ודאי בגלל שהתמעטו הקוראים, סגרו את סניף הספרייה הקטן שלנו בגת חלב. אמרתי לאמא שלי, "המנהל הזמין אותי לשטוף את הרצפה בסניף המרכזי". ואמא שלי אמרה: "מי ששוטף פעם אחת, נידון לשטוף רצפה לעולם".
אמא שלי ידעה את זה, כמו כל הדור ההוא, שהציונות לימדה אותם הרבה על פרנסה. היא הייתה מוכרת עיתונים על חמור, עוזרת לאמא שלה, שניהלה את המנזה של הסטודנטים, ואפילו קריינית באוזניו של מלומד זקן נכבד ועיוור. זה מן המעט שהתנסתה בו עד שהגיעה לכֵּף התקווה הטובה – ההוראה. זה לא נעים, וגם לא מכובד שאת נאלצת למתוח את גבולות הפרנסה שלך מעבר לאפשר. ואני הייתי הבת הבכורה, עם מה שכרוך בזה.
ברעיון הפרנסתי השני לא שיתפתי את אמא, בגלל שנראה לי שהיא הייתה אומרת על זה מה שהיא אמרה על שטיפת הרצפה. הסתמכתי על ההשכלה שרכשתי בספרייה. זכרתי מה שאמרה הגיבורה באחד מן הספרים: "רוב האנשים הנשואים הכשרים מבצעים את זה בממוצע פעם בשבוע", אז מה אם אני אוסיף על זה כמה פעמים? אני זוכרת שהיא כתבה שנשים צריכות לשים לב שיש הבדל בין להכניס לגוף ובין להיות בחוץ. לגיבורת הספר הזה לא היה סוף כל כך טוב, אבל בהנחה שזה ספר דמיוני, החלטתי גם אני להצטרף לעסקים.
כשהיינו הולכים לים, היינו עוברים על פני אחד המלונות, שלא היו זוהרים במיוחד. תמיד הסתובבו בפתח כמה נשים, כמה שוטרים וכמה גברים, כשפניהם כאילו טבולים בחשכה. זה השרה על הרחוב כולו אווירה של מסתורין, והלכתי לשם באותו אוטובוס שהוביל לים.
"היי, ילדה, מה את מחפשת פה?" פנתה אליי בחורה בשיער אדום. לא ידעתי להבחין אם היא מן השייכות. שאלתי מבלי לדעת מי זו מי, "איפה המדאם שלכם?" זכרתי שככה קוראים לזה. אמרתי את זה בקול אדיש, כאילו אני מורגלת. כמובן שבדקתי קודם טוב לראות שאין שם אף אחד מהשכונה שלנו בגת חלב.
"באת לבקר את המדאם? את קרובה שלה?" הבחורה שאלה.
"לא", אמרתי, "באתי בשביל המקצוע." ובאמצע המשפט התקרב אליי, שלא כצפוי, דוב. הבחורות שהיו שם צעקו: "אל תפחדי, הוא מאולף!" אבל זה היה דוב אמיתי. דוב? זה שייך? כנראה הגיע יחד עם נערות הקרקס הסמוך, לשתות קפה. קפאתי על מקומי, חשבתי, מה, זאת הבחינה שעוברים כדי להצטרף? ולכן לא צעקתי.
הדוב סקר אותי מלמעלה עד למטה, הוא היה עצום והיו לו עיניים קטנות ורעות. טוב, זה היה דוב. כל הבחורות מכל הצדדים הקיפו אותי ואמרו: "חזי, חזי, עזוב אותה. אם תתנהג ככה לא נוכל להזמין אותך הנה יותר." והן קשרו את חזי בשרשרת ברזל. הדוב הביט בי, הבנתי שהוא נוטר לי על זה. הו-הו, אמרתי לעצמי, את הקריירה החדשה אני מתחילה בדוב. מה עוד שנותרה לי על הפנים צללית של בהלה.
אבל בתור בחורה יציבה, המשכתי בשלי והתעקשתי, "אפשר לפגוש את המדאם?". "חכי בתור", אמרו לי הבחורות, "מה את נדחפת?" יצאתי לחכות במרפסת. שמעתי משם את הים אומר בקולו: "לכי, לכי, לכי." אבל לא ידעתי, משם או לשם?
מכוניות חלפו ביעף בהאירן את רצועת החוף, כולל את מתרחצי הלילה, זקנים או יפהפיות שטרחו מי לנעֵר את גזרתה ומי את בדידותו.
"היי, ילדה," הופתעתי לשמוע מישהי יושבת לידי ועל ירכיה מחשב פתוח. "מסכנה," היא אמרה לי, "בגיל כל כך צעיר נכנסת לעסקים האלה?"
"לא, לא," אמרתי לה, "פשוט, זו בעיה, אני לא יכולה ללמד כי אין לי תעודת גמר, ואני לא יכולה לקבל תעודה כי אין לי ניסיון."
אבל היא קטעה אותי: "אין מה להתבייש, החיים מביאים אותנו לפעמים למקומות שכאלה. מה שאת צריכה עכשיו זה לאמץ את כל כוח הרצון שלך ולהיגמל מזה."
"אבל כבר אמרתי לך שמשרד החינוך..."
"תפסיקי עם התירוצים," אמרה הבחורה.
ואז הופיעה המדאם, ידעתי לפי עיטור הזהב שהיה לה על הראש ושמלת הקטיפה שלה. היא אמרה: "את החדשה? הדוב כבר בדק אותך, מה? נראה לי שאת קצת צעירה, אבל לא נורא, הם אוהבים כאלה."
"מה?!" פתחה הבחורה את הפה ואמרה: "נעים להכיר, שמי שוש בושם, אני מהעיתון 'זמנים קשים'. את מבינה מה את עושה, מגייסת ילדות צעירות למקצוע המבחיל הזה?"
והמדאם פנתה אליי: "קומי. איך קוראים לך?"
"עפרה."
"נקרא לך קסנדרה ב', כי יש כבר קסנדרה ותיקה. תיכנסי פנימה, אני צריכה לתייק אותך." ראיתי שאין לה דמיון רב להמציא שמות, והצעתי לה לקרוא לי טל שחר. אבל היא משכה אותי בשרוול פנימה, לעבר הסלון.
"סליחה, אני לא יכולה, הדוב," אמרתי.
והעיתונאית הכתה באגרופה על מעקה האבן של המרפסת. היה נראה לי שנחבטה, אבל היא המשיכה: "אני לא ארשה! בגופי אני אגן על הילדה הזאת."
"גופך?" אמרה המדאם, "יש לזה הרבה שימושים."
לא ידעתי מה לעשות, לא רציתי לאכזב את מלחמת הצדק של העיתונאית, וחשבתי לעצמי, זה שלא שיתפתי את אמא, אולי זה לא היה כל כך מוצלח, כי הנה, נפלתי בדיוק למקום שעליו היא הייתה אומרת, "לפֶתח חטָאת רובץ".
"קסנדרה, מה?" קראה העיתונאית ותפסה אותי בשרוול השני, "שום אנטיגונה ושום קסנדרה, תרדי לאדמה, גבירתי, את מנהלת פה בית זימות." המדאם אמרה, "גברת, לא כל אחד יכול להתפרנס ממילים. שמעת פעם שאנשים צריכים לאכול?"
"את מנצלת את זה," אמרה שוש בושם העיתונאית.
פתאום צץ לידינו שוטר, מסתבר שהיא הזמינה את המשטרה. עוד רגע והמדאם לא נראתה בשטח.
והשוטר אמר: "להכניס דוב לבית מגורים? ואת, ילדה, מה את עושה פה?"
אמרתי: "טוב, הספרייה נסגרה."
"איזה ספרייה? מה את מבלבלת את המוח," אמר השוטר.
ושוש בושם אמרה: "האם שוטר יופיע והצדק לא איתו?"
השוטר אמר: "אני מתפרץ פנימה, לדעתי יש שם קן של צרעות," ונעלם. כשהוא הופיע שוב ואיתו הדוב כבול בשרשרת, הוא שאל: "את רוצה להגיש תלונה?" ושוש הזדעקה, "הם עושים פה את זה גם עם חיות?"
הבנתי, אומנם לא צריך תעודה למקום הזה, אבל כנראה שההתקבלות שלי נדחתה. האמת שהיה לי כבר ניסיון רוחף, הייתי חברה של מוני, בדקתי, שני חודשים. מוני הוא מהכיתה המקבילה בסמינר, ואני עוד לא יודעת את שם משפחתו. אני מנחשת שגם הוא מגת חלב, אבל עוד לא היינו מספיק קרובים כדי לחשוף את כל הפרטים. לא חשבתי שאני יכולה להתחיל להתאמן עליו. מי חושב מחשבות כאלה על חברים?
אמרתי לשוטר: "אני מוכנה ללוות את הדוב לכלא. האם משלמים על זה?" התברר לי שבסוף יצאתי משם בלי שום פרנסה. וכמו שאמר לי מנהל הספרייה המרכזית, כשפגש אותי נושאת כמה ספרים שהחלפתי (כי מותר היה רק שבעה), אולי זה היה "החיים כמשל" או מכתבי שמוליק לזוהרה לביטוב. הייתה לי רגישות לשאלה מה הם באמת החיים, ורועי המנהל כנראה ראה את זה עליי ואמר: "גבירתי הצעירה, כמו שאני רואה אותך, את לעולם לא תרוויחי כסף. מוטב תעבדי בספרייה." ככה נכנסתי לעסקי הספריות.
השוטר אמר, "את מטורפת? שהדוב ישלם לך. מה את מדברת, שהממשלה תשלם לבחורות האלה כמותך?"
אמרתי, "טוב, אז אני נכנסת."
ושוש בושם אמרה: "נכנסת? לאן את נכנסת? אני במשימה לגמול נערות מהעיסוק הנבזה הזה, והתחלתי בך. אני אוסרת עלייך באיסור חמור לחזור לעיסוק הזה. תגידי לי, ילדה, איך הגעת הנה?"
ואז אמרתי שוב, "אין לי תעודה כי אין לי ניסיון, ואין לי ניסיון כי אין לי תעודה. ואמא שלי לא יכולה לפרנס את כולנו לבדה, והאדונים במשרד החינוך לא רגישים לזה."
"נונסנס," אמרה שוש בושם, "כל אחת והתירוץ העלוב שלה."
"אבל אני הבכורה. אמא שלי אומרת 'זה לא מה שאתה בוחר, זה מה שהחיים בוחרים בשבילך'. את לא חושבת שהיא צריכה עזרה? ואני בכלל לא מה שאת חושבת, זו פעם ראשונה שאני פה, רק באתי להציע את עצמי. חשבתי אם יש אנשים שעושים את זה פעם בשבוע, אז אני אוכל יותר, כי הרבה זה יותר טוב ממעט."
"קסנדרה, כל אחד יכול למכור לעצמו סיפור, ולפעמים אפילו ההורים מוכרים. את יודעת מה? את יודעת טוב עברית? את יכולה להיות אסיסתנטית לעיתונאית, למשל לי, אני אכתוב את הכתבה ואת תכתבי תגובה נלהבת."
"נלהבת?", שאלתי.
"כן, אם יש לך מספיק שפה, את יכולה להתלהב: 'זה אמיתי, זה משקף, זה נושא לא מטופל, נכתב באומץ'."
"ומתפרנסים מזה?"
"אחרי שמתמקצעים."
"כמה זמן זה לוקח?" שאלתי.
"מה שלא יהיה, זה מקצוע עם עתיד."
"בסדר", אמרתי, "איפה הכתבה שלך?"
"'השמן צף על המים', זה יגיע אלייך. תני לי את הכתובת שלך."
כשהגעתי הביתה אמרתי לאמא שלי, "מהיום אני עיתונאית."
ואמא שלי אמרה: "את עיתונאית? " נראה לי ששמעתי בקולה פקפוק. אבל היא המשיכה: "מי שעיתונאי משוכנע שיש לו דעה. זה דווקא אופטימי לחיות עם דעה."
כל יום אני שואלת את אמא שלי: "הגיע דואר?"
ואמא שלי שואלת: "ממי את מחכה, מרוטשילד?"
עד שיגיע המכתב, חשבתי, אני יכולה בינתיים לשטוף את הספרייה בלי להתחייב לעתיד ובלי לגלות לאמא.
חיכיתי. שוש בושם כנראה התעייפה מלחלץ אותי ולא שלחה לי כלום. בסוף החלטתי, אני לא חייבת להתלהב משוש בושם. על דעת עצמי כתבתי את הסיפור הזה ושלחתי לעיתון. בעיתון ענו לי: "נדפיס את זה, רק תורידי קצת את ההתלהבות." ככה התחלתי עם מה שאולי תקראו לו מקצוע.
