פלייליסט מלווה לקריאה
-פרק 1-
ג'יני אֵליס עוד לא הרגה אף אחד, אבל הלילה זה עלול לקרות. היא לא יכלה לסבול את זה יותר. היא הידקה את אחיזתה במחבט הבייסבול וירדה בזהירות במדרגות האחוריות הרעועות.
היא לא ישנה כבר שלושה לילות, מאז עברה לגור בדירה שמעל בית הקפה של דודה שלה. שטכנית היה עכשיו בית הקפה שלה. באופן רשמי ג'יני היתה הבעלים החדשים של בית הקפה "מתובל באהבה", מפעל חייה ומקור גאוותה של דודה דוט עד לפני שבועיים, אז הכריזה האישה המבוגרת שהיא יוצאת לפנסיה ונוסעת לקריביים לכמה שבועות כדי לעבוד על השיזוף שלה. מתברר שדוט חשבה שהאחיינית האהובה עליה וגם היחידה, כפי שג'יני התעקשה לציין היא האדם המתאים ביותר להחליף אותה בניהול בית הקפה האהוב שלה. רעיון שנראה מגוחך לגמרי עכשיו, כשג'יני ירדה מהמדרגה האחרונה על קצות האצבעות, מוכנה לתקוף.
בכל לילה היא שמעה קולות משונים. בעיקר שריטות ומדי פעם גם מין צלצול מהדהד. בהתחלה ניסתה להגיד לעצמה שזאת רק הרוח, או שאולי זאת איזו חיה שבורחת ממשהו בסמטה האחורית. היא סירבה לתת למחשבות שלה ללכת היישר אל התרחיש הגרוע ביותר, כפי שהיתה רגילה לעשות. היא לא תרשה לעצמה לדמיין רוצח סדרתי מתגנב במעלה המדרגות האחוריות. הצלצול העמום הזה הוא בהחלט לא שודד חמוש שבא לקחת את מעט הכסף המזומן שדודתה מחזיקה בקופה. לא ולא.
ג'יני התחילה מחדש.
ג'יני היתה אישה חדשה.
עיירת החוף המוזרה דרים הרבור וכל יושביה לא ידעו עליה דבר, והיא התכוונה לנצל את העובדה הזאת עד תום.
פתאום שמעה רחש מכיוון הדלת האחורית. היא לא תוכל להתחיל ליישם את תוכנית "חיים חדשים, ג'יני חדשה" עד שתבין מה מדיר שינה מעיניה מדי לילה. הרי אי אפשר לחיות חיים שלווים ורגועים בעיירה קטנה עם רוצח שאורב לך מאחורי הבית. זה ברור.
היא הניפה את המחבט באוויר וחצתה את המסדרון הצר בין המדרגות לדלת שהובילה לסמטה שמאחורי בית הקפה. אולי "סמטה" היא לא בדיוק המילה המתאימה לתיאור המקום. כששומעים "סמטה" מדמיינים פחי אשפה שעולים על גדותיהם וחולדות מתרוצצות. אבל זאת לא בוסטון. זאת דרים הרבור נמל החלומות עיירה שבאמת נראתה לג'יני כמו חלום. היא היתה מושלמת. לא ייתכן שצמחה כך באופן טבעי. בכל מקרה, החלל שמאחורי בית הקפה והעסקים האחרים ברחוב הראשי היה מעין רחוב צדדי קטן, עם מקום למשאיות משלוחים ולפחי אשפה מסודרים. היא אפילו ראתה כמה מבעלי העסקים האחרים יוצאים לשם בהפסקות ומפטפטים. לא שהיא דיברה עם מישהו מהם בינתיים. היא היתה הילדה החדשה בכיתה ועוד לא הרגישה מוכנה לכך.
ג'יני נדה בראשה. המחשבות שלה התפזרו לגמרי, והיא עלולה להירצח בכל רגע. סמטה או לא סמטה, מה שנמצא שם בחוץ לא נתן לה לישון, ואחרי שלושה לילות ללא שינה היא בקושי החזיקה מעמד. היא השעינה את המחבט על כתפה והושיטה יד לידית הדלת. השחר כמעט עלה ואור אפור קלוש חדר מבעד לחלון שמעל הדלת.
נפלא, חשבה ג'יני בהיסח הדעת. לפחות אוכל לראות את התוקף שלי לפני שאמות. ועם המחשבה הבלתי נעימה בעליל הזאת שבכלל לא התאימה לאישיות החיובית החדשה שתכננה לאמץ לעצמה היא פתחה את הדלת
ונתקלה בארגז מלא בדלועים קטנות. זה אכיל בכלל? אבל לפני שג'יני הספיקה להתעשת, האיש הענקי שהחזיק את ארגז הדלועים דיבר.
או לפחות השמיע צליל צרוד ומבועת שהזכיר לג'יני שהיא מניפה מחבט בייסבול באופן מאיים למדי. היא כמעט שמטה אותו על הקרקע, אבל אז נזכרה: הוא עדיין גבר גדול וזר. כן דלועים, לא דלועים, היא עדיין צריכה לשמור על דריכות ועל ערנות.
"מי אתה?" היא שאלה ולא הורידה את ידה מהדלת למקרה שתצטרך לטרוק אותה בפניו של איש הדלועים המסתורי.
הגבות הכהות שלו התרוממו בכמה מילימטרים, כאילו השאלה שלה הפתיעה אותו. "לוגן אנדרס," הוא אמר, כאילו זה מבהיר הכול. זה לא הבהיר כלום.
"ומה אתה עושה בסמטה האחורית שלי, לוגן אנדרס?" היא שאלה.
הוא נשף במה שנשמע כמו תסכול והזיז קצת את הארגז בזרועותיו. הוא כנראה היה כבד, אבל ג'יני לא היתה מוכנה לסכן את הביטחון האישי שלה רק כי האיש הזה נראה כמו התגלמות השפע הסתווי, עם ארגז ירקות וחולצת פלנל בלויה וזקן עבות. מבטה השתהה על פניו לכמה שניות נוספות. כדי שתוכל לזהות אותו במסדר זיהוי, כמובן, הצדיקה בפני עצמה את הפעולה. אולי היא תצטרך לדעת שמעל הזקן שלו יש אף ארוך וישר ולחיים אדמדמות? אולי השוטרים ישאלו אותה אם היו לו ריסים ארוכים כמו הלילה? התשובה היא כן. אולי יועיל מאוד לחקירה לדעת שאפילו באור הבוקר הקלוש היא ראתה שהעיניים שלו כחולות להפליא?
"היום יום חמישי."
ג'יני מצמצה. איך העובדה הזאת קשורה לזה שהאיש הזה מפריע לה לישון?
"ואתה מפריע לי לישון מיום שני," היא אמרה.
עכשיו הגיע תורו של לוגן להיראות מבולבל. "הרגע הגעתי." הוא שוב הזיז את הארגז ושרירי זרועותיו התכווצו במאמץ. הארגז הזה כנראה ממש כבד, אבל הוא לא ניסה להיכנס או להניח אותו.
"אני לא יודעת, שמעתי רעשים מוזרים כל השבוע וניסיתי להעמיד פנים שזאת רק הרוח או שזה דביבון או משהו. אבל אז התחלתי לחשוב שזה בטח מה שאנשים תמיד אומרים לעצמם רגע לפני שהרוצח מתפרץ פנימה."
לוגן נחנק קלות, ועיניו נפערו לרווחה. "רוצח?"
ג'יני הרגישה את לחייה מתלהטות. יכול להיות שהיא נתנה לדמיון שלה להשתולל קצת. "או משהו כזה..." קולה נחלש. היא לא ממש ידעה מה להגיד לגבר הזר הזה, והוא נראה אבוד לא פחות ממנה. "אז מה אתה עושה כאן?" היא שאלה שוב.
"אה, כן, אני מביא ירקות ופירות כל יום חמישי." הוא הצביע בסנטרו על ארגז הירקות המדובר.
ג'יני התכווצה מעט. השליח של הירקות. כמובן. דודה דוט אמרה לה כל כך הרבה דברים יום לפני שנסעה, אבל היא לא כתבה לעצמה שום דבר. בית הקפה היה סגור מאז הגיעה לכאן והיא עדיין לא הספיקה לחשוב על כל מה שצריך לעשות. למרבה המזל, נורמן, המנהל הוותיק של בית הקפה, נמצא כאן כדי לעזור. הוא הבטיח לה שהמקום יחזור לפעול עד סוף השבוע.
לוגן שוב הזיז את הארגז. הארגז הכבד שהוא עדיין החזיק.
"אוי, סליחה!" ג'יני עשתה צעד לאחור והצביעה בידה על בית הקפה. "תיכנס. נמצא מקום ל... אממ... דלועים האלה?"
לוגן עמד בדלת מהוסס ומבטו נדד בין ג'יני לבין המחבט שעוד נשען על כתפה.
"אויש! סליחה. אני לא אחבוט לך בראש. מבטיחה." היא ניסתה להרגיע אותו בחיוך, אבל נראה שזה לא ממש עזר. הוא נשאר לעמוד בפתח.
"אני ממש מצטערת שהנחתי שאתה רוצח. זה לא אישי. פשוט לא ישנתי כבר שלושה לילות, ומשהו עשה כאן רעשים כל הזמן, אני נשבעת. ואני עדיין מנסה להבין את כל הקטע הזה של לקבל פתאום בית קפה מדודה שלי."
לוגן לטש בה מבט, והיא עדיין ראתה את ההיסוס בעיניו. שיט. היא בטח כבר הפחידה אותו. היא כבר שמעה כמה וכמה פעמים בחייה שהיא קצת "יותר מדי". היא היתה די בטוחה שכתבו לה את זה אפילו בתעודה או שתיים. היא ניסתה לעבוד על זה, כחלק מהאישיות החדשה שניסתה לאמץ. פחות דיבורים. פחות אובססיביות. פחות מהכול.
היא נשמה עמוק ונשפה לאט. ג'יני של בית הקפה היתה טיפוס שלֵו ורגוע. אישה ידידותית ובעלת בית קפה שכונתי, שתמיד מחכה עם חיוך רחב ועם המשקה האהוב עליך. בלי תיאוריות על אנשים שמנסים להרוג אותה בכל רגע נתון, או מחשבות על הקרחונים הנמסים או על שמונה עשר הדברים שהיא צריכה להספיק לעשות היום.
היא ניסתה לתעל את הרוח החופשייה של דודה דוט, אפילו שעכשיו הצטערה שהאישה הזאת לא קצת פחות רגועה, או שלפחות היתה משאירה לה הנחיות מדויקות יותר. היא ניסתה חיוך עדין יותר ומתוק יותר. היא הרגישה מוזר בַּפָּנים. "בבקשה, תיכנס. זה בטח נורא כבד."
לוגן הנהן קצרות בתגובה. "אני בדרך כלל משאיר את זה כאן בחוץ."
"אה." אז המונולוג שלה לא הבהיל אותו, היא פשוט הפריעה לו לעשות את העבודה שלו כמו שהיה רגיל. היא הבינה היטב למה זה יכול לערער אותו כל כך. כשבית הקפה הפינתי האהוב עליה נסגר למשך שבוע, היא בקושי תפקדה. ולא בגלל מחסור בקפאין. היו אינספור בתי קפה אחרים בעיר, אבל אף אחד מהם לא היה בית הקפה שלה. היא היתה במצב רוח רע כל אותו שבוע.
הפעם היא חייכה חיוך אמיתי. "טוב, אתה כאן עכשיו ואני ערה. מה דעתך על כוס קפה?"
-פרק 2-
לוגן חיבב את בעלת בית הקפה החדשה קצת יותר כשהיא לא הניפה מחבט בייסבול בכוונה מלאה להוריד לו את הראש. אבל זה לא היה חשוב כל כך. היתה לו עבודה, והיו לו שליחויות, והיו עוד הרבה אנשים מלאי כוונות טובות בעיירה שהיה צריך להתחמק מהם. ולא היה לו זמן לשבת כאן ולשתות איתה כוס קפה לפני הזריחה, אבל הוא לא הצליח להתחמק מזה. או להשחיל מילה. האחיינית של דוט לא הפסיקה לדבר מרגע שהתעקשה שייכנס.
בכל יום חמישי בחמש השנים האחרונות, מאז התחיל לנהל את החווה, הוא השאיר את ארבעת ארגזי הירקות והפירות של דוט ליד הדלת האחורית. הוא אהב להגיע לעיירה לפני שהשמש זורחת והאנשים יוצאים מהבתים. הוא אהב לסיים את כל העבודה לפני שהעסקים האחרים נפתחים.
לוגן לא אהב שיחות חולין. הוא שנא לדבר על מזג האוויר. הוא לא רצה לשמוע על השערורייה התורנית בעיירה. והוא עוד יותר לא רצה להיות חלק מהשערורייה התורנית בעיירה. וככל שסיים את השליחויות שלו מהר יותר, כך היה יכול לחזור לחווה השקטה שלו מוקדם יותר. או יותר נכון, שקטה יחסית לחווה שיש בה שש תרנגולות, שני תיישים זקנים, אלפקה אסופית אחת וסבתא שאוהבת לקשקש. למרבה המזל, סבא שלו שקט כמוהו. סבתא שלו דיברה מספיק בשביל שניהם. כמעט כמו ג'יני הזאת.
"אז מה אתה חושב שדודה שלי התכוונה להכין מה... אממ, דלועים האלה?" היא שאלה והציצה בארגז שלמרגלותיו. היא עמדה מאחורי הדלפק עם יד אחת על המותן, וביד השנייה סילקה קווצות שיער סוררות שצנחו מתוך הפקעת המרושלת שלה.
"אלה דלועי נוי," אמר לוגן מעברו האחר של הדלפק.
"אה, כן. דלועי נוי. זה מה שחשבתי." ג'יני עדיין נראתה מבולבלת. "אז... לא אוכלים את זה?"
הוא כמעט צחק. כמעט. הוא עדיין היה נרגז מכדי לצחוק. "לא, לא אוכלים דלועי נוי."
ג'יני סרקה במבטה את שלושת הארגזים האחרים שהוא הכניס פנימה במקום להשאיר במקום שלהם ליד הדלת, המקום שבו תמיד השאיר אותם, המקום שבו הצטער שלא השאיר אותם גם הבוקר. "אז אני מתארת לעצמי שכל השאר זה בשביל השייקים שהיא הוסיפה לתפריט."
לוגן הנהן. אנשי העיירה הזאת בהחלט אוהבים שייקים. אבל הוא לא מתלונן. בזכות הביקוש לשייקים, בית הקפה היה זקוק להרבה פירות וירקות טריים מהחווה שלו. שייקים טובים לעסקים.
"דלועי נוי הן רק לקישוט," הוא אמר וחסך לשניהם עוד קצת ניחושים.
עיניה של ג'יני אורו כאילו פתר עכשיו את כל בעיות העולם. היא נראתה כל כך מרוצה פתאום, אבל לוגן התעלם מהגאווה שניצתה בחזהו בתגובה. עבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שהצליח לפתור למישהו בעיה.
"כמובן! הייתי צריכה לחשוב על זה. זה מחוסר שינה!"
היא השעינה את מרפקיה על הדלפק והניחה את הסנטר בין כפות הידיים. היא לבשה קרדיגן גדול וישן, ששרווליו היו ארוכים כל כך שהם כיסו את כפות ידיה, ומתחתיו לבשה טישרט ישנה ומכנסי פיג'מה. הוא היה די בטוח שהמכנסיים מכוסים בציורים קטנים של קיפודים, אבל הוא השתדל מאוד לא לשים לב לזה.
הוא השתדל מאוד לא לשים לב להרבה דברים שקשורים לג'יני. למשל, עד כמה הגבות הכהות שלה מלאות הבעה, ואיך שהיא זזה בלי הפסקה והכינה להם קפה בתנועות מהירות ויעילות. היא היתה מלאת סתירות. היא נראתה מקצועית, אבל בד בבד אבודה. מחייכת בקלות, אבל גם מזדעפת בקלות, וכל רגש ניכר בעיניה. עיניים חומות כהות, כמעט שחורות, בצבע הקפה שלו.
ג'יני שפשפה את פניה בידה והסירה את הכישוף. כמה זמן הוא לטש בה עיניים? היא פיהקה ומתחה את זרועותיה מעל הראש. הטישרט שלה התרוממה עם הידיים, ולוגן הסיט את המבט מפיסת העור שנחשפה מעל המכנסיים. הוא בהחלט לא מתכוון לשים לב לזה.
כשהעז להביט בה שוב, היא חזרה להשעין את המרפקים על הדלפק. עיגולים כהים נתלו מתחת לעיניה, ושערה השחור היה קן פרוע על קודקוד ראשה. התנוחה השפופה והמובסת שלה העירה משהו עמוק בתוכו. משהו לא נוח. משהו שלא היה לו זמן בשבילו עכשיו.
הוא פתח את פיו כדי לומר לה שהוא צריך להמשיך עם השליחויות, אבל היא כבר חזרה לדבר.
"זה פשוט כל כך מוזר. אני כל הזמן שומעת את הרעשים האלה. כל לילה. אתה חושב שהמקום הזה רדוף?"
לוגן כמעט נחנק מהקפה. "רדוף?"
"כן." היא הזדקפה, והתיאוריה החדשה שלה הפיחה חיים חדשים בעיניה. "רדוף. אולי הרוחות שגרות כאן לא מרוצות מהבעלים החדשים."
"רוחות?" היה מוקדם מדי בבוקר בשביל רמה כזאת של שיגעון.
"רוחות, נשמות, מה שזה לא יהיה." ג'יני נופפה בידה כאילו ההבדלים הסמנטיים האלה לא חשובים. "משהו לא מרוצה מזה שאני כאן."
"אני באמת לא חושב "
"אין שום הסבר הגיוני אחר." היא שילבה את זרועותיה על החזה. העניין הוכרע. "בטוח שהמקום הזה רדוף."
"אין שום הסבר אחר?" לוגן הניח את הספל שלו ברעש על הדלפק. זה כבר היה יותר מדי בשבילו. "דביבונים, צינורות ישנים, רוח פרצים, הדמיון שלך?" הוא מנה את כל ההסברים האחרים האלה על אצבעות כף ידו. ג'יני צמצמה את עיניה לעומתו כששמעה את ההסבר האחרון, אבל הוא המשיך. "אולי הילדים בעיירה עושים שטויות? יש מספר אינסופי של הסברים שכולם יותר הגיוניים מרוחות רפאים. ועכשיו אני ממש צריך ללכת "
"מה זאת אומרת, ילדים שעושים שטויות?"
לוגן נאנח ונלחם בדחף לתלוש לעצמו שערות. "לא יודע. אולי יש ילדים שעושים שטויות בסמטה האחורית."
ג'יני הנהנה לאט וחשבה על התיאוריה החדשה הזאת.
לוגן החליק את הספל שלו על הדלפק, והמילים "תודה" ו"להתראות" כבר עמדו לו על קצה הלשון.
אבל ג'יני היתה זריזה יותר. "אז מה אנחנו הולכים לעשות בעניין? אני ממש חייבת לישון."
"אנחנו?" הוא נסוג לאחור מהדלפק. אולי הוא יכול פשוט להסתובב ולברוח. הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זה להסתבך עוד יותר עם בעלת בית הקפה החדשה. הוא כבר היה יכול לשמוע את כל מועדון הקריאה מדבר על זה. האנשים האלה אוכלים רכילות לארוחת הבוקר.
ג'יני הנהנה. "אתה החבר היחיד שלי בעיירה. אני לא יכולה להתעמת לבד עם כנופיה של מתבגרים."
"כנופיה זאת הגדרה קצת נדיבה," הוא מלמל והמשיך לסגת לאחור לעבר הדלת, אבל עכשיו ג'יני היתה בעקבותיו. אין ספק שאלה קיפודים על הפיג'מה שלה. הוא סירב לחשוב שזה חמוד.
"בבקשה? אני חדשה כאן ואני מרגישה שאין לי מושג מה אני עושה..." היא נדה בראשה וקולה הלך ונחלש. "סליחה. זאת לא הבעיה שלך." היא חייכה. "אני כבר אחשוב על משהו."
החיוך המאולץ שלה שוב העיר משהו בתוכו. היא נראתה כל כך... אבודה. אפילו כשחייכה והסיטה את השיער מפניה וניסתה להראות לו שהיא בסדר. אבל היה ברור שהיא לא בסדר. וזה בלבל אותו עוד יותר מהדיבורים הבלתי פוסקים שלה.
לעזאזל. "בואי לפגישת התושבים היום בערב," הוא אמר.
"פגישת תושבים?"
"כן." הוא ליטף את זקנו וכבר התחרט על מה שעמד להגיד. "יש פגישת תושבים בימי חמישי פעם בשבועיים. את יכולה להעלות את ה... אממ... בעיה שלך. ולקבל עזרה."
החיוך שלה התרחב ונעשה קורן ואמיתי. אוי לא. החיוך האמיתי של ג'יני היה חמוד עוד יותר מהקיפודים המטופשים. איך הסיבוב הקבוע של משלוחי הבוקר שלו הידרדר ככה?
"תודה! זה רעיון מעולה." היא שילבה את אצבעותיה לפני גופה, כאילו היא עוצרת את עצמה מלפרוש את הידיים לצדדים לחיבוק. לוגן לא ידע מה הוא מרגיש הקלה או אכזבה.
הוא היה חייב ללכת. ידו כבר היתה על הידית, הוא כבר כמעט בחוץ. כמעט חוזר לשגרת הבוקר שלו, לשקט המבורך שלו.
"אתה תהיה שם?" השאלה של ג'יני עצרה אותו לפני שהספיק לברוח. לוגן בדרך כלל הלך לפגישות תושבים רק אם לא היתה לו ברירה, כשהתקיים דיון בקשר לחווה או כשסבתא שלו היתה עסוקה מדי בסריגה שלה ולא יכלה להגיע. סבא שלו היה מעדיף שיעקרו לו את כל השיניים, בלי הרדמה, העיקר לא להגיע לפגישות תושבים (אלה היו המילים המדויקות שלו).
לוגן לא היה אמור להגיע השבוע, אבל משום מה הוא מצא את עצמו אומר, "כן, אני אהיה שם."
הציוץ המאושר של ג'יני ליווה אותו החוצה באור של לפני הזריחה.
במועדון הקריאה כבר יעשו מזה מטעמים.
-פרק 3-
שלום, אני ג'יני אליס, האחיינית של דורותי, הבעלים החדשים של בית הקפה "מתובל באהבה". יש לי בעיה קטנה עם הפרעה לילית...
הפרעה לילית? זה גרם לה להישמע משוגעת יותר מאשר היום בבוקר. הברך של ג'יני קיפצה מעלה ומטה למרות כל ניסיונותיה לעצור אותה. היא היתה בלחץ. היא רצתה לעשות רושם ראשוני טוב בפגישה הזאת, והיא עברה על הנאום הקטן שלה בראשה כבר יותר מעשר פעמים מהרגע שהגיעה. עשרים דקות לפני הזמן, מתברר.
היא ישבה בחלקו האחורי של החדר, והרצפה הישנה והכיסא שנראה ישן עוד יותר חרקו תחתיה. היו עוד אנשים ספורים שהסתובבו בחדר ובירכו זה את זה לשלום, בקִרבה שלא מצאה בשום מקום מאז ילדותה. היא התגעגעה לזה, ולא ידעה עד כמה. להרגשה של שייכות, של בית. היא בעצמה ברחה מהעיירה הקטנה שגדלה בה ברגע שסיימה את התיכון והרגישה מוכנה לחלוטין להשתחרר מגבולותיה וממגבלותיה. אבל בנקודה מסוימת בדרך, הריגוש של העיר הגדולה, ההמון והבטון איבדו מקסמם.
היא נעה באי נוחות בכיסאה, והכיסא גנח באיום. גבר מבוגר חלף על פניה בדרכו להצטרף לקבוצה שהתאספה ליד הפודיום, חייך אליה בחביבות ונופף בידו. ג'יני הרימה את היד כדי לנופף בחזרה, אבל הוא כבר הלך לו. היא תחבה את שתי ידיה אל בין ירכיה, בניסיון לחמם אותן ולהפסיק לקפוץ במקום, והסתכלה על החבורה. הם בירכו את האיש לשלום בעקיצה ידידותית על הצבע הירוק העז של העניבה שלו. ג'יני ניסתה להיזכר מתי בפעם האחרונה צחקה ככה עם אנשים. מתי בפעם האחרונה היו לה אנשים כאלה שאפשר לצחוק איתם, פנים אל פנים. איכשהו, בשנים האחרונות אחיה נהפך לחבר הכי טוב שלה. ומערכת היחסים שלהם כללה בעיקר הודעות אקראיות, שליחת ממים מצחיקים ומדי פעם איזו שיחת וידיאו.
ג'יני עטפה את כתפיה במעיל. היה קפוא בפנים, חרף המאמצים הקולניים של הרדיאטורים שהיו מחוברים לקירות מסביב.
פגישות התושבים התקיימו בבניין העירייה המקורי, שלפי השלט החקוק בכניסה נבנה בשנת 1870. ג'יני לא יכלה לדמיין איך המקום נראה ב 1870, אבל הלילה הוא נראה כמו אודיטוריום קטן עם כמה שורות של כיסאות מתכת מתקפלים ועם פודיום בחזית. הבמה מאחורי הפודיום היתה מקושטת, וג'יני ניחשה שזה לכבוד הצגת סתיו ממשמשת ובאה. בירכתי הבמה היה ציור נוף בעבודת יד עם דלועים ועצי תפוח, ובקדמתה פוזרו ערימות של חציר. ג'יני דמיינה ילדים בתחפושות רוקדים על הבמה ומנופפים להורים שלהם בקהל. זה בטוח יהיה מתוק, היא חשבה. אבל היא קצת חששה שמסוכן לתת לילדים לעלות על במה ישנה כל כך. הקרשים הישנים האלה יחזיקו מעמד?
היא סילקה את המחשבה הזאת מראשה והסתובבה להעיף מבט בדלתות הכפולות שהובילו אל האולם. לוגן עדיין לא הגיע. אולי הוא אמר שיבוא רק כדי לגרום לה להפסיק לדבר. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שמישהו הסכים איתה רק כדי שתשתוק. היא שוב היתה ישירה מדי, כמו תמיד. היא פרשה את כל הבעיות שלה ואת כל התיאוריות ההזויות שלה למרגלותיו של החוואי השקט. החוואי החתיך מאוד והשקט מאוד.
ג'יני החליקה את ידיה במורד הירכיים בניסיון להכניע את הברך המקפצת. מה זה משנה שלוגן חתיך? ממש, ממש חתיך. כאילו, אם היה שבועון "החוואי החתיך", הוא היה על השער.
זה לא משנה, כי מערכות יחסים עם חוואים חתיכים לא היו חלק מהתוכנית של ג'יני החדשה. היא הסכימה להצעה המשוגעת של דודתה לקחת את בית הקפה כדי לפתוח דף חדש בחיים.
בשבע השנים האחרונות היא היתה העוזרת הבכירה של מנכ"ל חברת הפיננסים פרנקלין, מרסר ויאנג. עד שלילה אחד הוא חטף התקף לב ומת לצד השולחן שלו. ג'יני היא שמצאה אותו למחרת בבוקר, מבטו החלול מופנה אליה כשנכנסה למשרד שלו עם כוס קפה ביד. כתם הקפה על השטיח, במקום שבו הפילה את הכוס מרוב בהלה, עוד היה שם כשהתפטרה.
הרופא אמר שהתקף הלב אירע כתוצאה מסטרס. סטרס והתזונה המחרידה של מרווין, שכללה בעיקר בייקון וטייק אוויי באמצע הלילה. אבל החלק של הסטרס הוא שהשפיע על ג'יני. כך נראה העתיד שלה? לעבוד ולעבוד, עד שהלב שלה לא יעמוד בזה יותר ופשוט יעצור?
לג'יני היתה נטייה לחשוב יותר מדי. ולדבר יותר מדי. ולעבוד יותר מדי. היא לא ידעה לנוח ולהירגע. היא לא ידעה לעצור או לנשום. אבל היא היתה נחושה בדעתה לנסות. למען הבריאות שלה, היא היתה נחושה בדעתה לנסות. העובדה שחייה כללו אך ורק עבודה, כמה מכרים מהמשרד שיצאה איתם לדרינק בימי שישי בערב כשלא היתה מותשת מכדי להצטרף אליהם וניסיונות עלובים וספורדיים לצאת עם גברים, נראתה לה פתאום כמו בעיה גדולה מאוד. בעיה קטלנית.
ולכן, שבועות ספורים אחרי מותו של מרווין, כשדודה שלה רקחה עבורה תוכנית לפיה היא תעבור לגור בדרים הרבור ותיקח לידיה את בית הקפה, זאת נראתה לה כמו דרך המילוט המושלמת. אבל עכשיו ג'יני היתה בטוחה שהיא נכשלה. במיוחד אחרי ההופעה הקטנה שלה עם החוואי החתיך הבוקר. בהתחלה היא כמעט הורידה לו את הראש, ואחר כך אכלה לו את הראש בדיבורים במהירות של אלף קמ"ש. היא ראתה את המבט המבועת על פניו. הוא רק רצה לברוח משם.
היא הציצה שוב אל הדלת וראתה רק חבורה קטנה של קשישות בדרכן פנימה. הן חייכו אליה כשהתיישבו.
האמת היא שזה לטובה. ג'יני לא היתה טובה במיוחד במערכות יחסים שנמשכות יותר מכמה שבועות, וסטוץ קצר בעיירה קטנה כל כך נראה לה כמו רעיון איום ונורא. לא שלוגן מעוניין בסטוץ איתה. הוא אפילו לא רצה לשתות איתה כוס קפה הבוקר, עד שהכריחה אותו...
"הֵיי." הברכה המחוספסת שלו עקרה אותה ממחשבותיה, והוא התיישב בכיסא שלידה. היה לו ריח של חוץ, של עלים בשלכת ושל עצי הסקה. ג'יני התקשתה להתנגד לדחף להתקרב אליו קצת כדי להתחמם בחדר הפרוץ לרוחות.
"הַיי." תהיי קלילה, אגבית. היא לכסנה אליו מבט בזמן שהתמקם. עדיין חתיך. לעזאזל. "איך היה היום שלך?" היא שאלה. סתם שאלה תמימה בין מכרים טריים. בלי סיפורים מטורפים על רוחות.
"אממ... טוב." הוא כחכח בגרונו. "נורמלי."
ג'יני חייכה. "נורמלי זה טוב."
לוגן הנהן. "אם את אוהבת נורמלי, את לא תאהבי את הפגישה הזאת."
ג'יני חייכה עוד יותר. יכול להיות שהחוואי הרציני הזה סיפר בדיחה קטנה? "מה כבר יכול לקרות בפגישות התושבים הדו חודשיות של דרים הרבור?"
"חכי ותראי." הוא רכן לעברה והיא הרגישה איך קולו העמוק מהדהד בכל גופה.
אבל לא היה לה זמן לשקוע במחשבות על העקצוצים שעלו לפתע בעורה, כי האולם התמלא והלך והיא שקעה בהתבוננות בהתרחשויות.
אנשים התחילו להתיישב במקומותיהם, והחדר התחמם משמעותית בזכות מספר הנוכחים שעלה. צחוק קולני משך את תשומת לבה כמה שורות לפניהם. מי שהשמיעה את הצחוק הזה היתה אישה בערך בשנות הארבעים לחייה ואם זה באמת היה נכון, היא נראתה מצוין לגילה. זה חיזק עוד יותר את התוכנית של ג'יני לגור בעיירה הקטנה הזאת. אנשים כאן מזדקנים כל כך יפה! האישה צחקה שוב והקארה השחור החלק שלה קיפץ סביב פניה העגולות. היא ישבה בין אישה מבוגרת יותר עם שיער אפור קצר לבין גבר בשנות העשרים שלו, שדיבר בקול רם ועם הרבה תנועות ידיים.
"מועדון הקריאה," מלמל לוגן באוזנה.
"מועדון הקריאה," חזרה ג'יני חלושות והסתכלה על שתי נשים נוספות, אחת מהן עם תינוק קשור סביב בית החזה, מצטרפות לשיחה מהשורה הבאה. "הם נראים נחמדים."
"נחמדים. מצחיק מאוד. הם מנהלים את העיירה הזאת." הנימה הקודרת של לוגן עמדה בניגוד מוחלט לחבורה הצוחקת והמחייכת שלפניהם. במיוחד כשהאישה עם הקארה השחור הסתובבה ונופפה לו בהתלהבות.
לוגן נהם ונופף בחזרה.
יתר חברי הקבוצה הסתובבו, וג'יני ראתה איך העיניים שלהם ניצתות לפתע והבינה עד כמה כולם שמחים לראות אותו.
"לוגן! איזה תענוג נדיר," קראה האישה המבוגרת.
"היי, ננסי."
"אתה חסר לנו בפגישות שלנו," אמר האיש הצעיר בקריצה. קריצה?
לוגן רטן. "אף פעם לא באתי לפגישות שלכם."
האיש צחק. "אולי אתה לא מתכוון לבוא, אבל היה נפלא למשוך אותך פנימה. במיוחד כשקראנו את 'תשוקה בשדות החוואי והחולבת'." הבחור דיבר בקול רם כל כך, שכל החדר שמע. כמה אנשים צחקקו והסתובבו להסתכל על לוגן.
"וואו, איזה ספר טוב זה היה." האישה עם התינוק הצמידה יד אל החזה והתנדנדה ברומנטיות מדומה על הכיסא.
כשג'יני הציצה בפניו של לוגן, הן היו אדומות כעגבנייה. היא כבשה חיוך.
"את הבעלים החדשים של בית הקפה?" שאלה אותה האישה עם השיער השחור. "אני קאוֹרי."
"ג'יני. וכן, אני הבעלים החדשים של בית הקפה."
"אז קדימה, תפתחי כבר!" גערה בה בצחוק האישה עם התינוק. "נמאס לי להיפגש בבית של קאורי. יותר מדי מבולגן שם. יש לה אגרטלים מצועצעים וכל מיני קישוטים מוזרים בכל מקום. זה עושה לי פריחה."
קאורי נתנה לאישה מכה קלה על הכתף. "תתעלמי מאיזבל. וברוכה הבאה לדרים הרבור."
אנשי מועדון הקריאה חזרו לדבר בינם לבין עצמם.
"'תשוקה בשדות', הא?" שאלה ג'יני, כי לא יכלה להתאפק.
לוגן כחכח בגרונו ונע באי נוחות בכיסאו, והכיסא חרק בקול בתרעומת. "לא קראתי את זה."
"חבל. נשמע כמו ספר טוב." היא החניקה צחוק למחשבה על לוגן קורא ספר על חוואי וחולבת והכריחה את עצמה להפסיק ללהק את עצמה בתפקיד החולבת.
"אני כנראה באמת צריכה לפתוח מחדש את בית הקפה. אני לא רוצה להכעיס את מועדון הקריאה." היא אמרה את זה בצחוק, אבל אפילו היא שמעה את חוסר הוודאות בקולה ואת המתח הגובר לקראת הפתיחה המחודשת.
"אל תתייחסי אליהם. הם רק מחפשים מקום למכור את הפורנוגרפיה שלהם."
ג'יני נשאה את מבטה בדיוק בזמן והספיקה לראות חיוך קטן על פניו. עוד בדיחה.
"כן, נכון, אנחנו לא רוצים לעודד את זה. ובטח ובטח שאנחנו לא רוצים לעשות החפצה לחוואים."
החיוך של לוגן טיפס מעלה. אוי לא, יכול להיות שהיא תצטרך לחפש את הספר הזה אחר כך, כדי לספק את ההערכה החדשה שלה לחוואים באופן מבוקר.
"פספסתי משהו?" אישה עם שיער חום מתולתל צנחה לתוך הכיסא מצדו האחר של לוגן.
"לא."
"האמת שפספסת דיון ספרותי מעניין למדי," הצטרפה ג'יני והזכירה ללוגן את נוכחותה.
"הוא לא היה מעניין. ג'יני, זאת הייזל. הייזל, ג'יני."
הייזל הושיטה יד מעל חיקו של לוגן וג'יני לחצה את ידה. האצבעות של הייזל בצבצו מכפפות חצי, והן היו קפואות בכף ידה של ג'יני.
"נעים מאוד."
מבטה של הייזל עבר במהירות בין ג'יני ללוגן ובחזרה. "נעים מאוד. אני מנהלת את חנות הספרים ליד בית הקפה שלך."
החיוך של ג'יני התרחב. "אוי, היא ממש מתוקה!"
הייזל הסמיקה. "תודה."
ג'יני היתה כל כך עסוקה בשאלה אם במקרה יש להייזל במלאי ספרי רומנטיקה על חוואים, שכמעט פספסה את השאלה הבאה שלה.
"ואיך הכרתם?" היא שאלה.
"אה, בדרך הרגילה," אמרה ג'יני. "כמעט הורדתי לו את הראש במחבט בייסבול כי חשבתי שהוא פורץ שבא לרצוח אותי, אבל הוא בעצם רק הביא ארגז כזה עם אה... דלועי נוי. ואז אמרתי שיכול להיות שבית הקפה רדוף והוא הציע שאני אבוא לכאן כדי לקבל... אממ... עזרה."
עיניה של הייזל נפערו מאחורי המשקפיים. "אה... וואו."
ג'יני ניסתה לחייך כדי להיראות קצת יותר מחוברת למציאות, אבל היא לא חשבה שזה הצליח לה. הייזל נשענה לאחור בכיסאה בחיוך קטן משלה. היא לחשה משהו ללוגן, ובתגובה הוא הניד בראשו בתקיפות. אבל ג'יני לא הספיקה לחשוב על זה, כי אישה אחרת התיישבה פתאום בשורה שלפניהם.
"אתם רואים אותו? ברור לגמרי שהוא זומם משהו," היא אמרה וצללה היישר לתוך שיחה שג'יני בכלל לא ידעה על קיומה.
"הוא נראה כאילו הוא סתם מדבר," מלמל לוגן, והאישה החדשה צמצמה את עיניה לעומתו.
"כן, מדבר עם ראש מועצת העיר. בטח יש לו עוד תוכניות משוגעות שיהרסו את העיירה הזאת."
"זה רק ערב טריוויה, אנני."
"ערב טריוויה באותו ערב של שיעור האפייה למתחילים שלי! הוא תכנן את זה ככה בכוונה!" היא תקעה מבט זועם באיש שעמד מצדו האחר של החדר, וג'יני עקבה אחרי עיניה. הגבר המדובר, מתכנן ערבי הטריוויה והורס העיירות, היה גבוה וחתיך. לא חתיך ברמת חוואי, אבל בהחלט מושך. שיער כהה, עור שזוף. החיוך שלו היה שחצני למדי. מה הם שמים במים במקום הזה? כל הגברים בעיירה הזאת סקסיים? בגלל זה קוראים למקום דרים הרבור, כי כל הגברים חלומיים? לא שהיא מתלוננת.
"את מתנהגת כאילו אנחנו לא מכירים את מק מאז שהיינו בגן יחד," אמר לוגן.
אנני קימטה את מצחה. "זאת בדיוק הבעיה! אתה זוכר איזה רשע הוא היה. בכיתה ב' הוא גנב לך את השוקו כל יום! דווקא אתה, מכל האנשים, אמור להבין אותי!"
לוגן צחק חרש, משב קל של אוויר. "התגברתי על זה."
אנני שילבה את זרועותיה על החזה. "אני לא."
סוף סוף היא לכסנה מבט לעבר ג'יני, שחייכה אליה ונופפה קלות בידה.
"אוי, את בעלת בית הקפה החדשה והמסתורית! אני אנני, הבעלים של מאפיית 'רגע מתוק'. טוב להכיר אותך סוף סוף."
"אני מסתורית?" שאלה ג'יני והגניבה מבט אל לוגן. הוא נראה זועף ולא נידב תשובה. "נעים מאוד גם לי. יש ריח מדהים מהמאפייה שלך כל בוקר."
"אז תבואי! אה, וחוץ מזה, בסופי שבוע אני בדרך כלל מביאה סקונס לבית הקפה בבוקר. אז תחסכי לי בבקשה את קבלת הפנים שעשית ללוגן."
לחייה של ג'יני התלהטו במבוכה, אבל אנני צחקה כאילו הכול נאמר ברוח טובה.
"זה באמת לא היה אישי " היא התחילה להסביר, אבל אנני נופפה בידה בביטול.
"אם הייתי רואה גבר מגודל מתגנב לו בסמטה האחורית ולא הייתי מכירה אותו מאז שנולדתי, גם אני כנראה הייתי נותנת לו מכה בראש."
"לא התגנבתי."
"קצת התגנבת," הוסיפה ג'יני.
אנני תקעה בלוגן אצבע. "רואה? אתה מתגנב. היא מוצאת חן בעיני," היא אמרה והצביעה על ג'יני.
"מתי הפגישה הטיפשית הזאת מתחילה בכלל?" קולו של לוגן היה תמהיל חמוד של כעס וייאוש.
הייזל טפחה לו על הברך ביד שעוד היתה עטויה בכפפה. "אתה יודע שראש מועצת העיר קלי אף פעם לא מתחיל בזמן."
"למה את קוראת לו ככה? פשוט תקראי לו אבא."
הייזל משכה בכתפיה. "הוא בעבודה. אני מנסה לכבד את המעמד."
לוגן גלגל עיניים, אבל ג'יני לא יכלה לכבוש את החיוך שהתפשט על פניה. האנשים האלה כבר מצאו חן בעיניה. העיירה הזאת מצאה חן בעיניה. החוואי הנרגן הזה מצא חן בעיניה. האם מוגזם מצדה לקוות שתצליח להשתלב כאן? שאנני באמת תחבב אותה, שיזמינו אותה להצטרף למועדון הקריאה, שהייזל תציג אותה בפני אבא שלה, ראש מועצת העיר?
הלחץ להצליח בבית הקפה גבר והלך. אבל אם היא ידעה להכין את מרווין לפגישות השבועיות שלו עם משקיעים ששווים מיליארדי דולרים, היא בטוח תצליח לנהל בית קפה קטן. נכון?
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השני של הספר.
מתובל באהבה / לורי גילמור
סדרת דרים הרבור - ספר ראשון
Laurie Gilmore / The Pumpkin Spice Cafe
מאנגלית: ניצן לפידות
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: הלית ינאי לויזון
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות • ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
