החגים - והמדבר - הוכיחו שגם ישראל יכולה להיות משהו שאני מודה עליו
בסוף השבוע שעבר הייתי במדבר, שם עשיתי את מה שנהוג לעשות במדבר – לא, לא שום עקידת בנים או פסטיבל אלטרנטיב, סתם יומולדת 50 לחבר. ואחרי לילה באוהל מפנק (אוקסימורון, אני יודע, אבל הפקת האירוע באמת הצליחה איכשהו להצניח חדר שלם של "ארבע העונות" לתוך אוהל), מיד אחרי שקמתי, התמתחתי והרגשתי אחד עם הטבע, הודיעו לנו שיש סדנת מוּדעות קצרה למי שמעוניין.
כמובן שהגברים נמלטו מיד לטיול ג'יפים קצר, מה שהותיר אותנו, הנשים, ואותי, בסדנת המודעות, שאותה פתחה המנחה בבקשה פשוטה: עצמו עיניים. עכשיו חשבו על ארבעה דברים שאתם אסירי תודה עליהם.
מיד פקחתי עיניים בבהלה. ארבעה?! מאיפה אני אביא לה עכשיו ארבעה דברים כאלה? ועוד הבטיחו שהסדנה תהיה קצרה! אבל אז עצמתי עיניים, הבטתי עמוק לתוכי, ראיתי שם כמה שיירים של ארוחת הערב המופרזת מאתמול ועצם של דג שטרם התעכלה, וכמעט מיד הצלחתי לחשוב על כמה דברים שעליהם אני יכול להיות אסיר תודה:
1. אהובתי החד־פעמית, שהופכת אותי בכל יום מחדש ממר למתוק. 2. אהבתם המנחמת והנהדרת של ילדיי. 3. העובדה שהחיים עדיין לא הביאו לי את הכאפה של החיים. ו... פה נתקעתי. מה עוד, מה עוד? תחשוב מהר! אה, כן. אולי ש־ 4. יש לי חברים טובים מספיק כדי לקחת אותי לסופשבוע מפנק במדבר (למרות שביקשתי מפורשות להצטרף בזום).
אוקיי, משימה הושלמה.
"זה לא שום בולשיט ניו־אייג'י", הבהירה המנחה לגבי המחשבה על דברים שלגביהם אנחנו אסירות תודה. "זה רק עניין של תדרים, ואפילו איינשטיין אמר: 'התאימו את עצמכם לתדר המציאות שאתם רוצים, ותקבלו בדיוק את המציאות הזאת'".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אחר כך היא המליצה לנו לחשוב מדי בוקר על כמה דברים שאנחנו אסירות תודה עליהם, רק כדי להשיק את היום בתדר חיובי יותר, והזכירה שוב שזו המלצה מאיינשטיין – בן אדם שהדבר האחרון שאני זוכר שהמליץ לי עליו היה מכשירי חשמל של סניו – ואני אמרתי לעצמי: וואלה. אני באמת מרגיש עכשיו קצת חיובי יותר – אולי זה קשור גם לעובדה שהקייטרינג בדיוק הכריזו שארוחת הבוקר והמימוזות שלנו מוכנות – ומאז, כבר ארבעה ימים שאני מנסה את זה: מתעורר בבוקר, שוכב קצת במיטה ומוצא לעצמי שלושה־ארבעה דברים להיות אסיר תודה עליהם.
בשביל בן אדם כמוני, שכדי להירדם סופר תסכולים, זה לא תמיד פשוט. ופה ושם קורה שאני מודה על דברים קצת מטופשים – נניח, קיומם של קפה, קינמון והעובדה שאיוב קרא לא החזיק מעולם בשום תפקיד ביטחוני רגיש – אבל לרוב אני מוצא משהו חשוב יותר להודות עליו. זה עובד בשבילי, אבל גם גרם לי לתופעת לוואי מוזרה:
מצאתי את עצמי מודה, לפחות בשתי הזדמנויות, על הארץ. שלנו.
קצת ציונותי־דתי מצידי, אני יודע, וגם אותי זה טיפה הדאיג בהתחלה. כלומר, מה קורה לי? האם זו תופעה של גיל המעבר? האם השנים מייבשות את הורמון הסלידה וההתעליינות שהמוח האשכנזי־שמאלני שלי מפריש באופן טבעי?
מצאתי את עצמי מודה על הארץ. שלנו. בהתחלה זה טיפה הדאיג אותי. כלומר, מה קורה לי? האם השנים מייבשות את הורמון הסלידה וההתעליינות שהמוח האשכנזו–שמאלני שלי מפריש באופן טבעי?
אבל זה כנראה לא קשור לגיל. זה קשור, לדעתי, ללפנות ערב ההוא, בסוף יום כיפור, שבו קבעתי עם חבר לרכוב קצת יחד על אופניים, ונפגשנו איפשהו בין הבית שלי לשלו, והתחלנו להתווכח אם לדווש לפארק או לים, ופתאום חשבתי לעצמי: שמע, אין לך עוד המון ערים ראויות שבהן הבחירה הזאת בכלל קיימת. אתה חי במקום שבו, מרחק רכיבת אופניים קצרה, אתה יכול לצפות בשקיעה מחוף ים נהדר או מפארק מקסים – למעשה, אם תתעקש, אתה יכול להספיק את שניהם במהלך אותה שקיעה – ועם כל העובדה שתל־אביב היא כרגע ארגז החול (והחצץ והבטון והדחפורים) של חולדאי – איזו עיר שווה זו פשוט לחיות בה, לא? וירדנו לים, והשמש שקעה והייתה רוח קלה נהדרת, והייתה שיחה טובה, ואז חזרנו.
הייתי שוכח מהאירוע החיובי הזה אלמלא בתחילת השבוע, כשטיילתי עם הכלבה ליד הבית, אמר לי אחד השכנים שאני נראה שזוף, ואני עניתי באגביות: "כן, הייתי במדבר בסופשבוע".
ואז קלטתי: כמה קליפורני מצידי. כי ישראל, כמו קליפורניה, היא המדינה הזו שבה בן אדם יכול פשוט לקפוץ לסופשבוע במדבר, לחזור תוך שעתיים לעיר ההייטקית שלו, והמדבר יהיה מרהיב לגמרי, והעיר תהיה פארק וים וגורדי שחקים, ובשני המקומות תחוו רגעים ממשיים של חסד, ובסך הכל זה מקום די מעולה ופריבילגי לחיות בו, לא?
כלומר, זה בטוח עדיף על פני אוקראינה כרגע. ואולי על פני עוד כמה מקומות – כולל, אפילו, מקומות שאנחנו משלמים כסף כדי לטוס אליהם, וגם טסים בלי סוף.
כי למקרה שלא הבחנתם, הארץ עמדה ריקה השבוע. ריקה ברמה שאם צעקתם, שמעתם את ההדהוד חוזר אליכם, ואם נסעתם באיילון, ממש נסעתם באיילון. אוכלוסיית ישראל קומפלט עפה לחו"ל, הרשתות החברתיות הוצפו בצילומים של ישראלים שדיווחו על גן העדן הפרטי שלהם בלפקדה, בקופנגן, באמאלפי, במרקש, במדריד, בניו־יורק או בבריסל, ואני חטפתי נקע בעין בכל פעם שנכנסתי לרשתות (אני משתדל להפחית במינונים, כרגע אני על פקטה ליום). לעזאזל, אמרתי לאהובתי, איך נשארנו רק אנחנו בארץ?
והיא הזכירה לי את כל מערך השיקולים הכספיים והתעסוקתיים שהשאיר אותנו כאן בחגים, ואני ידעתי שהיא צודקת, ובכל זאת אכלתי קצת את הלב, עד שהבחנתי בדבר המסוים הזה:
שישראל היא כרגע, בעצם, אחלה לגמרי.
כלומר, אם תשימו לרגע בצד (או בחו"ל) כמה (וכמה) חלקים מהאוכלוסייה, ואת הפוליטיקה הממארת, ואת – אם כבר מדברים – משרדי הפנים והרישוי, ישראל היא מקום טוב, ואפילו טוב מאוד, להעביר בו חיים ומועדים.
אני יודע, ייתכן שהחגים שיבשו עליי את דעתי. אבל אפילו הם באו בטוב השנה. כלומר, סופי השבוע הכפולים האלה, שבהם ראשון ושני של חג עוקבים אחרי סופשבוע ומייצרים רצף של ערבים חגיגיים ואחריהם ימי מנוחה – כל זה לא הפריע לי בכלל, ואפילו להפך; היה משהו מרגיע בידיעה שמיד אחרי סוף השבוע יתחיל עוד אחד. היה משהו נינוח בידיעה שיש מתי לפגוש משפחה וחברים (שממילא לא בארץ), ומתי לקרוא עיתון או ספר ולשקוע לתוך תנומה קלה – כל זה ייצר איזו שגרת בטלה מפוארת שגם לפקדה לא הייתה מספקת לי, כי בלפקדה בטח הייתי לחוץ לרדת לים לפני השקיעה ולצלם שם את הילדים כדי להוציא לכם את העיניים.
ישראל הייתה טובה אלינו בחגים האלה. ישראל יכולה להיות טובה תמיד. והיא לגמרי משהו שאפשר – לא כל יום, אבל מדי פעם – להודות עליו.
כמובן, תשתדלו לא לדרוך עליה ולחרב אותה לגמרי אחרי 1 בנובמבר. אתם יודעים מי אתם.
בתודה. ואפילו בהכרת תודה.
ועוד כמה פאנצ'ים לחג
יש דברים שהם בלתי נשכחים, לא רק משום גדולתם, אלא גם משום שראית אותם בלייב וזכית להיות בעת התרחשותם. אם היו מספרים לכם שהאירועים האלו קרו הייתם נהנים, אבל כשראיתם אותם ממש, הנדירות של הסיטואציה הקומית ממש נחרתת במוח. פעם כתבתי על פאנץ' כזה שיצא לי כילד לשמוע באוזניי. היה זה מוישיק גרליק זיכרונו לברכה, ממקימי ההתיישבות בגולן. הייתי אצלם בבית ופנו אליו כדי שידבר בחגיגות 30 שנה ליישוב. הייתי לידו כשהוא אמר, "אבל כבר נשאתי דברים בחגיגות ה־20 שנה, עכשיו כל עשר שנים תפנו אליי?". זו בדיחה כל כך טובה, באמת, לא רק משום שזה פאנץ' טוב, אלא כי כשאתה שומע אותה אתה מבין שהיו צריכים לעבור עשר שנים כדי שהיא תבשיל, ואתה מרגיש בר־מזל שהיית שם כשזה קרה.
ולמה אני מספר את זה? משום שבשבוע שעבר זכיתי לרגע באיכות קומית דומה, אבל מכיוון שמדובר ברגעים דקים, כדי להבין את גדולתם צריך מעט נחת ויישוב דעת: היה זה בשבת, הלכתי ברגל מנקודה אחת לאחרת ביישוב מגוריי, ובדרך ראיתי נער שמביא מים לחמור. זה לא דבר שאתה רואה כל יום באמצע יישוב, אוקיי? אתה רואה אנשים עם כלב או חתול, אבל נער עם חמור זה בכל זאת קצת יותר מסקרן. מצד שני לא התפלאתי, כי זה נער שהושעה בעבר מבית הספר כשהלך לדוג דגים מבריכת נוי בישיבת הגוש (אביו השמיע לי את ההודעה שקיבל מהמנהל, הודעה שהדבר היפה בה היה שהנער היה שקט בזמן שהמנהל תיאר את הדיג האסור, אבל כשהוא שיער בדרך אגב שהרצון של הנער היה להביא את הדגים הביתה, הנער מיד הזדעק ברקע וזעק שלא זו הייתה כוונתו. ללמדכם שמהמנהל הוא לא חשש, אבל מהוריו כן).
***
אז אני שואל את הנער מה החמור עושה שם, והוא מספר שפלסטינים קשרו אותו והתעללו בו ליד המעיין, והוא וחבריו הביאו אותו כשהוא מדמם ופצוע, וכעת הם מטפלים בו כדי שיתחזק. ואני ככה מנסה להבין איך בעצם הם יכולים לדאוג לחמור, מי מביא לו לאכול ומה התכלית בעצם, לאן כל זה הולך. ובזמן שאנחנו מדברים, עובר בחור לידינו ומסתקרן קצת מהשיחה ומהחמור ומאט את הליכתו ואז אני, קצת מנימוס כזה ועליצות כללית, אומר לו: "תגיד אחי, היית רוצה לקנות חמור?"
ברגע הזה הבחור מסתכל עלינו, מסתכל על החמור ואומר את הדבר הלא־צפוי הבא: "לא תודה, לי יש כבר חמור".
איזה רגע נפלא.
***
עכשיו, כמובן שביררתי זאת איתו, ואכן יש לו חמור שנמצא מחוץ ליישוב ומטופל כראוי. אבל מה הסיכוי, תגידו לי, בהנחה שאתם לא חיים בחווה חקלאית ב־1900, שתלך ברחוב ב־2022 ותראה נער עם חמור ואז תשאל בחור אקראי אחר בצחוק אם הוא רוצה לקנות חמור, ויתברר שכבר יש לו? מה זה הבית זונות החמורי הזה? מאיפה השפע הזה פרץ?
הנדירות של התשובה ("לי יש כבר חמור"), הזכיר לי שהייתי בים לפני כמה שבועות עם יאיר שרקי, ואביב גפן היה שם גם עם משפחתו ושוחחנו קצת. ולמחרת, כשסיכמנו את האירוע, שרקי אמר לי את המשפט הבלתי נשכח הבא: "שום דבר בחיים לא הכין אותי לרגע שבו דילן גפן יפנה אליי בים וישאל אותי מה הסיכוי שאגודת ישראל תתפצל".
אתם מבינים? אלה רגעים שיש בהם גדולה.
***
עוד רגע כזה, שיש בו גדולה, שייך לאהוד יערי, אבל כדי לצקת קצת קונטקסט ברגע ההוא, אספר שלאחרונה האזנתי לשיחה של יערי עם נדב פרי בפודקאסט של פרי, ואיך נאמר זאת בעדינות? אהוד יערי לא היה מגדולי המאמינים באוסלו. הוא לא חשב שערפאת מתכוון אפילו לרגע לטוב, הוא גם חושב שהפלסטינים מעולם לא זנחו את הרעיון של זכות השיבה וכל דיבור מדיני מצידם על איזה הסכם או וואטאבר, תמיד היה שקר מוחלט. יערי גם מסביר שהקריסה של הערביוּת בעשור האחרון, כלומר מה שקורה במדינות כמו לוב, עיראק, לבנון, סוריה ועוד (גם מצרים לדבריו חיה מתרומות), מלמדת על קריסת השיטה, ובעצם מנבאת את מה שהיה קורה גם למדינה הפלסטינית. עד כאן אגב דברים שאנשי ימין שהיו מאזינים לפודקאסט היו נהנים לשמוע, אבל היו גם דברים שאנשי שמאל היו נהנים מהם, כי יערי כן מאמין בשתי מדינות (אם כי יודע שזה לא יקרה בדור הזה), וחושב שלמרות שאין פרטנר פלסטיני, יש פרטנר עולמי, המדינות התורמות ואמריקה ואירופה. ישראל, לדעתו, צריכה להיות אקטיבית מולן, כדי לקדם פתרון מדיני חלקי, כולל הקלות משמעותיות וצעדים חד־צדדיים של ישראל, שיסמנו את המקום שאליו נרצה להגיע באחרית הימים.
בחוף יאיר שרקי ואני פגשנו את אביב גפן. אחר כך שרקי אמר לי: "שום דבר בחיים לא הכין אותי לרגע שבו דילן גפן יפנה אליי בים וישאל אותי מה הסיכוי שאגודת ישראל תתפצל"
אני לא יודע אם תימצתי במדויק את משנתו, אבל דבר אחד ברור: אנחנו התרגלנו והתמכרנו לדיון שכל תכליתו הוא להבין מאיזו קבוצה אתה. אם איזנקוט מצטרף לפוליטיקה, אנחנו רוצים להבין אם הוא בשמאל או בימין. אם תם אהרון אומר בראיון ששינה עמדתו, אז אנחנו חייבים לדעת מה הוא חושב על ביבי. הנושאים לא חשובים לנו כבר, אלא רק השאלה האם האדם שמולנו איתנו או נגדנו. וזה הרסני כל כך, גם מבחינת הלכידות החברתית, אבל גם כי שום נושא לא מתפתח.
***
אוקיי, חזרה לקומי. לקומי הנשגב. היה זה בעוד אחד מפיתולי הסכם אוסלו, הסכם שיערי סיפר באותה שיחה שהאזנתי לה כי יש מעמיתיו שלא מדברים איתו עד היום, משום שהעז להתנגד ולפקפק בו בזמן אמת. והייתה איזו ידיעה על משהו שקרה בשיחות, איזו התקדמות כביכולית כזו, כאשר ברקע יש כל הזמן פיגועים (הנוסחה הייתה אז שככל שיתקדמו שיחות השלום יתגברו הפיגועים. המסקנה ההגיונית שלי הייתה כי אם התקדמות השיחות גוזרת התגברות של טרור, הרי שבמצב של שלום, תפרוץ מלחמה), ובאולפן פנו ליערי כדי שיגיב על ההתקדמות הזו.
יערי הביט בעייפות רוטנת ביעקב אילון או מי שזה לא היה, ואמר משפט שהגדיר טוב מכולם את כל התקופה:
"אם כן, יעקב, מדובר בפריצת דרך למבוי סתום".
שבת שלום.
סוכה לנצח / לילד המקסים והחכם משה סוכות היה תמיד רק שבוע אחד של נחת בחיים הצעירים שלו. יודעים מתי? כשהוא וחג סוכות התחברו יחד. כי בשאר הזמן הילדים גיחכו משום מה על שמו. "סוכות אתה בא?" שאלו הילדים וסוכות אכן בא, אבל זה היה החג עצמו.
אז מעבר למשה סוכות (שם מאוד יפה בעיניי) שווה בחג הזה להיעצר על זה שמכל ההבטחות של כל שרי האוצר לדורותיהם שלצעירי הארץ תהיה דירה זולה, כדי להגיע לדירה יש רק כמה אפשרויות לא מציאותיות. האחת נניח שאמא הורישה דירה, השנייה זכייה בפיס והשלישית אולי לגור בסוכה.
"סוכה זו האלטרנטיבה הכי מקסימה לחיות בה לנצח", היה אומר סבי הדתי דב שקשר את נפשו וגורלו בסוכת הנצח שלו. ואילו אני, בן השמונה, הייתי בא אליו לקריות כל שנה בחג וגר איתו בסוכה הזו שבעה ימים, וגם אחרי שהחג נגמר משכנו יחד עוד כמה ימים (כי מה שהיה טוב לו היה טוב לי) עד שסבתא קלטה ת'טריק ואיימה על סבי בלשון שלא משתמעת לשתי פנים שהסכך והזמן שלו אצלה אוזל.
קראש געגועים / המפיק יהודה עדר חברי הטוב כתב לי שבכל סוכות הוא מתגעגע למאיר אריאל, איתו היו יושבים יחד בסוכה. ואילו אני התיישבתי לי השבוע בדומיית עלי שלכת בחדר והנחתי לתודעה לחזור אליי אחרי שזמן רב עזבה אותי. וככה כמו דברים שאנחנו עושים למרות שהם נראים לנו לא הגיוניים, לפתע בלי היגיון מיוחד חשתי געגועים לבית שהיה פעם ביתי. כלומר דווקא בחג סוכות שהוא חג הבתים הארעיים בא לי לחזור אחורנית לבית שהעניק לי ביטחון מחד ובדידות וחסך מאידך, אבל גם שכל, עמדה, הורים, אחות, אהבה, מיטה, כיסא, שולחן עם שאריות פירורי עוגה מהלילה.
מסתרי הבית השני / "בכל מקום שבו אני מניח את הכובע שלי - שם ביתי", שר פעם הזמר הבריטי הנשכח פול יאנג, וזה מה שאני קורא לו "מסתרי הבית השני". אבל עם כל הכבוד לפול, בא לי על אותו בית בן שלוש קומות שעברנו לגור אליו בשנות ה־50 המאוחרות ושנחשב באותם ימים למהפכה עירונית ומשפחתית בבנייה, כי הוא היה יחסית גבוה.
מה זה גבוה? שלוש קומות. מה זה מהפכה? שהיו לו שתי כניסות? טוב, היום הוא כבר מיועד לתמ"א כי הוא קשיש מדי. אבל אז בקומה השנייה של הבית שכנה כמו מבצר עתיק הדירה שלנו, בת שניים וחצי החדרים כולל ההול (מסדרון כניסה) והדוש באמבטיה. השכנים היו ממש נחמדים וטובי לב, ואת הסוכה השנתית בנו הילדים בחצר ליד פתח המקלט שנועד להגן עלינו מהכוחות המצריים אם יום אחד יפלשו לרחוב.
אז למרות הסיכויים לפלישה מצרית, האזור שבאנו לגור בו נחשב אזור טוב. הילדים היו צפונבונים חביבים, ובעיר המתפתחת שבתיה הסתיימו בשולי גבעה שנקראה גבעת הכלניות (היום שכונת בבלי), זרם לצידה גם נהר הירקון על כל סירותיו, דגיו והברחשים שלו. וגם הים והחוף עם האוניות שעגנו ליד הנמל (לפני שנהיה פרקט מעץ) היו בסביבה. וכולם היו לנו בית.
ריחות ואלברט איינשטיין / בספר המקסים "עד שאיינשטיין בא", על חייו של אלברט איינשטיין, מספרת המחברת שרה אהרוני שאלברט הקטן נמשך להרכבת פאזלים ובנה בתים ובניינים מורכבים לתפארת. מעניין איך אלברט הגדול הגיע מזה להמציא את תורת היחסות.
אז אני לעומתו חסר דמיון בפאזלים ובתכנון בתים, אבל מצד שני יש לי נטייה חזקה לזכור ריחות וזיעת בתים שגרתי בהם. אני מסוגל לשחזר את ריח המטבח עם האיקרה הרומנית של אמא, גם ריחות כביסה דחוסה מעורבבת עם ריחות עולם כאוטי שממנו ניצלו דרי הבית. אני זוכר גם את ריח השטיחים והאבק, והיונים המגונדרות שביקרו על גגות הבתים ואת ריחות החתולים המתים שנקלעו למנועי המכוניות בלילה כדי להתחמם ולא הספיקו לברוח בבוקר. והיה גם ריח של שמש שטיגנה לנו את השכל.
יש לי נטייה חזקה לזכור ריחות וזיעת בתים שגרתי בהם. אני מסוגל לשחזר את ריח המטבח של אמא, ריחות כביסה דחוסה מעורבבת עם ריחות עולם כאוטי שממנו ניצלו דרי הבית. אני זוכר גם את ריח השטיחים והאבק, והיונים המגונדרות שביקרו על גגות הבתים
בריחה מהבית / "האם מישהו יאהב אותי אי פעם?" היה שואל בחשאי משה סוכות, כי ידע שכל אחד זקוק למערכת יחסים שיש בה אהבה, כולל ילד כמוהו. ואילו אני ברגעים שכבר לא יכולתי לסבול מחוסר ומצפיפות יתר בבית (שהכיל גם שתי סבתות שלי) ברחתי מהבית לרחובות העיר הנבנית, אבל לא מהחלון או מהארובה כמו פיטר פן או מרי פופינס, אלא פשוט יצאתי כמו ינשוף גאה מהדלת. עד כדי כך ששנים אחרי כשאבי הטוב יצחק נטה למות, פתחנו את כל דלתות הבית ואיפשרנו לנשמה הטובה שלו לעשות סיבוב פרסה לברוח מהדלת הראשית לדרכה האחרונה.
בית בירח / "נאוה בבית?" שאל השחקן שמואל רודנסקי בתסכית הכי מפורסם ברדיו בימים ההם שנקרא "משפחת שמחון" על משפחה ישראלית בורגנית עם אפיונים חמודים ומעצבנים כאחד. התסכית שודר כל ערב בחמישה לשמונה, והארץ הקשיבה לו עצורת נשימה שעה שהירח שומר הבתים עלה מעל כבישי האספלט החמים שרצנו עליהם יחפים.
"אין תשובות לשאלות כי אנחנו התשובות עצמן", אמר פעם מישהו, ולכן היום אני מבין שאת התשובות לבית האולטימטיבי לעולם כולו מצאו דווקא האסטרונאוטים הראשונים שדרכו על הירח. "יום אחד כשתהיה צפיפות בתים בלתי נסבלת על פני כדור הארץ, נבנה לנו בית בירח בצד שמאל שלו", הייתה אומרת הבחורה הראשונה שנתנה לי תחושת בית כשישבנו על הספסל הביתי בשדרה.
טסט זיכרון / לפני שבוע עמדתי לטוס מהבית עם שלל הנכדים שלי ללונדון, לראות את ההפקה האנגלית של "ביקור התזמורת" עם מירי מסיקה ואלון אבוטבול. אלא שברגע האחרון התברר שלנכד שלי לא היה דרכון תקף. אז במקום זה באנו לבקר בבית של עצמנו, וכשהאזנו לרגע לזמר ישראלי צעיר אמר מישהו: "תגיד, הוא לא מזכיר לך את הזמר הסולן של להקה ניו־זילנדית ישנה?"
ואכן משהו בקולו הזכיר לי, רק לא יכולתי להיזכר בשם הלהקה.
"היה ללהקה בשיר ההוא מין גניחת אהההה בפזמונים", אמרתי לפתע.
אז התחלנו לחפש להקות ניו־זילנדיות והגענו אפילו עד לאיי־סי/די־סי האוסטרלים. ואז מישהו אמר: "יש מצב שהשיר התחיל בשורה - איי וואנס מאט אה גירל".
וככה טראח. ישר מצאנו אותם. קראו להם קראש טסט דאמיס, הם בכלל היו מקנדה והשיר שלהם נקרא "ממממממ" ולא "אאאאא".
אז שמנו את השיר והשווינו עם הישראלי והיינו בעיקר מבסוטים שדלינו משהו מהזיכרון העמוק שלנו. אחר כך סוכות הנפלא והעדין בחגי ישראל הגיע, עורר את זיכרונותיי ושוב חשבתי שלהיות הילד משה סוכות זה היה ממש מאתגר, אלא שמצד שני מה היה חש אם היו קוראים לו משה פורים, או פסח (השימוש בשמות חגים כשמות משפחה הוא נפלא). ושנדמה לי שעם השנים הוא כבר היה גאה מאוד בשם המיוחד והיפה שלו.
ספונטניות / "היו פה השנה ממש מלא חגים", אמרה וניסתה לתאר בזה רגשות מעורבבים של שמחת חגים ועיצבון בדידות בהם. "ועכשיו תכף יתחילו הבחירות", אמרה, "ואני עדיין מהססת במי אבחר", הוסיפה.
"היה לי פעם בית וסוכה ועכשיו יש לנו את פוטין האכזרי שמסוגל ועלול להפוך את העולם לבית חרב מפצצות אטום", עניתי. אחר כך הלכתי במוצאי החג הראשון להופיע באמפי רעננה המפוצץ ואמנם תיכננתי לשיר את "ליד הבית שגרתי בו" אבל פשוט שכחתי מרוב סערת הגעגועים שתקפה אותי לבית האמיתי ולסוכה בחג.
