אנדריאה שוורץ מכוונת את השעון המעורר בסלולרי לאחת ורבע, השעה שבו תעצור הכל ותמריא לעבר בית הספר של הילדים לני (תשע וחצי) וגידי (שש). "נו", היא מאיצה בי, "איך את לא שואלת איך זה להיות אשתו של ליאור אשכנזי?"
אוקיי, איך זה להיות אשתו של ליאור אשכנזי?
"אני מתה עליו. בשבילי זו גם הייתה סגירת מעגל. שיחקתי איתו בפעם הראשונה בחיי שעליתי לבמה, בהצגה 'תקלה קלה' בבית ליסין. הייתי אז בת 29, ישר אחרי הלימודים ביורם לוינשטיין, והוא כבר היה אז וואו, אחרי 'חתונה מאוחרת'. איזה חתיך".
נו, נו?
"מה 'נו'. ליאור היה בשבילי כמו האח הגדול שאין לי. אני בת יחידה. הוא היה מלא חן, הכיר לי את כל הצוות בוואן. בגלל שההצגה הייתה שלאגר, נסענו בכל הארץ וצחקנו בלי סוף. אני אוהבת את זה שהוא כאילו לא לוקח את העבודה שלו יותר מדי ברצינות. גם אני כזאת. ברור שיש לי הרבה כבוד לתיאטרון, אבל אני יוצאת לעבודה כדי לעשות כיף לאנשים, אולי לגרום להם לחשוב. אני לא מנתחת מוח שמצילה נפשות".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שוורץ ואשכנזי נפגשו שוב ב"בוגד", סדרת הדרמה הממכרת של HOT (ימי חמישי בשעה 20:15 ב־HOT3, ב־HOT VOD וב־Next TV), שם היא מגלמת את שחר, אשתו של סוכן השב"כ ג'ורג'י (אשכנזי) שפרש מהשירות כשנפצע והתעוור, ומוזעק לחקירת מטוס שנעלם. בין הנעדרים: אשתו ושני ילדיו. "כל החצי הראשון של הסדרה עוסק בחקירה, ורק באמצע מתחיל קו עלילה מקביל, של מה קורה בטיסה, באוויר. צילמנו במטוס אמיתי, 50 ניצבים, כולם עם מסכות קורונה וברגע שצועקים 'אקשן' מורידים את המסכות לדקה. חוויה מטורפת".
בחיים עצמם, לעומת זאת, היא ויתרה לפני כשלוש שנים על שם המשפחה ארצי, שהוסיפה לשלה אחרי הנישואים לבן ארצי, מוזיקאי ובנו של שלמה ארצי. "היום אני רק שוורץ, מזל ששמרתי את שם המשפחה המקורי שלי, שיישאר איתי עד לנשימה האחרונה. בן ואני חילונים, עשינו טקס יהודי מקסים עם רב רפורמי ולא נרשמנו ברבנות. רק הלכתי למשרד הפנים והוספתי 'ארצי' כי מתחת לחופה כבר הייתי בחודש הרביעי ורציתי להיקרא כמו הילדים. בתעודת הזהות נשארתי רווקה פלוס שניים. אפילו לא גרושה".
בגיל 42 היא לא פוחדת מקמטי צחוק והבעה. "הגיל שלי גורם לי להרגיש הרבה יותר שווה. בבית השני שלי, הקאמרי, יש לי חברים מדהימים בני 30 כמו השחקנית ג'וי ריגר, ואני כל הזמן אומרת להם, 'בגילכם לא הייתי כזאת חכמה ורגישה'. כנראה שאני לייט־בלומר. עובדה, את 'בוגד' קיבלתי בלי שום אודישן. הבמאי אסף פולונסקי בא לראות את 'קרוב יותר', שבה אני משחקת עם עוז זהבי ואנסטסיה פיין שכבר לוהקו לסדרה. למחרת קיבלתי טלפון מהסוכנות של פרי כפרי, 'הוא רוצה אותך'. אני מרגישה שבעשור שבין 30 ל־40 עשיתי התפתחות רוחנית גדולה. אולי היום אני נראית פחות טוב, אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב כבן אדם וגם כשחקנית. ואם זה המצב הנוכחי, מי יודע מה יקרה לתודעה שלי בגיל 50, הרי אין לה תאריך תפוגה".
סליחה, אבל את נראית מעולה.
"עד לפרידה הייתי מה־זה רזה. בפרידה, ובקורונה שהתחילה ישר אחריה, עליתי לפחות שבעה ק"ג, אני מתה על אוכל, וחטפתי נשירת שיער מטורפת, אבל גם זה כבר מאחוריי. אני מסתכלת קדימה. הלב שלי כמעט מתפוצץ מכמות האהבה שיש בו ומהרצון שלי לתת ולקבל. יש לי פרפרים בבטן מעצם המחשבה על האהבה הבאה שתגיע בקרוב, שאולי היא כבר בדרך, איזה כיף שזה יהיה!"
ומה לגבי מה שהיה?
"תראי", היא מרצינה, "בן ואני היינו עשר שנים ביחד. עשור שבו אנשים משתנים, מתפתחים, עוברים משברים. במצב כזה יש שלוש אפשרויות: או שאתה צולח את המשבר, או שאתה חי בתוך משבר או שאתה נפרד. אנחנו הלכנו על האופציה השלישית. גם היום, שלוש שנים וחצי אחרי הפרידה, זה עדיין כואב ולא נראה לי שאי פעם זה יפסיק לכאוב. לדעתי, מי שלא עבר פרידה עם ילדים לא יכול להבין עד כמה זה קשה. זה החלום ושברו".
"אני מתגעגעת לתחושת המשפחתיות, אהבתי אותה, אני מאוד מחוברת אליהם. אבל בן ואני עוד לא במצב של ארוחות ערב משותפות, גם לא בחגים. פעמיים בחודש, כשהילדים אצלו, הוא לוקח אותם לסבא"
החלום שלה היה משפחה גדולה. "חמישה־שישה ילדים, טיולים, בישולים ומוזיקה. ככה ראיתי אותנו. אני עדיין חיה את העצב על פירוק המשפחה. ברור שזה כישלון שלנו, אולי עדיף שאדבר רק בשמי. זה כישלון שלי. ולא שלא נלחמתי. הלכתי גם לטיפול פרטני וגם לטיפול זוגי. הופתעתי מההחלטה שלנו להיפרד. לא חשבתי שנגיע לשם".
מי יזם את הפרידה?
"זה הגיע משנינו. אני לא מתחרטת, אבל כואבת. שני הרגשות האלה מתקיימים בי במקביל. בנקודת הזמן ההיא לא יכולנו שלא להיפרד, אבל זה לא אומר שהפרדת הכוחות תלווה אותנו בעתיד. בקיץ טסתי ללונדון עם הילדים ועם אמא שלי. היינו רביעייה והיה ממש כיף, אבל בחלומות שלי על טיול משפחתי הופיע הרכב אחר. אולי בהמשך נוכל גם לטוס ביחד לחופשה, צריך לחשוב על זה, כי הילדים עלולים להתבלבל. הם גם רואים אותנו מתחבקים".
אתם עדיין מתחבקים?
"טפו־טפו, היום היחסים בינינו הרבה יותר מבסדר. כל הסבתות, מכל העדות, צדקו כשאמרו 'צריך לדעת ממי להתגרש'. מכל כיוון אני שומעת סיפורי אמא'לה. מצד שני, אני לא מאמינה שאפשר להיפרד ולהפוך, בתוך דקה, לחברים הכי טובים בעולם. זה תהליך, יש פצעים, לוקח זמן לנקות את הכאב, לפוגג את הכעסים, אבל יש לנו מטרה משותפת - לעשות הכל כדי שלילדים שלנו יהיה הכי טוב בעולם".
מה אמרתם לשני הבנים כשזימנתם אותם לסלון?
"הם היו אז ממש קטנים, בני שלוש ושש. הפסיכולוגית שהתייעצנו איתה המליצה על נוסח פשוט וקצר. 'אמא ואבא מאוד אוהבים אתכם, אבל בזמן האחרון הם לא כל כך מסתדרים ולכן יהיו לכם שני בתים'. גם הם עברו תהליך והבשילו בתוכו. אין לי ספק שהעובדה שהם שניים מקילה עליהם מאוד. הם עוברים מבית לבית כיחידה אחת, ובקורונה הפכו אפילו לעוד יותר מחוברים. עכשיו הם מתראים גם בבית הספר. בהפסקות, הגדול קופץ לכיתה של הקטן. כפרה עליהם", היא מתמוגגת.
לני, תלמיד כיתה ד', כיכב בטקס פתיחת שנת הלימודים. "הוא ארצי־ארצי. גיטריסט, מתופף וגם שר. יש לו את זה. בעמידה ובתנועות רואים את האטיטיוד שהוא ירש. גידי, שהתחיל כיתה א', פחות במוזיקה. הראש שלו בכדורסל והוא אוהב חשבון, למרות שבדירה שלי יש פסנתר ונדמה לי שלאחרונה הוא פוזל אליו. אני מנסה להבין איך זה שהוא עוד לא מנגן. יכול להיות שזה מפני שאחיו הגדול כבר מופיע?"
ומה אומרים השכנים שלך כשלני ארצי מתחיל לתופף?
"תופים זה רק בחדר האקוסטי בבית של אבא שלו. אצלי, כשהוא שר עם הגיטרה, השכנים נהנים".
היא שוכרת דירה בנווה שרת, מרחק שלוש דקות הליכה מהבית של האקס בצהלה. "גרנו בבית שבו בן נולד וגדל, אז הייתי צריכה למצוא את המקום שבו אפתח דף חדש. בלילה הראשון שלי שם הדירה הייתה לגמרי ריקה חוץ מספה אחת בסלון, של הדיירים הקודמים. נשכבתי עליה ולאט־לאט הדלת נפתחה וחברים טובים שלי באו להיות איתי. זו הביאה קציצות מארוחת הערב וזה הביא מרק. לני וגידי נשארו אצל בן במשך יומיים. רציתי שהם יבואו לדירה רק כשהיא תשדר להם תחושה של בית. החברים שבאו לעודד התיישבו על הרצפה או על כיסאות פלסטיק, ונפלו מהם מרוב צחוקים".
בלילה הראשון שלך לבד צחקת?
"מלא. וגם בכיתי מלא. אם מישהו היה מצלם אותנו מהצד, זה היה כמו סרט לא נורמלי ששמו 'ניחום אבלים' או 'השבעה הכי מופרעת'. לילה שלעולם לא אשכח".
את מתגעגעת לארוחות חג משותפות עם משפחת ארצי לדורותיה?
"אני מתגעגעת לתחושת המשפחתיות, אהבתי אותה, אני גם מאוד מחוברת אליהם. אבל בן ואני עוד לא במצב של ארוחות ערב משותפות, גם לא בחגים. פעמיים בחודש, כשהילדים אצלו, הוא לוקח אותם לסבא. שירי, אחותו של בן, הביאה לי את הספר החדש שלה, 'סיפורים מן הפרידה'. היא ובעלה, יפתח קליין, נפרדו לשנה וחזרו. עוד לא הספקתי לקרוא, אבל אני שמחה בשבילה ובשבילם".
ומה את עושה בשישי בערב, כשהילדים אצל אבא וסבא?
"יש לי שלוש קבוצות של חברים: מהבית בנתניה, עוד כשהמורה רצתה להדביק לי שם עברי, עדי, והתעקשתי להישאר אנדריאה, מהמקצוע ומהשכונה, חברויות שנוצרו דרך הילדים. מהיום שבו התחלנו להתנהל במשמורת משותפת לא הייתי שישי אחד לבד. פחדתי. או שהלכתי לחברים או שאירחתי. היום, בשישי, כשהילדים לא בבית, אני כבר מסוגלת להיות לבד בבית ולהרגיש מלאה. אני חייבת גם מהומה וגם דממה. גם על הפרידה בישרתי להורים שלי במסעדה הכי סואנת בעיר. הרעש מקל עליי לבכות בשקט".
3 צפייה בגלריה
''אולי היום אני נראית פחות טוב, אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב''. אנדריאה שוורץ
(צילום: רונן פדידה)
יש נשים שמוצאות יתרונות במשמורת המשותפת, שמאפשרת להן גם זמן לעצמן.
"אני לא שם. לא ילדתי את שני הילדים המדהימים שלי כדי לבלות איתם רק חצי מהשבוע. זה נחמד מאוד לצאת לחופשה רומנטית בלי הילדים, בתנאי שזה נעשה מבחירה. כשהסידור הזה נכפה עלייך זה לא כיף".
חזרת לשוק?
"ממש לא. אפליקציות זה לא בשבילי. בשלוש שנים וחצי הייתי בשלושה דייטים, עם כל דייט רק פעם אחת. אין לי רשימת מכולת ואני לא יודעת אם אתאהב בגרוש או אלמן עם ילדים או ברווק שירצה ילד משותף. זה יהיה אחלה בונוס. אם יהיה לי עוד ילד מאהבה ומזוגיות טובה זה יהיה מדהים. ואם זה לא יקרה, אז תודה לאל שיש לי שניים. בואי, להיות בת יחידה זה הכי..." היא מוסיפה קללה רומנית. "הלב שלי פתוח. אני יוצאת הרבה ואני גם שואלת, 'יש לך מישהו להכיר לי?'"
מבחינה כלכלית היא עדיין לא מאוזנת. "יותר קל בשניים, ממשכורת של שחקנית תיאטרון לא גומרים את החודש. מצד שני, אי־אפשר כבר להתלונן, אחרי שבקורונה הקאמרי נסגר ל־15 חודשים ולא היה לי ממה לחיות".
עכשיו היא משחקת ברמנית צרפתייה בהצגה חדשה, "פיקוח נפש" (כתב תומר רוזנמן וביימה הדר גלרון) והעתיקה לבמה את ההצגה "גרושים" שכתב גור קורן בתקופת הסגרים. שוורץ והשחקן שוהם שיינר העלו אותה בבתים של אנשים, גגות וגינות, מול קהל של עד 20 איש. "אני מאוד אוהבת את המחזה האינטימי הזה, והעובדה שהופענו איתו בדירות ובמרפסות הפכה אותי לשחקנית יותר טובה. פתאום הקהל הוא לא בועה שחורה. הוא מריח את הקרביים שאני מוציאה. ואני לא שחקנית על הבמה. אני שותה איתם יין בתור אנדריאה, בת 42, רווקה־גרושה פלוס שניים, שמחפשת אהבה, כמותם".
