למשפחתי. לתמיד.
***
-1-
מישלין
פברואר 1942
מישלין השליכה את סיגריית הגולואז הלוחשת ארצה ומעכה אותה בעקב הגבוה של מגף העור השחור שנעלה. אחר כך חצתה בצעדים נמרצים את הרחוב הפריזאי החשוך, אחזה בדשי חולצתו של הגבר שמעולם לא ראתה קודם לכן והטיחה אותו כנגד קיר הלבנים המוכתם של התחנה.
"נשק אותי!" פקדה באנגלית, בלחישה חפוזה.
הטייס, שתספורתו הסגירה אותו מיד למרות בגדיו האזרחיים בסגנון צרפתי והכובע שחבש, עמד ללא ניע, מופתע מכדי לזוז, כשמישלין הושיטה יד, משכה אותו אליה והצמידה את פיה לפיו. בריחו המעופש נמהל ניחוח קל של טבק. פנס הרחוב הטיל שלולית אור צהובה על המדרכה סביבם והאיר את חיבוקם. מישלין חשה שגופו מגיב אל גופה. הכומתה שכיסתה את תלתליה האדומים נטתה על צדה, מאיימת ליפול ארצה.
שנייה לאחר מכן התרחקה ממנו מעט וקירבה את פיה לאוזנו. "אם אתה רוצה לחיות, בוא אחרי." בלי מילה נוספת, היא החלה להתרחק במורד רחוב דה רֵקוֹלֶה. היא חשה בפעימה הכפולה של היסוסו, ואחריה במקצב המהיר של צעדיו על המדרכה הקפואה. היא כרתה אוזן כדי לוודא שאינה שומעת איש עוקב אחריהם, אך לא העזה להביט לאחור.
היא האטה ואפשרה לטייס להדביק את הפער. כשהגיע אליה, שילבה את זרועה בזרועו והטתה את ראשה אל כתפו. אם מישהו צופה בהם, הוא יראה בהם זוג מאוהב.
מישלין הבחינה בו כמה דקות קודם לכן, כשעמד על המדרכה מחוץ לגאר דה ל'אסט, חצי קילומטר ממקום המפגש המיועד. הוא נראה לא שייך למקום. זה תמיד היה ככה עם הבריטים, שהיו צעירים מפוחדים שזה עתה סיימו את בית הספר. הפּאסֶר, או המבריחה, נערה מברטאן בשם רֵנֶה, היתה אמורה ללוות אותו. הוראותיה היו פשוטות: להעביר את החייל למלון אוּד אנטוורפן, שם איש קשר מקומי יאסוף אותו ויחביא אותו למשך הלילה. אבל רנה לא הופיעה. משהו כנראה השתבש, והיא נתקפה חרדה וברחה, והותירה את הטייס לבדו.
אם היה נשאר עוד עשר דקות מחוץ לתחנה, המשטרה היתה עוצרת אותו. בפינה כבר עמד שוטר צבאי, שהתבונן בו במבט בוחן מדי. ייתכן שהוא שהבהיל את רנה. מישלין, שהיתה בפריז לרגל עניינים אחרים אך היתה מודעת לאיסוף המתוכנן, ראתה את החייל האבוד ליד התחנה וידעה שעליה להתערב. אבל לא היתה לה דרך להוביל אותו משם ברחוב בלי למשוך תשומת לב. לכן היא נקטה את "החיבוק".
זאת לא היתה הפעם הראשונה שגילמה אישה מאוהבת בשירות הרשת. "קו הספיר", כפי שנקרא כעת, נוצר כמעט מיד עם פרוץ המלחמה. היתה לו מטרה אחת ויחידה: להבריח אנשי צוות אוויר בריטים שהופלו מהולנד או מגרמניה, דרך בלגיה וצרפת הכבושה, אל החופש. החלק הקשה ביותר במסע היה זה שבו הועברו הבריטים בפריז, מגאר דה ל'אסט, התחנה שאליה הגיעו, אל גאר ד'אוסטרליץ, התחנה שממנה יֵצאו דרומה. המסע ברחבי צרפת, עד הפירנאים, ארך כמה ימים וכלל עצירה קצרה אחת או שתיים למנוחה. כשהקו פעל כהלכה, הוא היה מבריק. אבל כשנכשל, התוצאה היתה קטסטרופלית. לא היו הזדמנויות שניות.
כשהיו במרחק כמה רחובות מהתחנה ומחוץ לטווח הראייה של השוטר, מישלין משכה את החייל אל פתח בניין. הוא נראה כאילו ציפה שתנשק אותו שוב, אבל היא רק סידרה את כובעו כדרך הצרפתים, כך שלא יסגיר את זרותו. התחפושת, שהורכבה ממכנסיים ישנים ומחולצה גדולה מדי, לא תטעה איש. ואם הבגדים לא יסגירו אותו, נעלי הצבא הבלויות שלו בוודאי יעשו זאת. בכל מקרה, הוא ייאלץ לחלוץ אותן בהמשך דרכו דרומה. הטייסים שחולצו נהגו לקשור את נעליהם סביב צווארם ולנעול סנדלי אספדריל חזקים עם שרוכים, שבלעדיהם היה בלתי אפשרי לחצות את נהר הבידָסואה לספרד.
"מאיפה אתה?" שאלה מישלין בתוקף. היא שנאה לדבר בקול רם בחוץ, אבל היתה חייבת לוודא שהוא אכן טייס בריטי ולא מרגל גרמני לפני שתיקח אותו לאחת מדירות המסתור של הרשת. אם הקו ייחשף ולו פעם אחת, החשיפה תתפשט כמו סרטן, וכל הרשת תקרוס.
הטייס השתהה, הרי האינסטינקט שלו היה לא לענות, כפי שלימדו אותו בצבא. "אילי, קיימברידג'שייר."
"מה הסרט הכי פופולרי בבריטניה בימינו?"
הוא חשב לרגע. "'המקבילה הארבעים ותשע'."
"טוב. איזה סוג מטוס הטסת? כמה אנשי צוות?"
"הליפקס. שישה. אני לא יודע אם האחרים שרדו." קולו נשנק.
"אני מצטערת." היו עוד כמה וכמה שאלות שהיתה שואלת כדי לוודא את זהותו, אילו רק היה לה זמן. אבל הם היו חייבים לזוז. "בוא."
היא החלה ללכת שוב, מהר יותר עכשיו, והתענגה על פרץ האדרנלין המוכר ששטף אותה כשהובילה את הטייס למקום מבטחים. אף שהיתה רק בת עשרים ושלוש, היא טיפסה במהירות לצמרת הרשת, ורק לעתים רחוקות הזדמן לה לבצע חילוצים בעצמה. לרוב פיקחה על המבצעים מהמפקדה בבריסל. אבל העבודה היתה נזילה והשתנתה לא פעם. לפעמים, כמו עכשיו, כשהיה בכך צורך ולא היה איש אחר שיעשה זאת, היא נכנסה לפעולה. היא כמעט שכחה כמה אהבה להיות בשטח.
כשהפעמונים על כנסיית סנט שאפל צלצלו אחת עשרה, מישלין חשבה מה תהיה הדרך הטובה ביותר להגן על הטייס למשך הלילה. הם כבר החמיצו את המפגש במלון עם איש הקשר שהיה אמור לספק לו מחסה ללילה. פריז היתה הקטע המסוכן ביותר בנתיב הבריחה, אך לעתים קרובות היה המעבר בה הכרחי, שכן רבות מהרכבות עברו דרך הבירה. אי אפשר היה פשוט להוריד טייס בגאר דה ל'אסט ולצפות שימצא את דרכו בעיר אל התחנות הדרומיות, שמהן יצאו הרכבות לליון או למרסיי. לא, היה צריך להעביר אותו בסמטאות וברחובות הצדדיים, בליווי אישי של אדם שמכיר את העיר, יודע כיצד להימנע ממחסומים ומדבר צרפתית רהוטה, למקרה שיעצרו אותם לתשאול.
כשהגיעו לגדת הסן, מישלין הובילה את הטייס על פני גשר או שאנז' ואל הסמטאות החשוכות של הגדה השמאלית, כשהיא מקפידה להיצמד לצללים. בתי הקפה כבר נסגרו, ועובדים הפכו כיסאות על השולחנות וכיבו את הנרות הדועכים. היא הכריחה את עצמה ללכת בקצב רגיל ולא לרוץ. מעיל הגשם ההדוק שלה רחש בקלילות מתחת לברכיה. בעיני העוברים ושבים היא נראתה כאחת מהסטודנטים הרבים שפקדו את הרובע הלטיני.
חצי שעה לאחר מכן הגיעו לדירת המסתור ברחוב דה בבילון. מישלין אחזה בידו של הטייס והובילה אותו במעלה המדרגות. הדירה היתה למעשה חדר ובו רק מזרן, ארון שחוק וכיור בפינה. הוא יישאר בעיר שתים עשרה שעות לכל היותר, מספיק זמן כדי לנוח ולהמשיך הלאה.
כשהיו בפנים, ראתה שהוא מותש ומבולבל. "נפלנו מהר אחרי שירו בנו," אמר וסיפר יותר מדי, כמו כולם. "הם פגעו במכל הדלק."
"נפצעת?"
"לא. אבל היו איתי אנשים. מישהו יחפש אותם, נכון?" היא הנהנה, אך זה היה שקר. לרשת לא היו המשאבים לחזור ולחפש פצועים. ההנחה היתה שהם מתו. הוא פתח את פיו ועמד לשאול משהו נוסף, אבל היא הצמידה אצבע לשפתיה ונענעה בראשה לשלילה. לא היה בטוח לדבר בשום מקום, אפילו לא כאן. עיניו של הטייס התרחבו. יותר מפעם אחת ראתה מישלין חיילים צעירים מפוחדים. היו כאלה שנתקפו חרדה והיו מי שצעקו בשנתם. הם היו בני שמונה עשרה ותשע עשרה, רק נערים, והיו רחוקים אלפי קילומטרים מהבית. היא עצמה היתה מבוגרת מהם רק בשנים ספורות ולפעמים תהתה כיצד היא מסוגלת להישאר חזקה, בניגוד אליהם.
"רוקן את הכיסים," הורתה לו בתקיפות. בריטים רבים מדי בעלי כוונות טובות החזיקו חפץ שהזכיר להם את הבית, שהיה מסגיר אותם מיד אילו נעצרו ונחקרו.
הטייס סקר את הדירה במבטו, ואז פנה אליה שוב בתקווה, כאילו הנשיקה היתה אמיתית ויהיה לה המשך. "רצית אולי...?"
מישלין החניקה צחוק. היא היתה עלולה להיעלב מהרמיזה, אבל הוא נראה כל כך תמים, שכמעט ריחמה עליו. "הנה." היא חיטטה בארון הבגדים וחיפשה לו בגדים חדשים. משמצאה, זרקה אותם אליו והצביעה על פרגוד בקצה החדר שהציע מעט פרטיות. "תתלבש." הוא נע לאט, בתנועות מגושמות, לעבר המחיצה. חשמלית חלפה ברעש ברחוב למטה והרעידה את זגוגיות החלון העכורות.
כעבור כמה דקות הגיח הטייס מאחורי הפרגוד בנעליים פשוטות ובחולצה מכופתרת של איכר. התלבושת החדשה תעזור לו לחצות את דרום צרפת, בדרכו אל הפירנאים. היא לקחה ממנו את בגדיו הישנים. "יש לחם בארון," אמרה. "תתרחק מהחלונות ותשמור על שקט. מישהו יבוא לקחת אותך לפני הזריחה. יהיה לו מפתח. אל תפתח את הדלת לאף אחד."
"מרסי," הוא העז לומר, ונראה שבכך הסתכמה הצרפתית שבפיו.
"בון שאנס," היא איחלה לו בהצלחה.
בלי לחכות לתשובה, מישלין יצאה מהדירה בצעדים מהירים. חוסר שקט אחז בה, והיא תהתה אם הטייס עדיין יהיה שם כשהמבריח החדש יגיע לאסוף אותו לקטע הבא במסעו הארוך הביתה, או שמא אסון נוסף יפקוד את הרשת, השברירית ממילא.
-2-
האנה
האנה הציצה מבעד לחלון הזעיר של תאה שבמחלקה השנייה. האורות לאורך קו החוף נצנצו במרחק כמו מראה תעתועים.
חלפו יותר מיומיים מאז עגנה האונייה בריטָני בנמל הוואנה. בתחילה התאספו הנוסעים בלהיטות ליד כבש הירידה, אך השעות נקפו, והם עדיין לא הורשו לרדת. האוויר הקובני היה לח ומהביל גם בפברואר, הם הזיעו תחת שכבות הבגדים הרבות, והסירחון שליווה אותם לאורך כל הדרך נעשה בלתי נסבל. אנשים שמטו את מזוודותיהם הכבדות והתיישבו עליהן. בלבול בשפות רבות בעבע סָביב ולבסוף הוחלף בעייפות משתקת. "עיכוב בניירת," טען אחד מאנשי הצוות, אך האנה חשדה שהוא משקר. דחקו בהם לחזור לתאיהם בעזרת הבטחה לארוחה טובה, אבל איש לא רצה לאכול. הם כולם רצו רק לרדת לחוף.
האנה דיברה רק מעט עם הנוסעים האחרים במהלך המסע הארוך, אך לאחר שלא הורשו לרדת מהאונייה החלה להתקרב לקבוצות של אנשים וניסתה לקלוט קטעי שיחות שאולי יכילו פיסת מידע חשובה. לא יתירו להם לרדת בקובה, הבינה בבהלה מן השמועות. מסמכי הכניסה שרכשו היו מזויפים. היא שמעה דיבורים על כך שאולי יתירו להם לרדת במיאמי. "בארצות הברית יקבלו אותנו," הכריזה בביטחון אישה אוסטרית, אֵם לכמה ילדים קטנים. האנה לא היתה בטוחה כל כך. חירות ושוויון, ידעה מניסיונה, היו הבטחה שניתנה רק למעטים.
היא שכבה כעת על דרגשה הצר, וזיכרונותיה לקחו אותה אחורה בזמן, כפי שתמיד קרה בחשיכה, אל אותו לילה אחרון חודשים קודם לכן בברלין. היא שכבה אז על הרצפה הקרה באטליז הכשר של איזק, שהיה סגור זה מכבר, והיתה בטוחה שכל נשימה תהיה נשימתה האחרונה. היא עדיין חשה את הכאב החד משברי הזכוכית שנלחצו אל בטנה. נאצים, אנשי אס אס אלימים, השתוללו ברחובות שוֹיְנֶנפירטֶל, הרובע היהודי החרב של העיר, חמושים בסכינים, ותקפו כל יהודי שנקרה בדרכם. מה יעצור בעדם מלעשות זאת לה ולילד שנשאה ברחמה? היא צללה בבהלה מאחורי דלפק הבשר.
לבה הלם בחוזקה כשהסתתרה שם בעלטה. היא ואיזק היו לא רק יהודים, אלא גם פעילים במחתרת. היא ציירה קריקטורות פוליטיות אנטי פשיסטיות תחת שם עט, ואיזק הדפיס אותן בעיתון המחתרתי שהפיץ ברחבי העיר ומחוצה לה. אם ימצאו הגרמנים את מכבש הדפוס שהוחבא בחלקו האחורי של האטליז, הם יהרגו לא רק אותה ואת איזק, אלא גם את כל מי שעבד איתם.
הגברים התקרבו לדלת החנות, שסומנה במריחה של צבע צהוב, כך שלא היה ספק שמדובר בעסק בבעלות יהודית. צלליותיהם הגדולות והמאיימות השתרעו על הרצפה. האנה החליקה במגושמות מאחורי הדלפק, כשבטנה המעוגלת מגבילה את תנועתה. היא עצרה את נשימתה וניסתה לא לזוז. "עצרו!" שמעה את קולו של איזק מצווה, ורק רעד קל עבר בו. הוא נשמע כה תקיף, שלרגע חשבה שאולי הם באמת יקשיבו לו. הוא יצא בכוונה ממחבואו שבחדר עיבוד הבשר כדי לכוון אותם לקצה הנגדי של החנות, הרחק ממנה ומהחומרים שהוחבאו בחדר האחורי.
כמובן, הגברים לא עצרו. הם התפרצו דרך הדלת והפילו אותו ארצה. איזק פלט זעקת כאב כשנפל על הרצפה, והם הכו אותו ובעטו בו. קולות החבטות היו עמומים ומחליאים. לרגע מבטיהם ננעלו מתחת לדלפק. היא רצתה נואשות לזנק להגנתו, כפי שהוא עשה למענה. אך הוא הסיט את מבטו, רומז לה שלא תזוז, שתישאר חבויה ותציל את ילדם ואת עצמה. היא התקשתה לשאת את זעקותיו. דם ניגר מראשו והתערבב בכתמי הדם שנותרו על הרצפה מהחיות השחוטות.
עד מהרה השתתק איזק. הגברים הסתערו על החנות וחלפו על פני האנה בריצה, בלי שהבחינו בה. היא כיסתה את ראשה בידיה והתחפרה עמוק יותר מתחת לדלפק. היא שמעה שולחנות ומדפים מתרסקים ארצה וצעקה של שמחה כשגילו את מכבש הדפוס. הניירות שלה היו שם. עכשיו הם ידעו שמקסים, שם העט שבו חתמה על הקריקטורות, פועל מכאן. היא עצרה את נשימתה כשניפצו את המכבש לרסיסים והמתינה שיגלו ויהרגו גם אותה.
אבל הגברים היו מרוצים, במחשבה שסיימו את מלאכתם, ויצאו בריצה לרחוב כדי לחפש להם טרף חדש. האנה החלה לזחול לעבר איזק ואז קפאה במקומה. בריון נאצי אחד נשאר מאחור, והיא לא הבחינה בו קודם. הוא חיטט מאחורי הדלפק וחיפש נתחי בשר. כשהתכופפה נמוך יותר, חרק אחד מקרשי הרצפה. הנאצי סובב את ראשו לכיוונה, והאנה המתינה בנשימה עצורה, בטוחה שתתגלה. אך הוא חזר לניסיון הביזה שלו. מפני שהחנות היתה סגורה כבר חודשים רבים, הוא לא מצא דבר.
כשהבוזז יצא משם לבסוף, האנה מיהרה אל איזק, ובלבה תפילה שהוא עודנו חי. היא ידעה שספג מכות קטלניות, אך ייחלה שיישאר בחיים רק עוד כמה דקות, כדי שתוכל לגעת בפניו וללחוש מילות נחמה. היא הרכינה את ראשה קרוב אליו כשלחש לה את הוראותיו האחרונות, הדבר היחיד שהיה חשוב לו שתעשה. "לכי. העיתון סיים את תפקידו, וכבר לא בטוח בשבילך להישאר כאן. תצילי את עצמך ואת התינוק שלנו." לא היה בכוחו להגן עליה עוד.
"אני אעשה את זה. אני נשבעת." היא קיוותה נואשות שיהיה להם עוד קצת זמן, אך עיניו כבר בהו בתקרה. היא נישקה אותו שוב. "הצלת אותנו. ניצלנו." הוא היה צריך לדעת שלקורבנו היתה משמעות. מילותיה ריחפו באוויר מעליהם ללא מענה.
היא הסתכלה סביבה בחנות ותהתה מה תעשה עכשיו. משהו בער בבטנה, ולרגע חשבה שהיא נתקפת צירי לידה. זה היה מוקדם מדי, התינוק לא יוכל לשרוד. אמנם היא הרגישה בעיטות מרפרפות, אך היתה רק בחודש החמישי. העובר לא יוכל להתקיים בנפרד ממנה עוד חודשים רבים. היא חשה משהו חם בין רגליה וישבה ללא נוע, בתקווה שהתחושה תיפסק, אך הכאב העמום נהפך לכאב צורב וטפטוף הדם נהפך לנהר. היא מאבדת את התינוק ואין דבר שביכולתה לעשות כדי לעצור זאת. ההבטחה שהבטיחה לאיזק רק רגעים ספורים קודם לכן, להגן על ילדם, כבר הופרה. היה לה נדמה אז שמותו היה לשווא, כי התינוק אבד, ובלי הילד או איזק עצמו, לחייה שלה לא היה כל ערך.
האנה עזבה את ברלין למחרת אל המבורג, חבויה במושב האחורי של מכונית. ההסעה אורגנה על ידי אחד מאנשי הקשר המעטים שנותרו לה במחתרת ולא נעצרו. היא היתה חייבת לעזוב את גרמניה, אך בתחילה היה בלתי אפשרי לעשות זאת, והיא הסתתרה בעיר הנמל במשך כמה חודשים, בטוחה שתתגלה ותיעצר. במשך שבועות לאחר שאיבדה את התינוק סבלה מחום ומצמרמורות וחששה מזיהום. גופה כאב, וכך גם לבה. היא לא יכלה לברוח מזיכרון הגבר שאהבה וכואב עוד יותר היה אובדן ילדם, שריסק אותה באופן שמעולם לא תיארה לעצמה. פעם התחמקה מדברים כמו נישואים וילדים, אבל עם איזק הם נראו כמעט אפשריים. כעת, לאחר שהחלום התנפץ, ראתה בהבטחה הזאת סוג של היבריס: מה גרם לה לחשוב שמגיעה לה אותה מידה של אושר כמו לכל אדם אחר? מטבעה היתה אדם מתבודד, וכך תישאר עתה לנצח.
לבסוף, בעזרת המוניטין שלה כאמנית וטובה מחבר ותיק, הצליחה לארגן מסמכים יקרי ערך והבטיחה לעצמה מקום על האונייה בריטני, שהפליגה לקובה והיתה אחת מהאוניות האחרונות שנשאו יהודים, שכן היטלר הוציא צו האוסר על הגירתם. משם תתכנן את המעבר לאמריקה. הטראומה עדיין ריחפה מעל כל מה שעשתה.
רשרוש מהצד השני של התא קטע את מחשבותיה. היא רצתה תא משלה במחלקה הראשונה ויכלה להרשות לעצמה לשלם עליו, אך על האונייה הרעועה פשוט לא היתה מחלקה כזאת בנמצא. לכן נאלצה להתפשר על תא זעיר שחלקה עם שתי אחיות רווקות מזדקנות מסוֹפּוֹט, שניסו להגיע לבת דודתן שברפובליקה הדומיניקנית.
עם זאת, להאנה היו בעיות גדולות יותר מאשר שותפותיה לתא. ההודעה הרשמית הגיעה: איש לא יֵרד מבריטני בהוואנה, והאונייה תפליג לאירופה בבוקר. הנוסעים הגיבו בתדהמה, שהתחלפה בכעס. המסמכים שלהם היו תקינים לחלוטין. רבים מהם הוציאו את כל חסכונותיהם על אשרות כניסה. אבל הכול היה הונאה. פשוט לא היה לאונייה עמוסת הפליטים מקום לעגון בו.
"לאן נלך?" דרש איש קשיש לדעת. הם היו יהודים ונרדפו על ידי הרייך. הם לא יכלו בשום אופן לחזור למדינות שנמלטו מהן, שם בוודאי יעצרו אותם, אם לא יחכה להם גורל גרוע יותר. לא היה ספק שצפויות להם שם פעולות תגמול נוראות עוד יותר משום שניסו לברוח.
האנה, שלא הצליחה להירדם, עלתה לסיפון. הם היו בים כל כך הרבה זמן, עד שהיא כבר בקושי הבחינה בריח האוויר המלוח, אך כעת מילאה מליחותו הסמיכה והמחניקה את ריאותיה. היא נצמדה למעקה, כאילו אם תרכון קרוב יותר לחוף תוכל באמת לרדת אליו. כמו משה, היא ראתה את הארץ המובטחת, אך לא יכלה לבוא בשעריה.
"זהירות," אמר קול מאחוריה. האנה הסתובבה וראתה את אחד מקציני הביטחון של האונייה, שסייר על הסיפון. אור הסיגריה שלו זהר בחשיכה. היא ציפתה שינזוף בה על שיצאה החוצה ויורה לה לחזור לתאה. במקום זאת, הוא הושיט לעברה את חפיסת הסיגריות. היא סימנה לו שאינה מעוניינת. "סיפור מהגיהינום," הוא אמר. היא ידעה מספיק אנגלית כדי להבין את דבריו ולדעת שהוא מתכוון למצבם של הנוסעים.
"מה לדעתך יקרה עכשיו?" העזה לשאול. הוא משך בכתפיו. "נפליג לאמריקה?"
הוא נענע בראשו. "לא. רוזוולט חושב יותר מדי על הפוליטיקה." המחיר של הצלת אונייה מלאה ביהודים היה גבוה מדי אפילו לנשיא ארצות הברית. "אבל מדינות אחרות יכניסו כמה אנשים." היא הטתה את ראשה והסתכלה עליו. "בלגיה והולנד הסכימו לקבל כמה אנשים." לבה צנח. הם בכל זאת יחזרו לאירופה הכבושה. "תינתן עדיפות לאלה שיש להם קרובי משפחה שיערבו להם." אם כך, לא צפויה להם ישועה קולקטיבית. הם יהיו איש איש לנפשו ויצטרכו להשתמש בכל הקשרים והמשאבים שעומדים לרשותם. "נפליג לאנטוורפן בבוקר."
לילי, חשבה פתאום על בת דודתה בעלת עיני האיילה. בילדותן ובנעוריהן היו קרובות מאוד. הפרש הגילים ביניהן היה חודשים ספורים בלבד, והן היו כמעט כמו אחיות. בכל קיץ נפגשו בבית הקיט של המשפחה לחוף הים הבלטי, עד שמשפחתה של לילי עברה לבלגיה כשהיתה בת עשר. הן נהגו להתכתב בקביעות לאחר מכן, אך ההתכתבויות נעשו נדירות יותר בשנים האחרונות. ובכל זאת, האנה ידעה שלילי תעזור. בלגיה, הכבושה על ידי הנאצים, לא היתה בטוחה יותר מגרמניה. ועדיין, זה היה הסיכוי היחיד שלה.
"האם אוכל לשלוח מברק?" שאלה את האיש.
הוא הביט בה בספקנות. "הטלגרף מיועד אך ורק לענייני הצוות הרשמיים, גברתי."
"אם כך, אולי אתה תוכל לשלוח אותו." האנה ניסתה לחשוב על דרך לשכנע אותו. אישה אחרת אולי היתה מנסה לפלרטט, אבל זאת היתה אמנות שמעולם לא שלטה בה. היא שלחה יד לכיסה ומיששה את המזומנים שנותרו לה. היא חסכה אותם ושנאה את המחשבה שתיפרד מהם כעת, בלי לדעת אם תזדקק להם במקום שאליו תגיע לבסוף. אבל לא היתה לה ברירה.
האיש תחב את הכסף לכיסו והוציא ממנו פנקס קטן ופיסת עיפרון. "תרשמי מה שאת רוצה לשלוח ואת הכתובת, ואני אדאג שזה יישלח. ותקצרי."
האנה היססה. היא רצתה להיות נוכחת בזמן שליחת ההודעה ולוודא בעצמה שיקיים את הבטחתו, אבל לא היתה בעמדת מיקוח. היא לקחה את הפנקס, והעיפרון ריחף בידה מעל הדף בעודה מנסה לחשוב מה תכתוב לבת הדודה שלא ראתה זה יותר משני עשורים, ושכעת היתה תקוותה היחידה.
מגיעה לבלגיה על בריטני. בבקשה בואי לקחת אותי.
בת דודתך, האנה מַרטֶל
היא כללה את שם משפחתה, למקרה שלילי שכחה מי היא במשך השנים. היא הרגישה שעליה לכתוב משהו נוסף, אולי לספר לבת דודתה מתי תגיע ולאיזה נמל. אבל היו כל כך הרבה דברים שלא ידעה, ובהם כתובתה של לילי, שנשארה קבורה בין חפציה בברלין. האנה נזכרה שבעלה של לילי, ניק, היה פרופסור בבית החולים האוניברסיטאי בבריסל (לפחות לפני המלחמה), ולכן ציינה את בית החולים ככתובת למסירה לידיו וקיוותה שזה יספיק.
היא הגישה את הדף לקצין. "בבקשה שלח את זה בהקדם האפשרי." הוא הסתובב והלך מבלי להשיב.
האנה נשענה בכבדות על מעקה האונייה, מזועזעת מהתפתחות האירועים. הדבר האחרון שרצתה היה לחזור לאירופה. אבל כרגע היא היתה זקוקה למקום בטוח שבו תוכל להתחיל מחדש ולנסות שוב.
למחרת בבוקר התרחקה האונייה מהנמל לפני עלות השחר, כמו מאהב שעוזב בלי לומר שלום. האנה נשארה במיטה וּויתרה על ארוחת הבוקר. היא לא יכלה לשאת את המבט בקו החוף שהתרחק ונעלם באופק. היא תהתה אם לילי קיבלה את המברק וניסתה לדמיין את תגובתה. גם אם המברק הגיע, לא סביר שתקבל תשובה על סיפון האונייה.
כשהאונייה עשתה את דרכה הלאה, אל מים סוערים יותר, קרביה של האנה התהפכו, ולא בגלל מחלת ים בלבד. מה אם תגיע לבלגיה ואיש לא יחכה לה בנמל? היא נשבעה בלבה שתשליך את עצמה למימי האוקיינוס האטלנטי ולא תחזור לגרמניה הנאצית. חזרה פשוט לא באה בחשבון.
אך גם בייאושה חשה ניצוץ של תקווה. היא עדיין ראתה את לילי כנערה עם צמות שחורות ארוכות, שהיתה אלגנטית ומעודנת באופן שהיא מעולם לא סיגלה לעצמה. ילדותה של האנה לא היתה קלה: אביה שתה את עצמו למוות כשהיתה בת שש עשרה. אמה, שאף פעם לא הצליחה להגן עליה מפני זעמו כשהיה שיכור, מתה כמה חודשים לאחר מכן. לילי ופגישותיהן בקיץ היו קרן אור בעולם האפל ההוא. לילי היתה חבל הצלה, פשוטו כמשמעו. החברה היחידה שהיתה לה. בפרידתן הדומעת האחרונה, לפני שמשפחתה של לילי עזבה לבלגיה, הן נשבעו להישאר תמיד קרובות ולהיות שם זו למען זו. את החלק הראשון של ההבטחה הזאת לא קיימו. הן התרחקו והקשר ביניהן כמעט נותק. אך החלק השני נותר נבואה שטרם התגשמה, והיא קיוותה שלילי זוכרת.
כעת, כששכבה והיטלטלה עם האונייה, היא עצמה את עיניה בחוזקה. אילו היתה אישה דתייה, אולי היתה מתפללת, אך במקום זאת רק קיוותה וייחלה נואשות שהבטחתן תתממש. שהיא תגיע בבטחה לבלגיה ותוכל להתחיל לחפש דרך מוצא אחרת.
חייה היו תלויים בכך. לא פחות.
-3-
לילי
בריטני כבר עגנה בנמל אנטוורפן כשלילי הגיעה. ספינת הקיטור הרעועה כמעט נבלעה בין שורה של אוניות ענק מגושמות, ולולא קבוצת הנוסעים שהמתינה לרדת ממנה, אי אפשר היה להבחין בה. משב רוח חד עבר בנמל, ולילי הידקה את מעילה לגופה. האוויר לא היה קר, אף שהיה פברואר, אך עננים כהים, שהעידו על סופה קרֵבה, נאספו באופק.
כשראתה שאונייתה של בת דודתה כבר שם, לילי מיהרה קדימה. קצה נעלה נתקל בקרש רופף על הרציף, היא הושיטה יד אל המעקה, ושבב עץ חדר דרך כפפת העור העדינה ופצע את אצבעה. היא קירבה את כף ידה לפיה והחניקה זעקת כאב קטנה. אחר כך הסירה את הכפפה ובחנה את הפצע. היא התגאתה בשמירה על שלווה ועל סדר מופתי, אבל עכשיו הכול נראה עקום, לא במקום.
כמובן, היא לא איחרה. אף שהאונייה כבר הגיעה, הטיפול במאות הנוסעים ושחרורם יימשכו שעות. היא נרשמה במשרד הנמל וחתמה על מסמך שבו התחייבה לקבל לחסותה את בת דודתה, שלא ראתה זה שנים. כל נוסע חייב להירשם, אמר לה הפקיד בטון רשמי, ויוודאו שיש מי שיערוב לו ויספק לו מקום מגורים בבלגיה. לא נותר לה אלא לחכות.
היא הידקה למותנה את התיק המעוטר שלה וקופסת מתנה קטנה מקרטון והביטה לאחור, מעבר לכתפה, בקו הרקיע של אנטוורפן. כך התוודעה מחדש לאדריכלות הבארוקית והניאו קלאסית של העיר, לדרכים המשתפלות, לים הגגות האדומים, שנקטע על ידי המגדל הגותי של קתדרלת גברתנו המתנשא בסמכותיות מעל העיר. אנטוורפן היתה העיר של ילדותה, ולילי ציפתה לחוש כלפיה יותר חיבה ולהיתקף נוסטלגיה. היא נהגה לשוטט בלי סוף ברחובות המפותלים, מרובע היהלומים שבו שכנה חנותו של אביה ועד לשבילי הדשא של פארק נַכטגאלן. העיר כולה נראתה לה עכשיו קטנה יותר, פרובינציאלית בהשוואה לבריסל, והיא לא הבחינה בכך בילדותה.
היא עזבה את אנטוורפן לטובת בריסל תשע שנים קודם לכן, כשנישאה לניק, המבוגר ממנה ביותר מעשור. היא נמלטה אז מהיגון על מות אמה ומשיברון הלב היישר אל הרופא שטיפל באביה, שחלה. מאז הלווייתו של אביה, שלוש שנים קודם לכן, לא ביקרה בעיר. היא תכננה לפקוד את קבריהם של הוריה, בחלקה היהודית של בית הקברות פּוּטֶה, לפני שתבוא לנמל, אבל לא הספיקה.
עכשיו חשבה בגעגוע על ביתם שבבריסל, על הגינה הנעימה ועל אור השמש של אחר הצהריים שמסתנן פנימה דרך החלון הקדמי. ג'ורג'י בטח מסיים עכשיו את שיעורי הבית, והיא קיוותה שקאמי, האומנת, בדקה את תרגילי החשבון שלו. היא נשארה איתם מתוך נאמנות ואהבה לג'ורג'י, על אף האיסור שהטילו הגרמנים על יהודים להעסיק עזרה בבית. במיוחד עכשיו, כשבלגיה היתה תחת כיבוש גרמני, ביתם היה להם למפלט מפני העולם החיצון.
היא נזכרה בבוקר שבו חזר ניק מוקדם הביתה, לפני כמעט שנתיים. פניו, הרגועות בדרך כלל, היו אפורות. "יקירי, אתה חולה?" הוא יצא לעבודה פחות משעה קודם לכן ולא היה צפוי לחזור עד הערב. "איבדת מטופל?" ניק נענע בראשו לשלילה. "הכול בסדר?"
"לא, לצערי לא." הוא התיישב לידה וכרך את זרועו סביבה, בדרך שתמיד השרתה עליה תחושת ביטחון, לפחות עד לאותו רגע. הוא השפיל אליה מבט, ועיניו הכחולות אפורות הקודרות פגשו את עיניה. "גרמניה פלשה לבלגיה." המילים נחתו על לילי במלוא כובדן, וכל מה שנראה לה בלתי אפשרי נעשה לפתע למציאות.
"הצבא בוודאי יתנגד." אבל הם ראו את גרמניה דורסת את צ'כוסלובקיה ואת פולין וידעו שגם בלגיה הקטנטנה אינה שווה בכוחה לעוצמה הגרמנית.
שמונה עשר ימים. שמונה עשר ימים, ובלגיה נפלה. יום אחד היתה ניטרלית, ולמחרת כבושה בידי גרמניה. בחודשים הראשונים שלאחר הפלישה כמעט דבר לא השתנה. הכיבוש היה בתחילה כמו אורח לא קרוא, מטרד חולף. לילי קיוותה שהמצב לא יחמיר. משפחתה היגרה לבלגיה אחרי המלחמה הגדולה, ולא היה לה זיכרון אישי מזוועות הכיבוש הגרמני הראשון. "האונס של בלגיה", כך כינו זאת אחדים. על פניהם של אלה שהיו מבוגרים דיים לזכור ראתה את הפחד שמא יקרה הדבר שוב. הפעם זה בטח לא יהיה כל כך נורא, חשבה. בוודאי לא בבריסל המודרנית והמתורבתת.
השינויים הראשונים התחוללו באטיות, כך שהיו כמעט בלתי מורגשים. הכיתוב על השלטים ברחובות ובחנויות הוחלף לגרמנית בלבד. אחר כך הופקעו העסקים היהודיים. שעת עוצר נקבעה ונאכפה, והתושבים נדרשו למסור את מכשירי הרדיו. המחסור במזון החמיר משבוע לשבוע.
"יש מפקד ליהודים," הודיע ניק יום אחד אחרי העבודה. "רשמתי את שמותינו."
"אולי היינו צריכים לדון בזה קודם," אמרה לילי.
"אני יודע. אני מצטער. אבל התבקשתי לעשות את זה והסכמתי. לא באמת היתה לנו ברירה." תמיד יש ברירה, היא רצתה לומר. אבל ניק נהג לציית לכללים, וגם היא, לפחות מאז שנישאה לו. בכל מקרה, היה מאוחר מדי. עכשיו הם היו רשומים באופן רשמי, ללא יכולת לחמוק. אות קין. לכל אחד מהם היתה תעודת זהות עם הכיתוב Juif Jood. היא עוד לא נדרשה להציג אותה, אבל הרגישה שהיא צורבת חור בתיקה.
ואז, יום אחד, ניק חזר הביתה מוקדם מבית החולים האוניברסיטאי, בדיוק כמו ביום שבו פלשו הגרמנים לבלגיה. "פוטרתי," אמר ונשמע מבועת, כמעט נבוך. מתחת לעינו היתה שריטה שלא היתה שם כשיצא בבוקר.
לילי היתה המומה. "לא יכול להיות," אמרה. ניק היה אחד הרופאים המכובדים ביותר בעיר וזכה לשבחים בעבודתו שנה אחר שנה, על מחקריו הרפואיים כמו גם על עבודתו הקלינית עם מטופלים. "הם מעריצים אותך. הם לעולם לא היו מוותרים עליך."
"לא רק עלי. על כל היהודים." יהדותם מעולם לא היתה בעיה בבלגיה הסובלנית, אף שהיתה קתולית ברובה. עכשיו היא היתה לחיסרון, ועתידם לא היה ברור בגללה.
ים הנוסעים שעל סיפון האונייה החל לנוע, נדחק אל כבש הירידה כמו גאות מתקרבת. חיילים גרמנים ניצבו משני צדי הרציף ובחנו בקפידה את הבאים. רוב הנוסעים נעו לאט וניסו לייצב את רגליהם לראשונה אחרי שבועות בים. לילי צפתה באישה שניסתה להשתלט על שלושה ילדים ותהתה היכן בעלה, מדוע היא לבדה. מהעיתון למדה שחלף קצת יותר מחודש מאז שהאונייה, העמוסה גרמנים, פולנים ומזרח אירופאים אחרים, יצאה מהמבורג. לנוסעים הובטח שיוכלו לרדת בקובה, אך כניסתם למדינה סורבה, והם היטלטלו שוב על פני הים, בשעה שגם ארצות הברית ומדינות אחרות סירבו לקבלם.
הנוסעים שלא קיבלו אישור לרדת בבלגיה עמדו לאורך המעקה בסיפון והביטו בעגמומיות במתרחש. ממאות הנוסעים שעל האונייה, רק כמה עשרות יישארו בבלגיה. האחרים יחולקו בין מדינות שהסכימו לקבלם, כמו הולנד או אנגליה. זה הגיוני, חשבה לילי, אי אפשר לצפות ממדינה אחת לקלוט כל כך הרבה אנשים. אך כשהתבוננה בהם, לבה נצבט בחמלה כלפי אלה שטרם הגיעו ליעדם הסופי ולפניהם עוד מסע של מאות קילומטרים. היא לא יכלה לתאר לעצמה מה עבר על הנשמות האומללות הללו, שאיבדו את כל מה ואת כל מי שאהבו אי פעם.
המברק של האנה, שהועבר לניק ממשרדו הקודם באוניברסיטה, היה קצר: רק שם האונייה והודעה על בואה. בלי הסבר מדוע. "מגיעה לבלגיה על בריטני. בבקשה בואי לקחת אותי". המילה "בבקשה" היא שנגעה ללבה. בת דודתה היתה תמיד דמות סמכותית. חסרת פחד. עכשיו היא נשמעה נואשת. ההודעה לא כללה תאריך הגעה, ולכן היה על לילי להתקשר לנמל כדי לברר מתי תגיע האונייה.
האנה הופיעה מעל לראשי ההמון המתנודד. גם היא היתה כבת שלושים, ואף שהפרידו ביניהן רק חודשים ספורים, תמיד נראתה בוגרת יותר. לילי קינאה בה על תעוזתה ועל ביטחונה העצמי. בעיניה האנה תמיד היתה עוצרת נשימה וקוסמופוליטית. אבל עכשיו נראתה חסרת מנוחה, ועיניה הפעורות התרוצצו כעיניה של חיה נרדפת. לילי נתקפה דחף עז להגן עליה.
אבותיהן של לילי והאנה היו אחים, ובמשך שנים רבות היו הילדות, שתיהן בנות יחידות, קרובות כאחיות. הן נפגשו מדי קיץ לחוף הים הבלטי, משפחתה של האנה הגיעה מברלין וזו של לילי מדרום פולין, ויחד נפשו בבית קטן ליד גדנסק. בזמן שהמבוגרים שתו והשתזפו, לילי והאנה היו חופשיות לשוטט בחוף ולצאת להרפתקאות. הן חלקו סיפורים וחלומות, ובעולם שבו ילדות קטנות זכו לתשומת לב מועטה בלבד, הן ראו באמת זו את זו. הן חלמו שיטיילו יחד, האנה תצייר ולילי תכתוב. האנה גדלה והיתה לציירת, ולילי תהתה עכשיו מה קרה לחלום שלה.
משפחתה עזבה את פולין כשהיתה בת עשר, אחרי שחבר הזמין את אביה להצטרף לעסקי היהלומים שלו באנטוורפן. העסק הצליח מאוד, והוא בנה חיים חדשים ללילי ולאמה. אף שלשתי המשפחות היו כוונות כנות להישאר קרובות, המרחק הגדול ודרישות העסק של אביה מנעו מהן להיפגש בקיץ כפי שנהגו בעבר. לילי לא ראתה את האנה מאז המעבר והתכתבה איתה רק לעתים רחוקות. עכשיו, בעודה ממתינה לה, נתקפה תערובת מוזרה של ציפייה ואי נחת. היא התרגשה לראות את האנה אחרי כל השנים האלה, אבל האם היא תהיה אותה האנה שהיא זוכרת? האם ייתכן שתהיה, אחרי כל כך הרבה זמן?
האנה עצרה ועמדה במבוכה בתוך הקהל הגועש. לילי נופפה בידה כדי למשוך את תשומת לבה, אבל המחווה נראתה לה משום מה מטופשת. האנה הנהנה בראשה לעברה. לילי ציפתה ליותר, לנפנוף חזרה או אולי לחיוך. האנה החלה לנוע לאט לכיוונה. לילי זכרה את בת דודתה המבוגרת ממנה מעט כיפהפייה, אבל עכשיו המילה "נאה" נראתה מתאימה יותר. עצמות לחייה היו גבוהות כפי שזכרה, אך תווי פניה היו מודגשים באופן שלא היה נשי ביותר.
לילי רצתה לחבק אותה, אבל משהו עצר בעדה. "וילקומן," אמרה, בהנחה שגרמנית היא השפה שבה האנה תרגיש בנוח. עורה של בת דודתה, כשהחליפו נשיקות, היה יבש ודקיק כנייר. תלתליה הערמוניים, שבעבר הבהיקו, היו כעת עמומים ורפויים, וכמה שערות שיבה נשזרו בהם. שמלתה של האנה היתה מודרנית, מהאופנה של השנה שעברה לכל המאוחר. לולא היתה מאובקת ומקומטת מהמסע, היא היתה יכולה להשתלב היטב ברחובות בריסל. ואז הבחינה לילי בנעליה הפשוטות של האנה. היא נזרקה לאחור אל ילדות של מחסור, של שירותים מחוץ לבית ושל אורחות חיים גסים ופשוטים שניסתה כל כך לשכוח. כל זה חזר עכשיו, פלש לחיים המסודרים להפליא שיצרה לעצמה ועורר בה אי נוחות.
"תודה שבאת לפגוש אותי," ענתה האנה בצרפתית שוטפת. כמובן. לילי ידעה מהמכתבים המעטים שהחליפו במהלך השנים שהאנה התגוררה בכל רחבי אירופה, למדה בסורבון, היתה לציירת מצליחה ודיברה כמה שפות. בדרכה שלה, היא היתה מתוחכמת לא פחות מלילי, ואולי אף יותר.
אבל קולה של האנה היה נטול חום, ועיניה ריקות. זה בגלל המסע, החליטה לילי מיד. האנה היטלטלה על האונייה כמו פקק שעם במשך שבועות. לילי לא יכלה לתאר לעצמה איך זה לעזוב הכול מאחור, כמו שעשתה בת דודתה, וודאי שלא איך זה להיאלץ לשוב על עקבותיה. "מה שלומך?" שאלה, והמילים נשמעו לה חלולות, כאילו אין בהן כדי לבטא את דאגתה. "זאת אומרת, המסע שלך היה ארוך להחריד." האנה הנהנה.
"הבאתי לך את אלה." לילי הושיטה לה את הקופסה, העטופה בנייר חום של חבילות. היו בה השוקולדים המשובחים ביותר בבלגיה, מהקונדיטוריה שבמרכז הקניות רויאל סנט אובּר. פיה התמלא רוק רק מהידיעה שהיא נושאת את הממתקים העדינים, והיא לא העזה לגעת בהם. עכשיו, כשהושיטה את המתנה, היא נראתה לה קלת דעת, אפילו מטופשת.
"תודה." האנה לקחה מידה את הקופסה, אך לא פתחה אותה כדי לאכול או כדי להציע לה ממתק. היא כנראה תשמור את השוקולדים למועד מאוחר יותר.
היו כל כך הרבה שאלות שלילי רצתה לשאול את האנה, לא רק על מסעה הכושל לאמריקה אלא גם על כל מה שקרה בשנים שבהן היו רחוקות זו מזו. אבל כעת לא היה הזמן המתאים. ולכן רק שאלה, "את רעבה? אנחנו יכולות לאכול משהו לפני שניסע, אם תרצי."
האנה הציצה באי נוחות מעבר לכתפה של לילי בחיילים הגרמנים. "אני פשוט רוצה ללכת מכאן."
"כמובן," ענתה לילי. "בואי ניקח את התיקים שלך וניסע הביתה."
האנה הצביעה מטה על תיק הנסיעות הקטן שנשאה. "זה כל מה שיש לי."
עיניה של לילי נדדו אל התיק הזעיר. איך אפשר להסתדר כל כך הרבה שבועות בים כמעט בלי כלום? היא תהתה אם זה כל מה שבת דודתה הביאה איתה מגרמניה, או שחפציה אבדו או נלקחו בדרך.
ידה של לילי עלתה בלי משים לצווארה, והיא נגעה בצעיף המשי העדין שלה. בדרך כלל המגע הרגיע אותה, אבל עכשיו חשה אשמה על כל מה שהיה לה, ועל כל מה שהיה חסר לבת דודתה ולאחרים שירדו מהאונייה. עוצמת החוויות שעברה האנה הכתה בה. היתה בבת דודתה פגיעוּת שמעולם לא ראתה אצלה, והיא משכה אותה אליה בתנועה מגוננת. פתאום היתה היא המבוגרת, החזקה. "אל תדאגי," אמרה וכרכה את זרועה סביב האנה. "נדאג לך לכל מה שתצטרכי כשנגיע לבריסל." נראה שפניה של האנה התבהרו.
"הכנתי לך סטודיו בקומה העליונה בבית," הוסיפה. היא הרגישה שהמילים יוצאות מפיה מהר מדי, כפי שקרה לה לעתים קרובות כשהיתה עצבנית. לילי רצתה שחנה תשמח על החלטתה לגור איתה. "זה לא הרבה, אבל יש משם נוף יפה לציור."
האור בעיניה של האנה כבה מהר כפי שנדלק. "אני כבר לא מציירת." האנה היתה אמנית מחוננת. בזיכרונותיה המוקדמים ביותר של לילי ממנה היו לה אצבעות מוכתמות ומכחול ביד. היה קשה לדמיין אותה בלעדיו. מה קרה שגרם לה להפסיק לעשות משהו שאהבה כל כך? לילי הבינה שיש לה עוד הרבה מה ללמוד על בת דודתה. "ואני לא חושבת שאהיה פה הרבה זמן," הוסיפה האנה. "אני אסירת תודה לך שאת מכניסה אותי לביתך, אבל אני צריכה לעזוב את אירופה בהקדם האפשרי." היה בנימת קולה צליל מבשר רעות. האם היא ניסתה להגר בשל יהדותה, או שהיתה לה סיבה נוספת? לילי רשמה לעצמה לשאול אותה על כך כשיגיעו הביתה.
"אני מבינה," אמרה לילי. בת דודתה לא היתה כאן מבחירה ותמשיך בדרכה ברגע שתוכל. "ובכל זאת, אני שמחה לראות אותך. כאן בבלגיה תהיי בטוחה." האנה נראתה כאילו בכוונתה להתווכח, אבל לא עשתה זאת. "ועבר זמן רב מדי." לילי חיבקה אותה חזק יותר.
"כן. כן, נכון." האנה הרפתה את גופה בזרועותיה, וחיוך ריצד על פניה. באותו רגע נראתה כמו בת הדודה שלילי זכרה מילדותן, זאת שלימדה אותה לטפס על עצים ולשחות בנחל.
לילי הבינה שנוכחותה של האנה תהיה טובה. אף שהיתה מעורה היטב בחוגים החברתיים של המעמד הגבוה בעיר, לא היתה מישהי שיכלה לכנות חברה קרובה. ניק, אף שהיה מתוק ומתחשב בדרכים קטנות רבות, היה עסוק מאוד בעבודתו. לרוב בילתה רק עם ג'ורג'י, וגם הוא גדל עכשיו ומיום ליום התעניין יותר בעולם החיצון מאשר באמו. יהיה לה טוב לבלות בחברת האנה. היא לא רק בת דודתה, אלא גם חברתה.
"הו, האנה!" קראה לילי. "אני כל כך שמחה שאת פה!" היא חיבקה עכשיו את בת דודתה בלי להסס. האנה עברה כל כך הרבה במסעה, והיא חשה שמוטל עליה לעזור לה ולדאוג שתרגיש בבית. האנה כרכה את זרועותיה סביבה, וכך השיבה לה ללא מילים. היחסים ביניהן ישובו ויהיו נפלאים, כאילו לא חלף בכלל זמן.
"בואי, נלך אל המכונית." לילי אחזה בידה, ויחד הן החלו את המסע הארוך הביתה, כשטיפות הגשם הראשונות התחילו לרדת.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השני של הספר.
בנות הספיר / פאם ג'נוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
