אוסף למבורגינים / מכונת הזמן עבדה שעות נוספות, כי בארץ "המאבקים" הבלתי פוסקים לא הייתה טרנקילה. מה זה זה טרנקילה? זו מילה שמדברת על רגיעה. משמע תיקח 20 טיפות מצמח הוולריאן הטבעי, תוסיף מים, מובטח שתושג אצלך רגיעה, היה כתוב על הבקבוק. אז ניסיתי אבל נפילתם של שבעת החיילים הקדושים בצפון ובדרום, יחד עם מותו של הגיבור שלי האישי, נזי קדור, בקרב החיים, לא הניחו לי להירגע.
בדרך לאילת בתוך מכונית (שאין לי מושג מאיזה דגם היא) דיברנו גם על רופא העיניים, הרודן שרצח 500 אלף מבני עמו ואסף למבורגינים כמו שסינגולדה אוסף גיטרות, על העדות מתחת לאדמה של רה"מ והכי דיברנו על החטופים שיחזיר כבר. כי כמה ימים קודם לפני שנסענו לאילת חציתי רחוב ואנשים במגפון כמעט התחננו להעיר את הרחוב למען החזרתם. ואז מי העלה על דעתו שעומד להגיע אות חיים ממתן לאמו הלוחמת עינב.
וכך האיש שישב לידי במכונית ושנולד בארץ מזמן אמר: מי פילל שצה"ל יחזור ב-2024 לשיא החרמון שכונה במלחמת כיפור "העיניים של המדינה". ואני נזכרתי בעניין זה בשורה התנ"כית, "על שלושה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו" והכוונה שעל שלושה חטאים יסלח וברביעי כבר לא ויעניש. מי? כבוד האלוהים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
בדרך לאילת וממנה / "אם חמינאי לא מפחד עכשיו מהסיטואציה סביבנו אני צנצנת", אמר מישהו. וכשחיים אמר שהוא חוזר בשישי לפרמיירה של הסדרה "טהרן" כשותף להפקתה בשביל התאגיד היצירתי, תאגיד (תגיד) שאל אותי מישהו: "מי שר את השיר 'בואי לאילת'?"
הזמר ליאור ייני כמובן, עניתי.
אז פליז. שים ברמקולים ברכב את השיר שכתבו נורית הירש וירון לונדון (אבא של דניאלה מהטור הכי מצחיק בעיר), ביקש ושמנו.
ליאור שר בעדינות את הבוסה נובה האילתית: "בואי נימלט מהאספלט. ומן הערים המקומטות, בואי נימלט אל הלגונות השקטות, בואי לאילת לאילת". ואנחנו נסענו לאילת ברכב שלוש וחצי שעות, אבל מתברר שאם אתה טס לוקח לך יותר שעות לנסוע בגלל הזזת השדה והיציאה מנתב"ג.
אז מה שאני זוכר מהנסיעה זה שבשלב מסוים חצינו את מצפה רמון, וביציאה היה שלט פרוביזורי "עזה לנצח". ולפני כן כשעצרנו בשדה בוקר ליד הקבר של בן-גוריון מישהו אמר: הוא היה חופר מחילות באדמה לו ידע מה הולך פה.
עלילות המוסד בטהרן / אילת בחורף היא לא אילת בקיץ. אבל אין אלטרנטיבות לים סוף. בקופנהגן תלך לתפוס טרנקילה בגני טיבולי, ואילו פה בבוקר ההופעה כשהתערסלנו בחוף של מוש חשתי לרגע בתוך בועת מלחמה. אנחנו טראומטיים. אבל אחרי שנה פלוס נתתי לעצמי לרגע לנוח מול המים והלגונות הכחולות וכשקראתי ת'ספר על עלילות "המוסד בטהרן" מאת יונה ג'רמי בוב ואילן אביתר הבנתי כמה אין לנו מושג מה עושים למעננו גיבורים אלמונים ואמיצים ועוד בסוף כמה יורדים לחייהם בכפיות טובה.
"ססאמעק", סיכם מישהו וקפץ למים הקרים.
למה את לא שוחה? שאלתי מישהי.
"אני אהיה חולה", ענתה.
"בא לך שמוש בן ארי יעלה איתך על הבמה בערב לשיר?" שאל נועם.
סחתיין. בטח. שנינו נולדנו בבית חולים העמק בעפולה. יא יא יא, תמיד הוא בא בזמן.
פוטו פיניש / ההופעה החלה באיחור כבד בגלל "השאטלים" באוטובוסים שלקחו באיטיות את הקהל ממקום הכינוס ל"חוות הגמלים". והיה זה אלי פיניש שבא להופעה וריכך את האווירה מאחורי הקלעים כשאמר לי "הכי טוב זה לטעת עכשיו בלב העם הכואב, גם צחוק".
"אני צוחק רק כשאני בוכה", עניתי לשחקן המוכשר הזה. אחר כך שאלתי אותו מה מקור המשפחה המיוחד שלו פיניש?
כשהם עלו מטריפולי הם מילמלו את השמות שלהם בכניסה לארץ. ואולי זה היה "פנש", רק שכנראה הפקיד בכניסה או לא הבין או היה חירש ותיקן לפיניש.
"קצת פוטו פיניש לא יזיק לנו", מילמלתי לעצמי.
מותו של אחי האהוב / ועכשו אני רוצה לספר על חברי היקר והאהוב נזי קדור מדאלית אל-כרמל שהיה מלח הארץ, מחובר לכל דונם אדמה בכרמל כסלע נצחי ומת השבוע. נזי נזיה קדור שכל את בנו הצנחן הגיבור ענאן, שרץ לחלץ פצועים בפיגוע בבית ליד. היותו אב שכול נגעה כל כך לליבי עד שיזמתי יחד עם חבריי סרט בשם "אחינו בכינו" בו הפגשנו בין נזי לבין משפחת אלקבץ שאיבדה את בנה עומר ז"ל המהמם כשעלה על מוקש בלבנון (הוא היה הקשר של תא"ל ארז גרשטיין). זה היה מפגש חד-פעמי, מרגש ומצמרר.
אז דפקתי השבוע על השולחן מצער על מותו. ונזכרתי שנזי ואני מעולם לא דיברנו על מה שקרה לנו לפני שנה, כי הסימוס האחרון שלנו היה ב-1 באוקטובר, שישה ימים לפני השביעי המר. "אחי", בירך אותי אז לחג שמח, ואיחל בשורות טובות. וגם הוסיף אימוג'י עם דגל ישראל ואיך לא? הוא היה פטריוט מושבע.
ועוד דבר אחד. נזי ממש "הכריח" אותי באהבה לבוא ולהופיע בדאלית אל-כרמל, שישי אחד לפני למעלה מעשור. הייתה הרגשה שכל דאלית אל-כרמל באה להופעה שלי. כולל אלה שלא השיגו כרטיסים ועמדו בחוץ והקשיבו. ובפנים? נשים עם עבאיות רקדו והשתוללו, ונזי היה כל כך מבסוט מהאקט הזה שאמר: אתה רואה? אפשר להתחבר לא רק בברית הדמים בין הדרוזים ליהודים, אלא גם בברית השירים. יהי זכרך ברוך גבר יקר שלי.
80 לקאמרי / פעם אחת בחיי שיחקתי בקאמרי שמלאו לו 80. זה היה במחזמר בריטי ילדותי וחביב בשם "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" בו שיחקתי בתפקיד יוסף. אחר כך זכיתי שהעלו בקאמרי הצגה משיריי בשם "לילה לא שקט", מחזמר שלא זכה אמנם לתשואות היסטריות, אבל לפחות אמאל'ה הייתה גאה.
אבל הכי הקאמרי היה בשבילי כשהייתי ילד בן 11 והלכתי לבדי להצגה שבסופה חיכיתי שהשחקנים הנערצים יחתמו לי. והיה זה השחקן עודד תאומי מההצגה "מלאך האבן" שעצר לידי באבהיות וכתב לי בעט על התוכנייה "יופי ילד, תמשיך ככה". עודד נהיה לימים המורה הנערץ שלי למשחק כשלמדתי תיאטרון בחוג באוניברסיטת תל אביב.
אז מזל טוב "קאמרים". אני לא הייתי מעולם "מבקר תיאטרון", אלא מקרה של ילד שביקר בתיאטרון והכי אהב את הנס שאפילו המתים מתעוררים לתחייה על הבמה אחרי מותם לקראת ההשתחוויה ומחיאות הכפיים. ועוד מילה: מהבנת החיים שלי נדמה לי ששום תיאטרון לא יוכל לברוא ולנחש את משחק חיינו המטורף. אבל עובדה, הוא נברא גם השבוע.
יוגורט מיטבתה / הנמל באילת לפני שבוע עמד דומם ושקט כאבן בגלל החות'ים המשתוללים בים סוף שעצרו את הפלגת האוניות. חוץ מזה הילדים הלכו לבילוי בקניון האילתי הזול, ואני רציתי לעשות וואטסו ולא הספקתי. אבל כשבהופעה עמד גבר והרים בסבלנות שלט גדול עליו רשם "גבר הולך לאיבוד", נשבע שרציתי לשיר ת'שיר. אבל לא יצא. אז הלוואי בפעם הבאה באילת כשכל אוניותיה כבר יפליגו, מעבר ללגונות הכחולות. וכשנבין יותר מה קורה לנו וסביבנו. הרי אם היה אות ממתן אולי זה אות לבאות. ואם סוריה נפלה אז הלו טהרן האמיתית - שקשקי. כי תמר רביניאן סוכנת המוסד בדרך לפרק הבא בסדרה המדוברת, ואוי ואבוי לכם. אגב בדרך חזרה מאילת היה לי פֶטיש על יוגורט מיטבתה, אבל בשבע בבוקר וחצי הקיוסק היה סגור אז בלית ברירה טיפטפתי 20 טיפות ולריאן לכוס ונרדמתי בטרנקילה זמנית.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.24
