קצת לפני שרוני דלומי גילמה את חופית, נערה שרוטה שנוהגת לחתוך את עצמה, והרבה לפני שזנדאיה זכתה בפרס האמי על תפקידה כרו בנט, נערה בת 17 ונרקומנית לשעבר - "אופוריה" (על שתי גרסאותיה, הישראלית והאמריקאית), הייתה כתב יד שרון לשם ייעד לספר. אבל משהו בדרך לא עבד, והסיפור שעוקב אחרי קבוצה של תלמידי תיכון, דרך מאוויהם לסקס, סמים והטראומה שהם סוחבים מבית, הפך לאחת מסדרות הטלוויזיה המדוברות בעולם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"את אופוריה ניסיתי לכתוב כספר", לשם מתוודה. "סיימתי כתב יד, ההוצאה שלי הרגישה שהוא לא יעבוד, אולי בצדק, אבל זה הקל עליי כי חייתי עם העולם והדמויות תקופה ארוכה".
איך עושים את המעבר הזה מעבודה פרטית לעשייה קבוצתית?
"מי שנכנס לכתיבה לטלוויזיה חייב לאהוב שותפות. זה נשמע קל, אבל סדרות קורסות כשיוצרים לא בנויים נפשית להשתחרר מהצורך בשליטה מוחלטת, שהוא חלק מחיי סופר או במאי קולנוע. ככותב יש לך יחסים אינטימיים עם דמות, ופתאום 130 אנשי צוות מתווכחים עליה ונוגעים בה. אתה חייב לחבק את התהליך, ובעיקר למצוא את השותפים המדויקים שמשלימים ומרגשים אותך".
וזה לא קשה הרגע הזה?
"שני השלבים שאני הכי אוהב במקצוע, הם הדף החלק הלבן כשסיפור מתחיל להיבנות. יש דממה ובדידות. בקצה השני, אחרי הסוף, כשקורה נס ומגיע יוצר זר שמסקרן אותך ומבקש לעבד ולהוסיף את הנשמה הזרה שלו פנימה. הסיפור מחליף כנפיים וטס לכיוון מחשבתי אחר. בין ההתחלה לסוף, זה מסע עם שק של סלעים על הכתפיים".
איך אתה מחליט אם לכתוב פרוזה או סדרה?
"יש תקופות שבהן אני זקוק לבדידות, אז אני כותב ספר. קשה להסביר כמה שנה כזו מטהרת. רגע אחר כך אני לא מסוגל לסבול יותר את הלבד, מתגעגע לעבודה עם שחקנים, עם אנשי ארט, מוזיקאים, ועם שולחן שלם של אנשים שהדמויות הן גם שלהם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לשם הוא לא רק אחד הסופרים המצליחים בישראל, מאז זכה בפרס ספיר על ספרו "אם יש גן עדן". הוא בעיקר אחד מיוצרי הקולנוע והטלוויזיה הישראלים המצליחים בעולם. מאז הזכייה, ספרו כבר הספיק לככב על המסכים. "בופור", העיבוד הקולנועי שהעניק לו יוסף סידר, היה לסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר מאז "מאחורי הסורגים", וגרף ארבעה פרסי אופיר. לשם התפתח והמשיך לכתוב ספרים, אבל התהילה הגיעה עם עיבוד הגרסה האמריקאית ל"אופוריה", שעלתה לשידור ברשת HBO.
"הנס שלי בתחילת הדרך היה יוסף סידר, קולנוען מבריק ומכיל, עם קול מיוחד ואחר משלי. הוא לא רק הביא פרשנות משלו ל'בופור', כי בער בו לחקור תובנות וטון שונים. הייתה לו גם סבלנות ללמד, לנהל דיאלוג אינסופי, ואני הייתי בוסר מספיק כדי להבין שזו הזדמנות חיי ללמוד, לספוג מהיקום שלו. יש לי חברים שאני מאוד אוהב, שכשסיפור שלהם מעובד למסך - ואפילו אם זה עיבוד לטלוויזיה הקוריאנית - הם נכנסים לדיבוק ולמלחמה על כל מילה, כדי שתישאר ברוחם. הם משוכנעים שהסיפור שלהם נהרס. הסיכוי להצליח לספר סיפור על המסך כשאתה בא בגישה כזאת הוא אפסי. כל כך הרבה מכשולים ירסקו אותך בדרך. הדרך היחידה היא להתמסר לשחרור הזה בדיוק".
אם לפני כמה שנים כל אדם שלישי שפגשת ברחוב סיפר שהוא עובד על ספר, היום המצב השתנה: כולם עובדים על סדרה (אחת לפחות) לטלוויזיה. באופן מפתיע, וגם לא מפתיע, אותה תופעה קיימת גם אצל סופרים. לשם לא היחיד שמצליח לפרוץ מעבר לים. גם "תיק נעדר" של דרור משעני יהפוך לסדרה אמריקאית וישודר בשירות הסטרימינג של NBC יוניברסל. כולם חולמים על ההצלחה הגדולה ויש מי שמעזים ומפלרטטים עם הרצון לעבוד בתעשיית הטלוויזיה, להכין עיבוד לספר שלהם או לכתוב סדרה משל עצמם. אפשר, כמובן, להזדעק, לומר שזה עוד סימן שהספרות העברית מתה ולקונן על מר גורלה. מנגד אפשר לנסות להבין את התופעה עם כמה אנשים שנמצאים בנקודת המפגש שבין העולמות. אחד מאותם אנשים הוא הסופר אתגר קרת, שהתחיל את דרכו בשני העולמות במקביל, כאשר הגיע כמעט במקרה לצוות הכותבים של "החמישייה הקאמרית".
"פגשתי את אסף ציפור, הכותב הראשי של 'החמישייה', והוא אמר לי, 'אנחנו עושים תוכנית של מערכונים, אולי תכתוב לנו?' אמרתי לו שאני אוהב לכתוב אבל שאני לא יודע לכתוב מצחיק. הוא ענה, 'זה בסדר, גם המערכונים שלנו לא מצחיקים'".
חששת מהשינוי?
"תמיד הייתה לי הרגשה שכתיבה ספרותית היא משהו אינדיווידואלי שלא צריך להיענות לשום תכתיבים וכללים. מה שהפחיד אותי בכתיבה לטלוויזיה היה שכל מיני נציגים של הזכיינים ינסו להנדס אותך ובעצם להצר את הצעדים שלך כשאתה כותב למדיום הזה. כשאסף אמר לי שזה בסדר שאני לא כותב מצחיק, הוא בעצם הרגיע אותי ואמר, 'אנחנו עושים סדרה כמו ספר. זה לא ממש מעניין אף אחד ולכן אף אחד לא יאמר לנו מה לעשות'. ובאמת ב'חמישייה', בתקופה שלפני ההתמקצעות של ערוץ 2, זה היה נכון".
קרת - מבכירי הכותבים בישראל, חתן פרס ספיר, תסריטאי ובמאי שסרטיו ("משהו טוטאלי", "מדוזות", "המתווך" ועוד) זכו בפרסים רבים - מספר שהרצון לכתוב לטלוויזיה התעורר אצלו עוד קודם לכן: "סטודנט בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב ביקש לעבד סיפור שלי לסרט קצר, והזמין אותי לסט. כשהגעתי לשם הבנתי שכל מה שאני עושה יומיום מול הדף הריק לבד, עושים האנשים האלה על סט הצילומים יחד. הם חושבים, אוכלים ויוצרים יחד. התחושה הייתה שיש כאן קבוצת תמיכה יצירתית.
"אם כתיבה ספרותית היא סוג של ויפאסנה שבה אתה מתבודד עם עצמך, אז לעשות טלוויזיה זה יותר כמו ללכת למסיבה. אני מוציא ספר פעם בשבע שנים. אחרי ואקום של ארבע־חמש שנים של כתיבה יש געגועים ורצון עז לשתף פעולה עם אנשים. וגם ההפך: אחרי שאני ושירה סיימנו את העבודה על הסדרה שכתבנו וביימנו ל־ARTE, 'המתווך', לא היה לי חשק לראות אנשים בכלל ורציתי רק להיות לבד עם המחשבות ועם הרעיונות שלי. אחרי שאתה מתווכח על כסף עם אנשי צוות או עם שכנים צרפתים רעשניים שנה שלמה, אתה רק רוצה להיות לבד".
ואיפה מקומה של הספרות לעומת הטלוויזיה?
"אני תמיד מרגיש שספרות זה פלאן בי, בזמן שפלאן איי זה פשוט לחיות. יש משהו בכתיבה הספרותית שהוא קצת עוקף חיים. בכתיבה לטלוויזיה יש נקודת מפגש בין הדמיון שלך לבין תפקוד מעשי מול המציאות. על סט הצילומים אתה צריך להסביר לשחקן ולצלם את הכוונות שלך ולפעמים למצוא פתרונות פרקטיים שיהפכו רעיון מופשט למשהו שניתן לביצוע. כשעשיתי עם רן טל את 'מלכה לב אדום', הייתה סצנה שצילמנו בפלורנטין. זה היה ביום שישי והצילומים גלשו לכניסת השבת, ובזמן שצילמנו הגיעו כמה דתיים שהתגוררו בשכונה וזעמו על כך שאנחנו מחללים שבת, ואחד מהם היה איש מבוגר שאמר, 'לא ניתן לכם לצלם! בושה וחרפה, במדינת היהודים, יהודים מצלמים בשבת ולנו אין מניין'. בסוף רן טל ואני השלמנו את המניין לתפילה ואחרי שהמתפללים הלכו סיימנו לצלם. מדובר בכישורי חיים שלא נדרשו ממני אף פעם ככותב".
את הדברים האלה מכירה נעה ידלין בשלוש השנים האחרונות מקרוב. אף היא זכתה בפרס ספיר על ספרה "בעלת הבית", וסומנה כבר בתחילת דרכה כאחד הקולות הבולטים והמסקרנים בספרות העברית. ואז הגיע המעבר לטלוויזיה; ספרה האחרון של ידלין "שטוקהולם" עובד לסדרה מצליחה על פי תסריט שכתבה ובבימוי דני סירקין.
"קרני זיו, מנהלת מחלקת הדרמה של 'קשת', פנתה אליי ושאלה מה דעתי להפוך את 'שטוקהולם' למיני־סדרה", ידלין אומרת. "זה היה קצת לפני שהספר ראה אור, אחרי שסיפרתי לה על העלילה. ביקשתי זמן לחשוב על זה. יש כאן שתי שאלות: האחת, אם בכלל לעשות את זה - להפקיר את הספר שלי למלתעות הטלוויזיה; והשנייה, אם אני, שקרובה כל כך לרומן מכל בחינה אפשרית, האדם הנכון לעשות את זה. החלטתי שכן".
ואיך הייתה החוויה?
"בסך הכל זאת הייתה חוויה טובה שמאוד נהניתי ממנה. האפשרות לחיות שוב את הסיפור במדיום אחר מאוד מעניינת כשלעצמה, וגם תורמת בסופו של דבר משהו כשחוזרים לספרות. ב'שטוקהולם', תוך כדי שכתבתי את ההצעה לסדרה, עלה לי פתאום רעיון לסצנה שחשבתי שתהיה נורא יפה גם בספר, ואז הספקתי להוסיף אותה ממש לפני שהספר ירד לדפוס. בלי הסדרה לא הייתי חושבת על זה בכלל. בדיעבד חשבתי על עוד דברים שהיו יכולים להיכנס גם לספר, פתרונות עלילתיים ודברים אחרים, פשוט כי בזכות הסדרה המשכתי לחשוב על הספר עוד ועוד. לא שהייתי משנה בו משהו: בשביל רעיונות שצצו אחרי שנחתם ספר, יש את הספרים הבאים אחריו".
ניצבת בפני קשיים?
"היה קשה לי מאוד עם העובדה שבטלוויזיה ובקולנוע שום דבר לא קיים, גם לא עולם פנימי, אם אין לו ביטוי חיצוני, ויזואלי. אני אוהבת להיכנס לתודעה של דמויות, בשביל זה אני כותבת ספרים: בשביל להתנחל לדמות בתוך הנפש ולהסתכל מה הולך מסביב, להיכנס למקומות מאוד אינטימיים שאדם לא מראה, לפעמים אפילו לא לעצמו".
לסופרים יש יתרון בכתיבה לטלוויזיה?
"היתרונות של סופרים כמעבדים הם שסופרים בדרך כלל יודעים לספר סיפור ויודעים לכתוב. מצד שני, מושג הזמן בספרות מאוד שונה מהמושג בטלוויזיה. אני, למשל, אם צריך להכריע בין דמויות לעלילה, תמיד אטה לדמויות. אבל טלוויזיה מחייבת יותר פעולה, היא מבקשת התרחשות, גם חיצונית, אי־אפשר להתמקם בתוך הנפש של הדמות ולשכב לנוח קצת. בהכללה גסה, סופרים פחות ממהרים. ולפעמים בטלוויזיה צריך טיפה למהר. גם החינוך הבסיסי של סופרים מאוד שונה, כי לכתוב לא עולה כסף. אני יכולה לכתוב רומן של 800 עמודים, מתוכם 300 עמודים של תיאורי נוף. ההוצאה אולי תעקם את האף ואולי רק 30 איש יקראו, אבל הכסף שכרוך בפרסום כזה הוא מאוד קטן. כל עולם הסיכונים והרווחים מאוד מתון. בטלוויזיה זה כמובן אחרת. אומרים שכל הכסף נמצא בטלוויזיה ובספרות אין כסף, וזה כמובן נכון במידה מסוימת. אבל כשאני כותבת אני משוחררת לגמרי ממגבלות של כסף, וגם של זמן ומקום".
כמו בכל דבר יש שני צדדים למטבע, והקסם - וכמובן גם הכסף והפרסום - שנלווה לתעשיית הסדרות לא תמיד צולח עד הסוף ומפנה את המקום לכישלונות ומפחי נפש. מירית טובי, מנהלת מחלקת הדרמה של HOT, מסבירה איך דווקא האילוצים של תעשיית הטלוויזיה מעניקים יתרון לסופרים ולספרים. "כשאתה בוחר ספר בגלל האמירה שלו ובגלל התכלית שלו, הרווחת משהו שלא תרוויח אחרת", היא אומרת. "זה דבר מאוד משמעותי. דווקא היום בעידן של ריבוי טלוויזיה, כשמשנה לשנה מספר הסדרות מכפיל את עצמו. זה טוב לנו וזה רע לנו. יש תחושה שכל סיפור כבר שמעת בכמה וריאציות, כמה פעמים. ובארץ מתמודדים עם תקציבים נמוכים מול עולם מאוד סוער, כמעט רותח בעשייה, אז אני מרגישה שצריך עוד כלים".
תסבירי.
"בכתיבה הרבה פעמים אנשים באים עם הסיפור שלהם, שזה נורא טרנדי, מבינים בצדק שלאמת יש הרבה כוח. ברגע שהם מביאים את העולם שלהם זה מרגיש נורא צר, אסור לזוז או לשנות דמויות. יש אילוץ וזה תמיד נורא בעיניי, מקטין את הכול. אז נוצרת יצירה שמאוד קרובה למציאות אבל מאוד דלה. דווקא העושר שהסופרים מביאים מאפשר לפרוש כנפיים".
טובי התחילה לעבוד עם ספרים כאשר הייתה שותפה בעיבודים ל"מישהו לרוץ אתו" של דויד גרוסמן ול"נבלות" של יורם קניוק, ובהמשך עבדה עם רון לשם, אלונה קמחי, יעל הדיה, שחר מגן ועוד סופרים רבים. היא מצויה היטב בעולם הספרות, ומספרת על החשיבות שיש לספרים גם בעבודה היומיומית של כותבי סדרות. במהלך העבודה על סדרה חדשה שעוסקת בגירושים היא והצוות קראו את "ימי הנטישה" של אלנה פרנטה. בסדרה אחרת בפיתוח, שמספרת על התקוממות בשכונות האתיופים באשדוד, הפכו הספרים של פול בייטי - סופר אפרו־אמריקאי - לחלק מתהליך המחשבה והעבודה על הסדרה.
"אחד הדברים שאני מאמינה בהם הוא שצריך לחפש כותבים בכל מקום. לפעמים בעיתונות, לפעמים בעולם התאטרון. קראתי למשל את הספר 'שחיטה שחורה' של שחר מגן ופניתי אליו שיכתוב סדרה. ישר רואים קול מדויק ושליטה בסיפור מתח. שחר כתב את 'בתולות' ועד היום הכתיבה שלו מכניסה את העושר מעולם הספרות, וזה נהדר. החומרים שלו מספיק עשירים כדי לפנות לקהל בעולם בלי לשלם מחיר. בלי להיות פליזר או שטחי".
מה היתרון בעיבוד של יצירה ספרותית?
"בעיקר שיש עוד משהו שממנו אתה יכול לטפס למעלה. אתה לא מתחיל מכלום. נורא כיף להמציא ולשחק, ואפשר לייצר עוד רעיונות ועוד פטנטים ועוד קווי עלילה. ואם יש חופש מצד הסופר, אז יש הזדמנות נהדרת לסדרה".
איך העבודה עם הסופרים עצמם?
"הם באים עם הרבה ניסיון. סופרות כמו יעל הדיה או אלונה קמחי שאיתן עבדתי, באות עם המון ניסיון ועבודה. הן יודעות לעבוד על דראפט ועוד דראפט ולעבוד עם עורכים, ואז הקטע המקצועי הוא מאוד נעים. עם כל הוויכוחים המקצועיים, שתמיד קיימים, אלו אנשים שהכתיבה שופעת מהם, ולכן הדיאלוג איתם במובן הזה מרגיש מאוד מקצועי ומשוכלל".
את מייעצת לכותבים גם ההפך: לכתוב ספר במקום סדרה?
"הרבה פעמים. אנשים שיש להם סיפור חזק, שלא מרגיש לי משהו שיכול להחזיק סדרה, לא מספיק דרמטי, אני בהחלט אומרת להם לכתוב את זה כספר. לפעמים בשביל לייצר חוויה הפוכה. יש דברים שספרות מאפשרת וטלוויזיה לא. משהו בכתיבה הפנימית, להתפנק עליו ולהתענג".
כאשר נשאלת טובי מה צריך סופר כדי לעבור לעולם של הטלוויזיה התשובה שלה פשוטה: "חיבורים טובים ועבודה עם האנשים הנכונים שבאים מתוך המקצוע".
לשם מסכים עם הדברים. "הדבר שהכי חשוב להבין, הוא עד כמה זה מקצוע. אני לומד אותו 15 שנה ועדיין לא יודע. קורה לעיתים נדירות שאדם בלי ניסיון מבליח עם תסריט קולנוע של 90 עמודים, התחלה אמצע וסוף, והוא מופתי. בטלוויזיה זה לא יעבוד. אומנם אתה הולך ברחוב וכל אחד מספר לך שהוא כותב סדרה, אבל אין דרך להחזיר צופה מפרק לפרק ולהחזיק מסע ארוך, בלי ללמוד את היסודות והאלגוריתמים, את המתמטיקה של הדרמה מאז יוון העתיקה ועד ההתפתחויות שמתרחשות בה כל יום. הלימוד הופך להיות נגיש, אפשר לקחת קורסים באינטרנט, לשמוע פודקאסטים, לקרוא ספרים, וכמובן צריך גם להשתפשף המון. הקושי הכי גדול הוא לדעת לקבל ביקורות, וזה מה שלרוב חוסם יוצרים. כל עוד אתה פתוח לשיתוף, ללימוד ולביקורת, המקצוע הזה הוא אושר. אני לא יכול לדמיין את עצמי עושה משהו אחר".
בעולם שבו הטלוויזיה שולטת עדיין יש בכלל מקום לסופרים ולספרים?
"שאלתי את הסוכנות שאני מיוצג בה בלוס־אנג'לס, ומתברר שב־2020, שנת המגפה, הם עצמם מכרו 175 ספרים לעיבוד - פי חמישה משנה קודמת. כשאתה מנסה להבין למה מנהלים בכל הערוצים ובשירותי הסטרימינג אוהבים כל כך סדרות שמבוססות על ספרים, התשובה קשורה בשיטה. הוליווד מפיקה כ־500 סדרות מתוסרטות בשנה, רובן מאבדות אוויר עוד לפני שהמריאו. מאות פיתוחים שיוצאים לדרך מדי חודש מתבטלים. לא חסרים רעיונות, רעיונות מעולים יש בלי סוף. הקושי הוא בביצוע. מנהל בנטפליקס שומע כל יום 12 מצגות. נכנסים אליו עם שואו שלם, עם הבטחות לסדרה עם קול ייחודי, נועז. לפעמים מגישים לו פרק פתיחה לקרוא, ועדיין חסרים לו כלים לדעת אם הסדרה תחזיק מסע ארוך. הידיעה שקיים ספר כבסיס, נותנת למנהל ביטחון, שיש תנ"ך, מישהו הבשיל איתו שנים, העומק עשיר לכל אורך המסע. הספר הוא נכס שמשפר את סיכויי ההצלחה, גם אם הספר עצמו לא הצליח".
פורסם לראשונה: 07:39, 19.11.21
