לקוראי הנאמנים, שמלווים אותי עוד מימי "מועדון מוסקבה" ומאפשרים לי להיות סופר במשרה מלאה.
***
הנפש הרוסית היא מקום אפל.
פיודור דוסטויבסקי, "אידיוט"
***
חלק ראשון
כל אחד מת בסופו של דבר
הווה
-1-
עד אותו יום, גרנט לא הרג אף אחד. ברור שהמחשבה הזאת עברה לו בראש לפעמים. כולנו מדמיינים לפעמים מה הדבר הכי גרוע שנעשה אם לא תהיה לנו ברירה. אנחנו מתַרגלים את זה בחלומות, בתת‑מודע. מתלבטים.
מה הדבר הכי קיצוני שאני אעשה?
יום קודם לכן הכין גרנט ארוחת הערב עם בת זוגו, שרה הריסון. היא היתה מורה לכיתות א' בבית הספר היסודי בעיר. בחורה נחמדה ועדינה, אבל חזקה כמו ברזל. הוא נמשך אליה מהפעם הראשונה שפגש אותה, במזנון סטארליַיט, חמש שנים קודם לכן. אבל למרות השנים שעברו, בכל זאת נשאר מין ריחוק ביניהם. ובאשמתו הבלעדית. היא היתה יקרה ללבו, אבל היו בעולמו יותר מדי דברים שהוא נאלץ להסתיר ממנה.
לארוחת הערב שרה הכינה סלט, והוא היה ממונה על העוף בתנור. המטבח הכפרי בביתו היה מרווח, נוח ומבולגן ‑ רצפת לינוליאום משובצת אדום ולבן, שולחן אוכל מחופה בלוח מתכת וקירות מחופים בעץ. גרנט שיפץ בעצמו את רוב הבית הישן הזה, ואת הארונות ואת שאר פריטי הנגרות הוא בנה בסדנה שלו ‑ בית מלאכה לבניית סירות.
עכשיו התמלא המטבח בריח שום צלוי, ניחוח שגרנט אהב מאוד.
תוך כדי חיתוך הירקות סיפרה לו שרה על אירועי היום שלה. "אחת הילדות הקיאה על המדרגות בהפסקה, אז שלחתי אותה הביתה, לאמא שלה," אמרה. "ואז האמא מתקשרת בעצבים לבית הספר ומתלוננת שהילדה חזרה עם חולצה מלוכלכת. 'למה לא ניקיתם אותה לפני ששלחתם אותה?' היא אמרה. כך שאני חטפתי צעקות, ועוד נאלצתי לנקות את שלולית הקיא הענקית." שרה היתה גבוהה ודקה. השיער שלה, שגלש עד הכתפיים, היה חום ערמוני, ואותו צבע נשקף גם מעיניה. היא לבשה את הטרנינג החוּם שלה מאוניברסיטת ניו המפשייר, שהחפתים שלו כבר היו שחוקים.
גרנט השתדל לא לצחוק, אבל שרה פלטה צחוק עצוב, כך שהיה מותר לו.
"ואיך עבר עליך השבוע?" שאלה שרה. "טום עדיין מסרב לשלם מקדמה?" טום אוגילבי, אחד הדייגים המקומיים, הביא לגרנט שלדה של סירת פיברגלס כדי שיתקין בה את כל פריטי הנגרות, אבל אמר שישלם רק בסוף העבודה.
"היום אמרתי לו שהוא צריך לתת לי מאתיים דולר לחומרים, או שאני שם את הסירה שלו בחצר וקושר אותה לעץ."
"אז מה הוא עשה?"
"שילם."
"ולא מרגיז אותך שנאלצת ללחוץ עליו ככה?"
גרנט משך בכתפיו.
"זהו? משיכת כתפיים? מה, אסור לדבר על רגשות?"
ואז צלצל הטלפון.
בהמשך גרנט עוד יצטער על כך שענה לטלפון, אבל מי שהתקשר היה חברו הטוב לַייל בּוּדרוֹ (קפטן לייל, ככה הוא אהב שקוראים לו). והוא לא התקשר לעתים קרובות.
שרה הנהנה בחיוך כדי להבהיר שאין לה בעיה שהוא יענה לשיחה. היא קילפה מלפפון.
"היי, קפטן, מה קורה?"
"תשמע, גרנט, אני לא מרגיש כל כך טוב כרגע, ולא נראה לי שאני אוכל לצאת להפלגה מחר בבוקר. יש מצב שאתה ממלא את מקומי? זוג מניו יורק. לא בא לי להפסיד אותם כלקוחות." קפטן לייל היה בעליה של סירה ממונעת, שאורכה כשמונה וחצי מטרים, ובה הוא לקח אנשים לדיג בלב ים. לקוחות קבועים היו נתח משמעותי מההכנסה שלו.
ואילו גרנט ידע שבלאו הכי לא מצפה לו הרבה עבודה בסדנה למחרת, כי הוא מחכה ששכבת אפוקסי תתייבש. וגם לא יזיק לו להרוויח כמה מאות דולר על הפלגת בוקר בסירה של לייל. לייל השגיח בשבע עיניים על הסירה שלו, אבל הוא סמך על גרנט, כי הרי גרנט בנה אותה במו ידיו.
"אין בעיה," אמר גרנט.
"נהדר, תודה רבה," אמר לייל והקלה רבה נשמעה בקולו.
"אוקיי. אז הם יחכו ליד הסירה בשבע וחצי?"
"תצליח להגיע? שעה קצת מוקדמת, אני יודע."
"בטח."
גרנט כבר השיט פעם את הסירה הזאת, כמה חודשים קודם לכן, כשהבן השני של לייל נולד. סירה מצוינת כמובן. ולפי התחזית, מזג האוויר מחר יהיה בהיר והים יהיה שקט.
אין בעיה, ככה גרנט אמר לו.
למחרת בבוקר התעורר גרנט כמה דקות לפני חמש וחצי, ומיהר לכבות את השעון המעורר בטלפון, שלא יעיר את שרה. היא המשיכה לישון. בחוץ עדיין שרר חושך. גרנט הכין קפה, התלבש ויצא. חמישה‑עשר קילומטר עד הנמל. הוא הגיע ברבע לשבע, ובקלות מצא את הסירה ‑ סוזנה ב' ‑ שעגנה במקום הקבוע שלה.
הוא ניגש למלאכה, להכין את הסירה להפלגה. הוא הוציא את חכות הדיג, שלף מהתא הראשי את הכיסאות המתקפלים (לייל אחסן אותם שם כדי שלא יירטבו מהטל בלילות) והציב אותם על הסיפון. הוא בדק את המנוע והפעיל את השסתומים. הסירה היתה בת שלוש בסך הכול ועדיין נראתה חדשה.
לייל טיפל בה במסירות, ניקה אותה בקנאות וקרצף אותה ביסודיות לפני כל הפלגה ואחריה. הוא בטח מצפה שגם אני אעשה את זה, חשב גרנט.
הוא הוציא את חומרי הניקוי מבית ההגה, ובתוך רבע שעה הספיק לנקות ולחטא את סוזנה ב', קודם כול בסבון סירות ובמברשת קרצוף ארוכה, ואחר כך באקונומיקה. בסוף התהליך ריסס את הסיפון בתכשיר על בסיס אלכוהול.
אחרי שבדק את מדיד השמן, התניע גרנט את המנוע כדי לאפשר לו להתחמם. הלקוחות עמדו להגיע בסביבות שבע וחצי, כך שהיה לו שפע של זמן. הוא הפעיל את מכשיר הקשר, דיבר עם כמה דייגים שהשכימו וכבר חזרו מהגיחה הראשונה לים, וניסה לברר איפה כדאי לדוג היום. לכאורה, הם היו עלולים לחשוש ממתחרים, וחלקם אכן חששו, אבל כמה צדיקים לא היססו להגיד לו איפה המזל האיר להם פנים. הרי לא חסרים דגים בים.
בדיוק בשבע וחצי צץ ליד הסירה גבר גדול ומוצק, במעיל רוח כחול, מכנסי ג'ינס ונעלי ספורט שנראו יקרות. בצדי קודקודו הקירח היה שיער שחור מתולתל, והוא הרכיב משקפי שמש במסגרת מתכת ‑ משקפי טייסים. הוא נראה כמו ספורטאי שאיבד את הכושר והשמין במותניים, אבל הגפיים שלו עדיין היו עבים ‑ אם בזכות שרירים או מרוב שומן, היה קשה לדעת. הוא נראה בן ארבעים ומשהו, והפנים הבצקיים לא אפשרו לו להיראות כמו ספורטאי אמיתי.
"אתה לא קפטן לייל," אמר האיש.
"אני גרנט אנדרסון," אמר גרנט, "ואני אמלא את מקומו של קפטן לייל, כי הוא חולה היום."
"בסדר, קפטן גרנט," אמר האיש. "אני פרדריק ניומן." עווית קלה עברה בלחיו השמאלית, ועינו התכווצה קצת כל כמה שניות. הוא עיין בטלפון שלו.
"אנחנו מחכים לאשתך, כן?" שאל גרנט.
"לא, אשתי לא תגיע," אמר ניומן. "לא מרגישה טוב. היא לא תדוג איתנו הבוקר. "היה לו מבטא קל ביותר, שגרנט לא הצליח לזהות. זה הלחיץ אותו קצת.
"אז רק אתה?"
"נכון." לחיו של ניומן התעוותה שוב, והוא חזר לעיין בטלפון. "אני מוכן להפליג, קפטן גרנט."
גרנט סיפק נאום הקדמה, כמו שלייל נהג לעשות, וניומן הנהן בקוצר רוח, כאילו כבר שמע את כל ההרצאה הזאת. יכול להיות שהוא באמת כבר שמע אותה. גרנט הסביר שהוא רק רוצה לוודא שהכול יעבור בשלום. הוא הראה לו את כל הציוד והסביר את השימושים השונים. ניומן המשיך להנהן.
לדוג בס מנומר, זה מה שניומן רצה; הגוּמבָּר בעייתי מדי לאכילה, כך טען. גרנט אמר לו שאם משרים את הגומבר בחלב למשך חצי שעה, זה פותר את הבעיה. אבל ניומן לא השתכנע; הוא רצה בס מנומר. ואז הוא אמר, "אולי ננסה לדוג כריש? נשתמש ברובה גומיות?" עווית בלחי.
"עדיף להימנע מזה." דיג של כרישים מבזבז המון ציוד. קפטן לייל לא יהיה מרוצה. גרנט ידע שלייל משתמש לפעמים ברובה גומיות כדי לדוג דגי בס, גומבר או פיונית. מגנום 0.44 עם ראש לחץ. הגנה טובה נגד כרישים. כשלייל דג טונה, הוא השתמש ברובה הגומיות כדי להרוג כרישים שניסו לגנוב את זהובי הסנפיר.
גרנט נכנס אל בית ההגה, והם הפליגו לדרכם. סוזנה ב' לא היתה סירה מהירה, השיא שלה היה שלושה‑עשר או ארבעה‑עשר קשר, אבל היא היתה חזקה ומוצקה. היעד שלהם היה מפרץ קטן, שבו היה שקע עמוק בקרקעית הים. דגי מקרל שחו סביב שולי השקע, ודגי בס מנומר אוהבים דגי מקרל.
כשהתקרבו אל השקע, משך גרנט בידית המִצעֶרֶת והאט לשני קשרים. לפי גלאי הדגים הם שייטו עכשיו מעל להקת דגים. אף כלי שיט אחר לא נראה לעין. ניומן ישב על אחד הכיסאות המתקפלים וסקר את רובה הגומיות של לייל. "פעם יצאתי לדוג כרישים עם המפורסם הזה במיאמי," הוא אמר. "זה היה מדליק."
"תיזהר עם הנשק הזה," אמר גרנט. בקצה הרובה היה מוברג ראש מגנום 0.44 , גליל חלק מפלדת אל‑חלד, שבו היה החץ.
ניומן הרים את מבטו אליו. "אתה יודע, אתה נראה לי מוכר," הוא אמר והניח את הרובה על הסיפון. "תמיד היה לך זקן?"
"כן, בטח," אמר גרנט וניסה להישמע קליל, אבל לבו הלם. "עוד הרבה לפני שזה חזר לאופנה." עכשיו היה די בטוח שהמבטא הקל של ניומן הוא סלאבי. צלופח של אי‑נוחות התפתל בבטנו של גרנט. כבר שנים לא שמע מבטא רוסי. האנגלית הרהוטה של ניומן התאפיינה ב‑ a שטוחה של מהגר, שרוב שנות נעוריו עברו עליו בארצות הברית. כנראה הגיע לאמריקה בגיל ההתבגרות.
פרדריק ניומן הניד את ראשו. הוא דיבר אל גרנט בקול שקט, וגרנטהתקשה לשמוע אותו על רקע טרטור המנוע של הסירה.
"מה?" שאל גרנט.
ניומן הרים את קולו. "בטח ידעת שהיום הזה יגיע, פול," הוא אמר בשלווה.
בטנו של גרנט התכווצה בחוזקה. הוא הביט בפניו של ניומן, בעיניו שמאחורי משקפי הטייסים. הן היו ממוקדות, דרוכות, כמעט כמו מי שמשחק במשחק מחשב ‑ בלי שום אכזריות או טוב לב. גרנט ציפה שהעווית תופיע שוב, אבל פניו של ניומן היו שלווים לגמרי.
"מר ניומן, נדמה לי שאתה מחפש מישהו אחר. אני גרנט אנדרסון."
"אתה יודע, פול, כל אחד מת בסופו של דבר. אבל אצלי זה הולך חלק ‑ נקי ומהיר. בלי סבל."
גרנט ראה בחטף הבזק מתכתי של אקדח בידו הימנית של האיש. לבו הלם במהירות, והוא חש עקצוצי זיעה ראשונים על עורפו. הוא לא ידע מה לעשות.
"תצטרך להשיט את הסירה עוד שבעה מיל או משהו כזה," אמר ניומן. "עד שנגיע לזרם הלברדור. כדי שהגופה שלך לא תיפלט לחוף. עדיף ככה."
כוח משונה לפת פתאום את גרנט. משהו קפוא, עיקש, נחוש. "אבל אתה טועה," הוא אמר. בתנועה אטית ושלווה הוא שלף את הארנק שלו והתקרב אל ניומן. "אמרתי לך, יש לך טעות בזיהוי. הנה, אני אראה לך את רישיון הקפטן שלי." הוא פתח את הארנק ברישיון הנהיגה שלו והציג אותו קרוב מדי לפניו של ניומן. לא היה לו רישיון קפטן. "רואה? אתה מתבלבל ביני לבין מישהו אחר."
לרגע קצרצר הוריד ניומן את מבטו אל הארנק של גרנט, ובאותו שבריר שנייה הסתער עליו גרנט באגרופים קפוצים, ובחבטה עזה העיף את האקדח מידו. כלי הנשק התגלגל וקרקש לאורך הסיפון, ובסופו של דבר נפל למים.
בתנועה חלקה, בלי שום עיכוב כמעט, הרים ניומן את רובה הצלילה שהיה מונח לרגליו וכיוון אותו אל חזהו של גרנט. היה ברור שהוא שולט היטב בתחום. אורכו של הרובה היה כמטר וחצי, וקצהו היה עכשיו במרחק סנטימטרים ספורים מגופו של גרנט. "אתה מתפרנס מבניית סירות," אמר ניומן. "אתה בעל מלאכה מוצלח. אתה בטח יודע ממה אני מתפרנס. תאמין לי שגם אני מוצלח."
גרנט ציית, חזר אל ההגה וכִוונן אותו מחדש.
ניומן החווה בזרועו על הנוף הפתוח ואמר, "אתה מבין, בתחום העיסוק שלי אנחנו קוראים לזה 'שדה פעולה נקי'." הוא העיף מבט במשהו על מפרק ידו, אולי מכשיר ניווט לווייני, גרנט לא ידע בוודאות. "קח אותנו שבעה מיל לכיוון דרום‑מערב, פול."
"בֶּרזין שלח אותך?" שאל גרנט ונשמע כנוע. הוא צפה בניומן, ששלף את סיכת הנצרה מהחץ שבקצה הרובה. הוא בהחלט היה בקי בתחום.
"סתם הקשית על עצמך, פול," אמר ניומן. "עכשיו זה יהיה מלוכלך יותר. כואב יותר. האפשרות הקודמת היתה טובה יותר."
"הזרמים משתנים מאוד בעונה הזאת, אתה יודע." גרנט לא הביט בעיניו של האיש, אלא הפנה את מבטו למקום אחר. הוא הרגיש איך גלי הים מנדנדים בעדינות את הסיפון. ריח דיזל עמד באוויר. הוא נע באטיות ובזהירות לעבר ניומן.
בתנועה פתאומית דחף מעלה את קצה הרובה, הרחיק אותו מחזהו וכיוון אותו לשמים, כך שהנשק לא איים על אף אחד משניהם. הדופק רעם באוזניו.
מה שקרה לאחר מכן היה מעורפל.
הם נאבקו על הרובה, ניומן משך את כלי הנשק וניסה להשתלט עליו, וגרנט ניסה לחטוף אותו ממנו. גרנט הפיל את ניומן על הסיפון, ושניהם התגוששו, נלחמו זה בזה ונהמו. ניומן היה חזק מכפי שהוא נראה. בשאגה גרונית הוא משך את הרובה מידיו של גרנט, וכשקצה הנשק נחבט בלסתו התחתונה של ניומן, נשמע פיצוץ רועם. פניו של גרנט התכסו בנתזי דם. צלצול החריש את אוזניו.
כעבור רגע או שניים הוא הבין מה קרה. חץ המגנום ניקב חור משונן בצווארו של פרדריק ניומן. דם פרץ מהפצע, ניגר במורד החזה של ניומן ונקווה על סיפון העץ. אגלי זיעה ונתזי דם ניקדו את פניו של גרנט. הוא השתופף
ליד ניומן ובדק את העורק בצווארו המרוטש. לא היה דופק, אבל גרנט שיער שלא יהיה.
בטנו התהפכה. משהו שמנוני עלה בגרונו. הוא לא הרג בכוונה את האיש הזה. הירייה נפלטה כשהם נאבקו על הרובה. אבל גרנט הרגיש כאילו חצה רוביקון כלשהו, הפר טאבו קדום, ועכשיו הוא עומד על הגדה שמנגד.
בקושי רב קם על רגליו, דידה אל מעקה הסירה והספיק להגיע לשם רגע לפני שהקיא.
הוא חשב על שרה ונזכר בילדה שהקיאה בבית הספר.
הוא שלף את האייפון מהכיס האחורי של האיש המת והביט במכשיר. המסך היה נעול. איך יצליח לפתוח אותו? אולי זיהוי הפנים יפעל? הוא מיקם את הטלפון מול פניו של המת, אבל העיניים היו סגורות, כך שהניסיון נכשל.
בכל מקרה, טלפון סלולרי ניתן לאיתור, נזכר גרנט, ולכן אין לו ברירה אלא להיפטר ממנו. הוא עמד ליד מעקה הסירה ושמט את הטלפון למים.
עכשיו הצליח לפעול רק בזכות האדרנלין. לא תהיה שום בעיה לנקות את שלולית הדם. אבל מה עם הגופה?
הפתרון צץ במוחו מיד.
הוא חזר אל ההגה וניווט אל המקום שבו גלאי הדגים העיד על נוכחות כרישים. להקה שלמה, ככל הנראה מסוג כריש טיגריסי. הוא האט למהירות שני קשרים.
כשהוציא את הארנק של האיש מכיסו האחורי, מצא שם רישיון נהיגה ממדינת ניו יורק, על שם ניומן פרדריק ג'. בכיס הקדמי של האיש היה צרור מפתחות של מכונית פורשה. גרנט הרהר רגע. הוא השליך למים את הארנק והמפתחות, גרר את הגופה אל צדה של הספינה, דחף אותה אל מעבר לשפת הסיפון ושמט אותה עם הראש קדימה לתוך המים השורצים כרישים. נתז עמום נשמע, ענן דם כהה התפשט מיד, הים התחיל לגעוש, וגרנט הקיא שוב.
-2-
גרנט קשר את הסירה לרציף, קרצף שוב את הסיפון באקונומיקה, ולסיום ריסס אותו בתמיסת האלכוהול. לא נשאר שום דם, עד כמה שראה. ליתר ביטחון שטף שוב את הסיפון בעזרת צינור, סיבן אותו שוב בסבון סירות, השתמש שוב באקונומיקה ושוב באלכוהול.
אם תהיה חקירה, האלכוהול והאקונומיקה לא ייראו חשודים, חשב. הם חלק מסיומה של כל הפלגת דיג.
הוא הצחין מאקונומיקה כשאחסן את הכיסאות המתקפלים ונעל את בית ההגה. כשפסע לאורך המזח, בירך לשלום את אחד הדייגים, והמשיך אל שורת המכוניות החונות. רק פורשה אחת חנתה שם, 911 שחורה. מכונית טובה מאוד. פעם, לפני הרבה זמן, נהג במכוניות כאלה. עכשיו כבר לא.
הוא פתח את דלת הטנדר שלו. על הרצפה לפני מושב הנוסע הניח שקית ובה הבס המנומר שלכד. אחרי המאבק עם ניומן, אילץ את עצמו לדוג, אם כי השתוקק לחזור כבר הביתה. אבל ידע שהוא צריך הסבר הגיוני לשַהות הארוכה שלו בים.
בנסיעה הביתה הוא שם לב שעלי העצים כבר ססגוניים להפליא ‑ אדום בוהק, כתום עז, צהוב בהיר וחום אדמדם כהה. אנשים הגיעו ממקומות רחוקים כדי לראות את השלכת בניו המפשייר. אבל המראה לא עורר בו הנאה עכשיו. גופו התפצפץ מרוב מתח.
במהלך הנסיעה הוא התקשר אל לייל. "האיש לא הגיע," אמר. "חיכיתי הרבה זמן, והוא לא בא. מקווה שלא מפריע לך שבכל זאת יצאתי לדוג קצת."
"אין בעיה, אבל... מוזר," אמר לייל והתעטש. האף שלו נשמע סתום. "הוא אפילו שילם מראש וכל זה. ממש תמוה. טוב, מצטער שהטרחתי אותך."
בעסקי הסירות היתה בדיחה צולעת ישנה: איך מגיעים למיליון דולר מעסק של בניית סירות? מתחילים עם שני מיליון.
גרנט אנדרסון היה בונה סירות מעולה, אבל כאיש עסקים הוא לא היה מבריק במיוחד. זה היה קצת אירוני בהתחשב בעובדה שפעם הוא עסק בענייני כספים. אחת המכשלות היתה שהוא הסכים לקבל רק מזומן, והרבה אנשים העדיפו לשלם באשראי. בעיה נוספת היתה שהוא תמחר את העבודה שלו בחֶסר; זה היה ברור לו. הוא שמח שיש לו עבודה בכלל.
הוא הגיע לדֵריפילד חמש שנים קודם לכן, חיפש עבודה בנגרות והצליח להתקבל לבית המלאכה של קייסי הזקן ‑ בונה סירות שחיפש עוזר. ג'ון קייסי בנה סירות כל חייו, אבל כבר נמאס לו לשייף, לצבוע, לנקות ולטאטא.
גרנט טאטא, שייף, ניקה וצבע, ותוך כדי כך למד לבנות סירות. קייסי הזקן לא היה מורה דגול, אבל הוא ענה על שאלות.
כשקייסי פרש, המשיך גרנט לתפעל את בית המלאכה, ובסופו של דבר החליט קייסי הערירי להוריש לו את העסק.
חמש שנים עברו על גרנט בשלווה, עד התקרית הזאת, היום.
מיד כשחזר הביתה נכנס גרנט למקלחת וקרצף את עצמו מכף רגל עד ראש. את הבגדים מההפלגה זרק לאשפה. ליתר ביטחון.
הוא ידע ששרה תגיע שוב לארוחת ערב, כי קבע איתה עוד קודם. עכשיו הצטער על זה, אבל לא היתה לו ברירה אלא להמשיך להתנהל כרגיל, כאילו כלום לא קרה.
כשעה לפני הארוחה הוא פרס את הדג והשרה אותו בשמן זית עם שום ולימון, ועכשיו צלה אותו על מִצלֵה הפחמים מאחורי הבית. דגים טריים הם מעדן בדרך כלל, ובמיוחד בס מנומר. אבל גרנט הרגיש שהוא לא מסוגל לאכול שום דבר.
בלי הרף ראה לנגד עיניו את פניו של המת ‑ הפה הרפוי, הצוואר השסוע. שוב ושוב נזכר ברגע המבעית, כשהחץ שבקצה הרובה פגע בלסת של ניומן. הוא לא הצליח לשכוח את מגע הדם החם שזלג על אצבעותיו כשהרים את הגופה לעבר קצה הסירה והחליק אותה אל המים.
הוא היה כמעט בטוח שאף אחד לא ראה אותו בחברתו של פרדריק ניומן, אבל הוא לא ידע בוודאות. אולי מישהו הבחין בהם במעגן או בזמן ההפלגה. הוא היה כמעט בטוח שאף אחד לא ראה אותו מחליק את הגופה למים ‑ אף סירה אחרת לא היתה בסביבה ‑ אבל האפשרות המטרידה הזאת היתה קיימת.
יותר מדי דברים לא היו ברורים לו.
אולי כל זה קרה בגלל מצלמת האכיפה? לא מזמן התקינו בדריפילד את מצלמת האכיפה הראשונה. אולי תצלום של הפנים שלו דלף החוצה, ולכן הוא נחשף אחרי כל כך הרבה זמן? למרות כל הזהירות שלו. אבל אולי הוא התרשל?
הרבה אנשים מחפשים אותו, זה היה ברור לו ‑ כבר שנים הם מחפשים אותו. אבל בדריפילד, העיירה הקטנה והנידחת בניו המפשייר, הוא הצליח להתחבא בלי להסתתר. הוא הצליח לחיות לפי עצה שקרא פעם ‑ לחיות כאילו זה המקום הטבעי שלך, ונהפך לגרנט אנדרסון, נגר, בונה סירות, תושב מועיל בדריפילד שבניו המפשייר.
עכשיו הפך את הדג כדי שיהיו פסי צלייה גם בצד השני וקירב את צלחת ההגשה. הוא חשב על תיק המילוט שהכין ‑ "תיק בריחה", כך זה נקרא בספרים שקרא. תיק ספורט שמונח על מדף בבית המלאכה שלו. כדאי שיבדוק אותו הערב, יוודא שהכול עדיין תקין. ויש לו עוד תיק במכונית; גם אותו כדאי לבדוק.
הוא גם תהה אם הערב יספר סוף‑סוף לשרה. ואם כן, איזה חלק מהדברים יספר לה.
כששרה הגיעה, היא נראתה עייפה, ובכל זאת ניגשה להכין סלט ותפוחי אדמה בתנור. במערכת השמע בחרה בשיר קופצני עליז של טיילור סוויפט ‑ Shake It Off ‑ אבל גרנט התקשה "להתנער מזה", כמו שהציעו מילות השיר.
"איך מתקדמת הסירה של מר מדיגן?" שאלה כשהתיישבו לאכול.
דעתו של גרנט היתה מוסחת והוא לא ענה. שרה הניחה את הסכין מידה והרימה את מבטה לרגע. "כדור הארץ לגרנט: אתה כאן?"
"אוי, מצטער. כן, עוד לא ברור לגמרי ‑ שכבת האפוקסי האחרונה לא מתקשה כמו שצריך."
"אז מה עושים?"
"אני אבדוק את זה שוב בלילה, לפני השינה. יכול להיות שאני צריך לשים עוד שכבה."
"וזה יוצר בעיה?"
"לא בהכרח. אמרתי למדיגן שהסירה תהיה מוכנה מתישהו בנובמבר. כך שיש לי זמן."
"הדג מעולה, גרנט. מה הסוד?"
"שום דבר מיוחד. דגתי אותו הבוקר, כך ש..."
"ממש מצוין."
בכל כוחו התאמץ לשמור על ארשת פנים רגילה כדי ששרה לא תחשוד. "איך מתקדמת הכנת התעודות?"
"כבר לא קוראים לזה 'תעודות' אלא 'דיווחי התקדמות'," אמרה שרה בחיוך עצוב. "משימה אינסופית." היא מרחה חמאה על תפוחי האדמה. "וגם קיבלתי דוא"ל מעצבן, שאני צריכה לטפל בו."
"מה העניין?"
"אמא של אטיקוּס. זוכר את אטיקוס?"
"כן, בטח. הילד שלובש תמיד חולצות של 'מלחמת הכוכבים', לא?"
"חצי מהילדים בכיתה לובשים חולצות של 'מלחמת הכוכבים'. אבל אטיקוס ‑ אמא שלו דואגת, כי הוא כל הזמן אומר לה שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר. והוא הילד הכי מאושר, נשבעת לך. זאת אומרת, הילד הכי מאושר בכיתה."
"אז למה הוא לא רוצה ללכת לבית הספר?"
"הוא מספר לה שהילדים אומרים לו דברים מגעילים."
"כמו מה?"
"ראש גזר."
גרנט התאמץ לחייך כדי להסתיר את העובדה שמשהו מטריד אותו. הוא הגיע להחלטה שלא יספר לה עכשיו. אלא רק כשלא תהיה לו ברירה. זה עלול לקרות ממש בקרוב... אבל עדיין לא. הוא עדיין לא חייב.
"אז אני מניח שהוא ג'ינג'י?" שאל כעבור רגע. "טוב, אבל חוץ מזה, הם אמרו לו משהו ממש חמור?"
"לא כשאני שמעתי. אולי בהפסקה."
הוא הפסיק להקשיב ושוב נסחף במחשבות: אולי פרדריק ניומן שלח לעמיתיו תצלום שלו, או מסרון, כדי להודיע שמצא אותו סוף‑סוף? ואם כן, זה הסוף שלו ושל שרה. מחשבה מבעיתה. הוא חייב לחזור לשיחה. הוא כמעט לא שם לב למה שהיא אומרת.
"למה אתה לא אוכל, גרנט? לא נגעת בדג. הוא ממש מעדן."
"כן, תודה. אז מה אמרת?"
"אתה אפילו לא מקשיב לי. מה קורה לך? אתה מזמין אותי לבוא, והראש שלך במקום אחר."
"מצטער, יש דברים שמטרידים אותי."
"קרה משהו?"
גרנט הניד את ראשו.
"טוב, מה אני אגיד לך... אתה לא כאן בכלל. לפעמים אני מרגישה כאילו אני לא מכירה אותך."
הוא תחב לפיו עוד פיסת דג, אבל כמעט לא הרגיש את הטעם.
"כמו תמיד ‑ אני מרגישה שמשהו מטריד אותך, אבל אתה לא משתף אותי. אי‑אפשר ככה."
"אני יודע," הוא אמר בשקט.
"זאת אומרת, אתה בן אדם נהדר וכל זה, אבל אני לא יודעת כמה זמן אני אוכל להמשיך בצורה כזאת."
"אני יודע," אמר שוב. "אני מבין."
"אבל אתה באמת מבין? כי אני מרגישה שיש לי הרבה מה להציע, אבל..."
"זה נכון. את מדהימה..."
"אז למה, לדוגמה, אתה אף פעם לא מדבר איתי על העבר שלך? אני לא יודעת עליך כלום. אתה אף פעם לא משתף אותי באמת."
"את צודקת, אני..."
"אני לא יכולה לחיות ככה."
"ברור לי לגמרי."
"משהו חסר," היא אמרה. "אני לא מצליחה להבין אותך."
הוא קם. "אני רוצה לתת לך משהו." הוא ניגש לארון שמתחת לכיור המטבח, ומאחורי בקבוק גדול של חומר ניקוי שלף שקית גדולה עם רוכסן פלסטיק. הוא הושיט אותה לשרה.
"מה זה? חבילה של... שטרות?" היא ידעה שלקוחות משלמים לו במזומן בלבד, וחלק גדול מהכסף הוא שומר בבית המלאכה.
"כן. וסלולרי חד‑פעמי."
"מה זה צריך להיות, גרנט...?"
"אם משהו יקרה לי, אם אני אצטרך להסתלק פתאום, ככה תוכלי להשיג אותי. כבר הכנסתי לזיכרון שלו את מספר הטלפון החלופי שלי."
"להסתלק פתאום...? מה זה צריך להביע? לאן אתה צריך ללכת?"
הוא הינד את ראשו. "אולי לשום מקום. אולי שום דבר לא יקרה." איך מתחילים בכלל להסביר דבר כזה, תהה גרנט. עדיף שהיא תדע כמה שפחות. כדי לשמור על ביטחונה. "זה לא הזמן להיכנס לפרטים. אני רק רוצה שתסמכי עלי בינתיים."
"זה לא מספיק טוב," אמרה שרה. "אני רוצה לדעת על מה מדובר."
גרנט שתק רגע. "בקרוב," אמר.
-3-
ביומיים הבאים הוא הביט שוב ושוב בשעון והטה אוזן לכל רחש, לכל מכונית חולפת. יום אחד, ועוד יום... בסוף היום השלישי, בזמן שצפה בתוכנית זניחה בנטפליקס כדי שתסיח את דעתו, נשמע צלצול בדלת.
הוא עצר את התוכנית וניגש אל דלת הכניסה.
שוטר חסון, בגיל העמידה, במדים כחולים. גרנט לא הכיר אותו. "גרנט אנדרסון?" שאל השוטר.
"כן," אמר גרנט, ולבו החל לפעום מהר יותר. "מה העניין?"
"אני סמל בילוש פרנק לנַדבֵּרג ממשטרת הַמלין." המלין היתה עיירת החוף שבה עגנה הסירה של לייל. "סליחה על ההפרעה, אבל אפשר לשאול אותך כמה שאלות?"
"כמובן," אמר גרנט. "קרה משהו?" הוא הרגיש שאגל זיעה מתהווה מאחורי אוזנו וזולג לאט על עורפו.
"אפשר להיכנס?"
גרנט פתח את הדלת והחווה לשוטר שייכנס.
סמל בילוש לנדברג התיישב על הכורסה שליד הספה ושלף פנקס. "אני בודק את היעלמותו של גבר בן שלושים ושש מניו יורק, שהמכונית שלו נמצאה ליד הרציף בהמלין. פורשה תשע מאות ואחת‑עשרה. בכל מקרה, החבר שלך, לייל בּוּדרו, אמר שאתה היית אמור להשיט מישהו שקוראים לו פרדריק ניומן, בסירה שלו שעוגנת בהמלין, אבל האיש לא הופיע. זה נכון?"
לבו של גרנט הלם בטירוף, אבל הוא השתדל לשמור על הבעת פנים שלווה. אגל זיעה נוסף עשה את דרכו במורד עורפו. "בדיוק." אם הזיעה תתחיל לזלוג על המצח, זה הסוף שלו. הוא שאף ונשף בשקט וניסה להתייצב.
"באיזו שעה מר ניומן היה אמור להיפגש איתך?" סמל בילוש לנדברג סירק את שערו בשיטת הלוואה וחיסכון, ואניצי שיער אפור ניסו לשווא לכסות את הקרחת הגדולה שעל קודקודו.
"שבע וחצי. זאת השעה שלייל יוצא בדרך כלל עם הלקוחות שלו בבוקר. חיכיתי עד... שמונה וחצי אולי? ומכיוון שהלקוח לא הגיע, הפלגתי קצת בעצמי. דגתי בס מנומר." הוא חייך בשלווה ‑ או לפחות קיווה שהחיוך שלו משדר שלווה.
"ולא שמעת כלום ממר ניומן, לא ראית אותו?"
"נכון. הוא לא הגיע. זה כל מה שאני יודע. מצטער שאני לא יכול לעזור."
לנדברג נשען לאחור בכורסה. נראה שהתשובות סיפקו אותו. גרנט הרגיש שהקלה מציפה אותו.
"אז אני רואה שאתה בונה סירות," אמר השוטר. הוא החווה בראשו לעבר בית המלאכה של גרנט, שמשמאל לבית. "איך עסקי הסירות בימינו?"
-4-
בחמש השנים האחרונות הקפיד גרנט לחשוב כל הזמן כמה צעדים קדימה, לתכנן מראש את המהלך הבא. הוא לא היה מסוגל להירגע וליהנות מהטוב שבחייו. מסביב לבית הוא התקין כמה מצלמות אבטחה קָנארי פְלקֵס, עם גלאֵי תנועה. כדי ששום אורח לא יגיע במפתיע.
בדרך כלל הוא אהב פעולות חדגוניות, כמו צביעה או שיוף: הן אפשרו לו להתכנס בתוך עצמו, להירגע ולאפשר למחשבות לשוטט לכל מיני כיוונים. אבל ביום שלמחרת התקרית, כשמרח עוד שכבת אפוקסי, מוחו היה מלא פחדים: מה יקרה אם שיירים מהגופה של ניומן ייסחפו לחוף? אולי במעגן המלין יש מצלמות אבטחה, ויראו שניומן עלה לסירה?
הוא העדיף לא לחשוב על זה.
נקישה בדלת הסדנה הקפיצה אותו בבהלה.
הוא הניח את המברשת וניגש לדלת. בפתח עמד אָלֶק ווּד, סגן המפקד במשטרת דריפילד, שהיה גם חבר שלו ושל שרה. גבר גבוה ורזה, בן שלושים בערך, במדי משטרה כחולים.
"זמן מתאים?" אלק לא נראה כמו שוטר. הוא דיבר בנינוחות, לא ברשמיות. בחור נאה, למרות הלסת הרבועה והמצח הרחב, ששיוו לו מראה מאיים קצת.
"בטח, אחי. מה העניינים?"
פעם, אחרי כמה בירות, אלק סיפר לגרנט שהוא הצטרף למשטרה כדי לכתוב על זה ספר. כי פעם הוא עסק בכתיבה. אבל אז התברר לו שהעבודה במשטרה מוצאת חן בעיניו הרבה יותר מהכתיבה, שמלוּוָה בשעות ארוכות של בדידות. בסופו של דבר הוא לא כתב את הספר שהתכוון לכתוב.
"תקשיב," אמר אלק, "התקשרו מהבולשת הפדרלית, והם בדרך לכאן, לדבר איתך."
"האֶף‑בִּי‑אַיי? שוב בקשר לנוסע הזה שלא הגיע להפלגה?" גרנט לא סיפר לאלק על הביקור של לנדברג, אבל ברור שאלק ידע. לנדברג היה צריך לקבל רשות ממשטרת דריפילד כדי לבוא אל גרנט ולשאול אותו כל מיני שאלות לגבי תיק של נעדר.
"נכון. הם רוצים לדבר איתך. לא רציתי שהם יפתיעו אותך."
"אבל למה הבולשת?" אמר גרנט. "למה לא סתם משטרה?"
אלק משך בכתפיו ואמר בשלווה, "לא יודע. כנראה זה תיק שקשור לכמה מדינות. בגלל זה." הוא חייך, אבל הביט בגרנט בסקרנות.
"מוזר," אמר גרנט. המילה "תיק" הפחידה אותו. צינה אחזה בו פתאום וסימרה את עורו. הוא הניד את ראשו. "תודה שהודעת לי."
פעמוני אזעקה התחילו לטרטר במוחו. הוא השתדל להיראות שלוֵ כמו אלק. אולי גילו את הגופה?
הוא בלע רוק. פיו היה יבש. בטנו התכווצה.
הם בדרך לכאן? מה זה אומר בכלל?
"אין בעיה," אמר אלק. "תקשיב. אני לא יודע מה קורה כאן, ואני רואה שאתה לא מתכוון לספר לי. אבל יש לי הרגשה שאולי הסתבכת בצרות, ולכן אני רוצה לדעת... תראה, אנחנו חברים. אם אתה צריך עזרה, כדאי שתדבר איתי."
גרנט הנהן. בשום אופן לא היה יכול לספר לאלק מה קורה כאן. "תודה רבה. אבל הכול בסדר."
אלק הלך, וגרנט נכנס בחזרה לסדנה. הוא פתח את הארון הגדול, שהיה מלא בחומרי ניקוי לפיברגלס, וַקס לסירות, פחיות אפוקסי וחומרי איטום על בסיס פוליאוריתן. במדף התחתון, מאחורי שורה של צבעים מונעי היצמדות, הוא מצא את תיק הספורט השחור הקטן, תיק של חברת אַנדֶר ארמור, שהכיל צרור שטרות עבה: חצי מהם שטרות של עשרים, וחצי שטרות של חמישים. קצת יותר מ‑ 48 אלף דולר.
הוא שם את התיק במכונית ונסע לסניף הקרוב של חנות חומרי בניין. כשחזר משם אחרי כשלושת רבעי שעה והתקרב אל הבית, עצר את המכונית רגע לפני הפנייה אל שביל הגישה הארוך.
הניידת של אלק חנתה ליד הבית.
הדחף הראשוני אמר לו להתחבא. הוא סטה בשקט אל שולי הדרך, ובנסיעה לאחור נכנס לתוך חורשת אורנים קטנה, כך שהטנדר שלו לא ייראה מהכביש ומהבית. המחשבות דהרו במוחו. למה אלק חזר? אולי הוא בא לעצור אותו? אמנם הוא חבר שלו, אבל בסופו של דבר, חוק הוא חוק.
אולי זה הרע במיעוטו, חשב. אם הרוסים היו באים, הם לא היו טורחים להיות נחמדים.
בלי לכבות את המנוע, שלף את הטלפון ופתח את היישומון של מצלמות האבטחה. בחלונית הווידיאו שנפתחה נראה שידור ישיר מחזית הבית שלו, כולל קול. התמונה היתה טובה וברורה, תצוגה בהפרדה גבוהה, 1080 פיקסל. אחת המצלמות היתה ממוקמת במקום נסתר מעל דלת הכניסה. מצלמה בעלת עדשה רחבה, אבל גרנט ראה רק את אלק עומד במרפסת הכניסה, ומאחוריו חלק משביל הגישה.
למה אלק הגיע שוב? הוא מחכה לו שיחזור?
באותו רגע הגיע במהירות רכב גדול. גרנט הצליח לראות אותו בחטף: רכב שטח שחור, שברולט טאהו, עם לוחיות רישוי של ממשלת ארצות הברית. הרכב בלם בצווחת צמיגים, פנה מעבר לפינה ונעלם משדה הראייה של גרנט. ואז שמע גרנט את גריסת החצץ המוכרת, כשהרכב פנה אל שביל הגישה אל ביתו. הוא העיף מבט בטלפון וראה את אלק ווד, על המרפסת, מסתובב אחורה ומביט בשברולט המתקרבת אל הבית. אלק נראה מופתע.
דרך היישומון נשמע מישהו צועק מהשברולט, "איפה גרנט אנדרסון?"
"מי אתם?" שאל אלק.
"גרנט אנדרסון בבית?" נשמעה השאלה.
השברולט השחורה התקרבה ונעצרה ליד הניידת של אלק. גרנט ראה שני אנשים יוצאים מתוכה ‑ הנהג והנוסע. הנהג היה בריון קירח, בן עשרים ומשהו; הגבר השני נראה מבוגר יותר, בעל שיער מאפיר. גם מבעד למצלמת האבטחה הבחין גרנט בצלקת עגולה מתחת לעינו השמאלית של המבוגר.
הוא זיהה מיד את הפרצוף.
בֶּרזין.
אֵימה מילאה אותו כשהבין.
שלושת הגברים דיברו בשקט עכשיו. גרנט הגביר את עוצמת הקול בטלפון, צפה בסרטון והתאמץ לשמוע.
"כבר דיברתי איתך פעם," אמר אלק ווד. "אמרת שאתה מהבולשת הפדרלית. התקשרתי למשרדי הבולשת בבוסטון, והם לא שמעו עליך. תראה לי תעודה מזהה."
"אנחנו לא מהבולשת," אמר הצעיר. "אנחנו סוכני ממשלה."
"על מה מדובר? סוכנות הביון? הסוכנות לביטחון לאומי?"
ברזין אמר משהו שגרנט לא הצליח לקלוט. הוא שמע רק "צריך לדעת".
"אני רוצה לראות תעודה מזהה, או שתצטרכו לצאת מהעיר שלי."
"הנה לך," אמר הנהג והושיט מסמך כלשהו.
בסרטון ראה גרנט את אלק ניגש אל הנהג. היה ברור שהוא חושד. הוא הניח יד על האקדח שלו. "הרכב שלכם שכור. אני רואה את מדבקת הברקוד על החלון." אלק אמר משהו על בדיקה של לוחיות הרישוי, ואז שלף את הנשק שלו וכיוון אל שני האנשים.
בום קולני נשמע. בטלפון ראה גרנט שאלק נזרק הצדה ומתקפל על שביל הגישה, ודם זולג מהפצע שבחזהו אל החצץ שמתחתיו.
נשימתו של גרנט נעצרה, לבו פעם במהירות. אצבעותיו רעדו פתאום, התקשו לאחוז בטלפון, והמכשיר נפל בטעות. הוא הרים אותו והגביר את עוצמת הקול של הסרטון. הוא ראה שברזין מביט רגע מלמעלה בגופה של אלק ורץ בחזרה אל השברולט. עמיתו רץ בעקבותיו.
גרנט שמע במעומעם את קולותיהם של שני האנשים. הוא שמט את הטלפון שלו על מושב הנוסע, העביר את מוט ההילוכים ממצב חניה למצב נסיעה, ולחץ על דוושת הדלק.
-5-
גרנט עלה שוב על הכביש הצר ונזהר לא להאיץ בקול רם מדי, כדי שהרוסים לא ישמעו את המכונית שלו.
הוא נסע לעבר כביש 16 , כביש מהיר מדינתי מצפון לדרום, שנמתח מרצועת החוף של ניו המפשייר אל "ההרים הלבנים". הוא החליט לנסוע צפונה, כי ככל שמצפינים, הכבישים נעשים צרים וזעירים, אפילו לא מסומנים לפעמים, וקל יותר להיעלם שם.
תוך כדי נסיעה הוא התקשר אל שרה. הטלפון צלצל חמש פעמים לפני שהיא ענתה.
"מה קרה?" היא ידעה שאם הוא מתקשר אליה במהלך יום העבודה, בוודאי מדובר במשהו חשוב.
"איפה את?" שאל גרנט.
"בבית הספר. הלימודים נגמרו. אני משתמשת במכונת הצילום. הכול בסדר?"
"אל תלכי הביתה," אמר. הוא היה חייב לשמור על נימה שלווה, למתן את הפחד שבקולו. הוא חייב לעדכן אותה, לשכנע אותה לפעול לפי ההוראות שלו, היא חייבת להבין כמה זה בהול. "אני רוצה שתתקשרי לדודה שלך, טילדה, ותשאלי אם את יכולה להיות אצלה כמה ימים. בסדר? אל תחזרי הביתה. כל דבר שתצטרכי נוכל להשיג בהמשך. אבל בשום אופן אל תלכי הביתה, את מבינה? גם לא לבית שלי."
"מה? למה...?" היא נשמעה נסערת.
"זוכרת שאמרתי לך שיום אחד אולי אני אצטרך להסתלק פתאום? היום הזה הגיע. את..."
"אם אתה לא אומר לי..." עכשיו נשמעה מבוהלת.
הוא קטע את דבריה, אבל התאמץ ככל האפשר לדבר בשלווה. "אנשים רעים רודפים אחרי, ואני לא רוצה שהם יגיעו אלייך. אם תלכי הביתה, הם עלולים לקחת אותך כבת ערובה, או גרוע מזה."
"בת ערובה? על מה אתה מדבר?"
"שרה, מדובר באנשים ש... אני יודע שזה מפחיד אותך, אבל אני פשוט מבקש שתסמכי עלי."
"גרנט..."
"אני יודע שיש לך המון שאלות, אבל זה לא הזמן המתאים." הוא שם לב שקשה לו לנשום.
"גרנט, אתה מפחיד אותי עד מוות!"
"תקשיבי, זה מה שאת צריכה לעשות..."
היא התחילה לדבר, אבל הוא קטע את דבריה. הוא תהה אם היא שומעת את הפחד בקולו. הוא ניסה להישמע נחוש, שקול, בטוח בעצמו: "תקשיבי לי, בסדר? הטלפון החד‑פעמי שנתתי לך ‑ הוא אצלך?"
"הוא במכונית."
"יופי. קחי אותו ותפעילי אותו. מעכשיו אני אתקשר אלייך לטלפון ההוא. לא לאייפון. בסדר? תכבי את האייפון ותשאירי אותו כבוי. הם יכולים להשתמש בו כדי לאתר אותך."
"מי יכול, גרנט? מי יאתר אותי?"
"אף אחד. אם תקשיבי לי ותעשי מה שאני אומר." במראה הקדמית של מכוניתו ראה פתאום את השברולט השחורה. טלטלה עברה בו, פרץ אדרנלין. הוא אמר לשרה, "תיסעי אל טילדה. נדבר בקרוב. את פשוט צריכה לעזוב את המקום. ברגע זה!" הוא לחץ על העיגול האדום כדי לסיים את השיחה.
לא היה לו מושג לאן לנסוע; הוא ידע רק שהוא חייב לברוח מהאנשים האלה.
הוא גם לא היה יכול לגשת לתחנת המשטרה העירונית. זה היה ברור לו. איך יוכל להסביר מי הוא? ברגע שהם יריצו את שמו במאגר הנתונים שלהם, הם בוודאי יעצרו אותו.
כך שהאפשרות הזאת לא באה בחשבון.
מאחוריו, השברולט הלכה והתקרבה. הוא היה חייב לחמוק מהם, לברוח, אבל המכונית שלהם היתה זריזה משלו. הטנדר שלו ‑ פורד ראפּטוֹר ‑ ,F 150 בן חמש, שקנה מיד שנייה ‑ היה חזק מהשברולט, אבל לא מהיר ממנה. גרנט קנה אותו לא משיקולי מהירות, אלא כדי לגרור סירות דיג מסחריות. זאת אומרת שלא יהיה לו קל לברוח מאויביו.
ושני האנשים בשברולט היו חמושים, כפי שראה. ואילו הוא לא היה מצויד בשום נשק. זאת היתה המציאות הפשוטה והמבעיתה.
היתרון היחיד שעמד לרשותו היה שהוא מכיר היטב את הכבישים בסביבה, והם לא.
כשהגיע לכביש 302 הארצי, שהיה שלוחה של ניו המפשייר 16 , עלה עליו ונסע מערבה.
השברולט היתה אי‑שם מאחוריו.
כביש 302 היה כביש דו‑נתיבי, שבעונה הזאת התקשט בעלווה מרהיבה. משני הצדדים היו גדרות הפרדה ממתכת. גרנט העיף מבט במראה הקדמית: נראה שהצליח לנער מעליו את השברולט. הוא הניח לעצמו לחוש הקלה רגעית ופלט את האוויר מריאותיו, אם כי עד אותו רגע לא שם לב שהוא עוצר את הנשימה.
מדי פעם חלפה על פניו שברולט טאהו שנסעה מזרחה, ולבו החסיר פעימה.
אבל לא טאהו שחורה שגבר קירח נוהג בה, אלא בצבע אחר ועם נהג אחר.
עכשיו ידע לאן הוא נוסע. הוא ימשיך בכביש 302 אל העיירה הארט'ס לוקיישן, ואז יעבור לכביש סוֹירֶ ריברֶ, שחוצה את היער הלאומי בהרים הלבנים. היערות של ניו המפשייר נסכו בו תחושה מגוננת משום‑מה, תחושת ביטחון.
שוב העיף מבט במראה. עכשיו התרחק מהשברולט עד כדי כך שהם לא יוכלו לראות לאן פנה כשירד מהכביש המהיר. ומכיוון שהם לא תושבי ניו המפשייר, לא יהיה להם מושג שהוא נסע לתוך היער. זה לא יעלה על דעתם.
כעבור כמה מאות מטרים הוא הבחין בשלט שמפנה להארט'ס לוקיישן ופנה בחדות שמאלה.
עכשיו התקדם בכביש סויר ריבר, כביש דו‑סטרי צר, שחצה את שמורת פֵּמיג'ֵוואסֶט. עצים גבוהים, רבי‑שנים, ניצבו משני צדי הכביש. תוך כדי נסיעה המשיך גרנט להציץ במראה הקדמית. שום שברולט שחורה. עד כמה שראה, הוא היה הרכב היחיד בכביש.
הוא שם לב ששום מכונית לא חונה בצדי הדרך. מוזר, חשב. בדרך כלל מטיילים חונים לאורך הכביש בקטע הזה, לפני שהם נכנסים ליער.
הוא המשיך להתקדם. הכביש התעקל ונעשה משובש יותר, עד שנותרה רק דרך עפר רחבה. ואז, פתאום, הגיע לשער שחסם את הדרך. הדרך סגורה, כך היה כתוב בשלט.
אולי החליטו להפסיק לתחזק אותה.
הוא עצר לרגע, השאיר את רגלו על דוושת הבלם וניסה להחליט מה לעשות.
אם יסתובב ויחזור לכביש 302 , הוא עלול להיתקל שוב בשברולט. והפעם אין ספק שהם ישתמשו בכלֵי הנשק שלהם.
הוא היה לכוד.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השני של הספר.
בת האוליגרך / ג'וזף פיינדר
מאנגלית: שרון פרמינגר
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עריכת התרגום: אירית מילר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
סדר: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
