אם החמצתם, קיראו קודם את החלק הראשון: פרקליטו של השטן - חלק 1
היום הראשון
- פרק 3 -
קורן
שעה 9:01 בבוקר, כשהוא צולע קלות, פתח רנדל קורן לרווחה את דלתות משרד התובע המחוזי של מחוז סאנוויל ופילס את דרכו בדממה בין שורות השולחנות, שמאחוריהם ישבו מזכירות ועוזרי התובע. איש לא אמר בוקר טוב. היתה עבודה לעשות. ומלבד זאת, הוא לא היה צריך לומר דבר.
נוכחותו הורגשה היטב.
הדלת למשרדו הפרטי של קורן היתה עשויה זכוכית בחלקה העליון ובת שבעים שנה לפחות. שמותיהם של התובעים המחוזיים של סאנוויל נכתבו על הזגוגית, נמחקו ונכתבו מחדש עם חילופי התובעים. כשרנדל הניח את ידו על הדלת, כבר השתרך אחריו אחד העוזרים, ובידו קלסר מסמכים. הוא שקע בכיסא עור ירוק מפואר מאחורי שולחן מהגוני רחב ונשא את עיניו אל עוזר התובע המחוזי, גבר כבן שלושים בחולצה לבנה מכופתרת קצרת שרוולים ועניבה כחולה. טום וינגפילד היה עוזר התובע הבכיר שלו. הוא הגיש לקורן את הקלסר.
"זה המפתח לבחירת המושבעים בתיק דובואה?"
טום הנהן.
"איפה אנחנו עומדים בתיק?" שאל קורן. "ובלי חרטוטים, טום, אני רוצה לדעת מה המצב בשטח. אנחנו בוחרים מושבעים בעוד שלושה ימים."
טום משך בקשר העניבה שלו והידק אותו. הוא העלה במשקל לאחרונה, התנפח משייקים של חלבון שרוקן לגרונו בכל הזדמנות. הוא לא היה קטן במיוחד גם קודם, אבל עכשיו זרועותיו וכתפיו נראו כאילו מילאו אותן בהליום. כשלא היה במשרד, הוא היה בחדר הכושר והרים משקולות. חולצתו היתה ישנה מספיק לזכור את הימים שבהם היה רזה יותר וכעת נמתחה על זרועותיו וסביב חזהו.
"דוחות הזיהוי הפלילי הושלמו, העדים תודרכו. הצלם מגדיל את תצלומי הקורבן שיהיו גדולים ויפים, בדיוק כמו שביקשת..."
"כמה גדולים?"
"בגודל טבעי, פחות או יותר. המושבעים יחשבו שהם מסתכלים על הגופה עצמה."
"תזכיר לו להדגיש את הצבעים, כמו שביקשתי. אני רוצה שהדם על הפנים שלה יהיה אדום בוהק. התמונות האלה צריכות לזעזע את המושבעים. זה הצעד הראשון, זוכר?"
טום הנהן.
קורן הקדיש זמן ללמד את עוזריו כיצד להשיג הרשעה בתיק רצח שעונשו מוות. לא קל לבחור מושבעים ולשכנע אותם לשלוח אדם אל מותו. המושבעים רוצים להציל חיים זוהי ברירת המחדל של בני אדם. המשימה הראשונה היתה לזעזע אותם ככל האפשר, רצוי באמצעות תמונות שייחרתו בזיכרונם לשארית חייהם. ככל שהתמונות חייתיות ורוויות דם, כן ייטב.
אחר כך היה צריך לתת להם מישהו לשנוא: נאשם שהוא הגורם לכל הבלגן המתועב והמדמם הזה. במסגרת זו היה חשוב גם להעלות את הקורבן כמעט לדרגת קדוּשה, לצייר אותו כאדם אמיתי חבר טוב בקהילה, ישר וירא שמים. שהמושבעים ירגישו שהוא אחד מהם, שהוא מוכר להם וקרוב ללבם. שהיה יכול להיות בת הזוג שלהם, בנם או אמם.
ככל שהמושבעים אוהבים יותר את הקורבן, כך הם שונאים יותר את הנאשם.
השלב האחרון היה הקשה ביותר, והיו בו שתי גישות. ככל שחבר המושבעים היה נוצרי יותר, כך קורן נשען יותר על קטעים נבחרים מכתבי הקודש שעסקו בגמול ובעונש עין תחת עין וכל שאר הלהיטים. הגישה השנייה היתה הגישה האישית: לגרום למושבעים לחשוב שהילדה, בן הזוג, השותפה או אבא שלהם עלולים להיות הבאים בתור אם לא יגנו על החברה וישלחו את השטן לאגף הנידונים למוות.
ניהול תיק שמבקשים בו עונש מוות היה תרגיל בדה הומניזציה של הנאשם הפיכתו למפלצת מטילת אימה שיש להמית. ברגע שהמושבעים השתכנעו בכך, היה קל להוכיח את אשמתו של הנאשם. כל עוד המושבעים פחדו ממנו, הם היו מוכנים להרשיע. שנאה היא מניע חזק, אבל היא לא מספיקה כדי לגרום למושבעים להחליט להרוג. פחד הוא יעיל הרבה יותר. פחד הוא נשק רב עוצמה, וקורן למד להשתמש בו לפני זמן רב.
"מה עם עורך הדין של דובואה, קודי וורן? יש סימן כלשהו ממנו?" שאל קורן.
"אין לי מושג. המזכירה שלו לא ראתה אותו כבר כמה ימים. השופט צ'נדלר אמר שהמשפט יתקדם אם הוא יופיע ואם לא."
"יופי," אמר קורן.
"יש רק עוד דבר אחד," אמר טום. הוא היסס, הרים אצבע אל שפתיו ועצם את עיניו, כאילו כוח נסתר מונע ממנו לדבר. תחושת חובה, אולי. עוד תכונה שקורן יצטרך לעקור ממנו.
"שמעתי כמה מהפקידים מדברים בלשכת השופט אתמול בלילה. נראה שיש אישור להופעה זמנית של עורך דין מחוץ למדינה."
"איזה עורך דין מחוץ למדינה שמחפש תביעות ייצוגיות?"
"לא," אמר טום. "ככה לפחות נראה לי. לפי מה ששמעתי, הבחור הזה מגיע מניו יורק כדי להגן על אנדי דובואה."
"מתי שמעת על זה?" צלף קורן.
"אתמול בלילה, מאוחר. שמעתי אותם מדברים כשנעלתי את המשרד, לפני שהלכתי הביתה."
"עורך דין מניו יורק? מי?"
"בחור בשם אדי פלין."
אש קטנה ניצתה מאחורי עיניו של קורן. הוא ליקק את שפתיו ואמר, "תברר עליו כל מה שאתה יכול. פלין הוא שחקן רציני. קראתי על כמה מהתיקים שלו. אני רוצה לדעת הכול. חייב להיות קשר כלשהו בינו לבין דובואה. לדובואה אין סנט על התחת, הוא לא יכול להרשות לעצמו עורך דין כזה. והעמותה שמתעסקת בזכויות אזרח לא תממן את פלין. היא פשוט היתה מביאה אחד מעורכי הדין שלה. יכול להיות שיש לו קשר למשרד של קודי וורן, אבל זה לא נראה סביר. תדבר עם הפקידים, עם השופטים, עם כל מי שצריך, ותברר למה פלין כאן ומייצג רוצח עלוב." קורן השפיל את מבטו בחזרה אל הקלסר ודפדף בו.
"אין בעיה, אני אברר כל מה שאפשר. מי זה בכלל אדי פלין? בחיים לא שמעתי עליו."
"הוא פצצה מתקתקת, זה מה שהוא. יש עליו שמועות. אומרים שהוא היה נוכל לפני שהוא נהיה עורך דין, ומאז הוא עובד על המושבעים במנהטן."
וינגפילד הנהן, יצא מהחדר והותיר את קורן למחשבותיו.
משרדו של קורן היה פשוט, עם ארונות תיוק בצד אחד וכמה תמונות ממוסגרות שלו עם ראשי עיריות ופוליטיקאים בכירים מהמדינה בצד השני. הוא סובב את כיסאו ובהה במאה וחמישה עשר תצלומי המעצר הממוסגרים שהיו תלויים על הקיר מאחורי כיסאו. גברים מוזנחים, עיניהם פעורות מאימה או מטושטשות מאלכוהול. למראה התמונות הוא הזדקף, ולבו התחמם. זאת היתה מורשתו. מפעל חייו. אלה היו הגברים ששלח לאגף הנידונים למוות. הוא זכה לראות שבעים ותשעה מהם מתים. זה לא היה מספיק, אפילו לא קרוב.
לאביו, שם המשפחה היה חשוב עד דיבוק, והוא צבר הון בשוק המניות והוריש את רובו לבנו בצוואתו. אבל קורן לא התעניין בכסף של אביו, או בכספו של כל אדם אחר. תמיד עמד שפע של מזומנים לרשותו, ולכן הכסף לא קסם לו. גם עכשיו, עם שלושים מיליון דולר בחשבון הבנק, הכסף לא העסיק אותו. מה שקורן למד מאביו היה דבריו על המורשת המשפחתית. זה היה חשוב יותר.
לא משנה כמה כסף יש לך כשאתה מת, בני. אדם לא נמדד בערימת הדולרים שבכספת שלו. הוא נמדד בגופות האויבים שהביס. כך הוא מודד את חייו. כשאתה עדיין עומד על הרגליים בסוף והכנעת את כל המתחרים, אז אתה יודע מי הטוב ביותר.
קורן שאב כוח מפניהם של המתים, של אלה שגזר את דינם למוות. דריוס רובינסון היה האחרון שהעניק לו את העונג הזה. פניו של אנדי דובואה יהיו הפנים הבאות על הקיר.
הוא הרים את הטלפון, התקשר למשרד השריף וביקש את שריף לומקס. לאחר עיכוב קל, שיחתו הועברה.
"בוקר טוב," אמר לומקס במבטא דרומי מרוח.
"רציתי לבדוק אם יש התקדמות כלשהי בעניין עורך הדין הנעדר שלנו."
"שום דבר, למרבה הצער. נמשיך לחפש ולברר. הקציתי לזה כמה מהאנשים הכי טובים שלי, והם עובדים על זה קשה."
"אני שמח לשמוע. אז איך היה הדיג בסוף השבוע?"
"לא רע בכלל. תפסתי שפמנון שכמעט שבר לי את החכה."
"תמשיכו לחפש את קודי וורן, אני רוצה לדעת ברגע שתמצאו אותו. אני מתפלל לשובו בשלום."
"כולנו, רנדל."
"שיהיה לך יום נעים, שריף," אמר קורן וניתק.
עשר דקות לאחר מכן קורן כבר סובב את הגה היגואר שלו בפיתולים החדים של הכבישים הכפריים בפאתי באקסטאון. הוא פנה שוב ושוב לדרכים צרות יותר ויותר, עד שהגיע לדרך עפר שנראתה כאילו אינה מובילה לשום מקום. אחרי עשר דקות של נסיעה היה פתח קטן בסבך, כשהדרך התעקלה לעבר נהר לוֹקסָהָאצ'י. באקסטאון שכנה במרכז מחוז סאנוויל. מצפון היא גבלה ביער טָלָדֵגָה שני מיליון דונם של אורנים. מדרום היו אדמות ביצה שנוצרה עם עליית הלוקסהאצ'י על גדותיו. ממזרח לבאקסטאון השתרעה אדמה חקלאית פורייה, וממערב שכן האזור התעשייתי של המחוז, שכלל מפעל פלדה ומפעל כימיקלים גדול, שהיה תמיד על סף סגירה.
קורן עצר את המכונית, יצא ממנה ופילס את דרכו דרך שורת העצים המידלדלת. העצים היו עתיקים מאוד ועטויים חוטים אפורים כסופים דקים של אזוב ספרדי. הנהר נעשה צר כאן, לפני שהגיע לזרימה מלאה כמה קילומטרים דרומה משם. המים החומים השוצפים הגיעו עד גדותיו. קורן גדל בדירה בלואר מנהטן עם נוף לאיסט ריבר. כנער סקרן, הוא נהג לצפות במים הכהים מחלון חדר השינה שלו ולתהות אילו סודות טמונים בקרקעיתם, כיצד נעשו עכורים ושחורים כל כך וכמה אנשים שלח אביו אל מעמקיהם הקפואים מראשו של גשר ברוקלין.
הבעבוע והנהמה של המים הזורמים החזירו את מחשבותיו להווה ושימשו רקע לקולות הצרצרים והציקדות, שעדיין צרצרו בשמש הבוקר המוקדמת. צליל נוסף הצטרף לתזמורת: מנוע וי 8, שגרגר והאט עד לזחילה. המנוע דמם, דלת מכונית נפתחה בחריקה ונטרקה. צעדים רשרשו בסבך.
- פרק 4 -
לומקס
שריף קולְט לומקס הריח משהו מסריח כשהתקרב לגדת הנהר. הוא החנה את הניידת על דרך העפר ועשה את דרכו אל נקודת המפגש. קורן שאל אותו בטלפון על דיג קוד שפירושו שעליהם להיפגש כאן. אם היה שואל אותו אם הזרוע שבה הוא מטיל כדורים כואבת, הם היו נפגשים בחניון של אולם הבאולינג. באופן דומה, נקודות מפגש נקבעו בחניון של הדיינר, בסככת הסירות שליד האגם ובטחנת הקמח הישנה. דיג היה הרמז לנהר, ולכן לכאן הוא הגיע.
קורן היה איש זהיר.
הצמחייה שנרקבה בחום ובלחות לא הסבירה את הסירחון, שהתחזק ככל שלומקס התקדם בסבך. לריקבון שעולה מהטחב ומהנהר היה ניחוח נעים למדי, מתוק. הריח הזה היה שונה. לפעמים חשב שהוא עולה מקורן, כאילו האיש נרקב מבפנים, אבל אמר לעצמו שזה רק הדמיון שלו אף אחד לא יכול להסריח כל כך, אלא אם כן הוא שוכב מת כמה ימים בקרקעית הנהר ומתמלא בגזים.
הוא נכנס לקרחת יער קטנה על הגדה וראה את דמותו הגבוהה של קורן, חוסה מפני השמש תחת ענפיו של עץ אורן.
"חם פה כמו בגיהינום," אמר קורן.
המבטא שלו לא היה עקבי. לרוב הוא נשמע כמו כל מי שנולד במחוז סאנוויל, אבל פה ושם בצבץ מבעד למילה משהו מהמבטא של מנהטן והזכיר ללומקס שקורן אינו בן המקום. הוא תהה אם קורן מנסה לסגל לעצמו את המבטא של סאנוויל, כאילו הוא משחק תפקיד קבוע בפני קהל בלתי נראה, ולפעמים, רק לשנייה, יורד המסך וחושף את קורן האמיתי.
התובע המחוזי היה חיוור ומיוזע. הוא לא היה שמן, רחוק מזה. הוא נראה תמיד רזה וחולני. שכבת זיעה דקיקה כיסתה דרך קבע את עורו, שהיה חיוור כחרסינה. קורן לא אהב את השמש. הוא הוציא ממחטה מכיס חולצתו וניגב את צווארו ואת מצחו.
"כבר היית אמור להתרגל לחום," אמר לומקס.
"אני שונא אותו. תמיד שנאתי ותמיד אשנא."
"מה הבעיה? כבר אמרתי לך שקודי וורן על הקרח. אף אחד לא ימצא אותו."
"זה לא קשור לוורן. לא רק לו, בכל אופן."
לומקס הריח שוב את הריח ההוא, שהכה בו כאילו קיר לבנים נפל לו על הראש.
"לא, זה קשור למחליף שלו. שמעתי שאיזה תותח מניו יורק מגיע לכאן כדי לבעוט לנו בתחת בתיק דובואה."
"לא הייתי דואג. התיק של דובואה סגור הרמטית. לא משנה כמה טוב עורך הדין הזה מהעיר הגדולה, הוא לא יכול להשיג זיכוי, לא עם ההודאה."
"זה לא מה שמדאיג אותי. לדובואה אין משפחה או קשרים בניו יורק, ולאמא שלו אין סנט. אני רוצה לדעת איך לעזאזל עורך הדין הזה נשכר מלכתחילה. יש משהו שאנחנו לא יודעים. משהו שאנחנו מפספסים."
"אתה רוצה שאדבר עם דובואה?"
"תעשה את זה. אולי תבהיר לו שהדבר האחרון שהוא צריך זה עורך דין מפונפן שיחמיר את מצבו. זה מזכיר לי, אני עדיין צריך להכין למשפט את לוסון, הבחור שהיה איתו בתא."
"עם העדות של לוסון וכל השאר, אמור להיות לנו מספיק לכל חבר מושבעים. אל תזיע בגלל העירוני הזה."
קורן יצא במהירות מהצל והיתמר מעל השריף. לומקס נסוג צעד לאחור, ולבו האיץ. קורן היה מסוגל לזוז מהר כשרצה. כמו עכביש שחש בזבוב הנוחת על קוריו. כך הרגיש לומקס כאילו הרגע חולל רעד בחוט דקיק והעיר משהו רעב שעלול לטרוף אותו בכל רגע. זיעה הציפה את פניו, ופיו היה יבש כאילו מצץ אבן.
כשקורן דיבר, קולו היה נמוך, כאילו הוא מאלף כלב.
"אתה חושב שאני מפחד ממר ניו יורק? גדלתי שם, אני מכיר את החבר'ה האלה. אני יכול לנצח אותם בכל יום נתון בבית המשפט. אל תעז לחשוב אחרת, אפילו לא לשנייה."
"לא התכוונתי להעליב, מר קורן," אמר לומקס והסיט את מבטו מעיניו המתות של קורן. "מה שהתכוונתי זה שלא כדאי להיות פזיזים. אם שני עורכי דין שעבדו על אותו תיק ייעלמו, העיירה הזאת תתמלא בסוכני אף בי איי."
קורן הנהן. "אני מבין את הנקודה שלך," אמר, "אבל האף בי איי לא ימצאו כלום. כמו בפעם הקודמת. אם אני אחשוב שפלין צריך לעלות על הקרח, אתה תציית לי, נכון, שריף? דיברנו על זה. אויב של הצדק הוא אויב שלנו. ראית מה דובואה עשה לסקיילר אדוארדס. הוא לא יכול לחמוק מעונש. ואם מישהו יעמוד בדרכנו..."
לומקס הנהן והביט למרחק. הוא היה השוטר הראשון בזירה כשגופת הקורבן נמצאה. הוא ראה במו עיניו את הזוועות שנעשו בה. לא לקח הרבה זמן לתפוס את אנדי דובואה, והוא הוציא ממנו הודאה די מהר. ואז הגיע דוח הפתולוג, ודובואה כבר לא התאים לפרופיל הרוצח. אבל זה היה מאוחר מדי. כבר הוגש נגדו כתב אישום וקורן החליט שהוא הרוצח. היה דיון קצר אם להוסיף לחקור חשודים חלופיים, אבל קורן לא היה מוכן לשמוע על זה. ההודאה של דובואה תחליש אוטומטית כל תיק נגד חשוד אחר.
"אנחנו נשיג עונש מוות לדובואה ולא ניתן לשום דבר לעצור אותנו. עד אז, נראה מה תצליח לגלות על פלין. תתקשר אלי כשתסיים. ועוד משהו..."
לומקס בלע רוק, גרונו היה יבש וכואב.
"תוודא שתחכה לפלין קבלת פנים חמה כשהוא יגיע לעיירה."
בזאת, קורן הסתובב והלך בחזרה למכוניתו. לומקס נשף, והזיעה שנטפה משפמו התיזה רסס עדין לאוויר. הוא הסיר את כובעו וגילה שגם הוא רטוב מזיעה.
לפני שהלך משם, הוא העיף מבט אחרון על הנהר. שום דבר חוץ מתנינים, צבים ודברים מתים. ערפל נמוך ריחף מעל הביצות והעצים עטויי הטחב, כאילו קורי עכביש עדינים נמתחו על פני האדמה.
צחנת השחיתות התפוגגה ככל שקורן התרחק. לומקס חזר לאט למכוניתו, פתח את הדלת ונכנס. כשסובב את המפתח בחור ההצתה, הרדיו התעורר לחיים בשאגה. בתחנת הרוק הקלאסי הקדישו שבוע לשירי הרולינג סטונז. הוא שלח את זרועו הימנית מעל משענת מושב הנוסע, הביט דרך השמשה האחורית ונסע לאחור במעלה דרך העפר, בזמן שמיק ג'אגר שאל בנימוס אם הוא יכול להציג את עצמו.
בעודו נוסע לאחור במעלה השביל, עד שיוכל לסובב את המכונית, לומקס הוריד את הרגל מדוושת הדלק. לא הריח השרוף שעלה מהמצמד עצר אותו. מחשבה היא שגרמה לו לבלום בפתאומיות.
הוא הוציא את המפתחות מחור ההצתה וגלגל אותם בין אצבעותיו האדומות העבות. רגל ארנב היתה תלויה על הצרור. מתנה מאשתו, לוסי, ביום הראשון לעבודה. היא אמרה שזה יביא מזל לשניהם. ואכן, הוא תמיד חזר הביתה בשלום בסוף כל משמרת. אבל אי אפשר היה לומר את אותו הדבר על לוסי.
המגע של הפרווה הרכה בין אצבעותיו הרגיע את נשימתו, והוא החל להרגיש קרירות. הוא החזיר את המפתחות לחור ההצתה, הניע וסובב את ההגה כדי להסתובב. היו ימים שבהם קיווה שיוכל להסיע לאחור לא רק את המכונית. הוא בחר לעבור בכמה דרכים חד סטריות. אי אפשר לעצור. ואי אפשר לנסוע לאחור.
יש דברים שאי אפשר לבטל.
בתוך דקות ספורות הוא היה בפאתי באקסטאון, יצא ביציאה שלפני הרמזור הראשון ונסע הביתה. הבית הקולוניאלי הישן שגר בו שופץ בשנים האחרונות. כל לוח עץ הוחלף ונצבע מחדש. הוא נראה כמו בית מגלויה, עם ארבעה חדרי שינה, שרק באחד מהם השתמש. הוא חנה בשביל הגישה, יצא וראה את לוסי במרפסת. רשתות חדשות הגנו עליה מפני הגרועים שבחרקים. היא ישבה על הכיסא הנוח שלה, מסרגות היו מונחות בחיקה, ולרגליה ניצבו עבודת הסריגה שלה ופקעת צמר אדום חדשה.
"חם בחוץ. הייתי בסביבה, אז חשבתי לקפוץ ללימונדה," אמר.
לוסי היתה בשנות השישים המוקדמות לחייה והכירה את בעלה טוב מדי. היא חייכה אליו, או לפחות העמידה פנים שהיא מחייכת כשהרימה את ראשה.
"שטויות, קולט. אבל קדימה. קח לעצמך משקה קר מהמקרר ותביא גם לי."
הוא הניח יד על כתפה בעדינות, כאילו היתה עשויה זכוכית, ואמר, "את בטוחה שאת מסוגלת?"
היא הנהנה.
בפנים, המטבח היה כפי שהשאיר אותו בבוקר. קערת שיבולת השועל שלה היתה על השולחן, וניכר שלא נגעה בה. הכוס עדיין היתה מלאה במיץ תפוזים, ולידה נחו הכדורים שלה. כמה מהם היו מונחים על הצלחת, אחרים נכתשו והונחו על כפיות. הפאה שלה, שסירק בבוקר, היתה מונחת על משענת הכיסא. הוא מזג שתי כוסות לימונדה וחזר לחום שבחוץ, הגיש כוס אחת ללוסי והתיישב לידה.
"לא לקחת את הכדורים שלך, יקירתי," הוא אמר.
"בהחלט לא," היא אמרה ברכות.
בכל בוקר וערב הוא סידר בזהירות את הכדורים של לוסי. תריסר מהם. את חלקם לא יכלה לבלוע. את הכדורים הגדולים יותר הוא כתש בין שתי כפיות, או בלהב שטוח של סכין. את האחרים חצה לשניים. הבליעה הלכה והקשתה עליה.
"את צריכה לקחת את הכדורים. לוסי, הרופא אמר "
"הרופא אמר שישה חודשים, קולט. זה היה לפני שישה חודשים. זמני תם." היא העבירה את אצבעותיה על קרקפתה. כמה קווצות שיער שנותרו נמשכו לאחור על גולגולתה החיוורת ולא הצליחו להסתיר את תולעי הוורידים הכחולים שבצבצו עכשיו על עורה.
"דיברנו על זה," אמר לומקס.
"נכון. וזאת ההחלטה שלי. ניסינו את הכימו. זה לא עבד, ואני לא רוצה לעבור את זה שוב. הכדורים עושים אותי טיפשה וגורמים לי להרגיש עוד יותר גרוע. אני רוצה לסרוג. אני לא יכולה עם התרופות, כי הן גורמות לי לרעוד. או שאני מטושטשת, או שאני מקיאה או ישנה. הכאב לא כל כך נורא. הוא מזכיר לי שאני עדיין בחיים." היא הושיטה יד ונגעה קלות בידו. זה היה כאילו משב רוח נגע בעורו, מגע ידה היה כה רך וקר.
"אני רוצה להיות שוב רעיה. לפחות לזמן קצר."
"אבל תמיד יש תרופות חדשות, טיפולים חדשים. אנחנו יכולים לקבל חוות דעת נוספת "
"לא," אמרה לוסי, בקול רם יותר מכפי שבקע מגרונה זה זמן רב. "כבר הוצאנו יותר מדי כסף. מאות אלפי דולרים, ובשביל מה? אני גוססת, קולט. הגיע זמני. והגיע הזמן שתבין את זה. ותקבל את זה. בשבילי, בבקשה?"
לומקס לא הבחין כשכוס הלימונדה נשמטה מאחיזתו והתנפצה על קרשי המרפסת. הוא שמע את קולה הרך של אשתו והרגיש את מגע ידה. הוא רצה לבכות, אבל לא היה מסוגל. לא מולה. הוא נשבע שלא יעשה זאת. לעולם. זה רק יקשה עליה עוד יותר. הוא בלע את האובדן הממשמש ובא.
הוא תמיד ידע שהיום הזה יגיע.
הוא ידע שהדברים הרעים שעשה גרמו לזה. שאלוהים מעניש אותו על חטאיו. שהשקרים שסיפר בעבודתו, האנשים שפגע בהם, הכסף שלקח מקורן הכסף ששילם על הבית ובהמשך על הטיפול בלוסי הם שגרמו לה לחלות. זאת לא היתה קארמה, היא היתה בעיניו זיוני שכל בודהיסטיים. לא, אלוהים שלח לו מסר. והוא שנא אותו על כך.
כמה היה רוצה לחזור לאחור ולהישאר על הכביש. להשתמש ברגל הארנב כדי לשוב הביתה בבטחה כל לילה, כמו שהיה צריך לעשות. לדאוג לאשתו בביתם הישן בבאקסטאון ולעולם לא לקחת סנט מרנדל קורן.
הרוח נשבה, והוא הריח את ריח המוות שנישא באוויר ונזכר בקודי וורן. סמית אנד וסון עשה את העבודה. הוא הצמיד את הקנה לגולגולתו של עורך הדין, קלט את הפחד בעיניו ולחץ על ההדק, מקבע לנצח את הבעת האימה שלו. זה היה הדבר הקשה ביותר שעשה אי פעם. לאחר מכן הוא הקיא. ומאז לא ישן היטב.
כאשר קורן החליט להמשיך בהעמדה לדין של אנדי דובואה, זה הניע שרשרת של אירועים, שכל אחד מהם נבע באופן בלתי נמנע מקודמו. הממצאים הפורנזיים ערערו את התיק נגד דובואה, ולכן קורן שינה את הדוחות. גם לומקס לא היה יכול לשחרר את דובואה אחרי שסחט ממנו הודאה בכוח. וכשקודי וורן התקרב יותר מדי לאמת, היה צריך לטפל גם בו.
בניגוד למקרים אחרים, הרצח של סקיילר אדוארדס רדף אותו. האכזריות והמוזרות של האירוע ערערו אותו. ולכן התעלם מהנחייתו של קורן להתמקד בדובואה. ללא ידיעתו של קורן, לומקס המשיך בחקירה.
הוא ידע מה היה קורה אם היה מביא את תוצאות החקירה לקורן. הן היו נקברות, ואולי גם הוא עצמו היה נקבר יחד איתן, על שהפר את פקודתו של קורן. הוא גם לא היה יכול להסתכן ולקחת את תוצאות החקירה למשרד התובע הפדרלי. לקורן היה עליו מספיק לכלוך כדי להכניס אותו לכלא לזמן רב, ואז מי ידאג ללוסי? הוא היה לכוד בשקר הזה, והשקר גרם לו ליטול את חייו של עורך דין. אנדי דובואה יהיה בקרוב גופה נוספת שתכביד על לבו. עוד תוצאה של טיוח פשוט. כי זה מה שקורה כשעושים פשרה אחת. זה אף פעם לא קשור לפעם הראשונה שראיה נעלמת. המאמצים לטייח את החטא הקדמון הם שמשחיתים את הנשמה, כליל.
הוא ידע שהאשמה והבושה על מה שעשה יתפוגגו בסופו של דבר. בדיוק כפי שקרה בפעם הקודמת ובפעם שלפניה. עד אז הוא יחיה עם זה. לא היתה לו ברירה אלא ללכת בנתיב הזה. גם אם פירוש הדבר היה שבהמשך הדרך עוד עורכי דין יצטרכו למות.
- פרק 5 -
אדי
אני שונא לטוס.
אני שונא נמלי תעופה. המזגן, המחירים המופקעים, הרעש של גלגלי המזוודות על האריחים.
הטיסה מלה גוארדיה לשארלוט שבצפון קרוליינה ארכה שעתיים. לאחר עצירת ביניים קצרה המתינה לי טיסה נוספת של שעתיים למוֹבִּיל. עיינתי בתיקים בזמן הטיסות. ברגע שדלתות המטוס נסגרו והתא החל להתמלא בלחץ אוויר, פתחתי אותם, וראשו של הארי החל להתנודד. כשהגלגלים התקפלו, הוא כבר נחר. ברלין נתן לי את תיקי החקירה מתא המטען של מכוניתו. הארי קרא אותם אתמול, בזמן שאני העברתי לקייט כמה תיקים, שתצטרך לטפל בהם בהיעדרנו.
בסך הכול היו שם כחמש מאות עמודים, כולל כמה וכמה תצהירים. בזמן הקריאה התחלתי לגבש בראש תמונה של אנדי דובואה ממחוז סאנוויל.
אנדי היה בנם של פטרישיה ופרנקו דובואה, אך לא לאורך זמן. עד שלמד ללכת ולדבר, אביו כבר יצא מחייו. פרנקו ניסה לשדוד תחנת דלק בטוסון, חטף כדוריות עופרת מלוא הכתף וקיבל חמש עשרה שנות מאסר בבית הסוהר של המדינה על הטרחה. גם מאחורי הסורגים לא שיחק לו המזל. שנה לאחר שהחל לרצות את עונשו הוא נמצא בחצר, כשראשו מחובר לצוואר רק בקושי. האסירים האחרים "סידרו לו את המשקולות". ארבעה גברים הצמידו אותו לספת המשקולות, בעוד שלפחות שניים נוספים הניפו מעליו מוט עמוס במאה ושלושים וחמישה קילו של מתכת והפילו אותו על צווארו.
המדינה שילמה על קבורתו של פרנקו בשטח בית הסוהר. פטרישיה סירבה לקבל את גופתו. היא ניתקה כל קשר איתו ולא רצתה שהאיש יעלה לה עוד סנט אחד. לדעתה, הדבר הטוב ביותר שפרנקו עשה אי פעם למען בנו היה למות. היא לא רצתה שאנדי יגדל בסביבה של אלכוהול וסמים וכל השקרים, המרירות והכאב הנלווים לכך.
היא ידעה, מהיום שנולד, שאנדי יהיה ילד טוב.
כשקראתי את התצהיר המפורט של פטרישיה, שהוכן על ידי עורך דינו של אנדי, קודי וורן, ידעתי שהתיק הזה יגבה ממני מחיר. יש תיקים שפשוט לוקחים ממך משהו, משהו שלעולם לא תקבל בחזרה. לפעמים מדובר בחתיכה קטנה, ולפעמים בחתיכה גדולה. ככל שהעמקתי בקריאה, גברה נכונותי לשלם את המחיר.
פטרישיה דובואה
אנדי שלי לא ידע לזרוק כדור או לתפוס אותו, והוא בטח לא היה גדול מספיק לתיקולים, אבל אלוהים, כמה שהוא אהב לקרוא. הוא קרא כל מה שהצליח לשים עליו את היד, מגיל צעיר מאוד. הוא ילד טוב, הג'נטלמן הדרומי הגדול שלי. תולעת ספרים, ככה אני קוראת לו. הילד הזה קרא כמעט כל ספר בספרייה בשדרת צ'אפל, אבל הוא לא זוכר להסתכל לשני הכיוונים כשהוא חוצה את הכביש. אפס היגיון. הראש שלו בעננים, הילד שלי. אבל הוא עבד קשה בבית הספר, סיים שני בכיתה והשיג לעצמו מלגה לאוניברסיטת מונטֵוָואלו. אני עדיין לא מאמינה שהילד שלי התקבל לקולג'. הוא עבד כל כך קשה בבר, בכל יום שהיה יכול. חסך כל סנט. ואז קרה הדבר הזה. הילד שלי לא הרג את הילדה הזאת. הוא מתפלל בכנסייה ביום ראשון ובחיים לא פגע באף אחד. הוא בחיים אפילו לא הסתבך בקטטה. ואני יכולה להגיד לך עוד משהו, אנדי בחיים, בחיים לא יפגע באישה.
דילגתי קדימה כדי לברר פרטים על הקורבן בתיק הזה.
שמה היה סקיילר אדוארדס. בת עשרים, סטודנטית באוניברסיטת אלבמה. היא למדה כימיה ונסעה מדי יום מביתה לקולג' ובחזרה. הוריה לא היו אמידים, ותהיתי איך הם הצליחו לשלם את שכר הלימוד שלה, מאחר שלא הוזכרה שום מלגה, ולאנשי צווארון כחול בוודאי קשה מאוד לממן לילדים לימודים בקולג'. היא עבדה בבר במשרה חלקית. אביה, פרנסיס אדוארדס, היה נהג משאית למרחקים ארוכים. אמה, אסתר, היתה עקרת בית. לא מצאתי עדות שלה. פרנסיס תיאר את הלילה של 14 במאי.
פרנסיס אדוארדס
היא עבדה בבר של הוג. זה בר של נהגי משאיות. היא מלצרה שם, הגישה בירה וחסכה את הטיפים לקולג'. היא עבדה ארבעה לילות בשבוע, משבע עד אחת, ולפעמים עד שעה מאוחרת יותר אם הבר היה עמוס. לא היה לה כסף למכונית, אז היא היתה מתקשרת אלי כשהיא היתה לקראת סיום, והייתי נוסע לאסוף אותה. לוקח אותה הביתה. בדרך כלל היא היתה מחכה עם הילד ההוא, אנדי. הקפצתי אותו כמה פעמים. הורדתי אותו אצל אמא שלו כשירד גשם. אבל זה לא היה בדרך שלנו, אתה מבין? והוא לא היה הבעיה שלי, אז רוב הפעמים לא טרחתי. בכל אופן, באותו לילה סקיילר לא התקשרה. כבר היה אחרי חצות. אמא שלה, אסתר, לא ישֵנה טוב. היא היתה ערה ועשתה משהו במטבח. היא אמרה לי שאני צריך להתקשר לסקיילר. חשבתי שבטח עמוס בבר ושאני אתן לה עוד קצת זמן. אלוהים, כמה לילות העברתי מאז בחרטה על זה שלא התקשרתי. אולי זה היה משנה משהו, אתה יודע? אולי הילד ההוא לא היה מכה והורג אותה אם הטלפון שלה היה מתחיל לצלצל? אסתר עדיין לא סלחה לי. נסעתי לשם באחת וחצי, והבר היה סגור. לא היה אף אחד בסביבה. התקשרתי לסקיילר אבל היא לא ענתה. נסעתי בכל העיירה, למקרה שהיא תפסה טרמפ לרחוב הראשי והלכה לשתות משהו.
זה לא התאים לסקיילר. היא תמיד הודיעה לנו איפה היא. אסתר התקשרה לשריף. חיפשתי אותה כל היום. ואז, באותו לילה, קיבלנו את השיחה. הודיעו לנו שמצאו אותה.
אני לא חושב שתצליח להוציא הרבה מאסתר. הרופא נאלץ לתת לה תרופות הרגעה כשהיא קיבלה את הבשורה מכם, זאת אומרת מהחבר'ה ממחלקת השריף. היא פשוט בוכה ובוכה ובוכה. היא לא יצאה כבר ימים מהחדר של סקיילר. אסתר אף פעם לא עבדה, אתה מבין. סקיילר היתה כל החיים שלה. היא חיה בשביל הילדה הקטנה הזאת. עכשיו כשסקיילר איננה, אני לא יודע מה היא תעשה. זה לא צודק, שהילדה הקטנה שלנו נלקחה ככה. נרצחה. הילד הזה, אנדי, אני מקווה שיטגנו לו את התחת על מה שהוא עשה לילדה הקטנה שלי.
דפדפתי הלאה וראיתי עדות של ראיין הוג, בעל הבר.
ראיין הוג
סקיילר עבדה אצלי שלוש שנים כמלצרית. היא היתה עובדת טובה. תמיד הגיעה בזמן, הסתדרה עם הלקוחות אפילו עם הפחות נחמדים. היא ידעה להסתדר, אתה יודע? בקיצור, סגרתי את הבר בסביבות חצות. היא ניקתה יחד עם אנדי, והם יצאו קצת אחרי חצות. הם יצאו יחד, עד כמה שאני זוכר. זה לא חריג. לפעמים אבא של סקיילר היה מקפיץ אותו הביתה אם ירד גשם. בדרך כלל הוא פשוט חיכה איתה עד שבאו לאסוף אותה. באותו לילה הם רבו על משהו לפני שהלכו. אל תשאל אותי על מה. אני לא יודע. לא שמעתי. אבל אנדי הרים עליה את הקול. את זה אני זוכר. לא התאים לו להתנהג ככה. הוא ילד שקט. תמיד היה עם הראש בספר כשהוא היה אמור לשטוף את הרצפה. בקיצור, סקיילר נראתה מפוחדת. הם יצאו יחד, ומעולם לא ראיתי אותה שוב.
סקיילר נחשבה לנעדרת במשך עשרים וארבע שעות לפני שנמצאה גופתה.
קראו לו טד בקסטון. נהג משאית מקומי. הוא החנה את המשאית שלו ליד הבר ב 14 במאי, בלילה שסקיילר נעלמה, והשאיר אותה שם ליום בזמן שלקח קצת חופש. כשחזר למשאית בלילה הבא, 15 במאי, הוא ראה משהו בביצה, ממש מעבר למגרש החצץ והעפר.
בהתחלה הוא חשב שמישהו רוכן בעשב הגבוה, זוחל. הוא לקח פנס והלך להעיף מבט מקרוב. ואז הוא מצא שני צבים שבחנו את גופתה של סקיילר אדוארדס. בהתחלה הוא לא ידע שזאת סקיילר. הוא ראה רק כפות רגליים שבצבצו מהאדמה. הוא התקשר למשטרה, והם חפרו והוציאו אותה.
סקיילר נקברה במאונך. היא הוכנסה לקבר עמוק וצר, עם הראש למטה. אבל הקבר לא היה עמוק מספיק, וגם לא רחב מספיק כדי שרגליה יתקפלו, ולכן כפות רגליה בצבצו מהאדמה. האדמה נדחסה סביב קרסוליה. היא נקברה הפוכה.
דילגתי לדוח הנתיחה שלאחר המוות. הפציעות היו אכזריות. היו עליה כוויות שמש. בפנים, בפלג הגוף העליון, ברגליים, אבל רק בחלק הקדמי של הגוף, לא בגב. הפתולוגית, מיס פרייס, שיערה שמדובר בכוויות שמש. פרייס מצאה שתי אצבעות שבורות ביד שמאל, חבורות על אמות הידיים מהניסיון להתגונן וחבלות בפנים. היו סימני קשירה על פרקי כפות הידיים ועל הקרסוליים. הפתולוגית קבעה שסיבת המוות היא חנק. היא תיארה את הכוח שהופעל כעצום, בהתחשב בנזק שנגרם לגרון ולעצמות הצוואר.
נזהרתי שאף אחד אחר במטוס לא יראה את התמונות. צילומים של גופה שרופה חלקית ומדממת.
בחומרים היה גם יומן זירת הפשע, שפירט את שעת הגעתו של השוטר הראשון לזירה, את הגעתם של הפתולוגית, השריף וכל השוטרים, ולבסוף את השעה שבה תועדה סגירת הזירה. זה היה כמו יומן גולמי של החקירה. בשתיים בלילה ציין השריף את הזיהוי האפשרי של הקורבן כסקיילר אדוארדס. ארנק נמצא לא רחוק מהגופה.
ארנק תכולה:
צרור מפתחות (שלושה מפתחות), ארנק (ארבעים ותשעה דולר ועשרים וחמישה סנט במזומן. כרטיס כספומט של בנק אוף אמריקה, כרטיס כספומט של ולס פארגו וכרטיס קורא של ספריית באקסטאון, כולם על שם סקיילר אדוארדס. תעודת סטודנט של אוניברסיטת אלבמה על שם סקיילר אדוארדס. רישיון נהיגה על שם סקיילר אדוארדס), שפתון לחות, מראת כיס, מייק אפ, מסטיק.
לא הרבה רכוש לסוף החיים. העברתי דף ומצאתי עוד תמונות. הראשונה היתה תמונה של סקיילר בנשף הסיום. שיער בלונדיני אסוף לאחור בקוקו הדוק. חיוך גדול על הפנים. שמלה כחולה שנראתה זולה, אבל בכל זאת יפה. היא נראתה נרגשת, מלאת חיים ואנרגיה. בן הזוג שלה לנשף היה גארי סטראוד. הקוורטרבק של נבחרת הפוטבול של התיכון. הוא נראה מנופח מסטרואידים. הטוקסידו שלו התפקע משרירים, פניו היו מכוסות אקנה והוא חייך כשעמד ליד סקיילר. היו עוד כמה תמונות של סקיילר בבית, עם המשפחה.
בור נפער לי בחזה והתקשיתי לבלוע רוק. המחשבות הרגילות עלו בי. איך בן אנוש יכול לעולל דבר כזה לנערה חפה מפשע?
מחלקת השריף של מחוז סאנוויל מיהרה לבצע מעצר לאחר שהגופה התגלתה. העדות של ראיין הוג, שראה אותם מתווכחים מאוחר באותו לילה, היתה כנראה חלק גדול מהסיבה למעצרו הראשוני של אנדי. היתה עדות קצרה מהחבר שלה, גארי, שתכנן להציע לה נישואים באותו לילה. היא מעולם לא הגיעה לפגישה איתו.
סגרתי את התיק לרגע כדי לאסוף את המחשבות. לא היו כאן הרבה ראיות נגד אנדי. הכול היה נסיבתי במקרה הטוב. עד כה.
פתחתי אותו והמשכתי לקרוא.
שיט.
הנחתי את תיק החקירה בצד, נשענתי לאחור בכיסא ועצמתי את עיני לשעה האחרונה של הטיסה.
היו להם די והותר ראיות כדי להרשיע את אנדי.
דמו של אנדי נמצא מתחת לציפורניה של סקיילר. מומחית לזיהוי פלילי בשם שריל בנברי אישרה את התאמת הדנ"א. הדוח שלה היה קצר והרסני.
ד"ר שריל בנברי
אנליסטית ראשית, המחלקה לביולוגיה משפטית
גזירי ציפורניים שנלקחו מידה הימנית של הקורבן סופקו על ידי השריף של מחוז סאנוויל, קולט לומקס. הוא אישר כי מתחת לציפורניים נמצאו לכלוך ומה שנראה כדם. בדקתי את גזירי הציפורניים שסופקו בשקית ראיות אטומה שסומנה CL12 ומצאתי את הממצאים הבאים:
דם, עור, שיירים כלליים, שאריות אבקה.
שאריות האבקה זוהו כחלקיקים של חומר אנטיכולינרגי (ארבעה חלקים), סרטרלין (חלק אחד), מורפין סולפט (ארבעה חלקים), פנותיאזין (ככל הנראה פרוכלורפראזין) (חלק אחד).
שריף קולט לומקס סיפק גם דגימת דנ"א שנלקחה מהחשוד אנדי דובואה, שסומנה CL28.
דנ"א הופק מכל הדגימות. המאפיינים הגנטיים נקבעו באמצעות ניתוח בטכנולוגיית PCR ממוקדת. בוצעו עשרים ואחת השוואות של סמני PCR אופייניים בשתי הדגימות, יחד עם בדיקת ביקורת, שבודדה בנפרד. הניתוח הביו סטטיסטי אישר כי סמני הדנ"א מדגימה CL12 תואמים את הדנ"א מדגימה CL28 בסבירות של 99.9999 אחוז.
שאריות האבקה לא הדאיגו אותי במיוחד הקורבן למדה כימיה, ולכן שיערתי שהיא באה במגע עם כל מיני חומרים. הדנ"א היה ראיית מחץ. אין דבר כזה התאמת דנ"א מושלמת. הדוח קבע שהדנ"א מהדם שמתחת לציפורניה של סקיילר תאם את הדנ"א של אנדי, ככל שהמדע מסוגל לומר. לאנדי היתה שריטה תואמת על הגב. עמוקה מספיק כדי להקיז דם. נראה כאילו סקיילר שרטה את התוקף שלה, ושהתוקף הזה היה אנדי.
אנדי מסר לשריף לומקס הודאה מלאה ומפורטת ב 16 במאי, יום לאחר שנמצאה גופתה של סקיילר. לא יכולתי לקרוא את רובה. מה שקראתי לא נשמע כאילו כתב אותה בחור צעיר. היא היתה בשפה משטרתית. כנראה השוטר כתב את הדבר הארור הזה וגרם לאנדי לחתום עליו.
אבל זאת לא היתה ההודאה היחידה. שותפו של אנדי לתא העיד שאנדי הודה בפניו שהרג את סקיילר כי לא הסכימה לשכב איתו. נתקפתי בחילה, אבל גם תקווה מוזרה.
בתיק לא היתה רק הודאה אחת, אלא שתיים, שתיהן מפוקפקות. אחת מהן נכתבה על ידי שוטר שעות ספורות אחרי מעצרו של אנדי, והשנייה הגיעה לכאורה שבוע לאחר מכן ונמסרה על ידי מלשן מהכלא. למה הם היו צריכים שתי הודאות?
הייתי צריך לדבר עם אנדי. להרגיש אותו. הייתי צריך לראות אותו פנים אל פנים. הייתי חייב להיות בטוח שהוא חף מפשע. אני אדע כשנדבר.
דבר אחד היה בטוח מעל לכל ספק אם אחליט להגן על אנדי, זה יהיה התיק הקשה ביותר שהתמודדתי איתו בחיי.
- פרק 6 -
אדי
נחתנו במוביל בסביבות שמונה, אספנו את המזוודות ושכרתי רכב על חשבון המשרד.
חברת ההשכרה הורידה את הארי ואותי בקצה של מגרש חניה ענקי, ליד פריוס שידעה ימים יפים יותר. כשירד מרכב הגולף, הארי בהה בפריוס כאילו היתה בתו שנשרה מהרווארד כדי ללמוד מקרמה.
"חשבתי שאנחנו שוכרים מכונית," הוא אמר.
"זאת מכונית," עניתי.
"לא, זאת לא. זאת סוללה על גלגלים, עם מנוע צעצוע. אין לה נשמה."
"גם לך אין. בוא נשים את המזוודות בתא המטען וניסע לבאקסטאון. אני אנהג."
"לא, אני אנהג. זה ייתן לי תירוץ להתלונן על המכונית, ולך יהיה תירוץ להתלונן על הנהיגה שלי. ככה שנינו נהיה מרוצים."
היה נדמה שמערכת הניווט הלווייני במכונית פועלת על סמך מפת הכוכבים וקצת תקווה יותר מאשר על ג'י פי אס, אבל מרגע שמצאנו את הכביש המהיר, הדרך למחוז סאנוויל היתה קצרה למדי. הארי לא הפסיק ללחוץ על דוושת הדלק ולהתלונן שהמכונית מקולקלת.
"היא לא מקולקלת, היא היברידית."
"היברידית עם מה? עם פרד? אני אומר לך, הדבר הזה גמור."
שלט היציאה לבאקסטאון התהדר בשלושה חורים של קליעים, חלודים בשוליהם, כולם ב ס'. עלינו על כביש דו נתיבי מוקף עצים משני צדיו, שבמהרה פינו את מקומם לשדות פתוחים שערפל ריחף נמוך מעליהם. ואז הערפל זז. נע בגלים עדינים, כאילו אלף רוחות רפאים מתגלגלות על פני האדמה.
זה לא היה ערפל. זה היה משהו שלא ראיתי מעולם.
"שדות כותנה," אמר הארי. "הם נראים מוזר לאור הירח, נכון?"
"זה מצמרר," אמרתי.
"סבא רבא שלי קטף כותנה באלבמה. עבודת פרך. רק שזאת לא באמת היתה עבודה. הוא לא קיבל תשלום."
קולו נעשה רך ועמוק יותר כשאמר, "יותר מדי דם נשפך על האדמה הזאת. יש במקום הזה הרגשה... שהוא מורעל. אבא שלי הטיף בכל רחבי אלבמה. היינו פה חמש שנים. אני לא יכול להגיד שהתגעגעתי למקום."
צמרמורת זחלה במעלה גבי.
"ברגע שהתיק הזה נגמר, אנחנו עפים מפה ולא חוזרים," אמרתי.
השדות נמתחו לאורך קילומטרים לכל כיוון עד שעברנו את פסגת הגבעה, ולפנינו נגלה יער. הכביש התפתל סביב עצי אלון וערבה אדירים, עטויים בחוטי הכסף של אזוב ספרדי. ענפיהם היו כמו הינומה גותית שנמתחה מעל האספלט. לצד הדרך עמדו בתי עץ ישנים, בני קומה אחת. לאף אחד מהם לא היה גג ראוי לשמו, וכולם היו עקומים. הם נראו נטושים, או לפחות כאילו הם ראויים להיות נטושים. בחלקם דלקו אורות. לאחדים מהם אפילו לא היו חלונות, רק יריעות זפת שנראו זוהרות ויפות באופן מוזר עם האור שבקע מאחוריהן.
"קראת את כל המסמכים בתיק?" שאל הארי.
"כן. מה דעתך?"
"אם הוא טוען שהוא חף מפשע, ויכול להיות שהוא צודק, יש לנו הר אדיר לטפס עליו. היו לך תיקים קשים בעבר, וגם לי, אבל אף פעם לא משהו כזה. אנחנו צריכים לפסול שתי הודאות עוד לפני שבכלל התחלנו. אחת שהוא נתן לשותף לתא ואחת לשריף," אמר הארי.
"אנחנו צריכים לדבר איתו. אם הוא יגיד שההודאה במשטרה נגבתה בכוח, נצטרך הוכחות לזה. ההודאה השנייה היא למלשן מהכלא. אולי יהיה קל יותר להילחם בה."
"אני לא חושב שהילד רצח את הילדה המסכנה ההיא," אמר הארי.
"מה גורם לך להיות כל כך בטוח?" שאלתי.
"משהו לא בסדר בכל הסיפור הזה. כבר ראיתי שוטרים שמחזקים תיקים חלשים בראיות מזויפות, אבל לא ככה. יש להם דם ודנ"א של אנדי מתחת לציפורניים של הקורבן, ולנער יש שריטה על הגב. למה להוציא ממנו לא הודאת שווא אחת, אלא שתיים, נוסף על כל זה? זה לא תקין."
"מה שלא תקין זה שיש לנו משפט שעלולים לגזור בו עונש מוות בעוד כמה ימים, אנחנו לא מקבלים תשלום, אנחנו באמצע שום מקום ויש לנו לקוח שהודה ברצח פעמיים. מה תקין בזה?"
"שום דבר בכלל. הקורבן היא המפתח בתיק הזה. אנחנו צריכים לדעת עליה הכול. אין הרבה חומר בתיק."
תחנת דלק סימנה את תחילת העיירה. הארי הוביל אותנו במורד מה שמערכת הניווט זיהתה כרחוב הראשי. מלבד בר ופיצוצייה, לא היה שם כלום פתוח בשעה הזאת בערב. הבניינים הלכו והתמעטו. בקצה הרחוב חנו שלוש ניידות וסימנו את משרד השריף. בניין לבנים ארוך בן שתי קומות שבלט כמו פצע בתחת. הקומה השנייה היתה צבועה לבן, והקומה התחתונה היתה עשויה לבנים חשופות. בערך באמצע הרחוב הראשי היה צומת. רחוב באק חצה אותו כמו כוונת של רובה. בדקתי באינטרנט וגיליתי ששני המלונות היחידים בעיירה נמצאים ברחוב הזה. לא היו להם אתרים להזמנה מקוונת, ולא ענו שם לטלפון כשהתקשרתי מוקדם יותר היום. נצטרך לאלתר.
הארי אהב את המראה של המלון הראשון שראינו, השנטרל, וחנה בחוץ.
המלון היה לא יותר מבית קולוניאלי גדול, בצבע לבן דהוי. כיסא נדנדה עמד על המרפסת. השלט בחלון הכריז "חדרים פנויים".
ברגע שפתחתי את דלת המכונית, האקלים של אלבמה התיז זיעה על פני. היו שמונים ותשעה אחוזי לחות וחום אימים. ואמנם הייתי רגיל לחום וללחות מהקיץ בניו יורק, אבל זה היה שונה. האוויר היה סמיך וספוג, בלי משב רוח שיזיז אותו. כמו האוויר בתוך קבר רקוב. והיו חרקים בכל מקום.
נכנסתי בעקבות הארי והגענו אל דלפק קבלה ממהגוני, שלידו ישבה פקידת קבלה ממהגוני. על תג השם שעל שמלתה הכחולה נכתב "קלרה", והיא היתה לבנה פעם, אבל יותר משישים שנים של שיזוף ומציצת סיגריות קאמל הפכו את עורה החיוור לאותו צבע של הרהיטים. הדלפק נראה צעיר יותר ונקי יותר.
"שמות?" היא אמרה בקול מת. שערה הבלונדיני התעגל בקצות הפוני ונראה כאילו הוא מתאמץ להימנע ממגע עם העור.
"פורד, הארי. נעים מאוד. זה עמיתי, אדי פלין."
קלרה שאפה מהקאמל, נשפה ענן עשן כחלחל לכיוון השלט "אסור לעשן" וקרקרה, "מצטערת, רבותי. אנחנו בתפוסה מלאה."
בזאת היא מעכה את הסיגריה במאפרה והפנתה את ראשה לגיליון של "קוסמופוליטן".
"סליחה, גברתי. השלט בחוץ אומר שיש לכם חדרים פנויים," אמר הארי.
"השלט לא עובד פה," היא ענתה בלי להסיר את עיניה מכתבה על "בגדי הים שאתן חייבות להשיג".
הארי נתן בי מבט יודע דבר. נפל לו האסימון. לא שהיה לי מושג איזה אסימון.
"אני חושב שאני יודע מה הבעיה פה. גברתי, אנחנו מבינים שזאת עיירה שמרנית. אדי ואני עובדים יחד. אנחנו לא זוג. לא שיש בזה משהו רע, כמובן. ובכל זאת, נשמח לקבל שני חדרים נפרדים."
"אנחנו בתפוסה מלאה," היא אמרה.
הארי רכן קדימה, ותפסתי בזרועו.
"בוא ננסה את המלון השני," אמרתי.
לא בדיוק התלהבתי מהאפשרות ללון בשנטרל. יצאנו החוצה, והארי טפח לי על הכתף.
"אתה חושב שהיא לא נתנה לנו להישאר כי היא חשבה שאנחנו הומואים?"
נענעתי בראשי. "אני לא יודע."
"זה שינוי מרענן ממלונות באלבמה שמסרבים לתת לי חדר כי אני שחור," הוא אמר.
"ככה או ככה, אני לא רוצה להישאר שם. לא משנה אם הם גזענים או הומופובים, הכול גרוע. בוא ננסה את המלון ממול. הפעם אני אכנס. אני אירי קתולי."
שנינו חצינו את הכביש. לא ראינו מכונית אחת על הכביש מאז שנכנסנו לעיירה. אפילו פנסי הרחוב נראו מדוכאים. כבר בהליכה הקצרה נדבקה לי החולצה לגב כמו דבק חם. אני לא בנוי לאקלים הזה. הארי חיכה בחוץ בזמן שאני נכנסתי למלון ששמו היה "ניו הוטל". אני מניח שהוא היה חדש פעם. כנראה בשנות הארבעים. שלט ניאון אדום קטן צרב את המילה "פנוי" על ישבנו של יתוש חולף. פתחתי את הדלת, ופעמון צלצל. כמו בשנטרל, גם כאן כבר ישב מישהו מאחורי דלפק הקבלה. בחור צעיר עם שיער שחור, שנראה כאילו צויר על ראשו. הוא קם, הנהן ופתח את ספר האורחים.
"מה שמך, אדוני?"
"אדי פלין," אמרתי ושלחתי יד לעט שהיה מונח בקפל של ספר האורחים.
נורה נדלקה מאחורי עיניו הכחולות הקטנות. הוא שאף אוויר בין שיניו, סגר את הספר מולי ואמר, "אני מצטער, אנחנו בתפוסה מלאה."
עמדתי שם בשקט, בוהה בילד. הוא היה בן עשרים לכל היותר. הוא נשך את שפתו והחל לתופף בעצבנות עם העט על דלפק הקבלה.
"יש איזה כנס בעיר?" שאלתי.
"זה הקיץ. העונה העמוסה שלנו," הוא אמר, כשמבטו נעוץ ברצפה.
לא היה טעם להתווכח. יצאתי והצטרפתי להארי על המדרכה.
"נראה שגם הם בתפוסה מלאה. מצחיק, לא? אני חושב שמישהו ידע שאנחנו מגיעים."
"אל תהיה מגוחך. תשמע, אני לא רוצה להישאר באף אחת מהחורבות האלה בכל מקרה. בוא נחזור למוביל, ניקח מלון אמיתי," אמר הארי.
"רעיון טוב," אמרתי.
חצינו בחזרה את הרחוב השומם לכיוון הפריוס. הארי פתח את הדלת בצד הנהג, הכניס רגל פנימה וקפא במקום.
"מה קרה?" שאלתי.
עקפתי את המכונית לצד שלו ועקבתי אחר מבטו אל הצמיג הקדמי המפונצ'ר. הסתכלתי על הצמיג האחורי. הוא היה בסדר. הלכתי סביב המכונית וראיתי שגם הצמיג האחורי בצד הנוסע מפונצ'ר. כרעתי ברך באור שנשפך מהמרפסת של השנטרל והעברתי אצבע על הגומי. היה שם חור, ברוחב שני סנטימטרים וחצי, בערך חמישה סנטימטרים מעל החישוק. סימן של סכין.
"זה בגלל השם שלי," אמרתי. "מישהו ידע שאנחנו מגיעים ורצה לוודא שנקבל את קבלת הפנים הראויה."
הארי ניפח את לחייו ואמר, "אני שונא את העיירה הדפוקה הזאת."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השלישי מתוך הספר.
פרקליטו של השטן / סטיב קוואנו
מאנגלית: ליאור אלול
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות תרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
