רמה בורשטיין לא ניסתה להגיד שום דבר על החברה החרדית, היא בכלל רצתה לדבר על תשוקה. אמנם העלילה של הדרמה החדשה שלה, "ריקוד האש", מתרחשת בחצר חסידית, עם פאות, מטפחות, מאבק ירושה בין אדמו"רים וחוקי הקהילה, אבל בורשטיין מגיעה מתוך שאלות של הלב. "הדבר שהכי מעניין אותי זה התשוקה מול הסיפוק. אם היינו צריכות לבחור: מה לעשות עם תשוקה? לא להרגיש אותה זה למות. להרגיש אותה בעוצמה זה להישרף. בסוף אני כל הזמן משתוקקת. וגם אם יש סיפוק – אני אשתוקק למשהו חדש, כי הסיפוק רק מכבה את התשוקה. בסוף אנחנו לא יודעים איך להשתוקק. זה מרחב מסוכן. לשם רציתי להיכנס. צריך ללמוד איך להתנהל – איך לחיות עם זה בלי להישרף. אחרת אלו חיים מאוד משעממים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הביוגרפיה של רמה בורשטיין היא ההפך הגמור משיעמום. היא גדלה במשפחה חילונית לאב ימאי ולאמא שחקנית וזמרת, חזרה בתשובה במהלך מסחרר, החלה ליצור בגיל 42 כאישה חרדית והפכה לסמל כשנגעה במיינסטרים דווקא ביצירות שמגיעות מעומק המגזר, הסרטים "למלא את החלל" ו"לעבור את הקיר". מבחינתה התשוקה היא הבסיס להכל. התשוקה היא שגרמה לה לחזור בתשובה, התשוקה היא המנוע שלה ליצירה, התשוקה היא השאלה הגדולה של הדור, שרוצה לעלות על גדותיו, להרגיש בעוצמה, להתמסר. התשוקה היא גם הסכנה.
קטע מתוך "ריקוד האש"
(קרדיט: באדיבות yes)
את הסדרה החדשה שלה, "ריקוד האש" (ימי ראשון ב-yes וב-STINGTV), כתבה על "רבי של נשים" (יהודה לוי), כזה שעולות אליו לרגל נערות ונשים שבורות ואומללות, ובדרכו המתוחכמת הוא בונה בהן קומה. זה לא עוד כת, הכל לפי החוק, הכלים לא נשברים, אבל ברור שכל הדמויות הולכות על הקווים. גם נתן, הרב הכריזמטי שמכור לתשומת לב ולאהבה, וגם פייגי (מיה עברין) האומללה והאובדנית שהופכת לאישה חזקה, משחקים עם האש. "הלוקיישן שלי זה הלב של האדם", אומרת רמה, "שם ההתרחשות. כל השאר זה תפאורה. ברור שיש פה סיפור בינלאומי, אוניברסלי. תחליפי את הרב בפסיכולוג, בבוס, במרצה נערץ. התופעה הזאת היא חלק מהחיים של כולם. האפשרות לפגוש אדם חזק שמזיז אותך מא' ל־ב'. לי זה קרה. שפגשתי אדם שנתן לי להבין משהו בצורה עמוקה באופן חזק מאוד. אני מוכנה למות בשביל אדם כזה. מי שמזיז אותך בנפש, את מוכנה למות בשבילו".
ויש לך היום מישהו כזה?
"היום זה בעלי".
בורשטיין נשואה פעם שנייה. לפי שנתיים התגרשה אחרי נישואים ארוכים. לפני שנה נישאה שוב. שבריריות הנישואים נוכחת בעוצמה לאורכה של הסדרה. "לא חשבתי שזה יקרה לי. חשבתי על עצמי שאני לא מהמתגרשים. אני מאמינה בנישואים באש ובמים. אבל האמת היא שאנחנו חיים בזמנים לא רגילים. אנחנו עומדים בניסיונות מאוד משונים. הייתי במקום מסוים ועפתי למקום אחר. האם הרגשתי שעשיתי דרך? לא. האם הרגשתי שאני מבינה איך הגעתי לשם? ממש לא".
רמה מזהה את התנודתיות הזאת, ההתמסרות בין קצוות, גם בחיים האישיים ובתהליך התשובה. "חזרה בתשובה זה תהליך לא סביר בשום צורה ואופן", היא צוחקת, "בשבת אחת הייתי חילונית גמורה ובשבת שאחריה שמרתי שבת באופן מוחלט ומאז לא חיללתי שבת שנים ארוכות. זו תנועה מטורללת, אבל היא הגיונית בדור שלנו. בגירושים זה היה אותו דבר. זה לא שחייתי עם אדם וזה התפורר לאט-לאט, אני מרגישה שנבעטתי החוצה. זה סיפור הדור".
"הדור" הוא הכוכב בשיחה שלנו. רמה מנסה לאפיין את הזרמים התת-קרקעיים שמניעים אותנו בתקופה הנוכחית. מבחינתה הטרלול, עוד מילה אהובה, זה חלק מתהליך של גאולה. "אנחנו חיים בתקופה שבה הכל כל הזמן נשאל, כל דבר מוטל בספק. אני אדם מאוד שואל ולכן חזרתי בתשובה, ותהיתי כמה אני מוכנה להתחיל לחשוב מחדש. הייתי נשואה 24 שנה, וגירושים לא היו אופציה – גם חברתית וגם רוחנית. בסוף הבנתי שאלוקים מטלטל ושומט אותנו, הוא מבקש אותנו ממקומות חדשים. אני מאמינה בנישואים, באהבה, במחויבות. אבל יש רגע מסוים שדבר מסתיים. אני אדם בוער, אני לא יכולה לחיות אחרת, וזה תמיד נמדד מול החוקים של ה', מול השאלה כמה אני מוכנה להחזיק חזק וכמה אני מבינה שאני צריכה להיות חופשייה".
בורשטיין חיה היום עם בן זוגה בפרדס חנה, אחרי שנים ארוכות בתל-אביב. היא לא מרבה לספר עליו, חוץ מזה שהוא בעצם אח של חבר ילדות שלה, שעשה מסע משלו מעולם התשובה. אחרי 40 שנה דרכיהם הצטלבו שוב. "חייתי בתל-אביב 30 שנה באותו רחוב, המקום זורם בדמי. אבל יש רגע שזה מסתיים. לתל-אביב אין יותר כוח עליי. כשאני מתקרבת אליה, לא בא לי. העיר נגמרה לי. היא פתאום נראית לי צרה, מלוכלכת, צפופה. הגענו לפרדס חנה כי היא באמצע הדרך בין תל-אביב לגליל – שם בעלי עובד. יש לנו פה חברים, אבל אנחנו לא בסצנה של האמנים. אין לי זמן לזה".
בקהילה החרדית שיצרה בורשטיין בסדרה כמעט שאין ילדים קטנים, כלים חד-פעמיים או עוני. כל סממן מקומי הופך ללא רלוונטי. למעשה, קשה אפילו לנחש באיזו מדינה מצולמת הסדרה, שהכל בה מעוצב להפליא. עיצוב ששומר על אסתטיקה מרוחקת, לא מכאן. בורשטיין מתפרצת למסך הקטן עם מטרה ברורה: לספר לצופים שלה אגדה. אגדה שיכולה לקרות להם, אם יסכימו להסתכל פנימה.
באחת הסצנות החריגות בסדרה, הגיבורה שוב נשלחת לשידוך ומסרבת לו. הרב נתן מספר לה סיפור מטריד. אגדה על נערה שלקראת בגרותה מגלים לה סוד: במרתף ביתה יש בובה בדמות גבר והיא מלאת חורים. אמא שלה מסבירה לה שנשים לא אוהבות גברים, ולכן בשביל להתחתן איתם הן חייבות קודם כל להחליש אותם, ואז לחסל אותם.
זה לא דימוי קצת דרמטי?
"אני מרגישה שהסיפור הזה אמיתי". אומרת בורשטיין, בוררת מילים. "אנחנו, הנשים, לא אוהבות בנים ובצדק. אם הגבר הוא פוגעני, איך אפשר להתמסר? אישה, בהגדרה שלה היא מתמסרת, אחרת היא מאבדת את הכוח. אבל אנחנו מצולקות. נשים חוששות שייפגעו, וגם לגברים יש מודל גברי בעייתי. צריך פה תיקון".
"אני כבר לא קוראת לעצמי חרדית. אני מחפשת את ה', אני שומרת תורה ומצוות, מחפשת את הקשר עם ריבונו, אבל כבר לא משויכת לאף אחד. אנשים שהכי החזקתי מהם היטרללו, גיליתי שמשהו אחר מנהל אותם, הבנתי כמה קשה למצוא תורה נקייה"
השתיקה עומדת בינינו. רמה גם שואלת וגם עונה: "האם יש לי אמון בגברים? זה לא דבר פשוט. האם יש לי אמון בגברים יותר נקביים? יכול להיות. גברים מחייכים חיוך מתוק, אבל הם רוצים לפגוע בך. יש פה מתח. בסוף הכל זו תנועה בנפש, כי בתקופה שלנו גברים הם לא גברים ונשים הן לא נשים וקשה להגדיר. הכל התבלבל. מה המהות של האישה? למה היא באה? מה הקטע שלה? זו שאלה שכאילו אסור לשאול בעולם הנאור. אבל אני יודעת שאני לא גבר, ואני רוצה לדעת מה מפעיל אותי. אני שונה מגבר בוודאות – אז למה שאני לא אשאל מי אני?"
אז מהי המהות של האישה?
"מהות האישה היא לעורר. לעורר זה גם לערער. היא מעוררת את בעלה, את ילדיה, את החברות שלה, את הוריה. גם אותי נשים הן המעוררות".
זו גישה מאוד מהותנית.
"אני לא מתעסקת עם פמיניזם אלא עם נשיות. היכולות של נשים הן יוצאות מן הכלל, אבל הן מתמוססות כי אנחנו מתמקדות ברעשים אחרים. יש לנו תנועה חודשית שאנחנו מתכחשות לה. אולי לפמיניסטיות יהיה קשה עם הבירור הזה, ובאמת לצערי במועדון הזה אין מספיק חברות. יותר מדי שנים אנחנו בתודעה לא נשית".
בסדרה ההתמסרות הנשית מאוד נוכחת. זה פתח קל לניצול ולאלימות.
"הסכנה וההתמסרות הולכות יד ביד. אני אמנם פסיכית, אבל אני כן מעבדה למשהו שקורה בעולם. אם אני אמיצה ואני אומרת שהמהות הגברית כרגע מאיימת על קיומי, אולי אני אתחיל לשנות ולהשתנות. אולי אני אשאף לזוגיות יותר עמוקה".
רמה בעולמות עליונים. שקועה בחסידות, במצוות, בעבודת אלוהים שלה, אבל כבר לא מזדהה עם הזיהוי הסוציולוגי. "אני כבר לא קוראת לעצמי חרדית. אני מחפשת את ה', אני שומרת תורה ומצוות, מחפשת את הקשר עם ריבונו, אבל כבר לא משויכת לאף אחד. אנשים שהכי החזקתי מהם היטרללו, גיליתי שמשהו אחר מנהל אותם, הבנתי כמה קשה למצוא תורה נקייה. אפילו הרב קנייבסקי, שאין גדול דור כמוהו, בקורונה ראינו איך מנהלים שם את החצרות. אז למי להאמין? הסיפור החרדי מסקרן את כולם כי זה מתחת לאף שלנו ואנשים רוצים להבין מה קורה שם. זה גם מסביר את הפריחה של הסדרות החרדיות בטלוויזיה. אבל אצלי זה לא הסיפור. הרי חרדים לא מדברים ככה ולא נראים ככה. פשוט הסיפור החרדי פותר לי את הצורך להסביר. החרדיות שירתה אותי פה. אני בטוחה שגם חרדים יצפו בה, למרות שהם בטוח יטענו שהם לא רואים. ואם הם לא מפוחדים, הם ימצאו שם גם את עצמם".
2 צפייה בגלריה
נועה קולר. ''יש לי הסכם איתה: אני אתן לה את התפקידים שאף אחד לא נתן לה''
(צילום: שי פרנקו, סגנון: תומר אלמוזנינו)
במקור תיכננה רמה לכתוב את הסדרה עבור חברת הפקה אמריקאית. טבריה הייתה אמורה להיות ברוקלין, ויהודה לוי היה אמור להיות כוכב הוליוודי. "אחרי 'לעבור את הקיר' פנה אליי מפיק גדול מארצות־הברית וביקש שאעשה טלוויזיה. זה היה לפני 'המורדת' והתחלתי את התהליך. הרגשתי שרוצים אותי, וכמו הרבה יוצרים ישראלים נמשכתי לאמריקה. לקח לי זמן, אבל הרגשתי שאני לא מוגנת שם. הרגשתי שאני עבד של המערכת, של 'החלום האמריקאי'. כולם מפנטזים להצליח שם וזה הלחיץ אותי כי הבנתי שאני עלולה לא להיות נאמנה ליצירה. זה הפחיד אותי. ממש הרגשתי שהרוח שלי נכנעת לחומר שם. משכתי את הפרויקט ממש ברגע האחרון, ומזל שהגעתי ל-yes, זה בית חם בשבילי".
איך היה לעבוד עם כוכבים כמו יהודה לוי ונועה קולר? את ונועה הולכות יחד הרבה שנים.
"אני ונועה חברות נפש. התפקיד המשמעותי הראשון שלה היה ב'לעבור את הקיר'. למרות שכולם ידעו שהיא הכי מוכשרת, היא לא קיבלה תפקידים ראשיים עד לסרט הזה. יש לי איתה עסקה: אני אתן לה את התפקידים שאף אחד לא נתן לה. הבטחתי לה שכל פעם היא תפתיע את כולם. אז אחרי שהיא הצחיקה מדינה שלמה, עכשיו הם מקבלים אותה בתור האמא האובססיבית, המטורפת, המתעללת והפולנייה. יהודה לוי הוא משהו מיוחד. לא סתם אדם מצליח להחזיק את המקום הזה כל כך הרבה שנים. הוא הצליח לתרגם את העומס שהבאתי לדמות באופן מעורר התפעלות. הדמות של נתן מאוד פגיעה וחלשה, למרות שהוא מאוד חזק. זו דמות חשופה, מכורה. בשביל יהודה זו הגדרה חדשה עבור גבריות, וזה לא היה לו קל. הוא עבר עם זה תהליך".
את עוד תחזרי לעשות סרטים?
"אני רוצה לעשות רק טלוויזיה. מי הולך לקולנוע? הראש שלי כבר לא חושב בקטן. העומק עושה לי את זה. בסוף היצירות שלי מספרות סיפור של הלב, לא של מגזר או חברה. אני לא אדם שנושא דגלים. צריך לחשוף את שפת הלב".
באמת קשה להוציא ממך התבטאות פוליטית.
"סביבנו יש רק ניגוני מלחמה, לא ניגון של שלום. ניגון של שלום זה נגד הטבע, נגד ההיגיון. אבל אני יודעת שאני רוצה להביא ניגון של שלום, לעשות יצירה בשם השלום. פרובוקציה זה פאסה, השלום הרבה יותר מעניין. רק צריך לתת לו ספייסיות".
