- 3 -
בטי קיי
בית הספר לסיעוד סנט לוק
גרינסבורו, איווה
1967
8 בספטמבר, 1967
מחר כל החיים הדפוקים שלי הולכים להשתנות. אמא שלי לא מדברת איתי כבר שבוע, ואבא הבטיח לקחת אותי מחר לתחנת האוטובוס אחרי שאבצע את כל המטלות, אבל הוא כבר הפר את ההבטחה הזאת. טוד אומר שאני יכולה להתקשר אליו, אפילו בשש בבוקר, והוא יסיע אותי. למרות שגם הוא ואבא שלו מתחילים מחר את הקציר. איזה בחור. אני לא חושבת שאישן, אבל כדאי לי לפחות לנסות.
גרינסבורו, איווה הוא המקום הכי יפה שראיתי בחיים האמיתיים. האמת, ראיתי רק את בְּלאפס, איווה, אוכלוסייה של שבע מאות נפש, את החווה בדרך וולף, ופעם, עם סבתא שלי, את מירוצי הכלבים בסידֶר רפּידס.
אבל גרינסבורו שפעה מדשאות ירוקות רעננות ומטופחות ובתי לבנים גדולים לאורך רחוב מיין. הגנים התהדרו בגרניומים אדומים ובאסתריות סגולות. סוזנות שחורות עין וורדים של סוף עונה שהתבדרו כולם ברוח. אנשים היו בכל מקום, כולם כמדומה יצאו ממכוניות או נכנסו אליהן.
והשמש זרחה על כל סנטימטר מכל זה.
מגדל השעון הלבן של סנט לוק ומדרגות השיש שמתחתיו בהקו. בניין הלבנים האדומות התלת קומתי היה פרוש כאילו היו לו כנפיים מכל צד. החלונות היו לבנים ופתוחים לרווחה. זה היה הבניין הגדול והמפואר ביותר שראיתי מעודי.
מאחורי המעונות היה בית החולים סנט לוק. לפי הכתוב בחוברת בית הספר, שני הבניינים היו מחוברים זה לזה במנהרה. מנהרה אמיתית.
רוח ספטמבר חמימה נטפלה אל אמרת מעיל הבוקלה הוורד החדש שלי, עם סרט המצח לשיער שהכנתי בדיוק ליום הזה. אמא העיפה מבט אחד בגזרה מתוך "ווג" ואמרה שאני מתגנדרת.
סרט המצח, וראיתי את זה מיד, היה באמת קצת מוגזם. הרבה בנות אחרות שיחקו אותה אדישות, היו בהן אף כאלה שבאו במכנסי שלושה רבעים, בשיער ארוך חלק עם שביל באמצע.
הורדתי את סרט המצח, תחבתי אותו לכיס ויישרתי באצבעות שערות סוררות.
את יכולה לעשות את זה. את לא תפשלי פה.
ידית העץ של המזוודה שפשפה את כף ידי כשנשאתי אותה ברחבי הקמפוס מתחנת האוטובוס, על פני כל הבתים הגדולים האלה והמכוניות. אבל עטפתי אותה בכף היד, התעלמתי מהכאב ונשאתי את כל נכסי עלי אדמות עד למדרגות השיש האלה.
המבואה הפתוחה היתה כוורת של פעילות, המחזור של השנה הראשונה נכנס עם מזוודות והורים שנגררו מאחור. השיש והעץ של הקירות והרצפות והתקרה הדהדו את קולות הדיבור.
תרנגולות מקרקרות, היה אבי אומר, אבל אני גירשתי את המחשבה מהראש.
נשים עמדו עם לוחות כתיבה וחילקו הוראות, בדקו אישורי קבלה. נאלצתי לעקוף נערה אחת שבהתה בכפות רגליה כשאמה גררה אותה במעלה גרם המדרגות המפוצל.
ההורים שלי לא באו ליום הראשון של הלימודים. זה היה בתחילת ספטמבר ואחרי קיץ יבש, אז הקציר היה מוקדם. עם כל התירוצים זה לא היה נורא בכלל. אני הנהנתי והסכמתי, ובלבי שמחתי שיהיה לי כל היום לעצמי.
הם לא היו צריכים לראות אותי שמחה כל כך לעזוב את החווה.
ניגשתי לאחת הגברות עם לוח הכתיבה, שהיתה לבושה במדי אחות עם כיסוי הראש הלבן והשכמייה הכחולה, שעוצבו בדומה למדים של פלורנס נייטינגייל. כל סנטימטר בה היה מושלם, ואני השתוקקתי לשכמייה כזאת בכל נימי נפשי.
"אני בטי קיי אלן," אמרתי. "מבלאפס, איווה." הוצאתי את המכתב שקיבלתי מבית הספר חודשים לפני כן, למקרה שלא יאמינו לי, או שיחשבו שאני לא נראית כשייכת למקום במעיל שתפרו לי בבית.
"ברוכה הבאה לסנט לוק," אמרה האישה, וחיוכה חשף גומות חן בלחייה העגולות. "את נראית נלהבת מאוד, בטי קיי אלן."
"כך בדיוק אני מרגישה. בהחלט." אמי, שהיתה לה אלרגיה להתלהבות, היתה מתעצבנת עכשיו.
"סליחה." גבר במגבעת וחולצת משבצות מכופתרת במאמץ סביב צווארו ניגש ישירות אל האחות, כאילו לא הייתי שם. זזתי הצדה כדי לפנות לו מקום. "הבת שלי היא סוזן קאנדיף. לאן אני אמור לקחת אותה?"
"כן, מר קאנדיף. סוזן היא בחדר 202, גרם המדרגות שמימין."
הוא הלך, ובעקבותיו נערה גבוהה שפופת כתפיים.
בתגובה לכך זקפתי את כתפי שלי.
"איפה הורייך?" שאלה האחות לאחר שהאיש פרש לדרכו.
"עסוקים. קציר."
"איווה בספטמבר," היא אמרה במשיכת כתפיים. "אחותי נישאה בסוף השבוע שעבר, וכמחצית מבני הדודים שלנו לא הצליחו להגיע לטקס."
"אבל לקבלת הפנים הם הופיעו?"
"כן, קשה להרחיק את הבנים האלה מבירה ועוגה. את עולה במדרגות משמאל לחדר 212."
"השותפה שלי לחדר כבר הגיעה?" שאלתי.
האישה הנהנה. "קתרין סיימון. היא כבר כאן."
"תודה!" קראתי מעבר לכתפי וכבר עליתי במדרגות שמשמאל.
סמסונייט הבז' הקשיחה היתה מתנת כלולות שקיבלו הורי. קרוב משפחה שלא הכיר אותם טוב חשב שאולי הם ירצו לטייל. כשאמא הניחה אותה על המיטה שלי לפני כמה שבועות, היא היתה אחרי שימוש אחד בלבד, שהם עשו בה כשנסעו לירח הדבש שלהם באגם קליר.
עכשיו, כשהייתי קרובה, וזה באמת קורה, כאבו לי הרגליים, והמזוודה, שהיתה קלה כל היום, נהייתה כבדה. כל מה שניסיתי להשאיר מאחור הפך לי עכשיו את הקרביים, וקולו של אבי צלצל באוזני.
את חושבת שאת יותר טובה מאיתנו? את חושבת שאת טובה מדי לחווה הזאת?
העברתי את המזוודה ליד השנייה והמשכתי ללכת.
המסדרונות, שהיו קטנים יותר מהמבואה, נדמו צפופים אף יותר. הורים ואחאים השתהו ליד פתחי דלתות. ארגזי מטען היו מחוץ לחדרים, מתפקעים מבגדים, סטודנטיות שנה ראשונה בבית הספר לסיעוד עמדו לידם ובכו. "אין פה מספיק מקום! למה הארונות כל כך קטנים?"
סנט לוק נפתח ב 1868, והסטודנטיות הראשונות בו היו האחיות והבנות והנשים של גברים שנלחמו במלחמת האזרחים. ההיסטוריה הזאת היתה חלק מחבילת ההרשמה, ועמה המלצות על מה לארוז ואזהרות ברורות בנוגע לגודל הארונות.
פסעתי בצמוד לחיפויי הקיר החלקים שבצבע דבש וקראתי את מספרי הנחושת שנקבעו על הדלתות.
מישהו כבר הפעיל את הפטפון, וצלילי שיר של ג'ואן באאז שלא זיהיתי ריחפו במסדרון.
"סליחה," אמרתי לאחר שנתקלתי בנערה במשקפיים שנשאה מזוודה שחורה משובצת רכה. סנט לוק היה מוסד מעורב זה חמש שנים אבל זאת היתה הסטודנטית השחורה היחידה בים של פנים לבנות.
"יש פה פקק," היא אמרה.
"נכון מאוד," הסכמתי. "לא ציפיתי לכל הדבר הזה." האמת היא שהדמיון שלי לא היה מפותח מספיק כדי לצפות לכל זה. למשהו מזה בכלל.
"בהצלחה," היא צעקה מעבר לכתפה.
"גם לך!" אמרתי כשנישאנו בזרמים נפרדים לאורך צדדים נגדיים של המסדרון.
חדר 212 היה בקצה הרחוק של המסדרון הקרוב ביותר לחלון המפרץ הרחב, והדלת היתה פתוחה לרווחה. המנגינה בקעה מהחדר הזה. החדר שלי.
עד אז גרתי רק בבית הורי, בחדרי שמתחת לקורות הגג, עם חלון שלא נסגר עד הסוף וטפט הלילך שבחרתי ליום הולדתי השנים עשר. אני אפילו לא הלכתי לישון אצל חברות לפני שמלאו לי שש עשרה גיל מביך לגלות שמעולם לא ביליתי לילה מחוץ לבית. אני פשוט אהבתי את המיטה שלי, את הבית שלי ואת ההרגשה שהורי נמצאים למטה. אבל יכולתי להודות, כשעמדתי כאן בפתח ביתי החדש, שאני פוחדת. פוחדת ממקומות אחרים. מאנשים אחרים. פוחדת כמו שהורי פחדו. כמו שהם עיצבו אותי.
כבת יחידה חלמתי כמו כולם על אחות. או אפילו אח. ולא הייתי תמימה מספיק לחשוב שהשותפה הזאת לחדר תהיה לי כאחות. אבל... חברה. כן. כן. בשביל זה הייתי תמימה מספיק.
הלוואי שהיא תחבב אותי. בבקשה.
"שלום?" אמרתי כשפניתי ונכנסתי לחדר. נערה שכבה על אחת המיטות וקראה את השבועון "עולם הקולנוע", עם פרנק סינטרה ומיה פארו על עמוד השער. היא היתה אין שום דרך אחרת לומר זאת פצצה אמיתית. עיניים כחולות ועור בהיר ועדין כל כך שכמו לא נחשף לשמש מעולם. היו לה גבות כהות מדהימות שהבליטו את יפי הבלונד הלבן של שערה. נעליה כבר היו זרוקות בצד, וחצאיתה השחורה התרוממה וחשפה את קצה הגרביים ואת התפס שהצמיד אותם לחגורת הבירית. הסתובבתי ונתתי לה את הפרטיות שנדרשה לה כדי להתקין את בגדיה.
"אני בטי קיי," אמרתי לפטפון שעמד על שידת העץ הכהה. שידת ההלבשה עמדה ליד שולחן הכתיבה היחיד בחדר, שעמדו עליו מכונת תפירה זינגר חדשה ומכונת סריגה. יפה וקטנה בהרבה מזאת שהיתה לאמא בבית.
"בטי קיי?" היא שאלה. "הבת של החוואי."
"כן, זאת..." צחקתי במבוכה. "זאת אני."
"זה המון שם."
"קראו לי... כלומר, אני קרויה על שם הסבתות שלי."
"בטי וקיי?"
"בדיוק."
"יש לך שם חיבה או משהו?"
ההורים שלי קוראים לי בטי קיי וגם החברות בבית הספר, היחיד שקורא לי בשם אחר הוא טוֹד. "בטס," אמרתי. "יש אנשים שקוראים לי בטס."
"טוב, בטס, את מחכה להזמנה מגולפת?" שאלה קתרין במבטא דרומי כבד.
הסתובבתי שוב כדי לעמוד מולה. היא לא התקינה את בגדיה ולא ירדה מהמיטה, ולא עשתה רושם שהיא נושאת את עיניה מהרכילות על מיה פארו ופרנק סינטרה.
במקום זאת היא פשוט החוותה בידה מעל קצה השבועון. "אַנטרֶה ווּ," היא אמרה.
"את מדברת צרפתית?"
"לא," אמרה קתרין והפכה את הדף בשבועון. כן, היא היתה משהו, זה בטוח.
"את מכאן, נכון?" היא שאלה. "א י ו ו ה." היא ביטאה כל אות ואות במילה והפכה אותה למילה ארוכה.
"ל... משפחה שלי יש... חווה במרחק של מאה קילומטרים בערך מערבה מכאן." רחוק מכדי שיבואו לבקר, אבל לא רחוק מדי עבור טוד. הנחתי את המזוודה שלי על המיטה שבצדו האחר של החדר, ושחררתי את התפסים. "ואת מ...?"
"אטלנטה," אמרה קתרין.
"במזרח יש בתי ספר מעולים לסיעוד," אמרתי. "למה לעשות את כל הדרך לאיווה?"
"כי היא רחוקה מאטלנטה."
צחקתי והעפתי מבט לאחור מעבר לכתף, אבל קתרין לא צחקה. השתעלתי והוצאתי את היומן שלי והחלקתי אותו מתחת לכר. אחר כך ניערתי את השמלה הכחולה הטובה שלי ותליתי אותה בארון. ואז גם את החצאית הסרוקה מבד סרג' שהיתה חביבה עלי ואת חולצת הפוליאסטר הפרחונית הצהובה בדוגמה הקלאסית שקניתי במיוחד בספרג'נס לפני שעזבתי. היו לי סוודרים, ועוד חצאית. מכנסי ג'ינס. וחולצת גולף שחורה. מעיל החורף שלי, כובע וכפפות.
ריכזתי את התחתונים והחזיות, את המחטב ואת הדגם החדש של הוורנרס עם הסטרץ' שאמא שלי היתה ספקנית כל כך לגביו, את החגורה המחטבת הרכה והגרבונים, שהחבאתי בצמוד לחזה ותחבתי אותם במהירות במגירה העליונה של השידה שלי.
"את תפרת את המעיל הזה, מותק?" שאלה קתרין. והמיטה חרקה כשהיא קמה. הרגשתי את המשיכה שלה בחלק האחורי של המעיל.
"כן, אני תפרתי אותו." הסתובבתי ומשכתי את מעילי מידיה. קתרין נאחזה בכפתור הוורוד השטוח שקניתי בבן פרנקלין. היו שלושה על המעיל.
"זה המון ורוד."
"אני אוהבת ורוד."
"הוא גדול עלייך."
זזתי הצדה. "אני אוהבת איך שזה מונח עלי."
"את שוחה בזה, ילדה." קתרין הקפיצה בידיה את גב המעיל. "תראי," אמרה, "הוא גדול עלייך בחמישה קילו."
פערתי פה לעברה של הזרה הזאת מאטלנטה עם השיער המחומצן. "תודה, קתרין," אמרתי בלי להיות בטוחה כלל שאני מתכוונת לכך.
קתרין משכה בכתפיה והרפתה מהמעיל שלי. "קראי לי קיטי," היא אמרה.
המסדרונות רגעו. כל ההורים והחברים הקבועים כבר אמרו שלום והשאירו את שישים ושמונה הבנות לעצמן בקומה השנייה של סנט לוק.
לפני הארוחה נפגשו כולם מול דלת העץ שנפתחה אל הטרקלין הרשמי שבקצה המבואה. בשעה חמש בדיוק חצתה את המסדרון גברת מרגרט הייז, אם הבית של הקומה, ופתחה את הדלת הנעולה במפתח שהיה ענוד לצווארה בשרשרת.
גברת מרגרט הייז, אישה קטנה ורזה עם שיער אפור פלדה שעוצב בגל מסוגנן, הדליקה את אורות התקרה ועמדה בחיוך שעה שעברנו על פניה. היא לבשה שמלה כחולה אלגנטית עם חגורה אדומה שתאמה את הדובדבנים שעל הצווארון. נגיעה של קלילות שלא באמת הלמה אותה.
"זה נראה כאילו היא לובשת שמלה של מישהי אחרת," לחשה קיטי כשעברה בתורה.
זה היה חדר יפה עם הרבה חלונות ושעון אורלוגין ענקי. כל הרהיטים הזכירו מבנה של אישה, רגליים צרות ועדינות של הכיסאות והספות, והכול מרופד בצמר תכלת רך. חשבתי כמה יפה כאן הכול.
בחווה שום דבר לא היה יפה.
בפינה עמד שולחן תה רשמי, ועל שידה לידו מערכת לתה מוכנה לשימוש באירוע חשוב דיו לכך.
ישבתי על קצה של ספה.
"זה לא מפריע לך, נכון?" שאלה קיטי כשתפסה את הקצה האחר של הספה.
"מה שבא לך." היה משהו בבחורה הזאת שגרם לי להיות עוקצנית, ואני אף פעם לא הייתי עוקצנית.
המלמולים שבחדר נדמו במהירות מפחידה, ואני הסתובבתי לראות מה קרה. מה שקרה הוא שהנערה השחורה עם המשקפיים הרציניים עמדה בפתח הדלת. היא עברה ליד כל מקום פנוי, אבל בנות הניחו את התיקים שלהן על כריות הכיסאות והסיטו את מבטיהן, כדי שלא תשב לידן.
קיטי קמה. "הנה כאן. שמרתי לך מקום," היא אמרה לנערה, וזו דחפה את המשקפיים כלפי מעלה וניגשה להתיישב בין קיטי לביני על הספה.
"תודה," היא אמרה. "אני ג'ני הופקינס."
"קיטי סיימון."
"אני בטי קיי אלן."
"את יכולה לקרוא לה בטס," אמרה קיטי, ואני השתדלתי לא להתעצבן מגילוי הקרבה.
ג'ני הבזיקה לעברי חיוך. סביבנו חזרו הבנות לפטפט.
"מאיפה את?" שאלה קיטי.
"גרנד רפידס," אמרה ג'ני, והיא וקיטי שקעו בשיחה על מה שהכי חסר להן בערי מולדתן.
לי לא היה מה להוסיף, משום שגרתי כל חיי בדרך וולף, שנסיעה העירה ממנה נמשכה עשרים דקות. רוב הבנות שדיברתי איתן היום היו, כמוני, מעיירות קטנות באייווה, מה שנעם לי. הנערה שישבה על הכיסא הקרוב ביותר אלי פלטה צליל יפחה, וכשהסתובבתי ראיתי שעיניה אדומות והיא כוססת ציפורניים.
"הַיי," הושטתי את ידי. זה היה הפטנט של טוד לא להיות נבוכה, אלא פשוט להציג את עצמי לכל מי שנקרה בדרכי. כל השאר יסתדר מאליו. הצעד הראשון, הוא אמר, הוא תמיד הקשה ביותר, אבל ברגע שעושים אותו, הוא כבר נעשה. אבל זה היה טוד, הוא הסתדר עם כל אחד ואף פעם לא פגש זר. "אני בטי קיי. בטי קיי אלן."
"גוֵון." דמעות רעדו על ריסיה, והיא נשמה נשימה עמוקה. "אני מרגישה שעשיתי טעות גדולה. בית הספר לסיעוד נשמע כל כך מסעיר, אבל עכשיו אני פשוט מתגעגעת למשפחה שלי. לחתול שלי."
"נראה לי נורמלי לגמרי להתגעגע הביתה," אמרתי, אם כי אני עצמי לא הרגשתי שום דבר כזה.
"אף פעם לא התרחקתי מהבית."
"גם אני לא."
"את לא מפחדת?"
"הרגשתי ככה בבוקר," אמרתי. "אבל כבר לא כל כך."
פניה של הנערה היו דמומות מאוד לרגע ואחר כך נפלו. "אני באמת מתגעגעת לחתול שלי!"
"לא, לא, זה..." ניסיתי לעצור את הדמעות, אבל גוון כבר קמה ורצה לשירותים.
"ממש ניחמת את גוון המסכנה," אמרה קיטי ובחנה בתוך כך את ציפורניה.
"החדר שלה הוא ממש מולי," אמרה ג'ני וגבה אחת שלה התרוממה מעל עדשת המשקפיים ויצרה את הרושם שאין לה זמן לשטויות האלה. "היא בוכה ככה מרגע שהגיעה."
"אז אני מבינה שאת לא מפחדת כמוה?" שאלתי אותה.
"אני כאן במסגרת לימודי עתודה אקדמית לצבא. וזה החלק הקל."
פי נפער לפני שתפסתי את עצמי. אפילו קיטי רכנה מסקרנות שהתעוררה בה. "את התגייסת לחטיבת הסיעוד הצבאי?"
"כן."
קיטי שרקה.
"אבל את לא מפחדת שישלחו אותך לווייטנאם?" שאלתי. "אבא שלי אומר ששולחים לשם המון בחורים, ולאן שהבחורים הולכים האחיות יוצאות אחריהם."
ג'ני הביטה בי בעיניים רציניות. "וזאת הסיבה שהתגייסתי."
בפעם השנייה היום נעתק ממני הדיבור.
"זה באמת מעשה אמיץ מצדך," אמרה קיטי.
כשעליתי הבוקר על האוטובוס בשעה שש, עשיתי את המעשה הכי אמיץ שעשיתי בחיים.
"אם לא הייתי מתגייסת היו שולחים לשם את אחי," אמרה ג'ני. "לא שולחים אחים לאזור מלחמה. זה החוק."
"אז את יוצאת לשם במקומו?"
"לאחיות יש סיכוי יותר טוב לצאת משם בשלום. אני מבינה שאין לך אחים או אחיות."
נענעתי בראשי לשלילה.
"לי יש אח," אמרה קיטי. "אבל לא הייתי יוצאת למלחמה כדי להציל אותו."
"ואני כן," אמרה ג'ני והחליקה את אמרת חצאיתה. "הייתי עושה כל דבר כדי להציל אותו."
"את זאת שהתקבלה לבית הספר לרפואה וויתרת על המקום שלך?" שאלה קיטי.
את פיסת הרכילות הזאת לא שמעתי. מעניין שקיטי שמעה את זה, כי היא בילתה את רוב שעות היום על המיטה, עם השבועון הזה לקולנוע. היא קמה רק כדי להחליף תקליט בזמן שאני השקעתי זמן בלהכיר כמה מהשכנות שלנו כאן.
"לא הייתי יכולה להגיע לשם בתור רופאה," אמרה ג'ני. "הם אולי שולחים את הבחורים שלנו לשם כדי לבלום את הקומוניסטים, אבל בנות שחורות לא יכולות לצאת לטפל בהם. לא בתור רופאות. אז אני אצא בתור אחות."
"אני מצטערת," אמרה קיטי.
ג'ני חייכה. "תודה. הלוואי שהמשפחה שלי היתה מסכימה איתך."
"הם לא בעד מה שאת עושה?" שאלתי, וג'ני נענעה בראשה לשלילה.
"זה שאני מוותרת על הלימודים בבית הספר לרפואה כדי לצאת לווייטנאם? בתור אישה? לא, זה ממש לא משמח אותם. אני חושבת שאמא שלי שמחה שככה אני משחררת את אחי משירות קרבי, אבל אבא שלי כועס מאוד. יש לו כללים ברורים בקשר למה שנשים אמורות או לא אמורות לעשות, ואני מפרה פה כל אחד ואחד מהם."
"גבירותי," אמרה גברת מרגרט הייז, וכשהחדר לא שָׁקַט מהר מספיק היא כחכחה בגרונה חזק ואחר כך חייכה. "ערב טוב, בנות. אני מקווה שכולכן התמקמתן בלי בעיות."
נשמע קול מקהלה מהומהם של "כן, גברתי."
"אני גברת מרגרט הייז, ואתן יכולות לקרוא לי גברת הייז. החדר שלי הוא הראשון במעלה המדרגות. הדלת שלי פתוחה תמיד. אם יש לכן בעיה עם בית הספר. עם שותפות לחדר. תלמידות אחרות. רופאים..."
"אה, הרופאים יכולים לעשות לי בעיות," אמרה אחת הבנות מאחור, ועוררה גל של צחקוקים.
מבטה של גברת הייז פילח את הצחוק כסכין. "יש לנו כללים. הם ברורים מאוד. מוגדרים מאוד בעניין סטודנטיות לסיעוד שמתחברות עם רופאים. ובכל שנה מפרות סטודנטיות לסיעוד את הכללים האלה, ובנות, אתן הן מי שמשלמות את מחיר הפלירטוט עם רופא. אתן אלה שיושעו מהלימודים. ומי שיסבלו הם החלומות שלכן, הקריירה. הרופא ימשיך לעסוק בענייניו, ימצא סטודנטית חמודה אחרת לסיעוד להשתעשע איתה. הוא יהיה בסדר גמור, ואתן תהיו שוב בבית."
קיטי לידי נתקפה רעד.
"יש כאן בקמפוס הזה אלף בחורים. בנים בגילכן. אתן יכולות להסתכל, או..." גברת הייז מסרה לנו את המידע הזה כאילו הוא עשוי להציל את חיינו באחד הימים. תהיתי אם כדאי שארשום את הדברים. "...מוטב, שלא תסתכלו על איש מהם. תתרכזו בלימודים ונצלו את הזמן הזה. את שלוש השנים הקצרות האלה שלכן מחוץ לבית ההורים, ולפני שאתן מתחילות להקים בית משלכן ולראות מה אתן יכולות לעשות." היא הבזיקה אלינו חיוך חטוף, ולרגע ראיתי מתחת ליציבה שלה ולחזות חמורת הסבר משהו שכולו תקווה. לבנות שבקומה הזאת. היא היתה לגמרי בעדנו. יותר מכל אחד שפגשתי בחיי. "תראו למה אתן מסוגלות."
"תהיי לי בריאה," לחשה קיטי והביטה בי מזווית עינה. "את קנית את כל הקשקוש הזה."
"אתן עדיין לא אחיות," אמרה גברת מרגרט הייז. "אני אוהבת לחשוב עליכן, תלמידות השנה הראשונה, כעל 'בנות השמש'. כי גלום בכן כל כך הרבה פוטנציאל טהור, ותפקידכן הוא ללמוד ולזרוח באור עז ככל האפשר."
קיטי גלגלה את עיניה חזק כל כך, שיכולתי לשמוע את זה.
גברת מרגרט הייז חילקה מערכת שעות של הקורסים, ודף קשר עם השמות של כולן ומספרי החדרים, כך שלבנות בקומה ניתנה ההזדמנות להכיר זו את זו.
"יש המון סוזן ברשימה," אמרה קיטי. "חמש סוזן. זה ללא ספק שיא. אני חושבת שנוכל לקרוא להן סוזן א' וסוזן..."
"אולי תפסיקי כבר!" סיננתי מבין שיני.
"תפסיקו שתיכן!" לחשה ג'ני, ונעצה בנו מבט כעוס.
"בנות? אמרה גברת מרגרט הייז, "יש בעיה?"
"לא, גברתי," אמרתי ושיכלתי את רגלי בכיוון ההפוך משותפתי לחדר, נבוכה נוכח התפרצותי.
גברת הייז עברה לנושא של כללי השימוש בטלפון גיליון הרשמה גדול. הסלון שנועד לשימוש רק באירועים מיוחדים, בלי שום הסבר על סוג האירוע המדובר. מערכת התה שהיתה שם נועדה, כפי שהתברר, לתצוגה בלבד. שעות ביקור מחמש עד שש בימי חול לפני ארוחת הערב, ובשעות אחרי הצהריים בשבתות ובימי ראשון.
"לבנים לא תהיה בשום פנים ואופן ובלי יוצא מן הכלל דריסת רגל במעונות של הבנות. לא מעניין אותי אם זה אח או בן דוד או אבא. שום בנים. בכלל. וכן, אלה המעונות של האחיות הלא נשואות. אם את נשואה, אינך יכולה לגור כאן, גם אם את מתארסת, אינך יכולה לגור כאן. ואם את מוצאת את עצמך במצב עדין..." היא נתנה בכל אחת מהנוכחות מבט ממושך מעל משקפיה, כדי שאף לא אחת מאיתנו תחמיץ את המשמעות, "את תתבקשי לפרוש מסנט לוק. האם זה ברור?"
"אני רואה שהתנועה לשחרור האישה עדיין לא הגיעה לבית ספר סנט לוק," הפטירה קיטי.
ג'ני פלטה מגרונה קול שנשמע כמו הסכמה.
הטבעת שעל השרשרת שלי התחממה לפתע, והכרחתי את עצמי לא להניח את ידי על החזה. השרשרת היתה ארוכה דיה והטבעת היתה מוסתרת מתחת לחולצה.
היו כללים למקלחות ולכיבוי אורות ולרעש ולעישון, ועל פניו נוצר הרושם שהחלפתי בית קפדני אחד באחר. אבל סנט לוק, גם עם כל הכללים שבעולם, לא יהיה גרוע כמו בית החווה הישן בדרך וולף.
היו כאן אור. והתרגשות. ותקווה ולימודים. הייתי מישהי אחרת כאן. כבר יכולתי להרגיש את זה קורה.
בנות השמש.
אחרי ההדרכה נעלה גברת מרגרט הייז את הסלון והקבוצה התחלקה לשניים. חצי מהבנות רצו לטלפון והאחרות שמו פעמיהן לקפטריה.
ירח ספטמבר הגדול זרח מבעד לחלונות הגבוהים של המסדרונות ועל פני העשב הירוק הבוהק של לונגס מֵדו, בין בית הספר לסיעוד סנט לוק ופולהאם הול של גרינסבורו קולג'.
קיטי נעמדה לידי, בשקט ובפתאומיות כאלה שאני קפצתי מהפתעה.
"אני חושבת שאנחנו יחד בקורס אנטומיה, ותהיתי אם אוכל להשתמש בסיכומים שלך."
"עדיין לא התחלנו את הלימודים."
"אני יודעת, אבל אני גם יודעת במה אני טובה, ולרשום מה שנאמר בשיעור זה לא הצד החזק שלי."
"את באמת מאטלנטה?" היא נשמעה כפרית כמוני.
"די קרוב."
"קתרין..."
"קיטי."
"טוב. קיטי." נעצרתי במסדרון, הבנות שזרמו בכיוון הקפטריה עברו במהירות על פנינו. "אני לא בעד העתקות."
"שיתוף סיכומים עם חברה ללימודים לא נקרא להעתיק. אני פשוט..."
"לא," אמרתי ונענעתי בראשי לצורך הדגשה. בספר שלי זה היה קרוב מספיק להעתקה. "בשום אופן לא."
קיטי משכה בכתפיה והמשיכה ללכת, ונסחפה עם זרם הבנות האחרות.
במטבח חבורות של תלמידות השנה השנייה והשלישית נפגשו שוב לקפה, ואילו אנחנו בנות השנה הראשונה הסתדרנו בתור לאוכל.
"כימיה?" ג'ינג'ית יפה שעמדה מאחורי בתור עיינה במערכת השעות שלה. "אמא שלי אמרה לי שאני בכלל לא אצטרך את זה."
"לא תכננת ללכת לבית הספר לסיעוד?"
"לא. תכננתי להתחתן עם טומי טיילור!"
ג'ני שעמדה לפני לקחה צלחת והעבירה אותה הלאה.
ארוחת הערב כללה כריך של סטייק חזיר עם קערית סלט משלושה סוגים של שעועית ואבטיח.
הטברנה של שייקי, שהיתה בין המקום הזה לחווה, נודעה בסטייק החזיר שלה, סטייק ענקי, כך הם פרסמו, דק ומטוגן עד לפריכות. כריכי החזיר שלהם היו הארוחה החביבה עלי. טוד ואני הלכנו לשייקי'ס אחרי נשפי ריקודים בבית הספר, והורי לקחו אותי לשם ביום הולדתי. אני הלכתי לשם לבדי כדי לחגוג את היום שקיבלתי בו את מכתב הקבלה ללימודים בסנט לוק.
"בטס?" שאלה ג'ני.
"אני לא רעבה במיוחד," אמרתי והסתובבתי והלכתי.
- 4 -
בטי קיי
רוב השיעורים בשנת הלימודים הראשונה שלנו בבית הספר לסיעוד הועברו במחלקה למדעים בגרינסבורו קולג'. כימיה, ביולוגיה, סוציולוגיה, אנטומיה ופיזיולוגיה. רק את המקצועות הבסיסיים בסיעוד למדנו בבית החולים. הכיתות היו קטנות, עשרים בנות בכל אחת.
הכיתה לאנטומיה ופיזיולוגיה של מר קסלר היתה מלאת כרזות עם ציורים מפורטים של חלקי העין ומודלים גדולים מפלסטיק ומעץ של הלב ושל מערכת הנשימה. היו ארונות נעולים ומדפי עץ כהים עמוסי צנצנות של שלדי עכברים ומה שאולי היה גלגלי עיניים שצפו בנוזל.
ג'ני החליקה למושב שלי בשורה הראשונה וישבה לידי, וכמה מהבנות סביבנו לטשו לעברנו מבטים. אחת מהסוּזנות אפילו קמה והתרחקה.
"ראית אותו?" שאלה ג'ני ופתחה את המחברת שלה והוציאה עפרונות מהקלמר כאילו לא הבחינה כלל בסוזן.
"את מר קסלר?" נענעתי בראשי לשלילה.
"שמעתי שהוא טיפוס."
"מה זה אומר?"
"בטח לא משהו טוב."
הדלת מאחורי המכתבה נפתחה, וגבר עב כרס עם רעמת שיער לבן נכנס לחדר. הוא לגם בקול מספל הקפה שהחזיק כשניגש אל שולחנו, ובתוך כך גלש משפת הספל מעט מהנוזל וניתז ארצה. הוא פלט קללה בינו לבינו ואז פסע בצעד גדול מעל השלולית.
"גבירותי," הוא אמר אפילו בלי להביט בנו, "ברוכות הבאות לאנטומיה ולפיזיולוגיה."
שני תלמידי קולג' מטופחים, באימוניות כחולות כהות שסמל של מתאבקי גרינסבורו רקום בזהב בחזיתן, נכנסו אחריו ונעמדו מול הכיתה. כל הבנות בכיתה הזדקפו מעט במקומותיהן. גוון שישבה לידי בדקה את סיכות הראש התחובות מעל אוזניה.
"עכשיו," מר קסלר גיהק אל תוך אגרופו. "כמה מכן עברתן את הבחינה באנטומיה ופיזיולוגיה בבית הספר התיכון. כמה מכן לא. כמה מכן, ואתן יודעות מי," הוא אמר וסקר את החדר מעל עדשות משקפיו, "לא למדתן את זה בכלל. יכול להיות שאתן יושבות כאן עכשיו וחוות... איך אתם הצעירים קוראים לזה, התחרפנות?" הוא הזדקף ופלט אנחה, כאילו זה הכאיב. "אפילו אלה מכן שלמדו את הקורס הזה בבית הספר התיכון עלולות לפחד קצת. וזה מובן. אנחנו לא בבית ספר תיכון. זה גרינסבורו קולג', וכבר שנים אני מבקש מסנט לוק ומגרינסבורו לקבוע דרישת מינימום לקורס הזה, ושנים שהם מתעלמים ממני. אז יתכן שכולכן רועדות מפחד. ועם זה נתחיל לעבוד." הוא השתתק, כשאפר של סיגריה שנח על קדמת הסוודר הצהוב חרדל שלו הסיח את דעתו. הוא סילק אותו בידו.
תהיתי קצרות מהי דרישת המינימום להיגיינת סגל ההוראה.
"יהיה לנו היום מבחן הערכה," הוא אמר. רחש רם עבר בחלל החדר.
"בלי ציונים," הוסיף, והכתפיים שהתרוממו עד האוזניים נשמטו. בקושי.
הוא פתח מגירת עץ מתחת לכרסו ושלף מתוכה שני מרקרים עם פקקים שחורים. "כך זה יתבצע. נתחיל בעצמות. אני אציין שם של עצם ואם תדעו היכן ממוקמת העצם הזאת בגוף האדם תרשמו את זה."
"איפה?" השאלה החשדנית הגיעה מפינה בחדר. קיטי, בסוודר גולף שחור וכפתורי פעמון שבכל חיי ראיתי כמותם רק בשבועונים ובטלוויזיה.
כמו בתורם, שני המתאבקים חייכו, פשטו את הסווטשרטים שלהם והסירו את מכנסי האימונית.
הם היו צעירים ומאומנים והיו לבושים בבגדי היאבקות, כלומר היו עכשיו בעיקר עירומים. טוד היה מתאבק, ואפילו הגיע לתחרויות האליפות הארצית, ומכאן שהיתה לי היכרות מסוימת עם התלבושת. תיארתי לעצמי שכמה מבנות איווה האלה מכירות יותר ממתאבק אחד או שניים.
תלמידות שנת הלימודים הראשונה בבית הספר לסיעוד הסמיקו. כמה מהן צחקו. ג'ני נאנחה עמוקות.
"אתן תרשמו את שמות העצמות על קיפּ פיליפס, תשעים הקילו שלי. ואת השרירים על בריאן קייטר, שישים הקילו שלי. ובכן." הוא נטל פיסת נייר. "נתחיל בפלאנקס הדיסטאלי."
בחדר נפלה דממה. לא סתם שקט, אלא דממה שנפילת סיכה תישמע בה.
"אתן תהיו אחיות," הוא אמר. "זאת העבודה, גבירותי. הגוף הוא העבודה. ושני הגופים האלה עשויים להיות שני הבריאים האחרונים שתראו במהלך הלימודים. ואם אתן פוחדות או נבוכות מדי, או... אינני יודע... צנועות..." הוא אמר את זה כאילו מדובר בקללה, כאילו לא דחפו לנו למוח כמעט כל רגע מחיינו שעלינו להיות צנועות. יידרש לנו רגע להסתגל לדרישות חדשות. לכללים חדשים. "אם כך הדבר, כדאי שתשקלו שוב לימודים בבית ספר לסיעוד."
אבל הוא צדק. הגוף היה העבודה.
קמתי. "אני אעשה את זה."
המתח נפלט מהחדר כמו בלון שהתפוצץ. טוד צדק, הכול נהיה קצת יותר קל לאחר שמישהו עשה את הצעד הראשון.
מר קסלר הושיט לי את המרקר, לקחתי אותו ממנו וניגשתי אל תשעים הקילו.
"אל תתביישי, חמודה," הוא אמר בחיוך זחוח.
"מה אמרתי קודם, קיפּ?" שאל מר קסלר. והחיוך נמחק מפניו של קיפּ.
"שום דיבורים."
"נכון. שום דיבורים. אחרי השיעור אתה תעלה בריצה את כל המדרגות."
קיפּ פלט נשיפה ונתן בי מבט כאילו זה באשמתי. הסרתי את הפקק השחור מהמרקר העבה, והריח הציף מיד את עיני בדמעות.
"אז קדימה...?" מר קסלר עבר על הניירות שעל שולחנו, כאילו לא מצא את רשימת התלמידות. "מה שמך?"
"בטי קיי אלן."
"טוב, בטי קיי, עכשיו תעשי כמיטב יכולתך."
אולי זה היה בגלל החיוך הזחוח על פניו של קיפּ או בגלל האפר על הסוודר הישן והמדובלל של מר קסלר, ואולי מפני שזה היה השיעור הראשון שלי בקורס, ביום הראשון שלי ללימודים, ואני פשוט רציתי להתחיל ברגל ימין.
"איזה פלאנקס?" שאלתי.
"הדיסטאלי."
"כן, אבל איזה?" הרמתי את ידו של קיפּ, התעלמתי מהחום שנבע ממנה, ומהעור המסוקס בבסיסה של כל אצבע, וסימנתי ב X קטן את קצות אצבעותיו. "אגודל. אצבע. אמה או קמיצה?"
הבנות שליד שולחנותיהן הביטו בי בפיות פעורים, חוץ מג'ני, שהיתה כולה חיוכים. וקיטי, שנראתה כאילו אכלה לימון.
"מה שמך, שוב?" שאל מר קסלר.
"בטי קיי אלן."
כשעברתי ליד שולחנו בדרך חזרה אל מקומי, ראיתי אותו מציין דבר מה ליד שמי ברשימת התלמידות.
השעה היתה תשע בערב כשחזרתי לחדר. ארוחת הערב היתה קציץ בשר וסלט ג'לי ומחית תפוחי אדמה שנאלצתי להודות שהיתה טעימה יותר מזו של אמי. הגבלתי את המנה שלי לחצי כף הגשה, והרגשתי שאני צדיקה גמורה.
אך רעבה.
ג'ני ואני ישבנו יחד והתנצלתי שנעלמתי לה אתמול בערב.
"לא חשבתי שאני מתגעגעת הביתה," אמרתי.
"אני התעוררתי הבוקר וחסר לי הקול של אמא שלי ואחי מדברים על כוס קפה במטבח." ג'ני משכה בכתפיה. "אני מניחה שבשלב מסוים כל אחת מאיתנו תחווה את זה."
העוצר החל בעשר, כך שלכולנו היתה שעה חופשית. לתדהמתי כמה מהבנות מיהרו שוב החוצה לאחר שפידרו מחדש את אפן כדי לראות מה יש לאגודת הסטודנטים להציע. האגף של אגודת הסטודנטים היה עכשיו בתהליך של שיפוץ, והזמני מוקם ליד הקפטריה של גרינסבורו. הם קראו לזה ה"טאבּ".
"אנחנו הולכות לקנות לנו מילקשייק," אמרה גוון כשהן עברו על פנינו במרוצה. "שמענו שאצלם הוא הכי טוב."
האדרנלין של היום התפוגג לו כמו שפתון בסופו של דייט, ואני הייתי הרוגה מעייפות. כל מה שרציתי היה קצת שקט ושלווה בחדר. ולא עניין אותי בכלל כמה טעים המילקשייק שיש שם.
המסדרון שבקומה השנייה הדיף ניחוח קלוש של עשן סיגריות, ותהיתי מי אמיצה דיה להמרות כבר עכשיו את פיה של גברת הייז. הריח הלך והתחזק ככל שהתקדמתי עד שנהיה ברור להכאיב מי הוא האמיץ דיו לעשות זאת.
"את תסבכי אותנו בצרות," אמרתי כשפתחתי את הדלת ומצאתי את קיטי יושבת על אדן החלון.
היא נשפה שובל ארוך של עשן אל מעבר לכתפה, בכיוון הכללי של החלון הפתוח שמאחוריה, ומשכה בכתפיה.
"את תהיי בסדר, אני בטוחה. אני זאת עם הסיגריה ביד. אלא אם כן..." היא הציעה סיגריית קנט מהחפיסה ואני נענעתי בראשי.
"הכללים היו ברורים."
"נכון. הם היו." קיטי נשפה עיגול מושלם של עשן ונראתה כמי שכבר הספיקה להשתעמם מהתחביב הזה של הפרת כללים.
הקרנתי מורת רוח רבה ככל שיכולתי בלי להוסיף עוד דבר, והנחתי את הספרים שלי על המיטה. חלצתי את הנעליים בבעיטה, ואחר כך, אחרי היום הארוך וגם כי איזו סיבה היתה באמת לדבוק בצניעות בחדר הזה של הפרת כללים בוטה, שחררתי את הקרסים של חזיית התחרה מסטרץ' (שלא היה בה בעצם סטרץ' רב) ושחררתי את עצמי ממנה דרך שרוול החולצה.
נשמתי לרווחה, פשוטו כמשמעו.
מאחורי קיטי צחקה. כשהתעוררתי הבוקר היא לא היתה בחדר, המיטה שלה נראתה כאילו איש לא ישן בה, ואני הייתי סקרנית מאוד לדעת מה הקים אותה בשעה מוקדמת כל כך. אבל לא היתה לי שום כוונה לשאול אותה.
"חשבתי שאולי הלכת לטאבּ עם הבנות האחרות," אמרתי במקום זאת.
"זה לא ממש הקטע שלי." איזה שעמום, אמרו פניה.
היא שאפה עוד שאיפה אחרונה ואחר כך הכניסה את הסיגריה לבקבוק קולה מזכוכית, והניחה אותו ליד רגליה היחפות שאצבעותיהן נצבעו באדום עז. היא השאירה את החלון פתוח, וערב ספטמבר הזדחל פנימה וצינן את החדר. הרדיאטורים היו מכוונים לעוצמת חום גבוהה מדי, והדרך היחידה למנוע מהחדרים להיהפך לסאונה היתה להשאיר את החלונות פתוחים.
"את כבר מכינה שיעורים?" היא שאלה כשהתיישבתי על המיטה שלי ופתחתי את היומן. "את באמת אכלת את הקטע הזה של בנות השמש, נכון?"
"אני רק רושמת את מה שקרה היום."
"משהו כמו יומן כזה?" היא שאלה כאילו ראתה אותי מוציאה בובה מתחת לכר שלי.
"אני רוצה לזכור מה קרה ואיך בדיוק הרגשתי. אין בזה שום דבר ילדותי." פעם שאלתי את אמי איך היא הרגישה ביום החתונה שלה והיא ענתה, אני מניחה שזה היה סתם עוד יום. וזה נשמע לי לא בסדר. רציתי ימים גדולים עם רגשות גדולים ורציתי לזכור את כולם.
וכן, אז אני הייתי דווקא בעד הקטע הזה של בנות השמש.
קיטי שילבה את ידיה סביב ברכיה ובהתה אל מחוץ לחלון. בסוודר הגולף שלה ובמכנסיים המתרחבים היא נראתה כמו ביטניקית ניו יורקית.
"משהו באמת הטריד אותי היום, כל היום," היא אמרה.
"כן?"
"הם רוצים שניכשל."
נשאתי את מבטי. "למה את חושבת ככה?"
"מר קסלר עם מופע העירום הזה שלו..."
"זה עבד," אמרתי. אני ניגשתי אליהם לא פחות מעשרים פעם, ובכל פעם קיפּ ובריאן צומצמו מעט לרמה של שרירים ועצמות שאני רושמת להם על העור.
הם היו, בסופו של דבר, רק גוף.
קיטי אמרה בלעג, "חיכיתי שהוא יגיד אשכים, רק כדי לראות מי תתעלף."
השפלתי מבט אל היומן שלי והרגשתי שהלחיים שלי בוערות.
"אני לא חושבת שהם רוצים שנפרוש," אמרתי. "הם פשוט רוצים שנהיה מוכנות."
"את יודעת כמה סטודנטיות שנה ראשונה לסיעוד יש בסנט לוק? כמה בנות שמש?"
"לא."
"שישים ושמונה. ואת יודעת כמה סיימו את הלימודים בשנה שעברה?"
ידעתי, והנתונים היו לטובתנו, אבל בקושי. "זאת תוכנית לימודים קשה. חשבת שזה יהיה קל?"
"פחות מארבעים. עשרים וחמש בנות יפרשו בשלוש השנים הבאות."
"זה המון," הסכמתי.
"אבל זאת לא תהיה את, נכון?" שאלה קיטי בחיוך עוקצני, כאילו ניסתה לקרוא לי מרובעת בלי להגיד את המילה.
"לא," אמרתי, מסרבת להיות במבוכה. "זאת לא תהיה אני."
קיטי קמה וניגשה אל שולחן הכתיבה. היא משכה את השרשרת של המנורה, ושלולית זהובה של אור הציפה את מכונת התפירה שלה.
"אחות, מורה או אשת איש, וזהו. אלה הן האפשרויות שלנו," היא אמרה, ואני הרגשתי את התסכול שלה מצדו האחר של החדר. זה היה אותו תסכול שהיה גם לי, אף שאני לא ביטאתי אותו במילים האלה. חשבתי על ג'ני, שחלמה להיות רופאה, והעולם בכל זאת קשר נגדה כדי שתהיה אחות. "ומה אם האפשרויות האלה לא יתאימו לנו? או אם נחרבן על כולן? מה יקרה לנו אז?"
"עבר רק יום אחד," אמרתי.
"אני לא יכולה לחזור לאטלנטה," אמרה קיטי והוציאה עוד סיגריה מהחפיסה. "אני פשוט לא יכולה."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השלישי מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
בנות השמש / מולי פיידר
מאנגלית: צילה אלעזר
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
