואספנו כסף בחוף וגם ברוֹז אווניו ולי נתנו הכי הרבה כסף כי הייתי כבר עם הבטן. נדמה לי. או שאולי סילביה צדקה ואני הייתי הכי יפה או הכי רזה או שנראיתי הכי רעבה. אבל זה הספיק בקושי לגראס ובאמת הייתי רעבה כל הזמן והיה לי קר ורציתי למצוא את ריקרדו, כי הייתי די בטוחה שהוא האבא של התינוק שלי, או שזה היה רק בגלל שהוא אמר שהוא רוצה לעשות לי תינוק. אני כבר לא זוכרת מה היה קודם אבל בטוח שהוא אמר לי שהוא יהיה פה. בסן פרנסיסקו.
התרמיל שלי היה קטן. בכוונה השארתי בווניס את הכול, גם את המנורה שיצרתי ממתכת. כבדה מדי. אפילו שאהבתי אותה נורא. היא הזכירה לי שנולדתי אמנית. תמיד הייתי אמנית, אבל אף אחד בבית לא הקשיב לי. אמא לא הסכימה לשלוח אותי לשום חוג שרציתי. אמנות לא היתה קיימת בעולם שלה. אבא הקשיב לאמא. בענייני כסף הוא תמיד הקשיב לה. התחננתי שיקנו לי גיטרה אז בסוף הם ביקשו מדוד זלמן הפסיכי שיקנה לי גיטרה בשוק השחור בלילינבלום. כעבור כמה חודשים הוא הגיע עם חבילה ואני התרגשתי נורא. אבל כשפתחתי אותה ראיתי בפנים בללייקה עם מיתרי מתכת. הוא לא מצא גיטרה בזול אז הוא הביא בללייקה. שנים היא ניצבה בפינת הסלון ובכל שבוע אמא ניגבה ממנה את האבק ואמרה שאני לא מעריכה כלום.
אבל כאן כל אחד הוא אמן וכולם פה יוצרים, וזה לא משנה בכלל אם הם מוכרים את זה, או אם יש עוד מישהו חוץ מהם שחושב שזה יפה. כאן האמנות חופשית ואין אף אחד שהאמנות שלו שווה פחות. אני נזכרת בציירים בחיפה שהיו יושבים בבית הקפה במרכז הכרמל עם הבעת העלבון הקבועה, כי הם אף פעם לא יהיו חשובים כמו הציירים של תל אביב. כאן זה לא ככה.
אהבתי את המנורה שלי אבל השארתי אותה. זה לא היה להשאיר משהו כדי לחזור אלא להשאיר משהו כדי להיפרד. אמרתי שלום לדרום קליפורניה ועליתי בטרמפים לסן פרנסיסקו.
מתי הגעתי לפה. מתי הכול קרה. עכשיו או פעם. הרחוק או הקרוב. איזו שנה עכשיו. אומרים לי שזה האייטיז. אז אולי אני בראש פינה. אבל שם הכול כבר נגמר. הזמן הוא פֶּרְפֵּטוּאָל מוֹשְׁן.
בערך באמצע הדרך התחיל לרדת גשם שלא נפסק עד עכשיו. הגשם זה סימן. זה אומר שטוב שבאתי. בעיקולי הדרך שעולה לעיר הגשם והאורות היו דומים קצת לחיפה. אבל העפתי את זה מהראש. חיפה. באמת. מה פתאום עכשיו.
לרגע נהיה חם, כמו שקורה לפעמים כשיורד גשם, כי העננים הם כמו שמיכת פוך עבה. רציתי להתכסות בשמיכת העננים הזאת, כי העולם הוא ביתי והעננים הם השמיכה שלי. ככה חשבתי תמיד בווניס, בלילות שבהם ישנו על החוף.
הנהג הוריד אותי בפינה של שני רחובות והראה לי את הכיוון לרחוב אלבמה. המשכתי ברגל אל הבית שבו גר ריקרדו. הוא צייר, קולומביאני. בווניס קראו לו הפְּרֵה קולומביאני. אולי כמו בדיחה ואולי מפני שהוא היה אחד כזה שהמערב לא הרס אותו. אני קראתי לו האינדיאני. ריקרדו היפה, השקט, החום אדמדם, החלק. יצאתי לדרך בעקבותיו והדרך נעשתה ארוכה יותר ממה שחשבתי. הדרך תמיד ארוכה יותר ממה שחושבים.
עצרתי ליד חנות שנראתה כמו חצי מכולת ריקה וחצי בר. בפינה היו כמה שולחנות שסביבם ישבו פועלים היספאנים ושתו בירה. גלגלתי לי ג'וינט מהשאריות שלקחתי מהבית בווניס. זה נקנה מהכסף שלי. טוב, אין שלי. אז שלנו. מהכסף שלי שבתוך השלנו.
הג'וינט לא הפריע שם לאף אחד. הם עבדו קשה כל היום והם היו עם הבירה. הגראס דפק לי בשקט על הדלת של המוח, ורגע לפני שהיא נפתחה התינוק שלי זז בתוכי ונזכרתי שיש לי משימה. לא, לא התינוק, זאת היתה התינוקת שלי שזזה בתוכי. אני לעולם לא אשכח איך שהיא זזה בתוכי. היא שחתה כמו ששוחים בבריכה ונוגעים בקיר כדי לדעת מתי צריך להתהפך ולשחות לצד השני. ככה היא נגעה בי. בקיר הפנימי. נגיעה קלה כזאת. אני כאן. אני רק מתהפכת לצד השני ושוחה ממך והלאה אבל אני כאן. אמא. אמא שלי. תינוקת. דברי איתי. אני לא אעזוב אותך אף פעם.
היתה לי סחרחורת. קמתי והתחלתי ללכת. אחד הבחורים של הבירה רץ אחרי עם התרמיל.
"פור פאבור, סניורה."
"גראסיאס. תנק יו."
אני זוכרת שנגמרו לי הכוחות. ראיתי אלבמה אלף ומאה ומשהו. מה היה כתוב אז על הפתק. ג'ורג'יה, אלבמה, מיסיסיפי. איפה ריקרדו. הוא קולומביאני. אולי זה בכלל לא הוא. אני זוכרת שעליתי במדרגות והגעתי אל הריבוע שלפני הדלת. הגשם הרטיב אותי. הכול נראה מוכר. אני חושבת שהיתה לי מיטה בבית הזה, אולי כבר גרתי שם ורק הלכתי ליוגה. אז למה אין לי מפתח. היה גג. אז למה רטוב. התיישבתי, השענתי את הראש על הדלת. עכשיו חצות.
כל היתומים נולדים בחצות ולכן לא משנה מי האיש שנמצא מאחורי הדלת הזאת, הוא לא יוכל להיות האבא. אני יתומה בת יתומים שיולדת יתומה. יתמות גנטית היא הנושא כאן, לא תאריכים ולא כתובות.
מאיזה בר שמעתי הדים של שירה. חגגו את השנה החדשה שבדרך. 1973. ההיספאנים רק שתו בירה בשקט. בשבילם השנה החדשה תהיה עוד שנה של עבודה קשה. יכולתי לראות את אבא ואת פואד בבגדי עבודה כחולים כמו שלבשו פעם. מעל גופיות לבנות שאמא היתה מרתיחה בפַּיילָה על הפרימוס בכל יום שישי עד שהגיעה מכונת הכביסה של אמקור. היא היתה מכבסת גם לפואד, כי אז הוא עוד היה רווק. אבל השירה שעלתה מהקצה האחר של הרחוב הדפה את כל המשפחה מהמוח שלי.
בבר שרו את השיר הזה שיש לו גם מילים בעברית. "הן לא נשכח רגשי רעות". נדמה לי שקוראים לו "ימים עברו". היו שרים את זה במקהלה בבית הספר. המורה אמרה שאני קול ג' וכולם צחקו עלי. עכשיו שרתי עם הקולות מהבר בכל הקולות שיש בתוכי. "יחדיו שוטטנו בהרים עת רקפות פרחו". אחר כך היה כנס מקהלות בקולנוע מוריה שעל הר הכרמל ובגלל שהייתי הכי גבוהה שמו אותי בקצה השורה השלישית ונתנו לי תפקיד, להוביל את המקהלה החוצה מהבמה. בסוף הבית הראשון התחלתי ללכת וכל השורה הלכה אחרי. אבל השורות הקדמיות המשיכו לעמוד ולשיר. הרגשתי שהמורה למוזיקה רוצה למות מבושה. אסור לתת לי תפקידים. צחקתי בגשם על המדרגות מול הרוח ועם קולות השירה. תמיד יש תקוות בשנה חדשה. גם לי היו. הייתי בת עשרים ושתיים. זאת תהיה שנה נפלאה. בכיתי בגלל הרקפות. בגלל אבא. אַבּוֹן.
הצירים הגיעו, גלים מתגברים של כאב, ואני כבר לא שרתי וגם בבר חדלו לשיר. נהיה שקט. התחיל השקט היקומי החלול הזה. אולי זה היה הגראס. נשענתי על הדלת ובכיתי. אלה היו כאבים שלא הכרתי. מיד הייתי מוכנה להחליף, שיכאב לי הלב אבל רק לא הגוף, את הכאבים של הלב הכרתי, אותם כבר ידעתי לשאת. אבל לא את מה שכאן. זה היה רטוב, אלוהים וג'יזס, צרחתי כמו חיה אבל אף אחד לא שמע, נגעתי בעצמי והיה שם משהו בין הרגליים שלי, אני חושבת שזאת היתה התינוקת שרצתה לצאת. צעקתי עוד פעם ועוד אבל אף אחד לא שמע כי הגשם היה חזק והמשיך לרדת. ואולי הם כולם שתו לחיי השנה החדשה בחצרות האחוריות הדפוקות שלהם, ועלי נגזר להישאר פה לתמיד עם הכאבים האלה ועם התינוקת הזאת שהיא לא בחוץ ולא בפנים. לא ידעתי מה לעשות עוד אז רק בכיתי, אבל כשהכאב הגיע הוא חתך את הבכי לחתיכות ואני השמעתי קולות שלא הכרתי וכבר לא הייתי בטוחה שאני עדיין אני או שאולי כבר נהפכתי עכשיו להיות אישה אחרת בגוף של אישה אחרת, אישה שהולכת למות, אבל לא היה לי אכפת שאני אמות. המוות שלי לא יכול להיות כואב יותר ממוות של אחרים, זה רק הגיוני.
נהיה שקט. בגללי זה נהיה, כי אני הפסקתי לצעוק. הרגשתי שהתינוקת יצאה בצעקה האחרונה. גיששתי אחריה ומצאתי שהיא על הרצפה ועטפתי אותה בתוך המעיל שלי, מעיל שהבטנה שלו מצמר כבשים ומבחוץ יש עור כבש ועליו רקמה צבעונית. את המעיל הזה הבאתי מהארץ. אודי קנה לי אותו בעיר העתיקה בחודשיים ההם שגרנו באכסניה של הארמני. אודי היה איתי אצל הארמני.
הוא גם נסע איתי לקליפורניה. הוא גם היה איתי אצל דוד מוטל'ה. אני חושבת שאם לא היה לי את אודי, אבא לא היה נותן לי כסף לנסוע לארצות הברית. אודי היה הכרטיס שלי לחופש. יכול להיות שאודי הוא האבא של התינוקת שלי. אני לא יודעת. אודי כעס עלי. הוא אף פעם לא באמת הבין מה זה לשתף. הוא עזב אותי בווניס אחרי ששכבתי עם ריקרדו. נדמה לי.
"אני לא מאמין שעשית את זה."
"אני לא עשיתי את זה. זאת אומרת, אני כן, אבל זה לא אומר שאני לא אוהבת אותך."
"אני לא יכול לקבל דברים כאלה."
"אז בשביל מה באת לפה?"
"להיות איתך."
"אבל אי אפשר להיות פה בזוגות, אין שלי בתוך השלנו."
"את כזאת מטומטמת." הוא עזב באותו יום.
ועכשיו לא ידעתי מה לעשות. אודי היה יודע מה לעשות ולמי להתקשר ומה צריך להגיד. אבל הוא הלך.
אני חושבת שישנתי, אני חושבת שחלמתי את התינוקת הזאת. את כל הכאב המטורף הזה. הייתי פצועה. דיממתי. אבל היא השמיעה פעייה. היא היתה חיה. ואני הייתי ערה והדם היה אמיתי והכול קרה באמת.
ידעתי שאני צריכה להיניק אותה, שאני מוכרחה להיניק אותה אחרת היא תמות. חיפשתי את המחשוף של השמלה, פרמתי את הכפתורים, קרעתי את הבד הדק וחשפתי את השד הימני, וניסיתי לכוון את הפטמה לפה של התינוקת. עשיתי כמה ניסיונות, אבל התינוקת לא הבינה אותי. בניסיון החמישי שכמעט הצליח לי הדלת שנשענתי עליה נפתחה ואני נפלתי פנימה עם התינוקת. הבחור שעמד שם נבהל. הוא נראה לי מוכר.
"אני, אני," אמרתי בהתחלה בעברית ואז באנגלית. "אקסקיוז מי."
היו לו משקפי ג'ון לנון. הוא נראה בפניקה.
"איטס ג'אסט אֵ בייבי גירל."
הוא לטש בי ובתינוקת מבט מבועת ואמר, "חשבתי שזה החתול."
לא עניתי. הוא כבר היה יכול לראות בעצמו שאנחנו זה לא החתול.
"אז מה קורה?"
הוא נרגע. הטון שלו עכשיו היה טון של מה העניינים.
"אוקיי. הכול אוקיי," אמרתי. "אני, פשוט הרגע נולדה לי כאן תינוקת."
הוא התכופף לעברנו. התינוקת פעתה בתסכול.
"תינוקת," הוא אמר. "זאת באמת תינוקת. צריך להביא אותך לבית חולים. אני לא יודע איך חותכים את חבל הטבור."
רציתי להגיד לו שאני יודעת. ראיתי בקומונה איך עושים את זה. לסילביה וגם לרֵיי. אבל לא היה לי כוח להתווכח או להסביר. הוא רץ לטלפון כדי להזמין אמבולנס. בקושי שמעתי מה הוא אומר להם. הכאב הגדול של קודם כבר נרגע אבל הוא הספיק לייצר דופק משל עצמו. זה הלם גם באוזניים. התינוקת פעתה שוב. רציתי להיניק אותה. סילביה אמרה לי שכאשר את מיניקה שום דבר לא כואב.
"תינוקות מעלימים את הכאב," היא אמרה. "הם לוקחים ממך את הכאב."
כבר אז, כשסילביה אמרה לי את זה, לא הייתי בטוחה שזה נכון. האם אני לקחתי את הכאב מאבא שלי? הוא הכחיש שבכלל כאב לו משהו אי פעם, ואמא טענה שרק הוספתי לו כאבים.
הבחור הביא לי מים.
"האמבולנס בדרך," הוא אמר. "מה שמך?"
"מיכל."
"מיכל?" הוא שאל. הכ' נשמעה בפיו כמו ש'.
"כן. כמו מישֶל," הסברתי לו. "מישֶל מָא בֵּל," שרתי לו בקול ג' שלי.
הוא צחק.
"אני סַיימון. סיימון גולד."
אני די בטוחה שאני מכירה אותו מאיזשהו מקום.
"מאיפה את? מצרפת?"
"לא, מווניס ביץ'."
"ולפני זה?"
"מישראל."
התחלתי להיניק וזה הצליח לכמה דקות. זה היה אחד הרגעים הכי מוזרים בחיים שלי. התינוקת הקטנה, הזרה, שהרגע הגיחה מבפנים, נצמדה לפתע אל הגוף שלי מבחוץ. היא סגרה את השפתיים הקטנטנות שלה ומשכה את הפטמה שלי, והרגשתי את המשיכה המשונה הזאת עמוק ומוזר עד הרחם, עד הנרתיק. זה לא היה כואב וזה לא היה מדגדג. זה היה רק מצמרר ומוזר, מוזר כמו הנגיעות שהיא נגעה בי כשהיתה בתוכי. כששחתה בתוכי ונגעה בקיר של הבריכה.
האמבולנס הגיע. הנהג היה נהגת. היא אמרה ששמה מרגרט ושהיא מאוד מאושרת שנפלה בחלקה ההזדמנות לעזור לי ושזה בכלל נדיר וחד פעמי שהיא בתפקיד הזה, שזה רק בגלל ערב השנה החדשה שקראו לה למשמרת. היא דיברה בלי הפסקה. הצלחתי לנמנם בין משפט למשפט. זה היה כמו נצח שנחלק לחלקיקי נצח. יחידות קטנות של נצח שאני שוטטתי בכל אחת מהן לרגע בזמן שמרגרט דיברה. ובכל אחת מהן היתה תמונה ובכל תמונה ראיתי חלקיק של החיים שלי. גירשתי את אלה שהיו וגירשתי את אלה שיהיו ורציתי רק את אלה שעכשיו.
"כל שאר הנהגים שיכורים מדי, הָאני."
מרגרט אחזה בידי בזמן שאחד מאנשי הצוות חתך את חבל הטבור. פרידה ראשונה. הרימו אותי לתוך האמבולנס ועכשיו היינו כולנו בפנים. גם סיימון גולד, שהצוות בטח חשב שהוא בעלי.
"אל תדאגו, חברים, תכף נגיע לבית החולים. טוב שאת מיניקה. התינוקות לוקחים את הכאב," אמרה מרגרט שחזרה לשבת מאחורי ההגה.
החלטתי שברגע שאני אוכל אני אעזוב את האמריקה המזוינת הזאת. הם לא מבינים פה שום דבר בכאבים.
כעבור יומיים חזרנו לרחוב אלבמה אלף ומאה ומשהו. הדירה היתה ארוכה וצרה כמו רכבת. המטבח היה הקטר. נעצרתי והתבוננתי בדלת המטבח הקטר הזאת, שעליה נשענתי בלילה של הלידה, ועכשיו ראיתי בבירור שהיא צבועה בכחול. החיים של הבת שלי התחילו כאן. סיימון אמר לי שמזל שהוא היה רעב והלך למטבח כי אחרת אין סיכוי שהיה שומע אותי או את התינוקת. כי הגשם דפק כל כך חזק על החלונות. עצרתי אותו ביד מונפת.
"חכה, אני צריכה לכתוב את זה באיזה מקום."
הוא היה סטודנט לאמנות. צייר. עוד צייר. הוא נתן לי גיליון נייר ציור גבשושי ועיפרון. מיהרתי לכתוב כל מילה מהסיפור הזה, כי ידעתי שאני ארצה לספר אותו יום אחד לתינוקת ואני ארצה לדעת גם את הפרטים שאני לא יודעת. לכל תינוקת מגיע שיספרו לה איך היא באה לעולם. אפילו ליתומים יש סיפור על איך השאירו אותם בסלסילה ליד הדלת של מישהו שיוכל לדאוג להם כמו שצריך. רק לי לא סיפרו איך נולדתי. אם היה חם או קר. גשום או מעונן. אם העולם צחק או בכה, התרגש או נאטם. כלום. הדבר היחיד שאמא אמרה היה שנולדתי לפני ארוחת הצהריים של בית החולים, ושהיא זוכרת שמיד לאחר הלידה היא הרגישה כל כך טוב שאכלה צהריים בתיאבון רב. גם סיפור הלידה שלי היה רק על עצמה. היא לא סיפרה לי כלום עלי.
אבל אני רציתי לספר לתינוקת שלי על עצמה. איך היא נראתה ברגע שנולדה ואילו קולות היא השמיעה. כתבתי את המילים פעייה ויללה. ועל צווחות התסכול של הגוזל הרעב שהיא צווחה ועל מעיל צמר הכבשים שבתוכו היא נעטפה. ואיך היא קיבלה את השם שלה.
כי כבר היה לה שם. היו לה גם שיער ממש מלא ואדמוני ופנים בהירות, ואחרי שראיתי את זה כבר לא הייתי בטוחה שריקרדו הוא אבא שלה, כי לריקרדו היה שיער שחור וגם לי. לסיימון היה שיער אדום. סיימון אמר שאולי גם בצד שלנו היה ג'ינג'י במשפחה ושלפעמים שיער אדמוני הוא מוטציה. אבל עכשיו כבר לא שינה לי מי האבא. ידעתי שאני לא צריכה שום גבר בשביל להיות אמא.
לפעמים סיימון מתנהג כאילו הוא באמת אבא שלה. הוא שואל עליה, הוא אומר שהוא רוצה ללכת לראות אותה אבל אני לא מסכימה. אסור לה לדעת. הוא בא לבקר אותי כמעט בכל יום. הוא מקריא לי ספרים ומשמיע לי מוזיקה. הוא קונה לה מתנות. הוא תמיד זוכר את יום ההולדת שלה שבוע לפני שאני נזכרת. ואולי הוא חושב שאני לא זוכרת דברים, כי לפעמים הוא מספר סיפור אחר על הלילה ההוא. בכל פעם סיפור אחר. כאילו הוא חושב שכל מה שיש לי היום זה זיכרון כימי ושאני כבר לא מסוגלת באמת להבדיל בין הסיפורים. שהמוח שלי מחורר.
השם שלה הוא רוֹבּין. מעל כל הכאבים של הלילה שבו היא נולדה, ובעשרים הדקות שבהן חיכינו לאמבולנס, סיימון ואני הסתכלנו עליה. היא היתה יפה וחלקלקה, ואפילו באור הקלוש שהגיע מהמטבח ראו שיש לה פלומת שיער אדמדמה. השיער שלה נשאר אדום כזה בדיוק עד שהיתה בת שמונה. עד התאונה. אחרי התאונה גילחו לה את הראש, וכשהשיער שלה צמח בחזרה הוא כבר לא היה אדום מלכותי אלא חום שגרתי. אבל שם, על המדרגות, באותו לילה, הוא היה אדום ונוצץ כמו אבן רוּבִּי יקרה, כמו הילה מזהב.
אחרי שחזרנו מבית החולים היינו במטבח, סיימון ישב ובהה בי כשהינקתי. אני חושבת שהוא גם אהב להסתכל לי על השדיים. טוב.
"היא כמו רוּבִּי אין דֶה דַאסְט," אמרתי פתאום.
"כן, לא, אני לא יודע בקשר לניל יאנג עכשיו. אני חושב שהיא רוֹבּין."
"אדום החזה," הדהדתי בעברית. טוב.
הוא לא הבין.
"רובין הוד?" שאלתי.
"לא, כמו הציפור," הוא אמר.
"זה מה שאמרתי." התעייפתי. המוח שלי הפסיק לדבר אנגלית.
"תקראי לה רובין," אמר סיימון ואני אמרתי בסדר. רובין זה שם יפה.
אבל אולי הוא בכל זאת חשב על רובין הוד. כשהכרתי את סיימון טוב יותר ידעתי שהוא די אהב את התפקיד של המציל. כשפגשתי אותו הוא היה רק בן עשרים וכבר הספיק לנטוש את לימודי האמנות בקולג' בלי שהוריו ידעו. הוא סיפר לי שאת רוב הכסף שקיבל מהם לשכר לימוד וכקצבת מחיה חודשית הוא תרם לתנועות מחאה ולארגונים שהתנגדו למלחמה בווייטנאם. אבל, ככה הוא אמר, הוא עלה על הרכבת של וייטנאם מאוחר מדי. הארגונים בדיוק התחילו להתקפל לקראת הסכמי שביתת הנשק. את זה שמעתי עוד בווניס כי הפסקנו ללכת להפגנות והחלטנו לעבור מאקטיביזם לתיקון עולם. נדמה לי. סיימון אמר שהופעתי בחיים שלו בדיוק בזמן, כי הוא בדיוק התלבט מה הוא יעשה עכשיו עם כספי הקולג' שלו והנה הופענו ונולדנו ונהפכנו לעניין הגדול החשוב הבא שדפק אצלו על הדלת ודרש מימון. אז בגלל זה בשנייה שהוא אמר רובין היא נהייתה רובין, כנראה זה היה הגורל שלה, להיות רובין, ואני התאהבתי בשם.
אחר כך צללנו לתוך עולם סגור של שלושה, אבל מחולקים לשניים. רובין ואני וממול סיימון, שתמיד היה שם, מסתכל עלינו בעיניים שלו או מאחורי המצלמה. עברו חודשיים, אולי שלושה. הייתי מסתכלת עליו מהצד כשהוא לא הרגיש. כשהיה מצייר הוא לא שמע ולא ראה. אהבתי את הריכוז הזה. לשם תמיד כיוונתי. למקום שבו בן אדם נמצא ולא נוכח. אבל לפעמים זה נמשך שעות. לפעמים הרגשתי כלואה בבית. טיילתי קצת בשכונה אבל לא היה שם הרבה. בווניס היה צפוף מרוב אנשים. כאן הכול תמיד נראה נטוש. שכונה כמעט בלי אנשים. רק מדרגות ובתים וחצרות. פעם אחת ראיתי כנסייה יפה ונכנסתי פנימה אבל גם היא היתה ריקה. אמרתי לסיימון שאני רוצה לראות את העיר. רציתי אוויר. עטפתי את רובין בפונצ'ו האינדיאני של סיימון ועלינו על חשמלית ונסענו לפה ולשם. עליות וירידות. גנים. והים, הים שהוא לא ים, הוא אוקיינוס. ידעתי שזה אותו אוקיינוס כמו בווניס, נסעתי לאורכו בדרך לכאן, אבל כבר בדרך ראיתי שככל שעולים צפונה הוא מכחיל ומכאן הוא בכלל נראה עמוק יותר, מפחיד. סיימון צילם אותנו כל הבוקר. מדד אור. החליף עדשות. כשחזרנו הביתה והינקתי את רובין הוא צילם עוד. אחר כך הוא נכנס לַחדר חושך כדי לפתח, ואחרי שהשכבתי את רובין בסלסילה ששימשה לה כעריסה נכנסתי אחריו.
רק מנורה אדמדמה עמומה דלקה בחדר החשוך וסיימון עמד בגבו אל הדלת ליד שולחן עץ גבוה, שהיה מכוסה בנייר עיתון, ועליו ניצבו כל מיני קערות פלסטיק גדולות זו לצד זו. נייר הצילום כבר השתכשך באחת הקערות. הוא הסיע אותו בתוך הקערה מצד לצד בעזרת מלקחיים. הוא אמר שזה כבר היה בדיבֵלוֹפֶּר. נדמה לי.
דיבלופר. מילה יפה. התקרבתי אבל הנייר היה לגמרי לבן.
"איפה התמונה?"
"בדרך."
"בדרך מהכלום אל המשהו," מלמלתי, והקול שלי נסגר לי בתוך הפה כי הוא חיבק אותי מאחור. נראה שבחושך אני מפחידה אותו פחות. אבל אני לא רציתי שהוא יפחד ממני. בכלל. גם לא באור. עד לרגע הזה אפילו לא התנשקנו. הפניתי את הפנים שלי לאחור, אליו, ופתחתי את הפה. ליקקתי את השפתיים שלו ואת הסנטר. כבר כמה שבועות הייתי עסוקה במחשבה איזה טעם יהיה לו. התשובה היא מתוק בפה ומלוח בזיפים. הוא נישק אותי עוד ועוד. התמונות שחו עכשיו בכוחות עצמן כי הידיים שלו היו עלי. התפשטתי. הוא התפשט גם. האדמדמוּת שבחדר זרחה עלינו ונראינו שדוניים. היה עוד קצת מקום בשבילי בקצה השולחן, מימין לקערות. הוא הרים אותי והושיב אותי שם. היו לו נשיקות פיוטיות. נשיקות של אמן. כרכתי את הרגליים שלי סביבו והוא משך אותי מעט החוצה עד שכמעט עפתי מהשולחן אבל לא עפתי כי הוא חדר לתוכי ונאחזתי בו והוא בלם אותי בגופו, שלא אפול. וכל הזמן הזה הוא המשיך לנשק אותי. זה נראה כאילו אנחנו בתחרות הנשיקה הארוכה ביותר בעולם, אבל בעולם האמיתי זה נמשך רק כמה דקות.
"הדיבלופר!" קראתי פתאום כי ראיתי בזווית העין כתמים כהים שמתחילים לצוף על הנייר שבגיגית, שעד כה היה לבן.
"עוד רגע, עוד רגע," הוא אמר, מבולבל, נסער, ופתאום חשבתי שאולי זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שלו שהוא עשה אהבה ועברה לי צמרמורת בגוף, כמעט הרגשתי שעשיתי חטא, משהו אסור, אסור כמו לשכב עם אח שלך.
"יש זמן," הוא אמר והרים בחזרה את הג'ינס שלו. "עוד מעט נשים את זה בקערה שעוצרת את הפיתוח."
"ומה קורה אז? כשזה נעצר?" שאלתי.
"זה ילך לפִיקסֶר."
"סיפור ארוך," אמרתי.
בסוף יצאו תצלומים אלוהיים בשחור לבן. התבוננתי בהם בשעה שסיימון הידק אותם באטבים לחבל שהוא מתח בחדר המרכזי.
"הם יפים," אמרתי.
"זה רק זיכרון כימי," הוא אמר. "לעולם לא ישתווה לזיכרון האנושי."
"זה נכון."
"אני אוהב אותך."
"אל תאהב אותי."
אבל הוא בא אלי וחיבק אותי. רובין ישנה. שכבנו יחד במיטה והוא ליטף אותי. הליטוף שלו היה ממיס. חם. הוא עטף אותי ואני שקעתי, צללתי.
"נשאר גראס?" שאלתי.
"את יודעת שכן, אבל את מיניקה."
"אני אפסיק. ויש פורמולה."
"טוב. אז אני אלך לקנות."
הוא ממש קם מהמיטה.
"אל תלך, נקנה אחר כך. תגלגל קודם סיגריה."
"אבל היא תתעורר והיא תהיה רעבה. את יודעת איך היא כשהיא מתעוררת."
"אז אני איניק אותה, לא יקרה לה כלום מסיגריה אחת."
רציתי לספר לו על איך היניקו בווניס, עם אל אס די אפילו. ויין. וּויסקי. וגראס. אבל לא אמרתי כלום.
הוא לא התווכח וגלגל את הסיגריה, ואחרי שעישנו משכתי אותו אלי. הוא נענה. הוא היה בתוכי בתוך דקה. גם הפעם הוא לא הפסיק לנשק אותי. עשינו אהבה ככה עוד שעה, או שעות. ורובין לא התעוררה אפילו פעם אחת.
כשקמנו מהמיטה סיימון לבש את הג'ינס שלו ואמר, "אני הולך לקנות פורמולה."
התלבשתי ואמרתי לו, "חכה, אני אבוא איתך. אני צריכה אוויר."
"אבל התינוקת," הוא אמר.
נכון. התינוקת. בגלל שעישנו ועשינו אהבה והיא לא התעוררה אז לרגע נסעתי אחורה בזמן. שכחתי שהיא כבר נולדה.
"חכי פה, אני תכף חוזר. אני אוהב אותך."
"אמרתי לך, אתה לא יכול לאהוב אותי."
"בטח שאני יכול. למה לא?"
"כי אני עוזבת עוד מעט," אמרתי.
ואחרי שהוא יצא הערתי את רובין. היא התחילה לבכות אז הינקתי אותה בלי לחשוב יותר מדי, זה באמת היה רק ג'וינט אחד. אחר כך התקשרתי לאבא קולקט, קשרתי את רובין על החזה בפונצ'ו האינדיאני של סיימון ויצאתי החוצה.
כל תולדות חייה של רובין היו יכולות להשתנות ברגע הזה ממש, אם גם אני הייתי יכולה להתאהב בו, אבל זה לא מה שקרה. כשרובין היתה קטנה והייתי מספרת לה את הסיפור על איך שהיא נולדה, היא לפעמים היתה שואלת, "סיימון גולד הוא אבא שלי?"
"לא," הייתי עונה לה תמיד, "אבל הוא היה יכול להיות."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השלישי של הספר.
מרים קוץ / בייבי בלוז
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תמר אגמון
עורכת הלשון: סיגל גפן
סדר: טפר בע"מ
עיצוב הכריכה: נועה שניר
התצלום שבכריכה: מתוך סרטה של ליהי חנוך, "ראש פינה – החלומות האבודים של הרחוב העליון", באדיבות היוצרת ובאדיבות שירות הסרטים הישראלי. (התצלום הוא אילוסטרציה בלבד ונבחר מטעמים אמנותיים, אין כל קשר בין הדמות המצולמת לסיפור.)
ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
