מול הבלבול שאוחז בי כשאני מנסה להחליט במי לבחור לראשות העיר, יש רק פתרון אחד
כיף שיש יום חופש, באסה שצריך להרוויח אותו בהשתרכות לכיתה ג'2 בבית הספר הממלכתי־דתי בקצה הרחוב ובאדישות כמעט מוחלטת. תוצאות הבחירות לשלטון המקומי מעניינות אותי בערך כמו תוצאות הזוכים בתוכנית הבישול המטבח המנצח VIP: אורנה ברביבאי ואלון אבוטבול, או אנה ארונוב ורון חולדאי. למי יש כוח לקושש עוד אמוציות כרגע, להיות נורא בעד או נורא נגד עוד מישהו או משהו בעולם הזה?
אני לא יודעת מה מדד השיעמום אצלכם ביישוב, אבל אצלנו בתל־אביב זה לפהק. אלופה במיל' שהלכה על הסלוגן "ישראל צריכה הנהגה חדשה, גם תל־אביב" (חבל שאף אחד לא הזכיר לה שהיא עצמה מנהיגה ישנה) וטייס במיל' שהלך על הסלוגן: "תל־אביב חייבת להישאר תל־אביב" (חבל שאף אחד לא הזכיר לו שהיא פוטוגנית כרגע כמו צפון הרצועה). האחת ממנפת את תחושת הקבס מהנהגת המדינה ומבטיחה שינוי, והשני ממנף את תחושת הקבס ומבטיח לא להפתיע. נו שוין.
הכול נשמע סבבה כזה. "הרשימה השווה"? אני בעד שוויון. "חילונים ירוקים"? אני אוהבת ירוק. "תקווה חדשה"? וואו, כל כך. תארזו לי בבקשה שתיים
בלית ברירה הכרחתי את עצמי למצוא עניין לפחות ברשימות למועצה. עברתי על פני כל ה־15. דן, דפ, זך או קל? אוקיי, קל זה לא. שמחתי אומנם לראות את ריבוי הנשים, ציינתי את הרשימות שאימצו את שיטת הריצ'רץ' (אישה, גבר, אישה, גבר), אבל למעט המפלגתיות, גם כאן לא מצאתי הבדלים רבים, הכול נשמע סבבה כזה. "הרשימה השווה"? אני בעד שוויון. "חילונים ירוקים"? אני אוהבת ירוק. "מאמינים בתל־אביב"? בטח שמאמינים. "תקווה חדשה"? וואו, כל כך. תארזו לי בבקשה שתיים.
ואם להיות הגונה, מה אני יודעת על הרשימות המפלגתיות? אולי במוניציפליות הן אחלה? אליהו מזרחי, בעל חנות חומרי הבניין שבקצה הרחוב שלי, הושיט לי בגאווה מדבקה עגולה עם הראש שלו בתוכה, שאדביק על הרכב. חוויתי התקף לב קטן כשראיתי את שם המפלגה, אבל על האיש הטוב הזה אני חותמת. אני כמובן יודעת מה חושבת המפלגה שלו על עסקת החטופים או על הנשיא ביידן, אבל מה זה אומר בעצם בתרגום למוניציפלית? שאליהו ורשימתו יאסרו את ההפגנות בכיכר החטופים? ימנעו מביידן כניסה לבריכת גורדון?
בהיעדרם של מתווכי ידע שיסבירו לי בקצרה מה רוצה כל רשימה, ואיך תבוא לידי ביטוי מידת השפעתה בעיר, מה חשיבותה של האופוזיציה במועצה או מהם האתגרים הניצבים כעת בפני תל־אביב, שהרשימות צריכות לתת להם מענה - מלבד היכולת לנוע בין החפירות מבלי להידרס על ידי קורקינט - אין לי באמת מושג מה זה אומר. זה אפילו בסיסי יותר: בניין העירייה? הבניין היפה שנראה כמו מחברת חשבון העומד בקצה כיכר רבין? רק פעם אחת בלבד ראיתי אדם שהצלחתי להבין מה הוא עושה שם. אני אפילו לא בטוחה שהוא היה עובד עירייה ולא עובד קבלן. רק לאחרונה נודע לי שלרון חולדאי יש שבעה סגנים. למה שבעה? מה, הוא נולד למשפחה מורמונית?
כתבות נוספות למנויי +Ynet:
כשאני חושבת על זה עכשיו, אני נזכרת שבשנות ה־80 וה־90, שנות פריחת המקומונים, ידעתי יותר. כי את תפקיד מתווכי הידע נטלו העיתונאים. הם דיווחו, ריכלו, פירשנו, הסבירו לי מה קורה בעיר. הם חשפו שחיתויות וקומבינות, ישבו על הזנב של בעלי הכוח והשררה. בערים מסוימות, המקומון היה הלוחמני והנועז שבעיתוני הפרינט. חוד החנית. רבים וטובים מכותבי ארצנו החלו את הקריירה שלהם באזור החיוג הביתי ובסיפורי מסדרונות מרתקים. אבל מאז שעברנו לצרוח זה על זה ברשתות והמקומונים הצטמצמו, אני יודעת פחות. כלומר, יודעת כלום.
את השלטון המקומי אני חווה בעיקר על דרך השלילה: כשאני מקבלת רפורט אני מקללת; מול בירוקרטיה אטומה אני מתייאשת; כשאני רואה בכאב איך השכונה הישנה שלי מתקלפת מיופייה הפשוט והמרופט ומתמלאת בפרויקטים אגרסיביים שהוצמדו להם מילים כמו "בוטיק", "נופים" או "צמרת", אני רוצה לבכות. אבל אם תשאלו אותי אם אני מבינה כיצד תשפיע הבחירה שלי על כל הדברים האלה, כמו גם על גובה הארנונה, על הזמן שאחכה לקו 34, על ניקיון החופים או על חיי הבריאות והספורט הממ... שנניח שאני מנהלת? ובכן, לא. אין לי מושג.
ייתכן שאם הייתי מתגוררת בעיר הנאבקת על צביונה הליברלי, או אם הייתי מושקעת אישית במועמד מסוים, היה לי טיפה יותר אכפת. ובאמת, הסקרים מראים שביישובים שבהם ההזדהות עם המועמדים גבוהה יותר, כמו ביישובים חרדיים שבהם המתפקדים נשמעים לפקודת רבנים, או ביישובים ערביים שם הנאמנות לחמולה משחקת תפקיד מרכזי, שיעור ההצבעה בבחירות המקומיות נוסק והוא גבוה יותר מהממוצע העומד על 51 אחוז (בבחירות האחרונות לכנסת הממוצע עמד על קצת יותר מ־70 אחוז).
ועוד נתון מעניין: כשמדובר בבחירות לכנסת, אחוזי ההצבעה ביישובים מבוססים גבוה יותר מאשר ביישובים עניים, אבל כשמדובר בבחירות מקומיות - הפוך. ככל שהיישוב קטן יותר, עני ופריפריאלי יותר, כך אחוז ההצבעה עולה. למה? אולי בגלל תחושת האינטימיות והמעורבות? אולי כי התושבים במקומות הדפוקים יותר נואשו, ובצדק, מהוגנות ממשלתית?
"אם ראשי ערים היו מנהלים את העולם", שאלה טובה וגם כותרת של ספר שנכתב בשנת 2013 על ידי בנג'מין ברבר, תיאורטיקן פוליטי מהחשובים בעולם. התשובה שלו חד־משמעית: העולם היה מקום הרבה יותר טוב. לטענתו, מדינות זה פטנט רע. מדינות כשלו בדאגה לאזרחים והן עומדות חסרות אונים מול אתגרי המאה. ערים, לעומתן, הן המקומות הדינמיים המצמיחים פתרונות וחשיבה יצירתית. בעוד שחברי הכנסת נמדדים על פי פרמטרים אידאולוגיים, הוא מסביר, ראשי ערים נמדדים במעשים, בקידום הצרכים המשותפים, באיכות החיים שהם מעניקים לתושבים. זאת הסיבה שחברי כנסת עסוקים הרבה יותר בחידוד ההבדלים ביניהם ובהטלת חרא זה על ראשו של זה, בעוד שחברי הנהגת עיר נשארים מנומסים ומחויבים לשיתוף פעולה.
בנג'מין טוען שדעות ומעשים הם פשוט שני דברים שונים. אתן דוגמה. דעתי היא שאני רוצה שכל העיר שלי תהייה בתי באוהאוס משופצים ויפים, בני שלוש, ארבע קומות ושקיפודים בריאים ומאושרים יתהלכו בה על המדשאות המוריקות.
במקביל, דעתי היא שמחירי השכירות בעיר שערורייתיים ושזה בלתי נסבל שצעירים לא יכולים לגור בה. אבל איך בדיוק אמורה העיר לקושש כסף בלי אותם מגדלי משרדים שחורים וגבוהים על מנת לדאוג לביוב, למים, להתגוננות מפני משבר האקלים או - ממשיכה עם השקר הקודם, מה כואב לכן? - למתקני ספורט איכותיים שהארבע ראשי שלי זקוק להם?
אין לי תשובה, וגם לא תהיה לי עד הבחירות. אני לא טובה בטבלאות אקסל ואני פרזנטורית מצוינת לדעות נחרצות שנשענות על אפס מעשים. אבל יש לי לפחות דעה נחרצת איך עליי לגשת למשימת הבחירה: אני מתכוונת לבחור רק בבני אדם העוסקים פחות בשיווק, ויותר בהסבר משעמם, פרטני וארוך, איך בכוונתם לפרוט סיסמאות גרנדיוזיות למעשים קטנים, ושבניגוד לשלטון המרכזי שצורח "יחד ננצח" ועושה הכול כדי שנפסיד, ניכר שהם מתכוונים ליחד באמת.
הנרקוד? / בשקט־בשקט התגנב זוג מתוק לקדמת הבמה בהופעה שלי בהיכל התרבות לפני שבוע והחל לרקוד. זה היה בשיר "ואלס בחמש ושלושים" על אחד שקובע דייט עם מישהי בחמש וחצי והיא לא באה. עמדתי על הבמה, שרתי והבטתי בהם וחשבתי אם הייתה בריקוד שלהם תחילת סימני נורמליות בתוך האי־נורמליות שבה אנחנו חיים. אני חושב שכן. אומנם במרומז, אבל עובדה שהם הזדקקו לשנייה לברוח מהמציאות, והרי ידוע שאין כמו מוזיקה וריקוד לצורך הזה.
שיעור על הדרך / הרגעים האלה ואחרים הם מהיותר קריטיים שנקלענו אליהם בחיינו אלה, והם חלק מהדרך שלנו עם המון שיעורים כעבודת בית כמו אז בבית הספר. למשל בואו ניכנס ביחד לשיעור בספרות, וניזכר בשיר "הדרך לאיתקה" (של המשורר קוואפיס) על הבחור שיוצא לחפש את איתקה העיר, ואחרי נניח 89 שנות נדודים מגלה שהיא דומה לחורבה, ואז הוא שואל באכזבת מה את מי ששלח אותו, האם בשביל העיר הזו שלחת אותי? והקול עונה לו, "לא, יקירי, שלחתי אותך בשביל הדרך".
אז גם אנחנו בדרך. אבל לעומת הנער התמים הזה הדרך נפלה עלינו ב־7 באוקטובר, בימים שהארץ נראתה אבודת דרך לרגע. אבל אז הגיע הבום בשש וחצי בבוקר. לא עזרו האזהרות של התצפיתניות. לא עזרו הסימנים (עוד נגיע אליהם) ולא הידיעה שבמלחמת כיפור קרה לנו כמעט אותו הדבר.
"אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת, אלך אל המדבר ושם אלמד לכאוב", כתב המשורר נתן יונתן בכאב פרידה עמוק ממישהי או מארצו. והוא זה שכתב גם את אחד משירי המחאה הכי מוצנעים וחזקים שאני מכיר ושמילותיו מתחילות ב"דוגית נוסעת מפרשיה שניים, ומלחיה נרדמו כולם... אם לא יעורו כל מלחיה, איכה תגיע הדוגית לחוף?" זה שיר על תרדמת, על הזנחה, על היבריס, על דוגית המחפשת יחד עם אנשיה שנרדמו בשמירה את דרכה. כך אפילו הסביר לי אישית נתן יונתן חברי באחד הימים כששתינו קפה בוץ ביחד כעבודת בית בין זמר למשורר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
צללים / אז על המסע של הדוגית שלנו ומלחיה חשבתי גם השבוע. על אלה שהצילו אותנו, שלחמו עבורנו, אלה שנפצעו פצעים קשים או נעלמו לנו בדמי ימיהם, אלה שנחטפו ואנחנו מחכים לשובם. חשבתי גם על אלה שתמיד ילכו בהפוך על הפוך ויתישו את הארץ בשיגעונות ובקצוות השרופים שלהם. על אלה, כמוני, שנולדו לסוף מלחמת השחרור וראו משהו בארץ הזאת, וחשים שצריך לנהוג בה בזהירות, עדינות ובקשיחות שמא תברח ולא תגיע לפגישה איתנו בחמש ושלושים.
דמויות מיוחדות במינן חלפו לי כצללים בחדר השבוע לפנות בוקר. חלוצים וחלוצות אידיאליסטים משנות ה־20, לוחמים פצועים שפגשתי, משפחות שניטלטלו לנצח נצחים באבלן. ואפילו (במומנט האישי) אלעדיק חברי הטוב ואחותי הטובה שמתו לפני תחילת המסע הזה ואין להם שמץ מושג על מה שקרה לנו, ואולי יש להם, ומהשמיים רואים הכול.
לא צריך להתבונן עמוקות בגברים שלחמו בעזה או שירתו בצפון המפונה והלוחם כדי להבחין שאיך שהם שבים למדי האזרח, הם מחפשים את עצמם בין שדות הקרב לחיים ה"רגילים". על השיבה הביתה כתבו ספרים ועשו סרטים, במיוחד על הפוסט־טראומה להכיל את מה שראו וחוו ועל אי־הצדק מול כמה הקריבו במלחמה ולמה עכשיו הוזמנו חלקם לשימוע לפני פיטורים. לא ייאמן. מטורף. אי־הצדק הזה דורש פתרון מיידי.
שם משפחה / אנחנו ניסינו ועדיין מנסים לאכול את הכול. משחקים כמו ילדים בלסמן מה אסור ומה מותר ומי הבא בתור? ובינתיים משחקים בטלוויזיה באוכל שלא נטעם לעולם במופע "המטבח המנצח" (ניצחון היא המילה הכי שימושית בימים אלה). ולמרות נחמדותם של תושבי המטבח בניצוחם של חיים כהן ורותי ברודו, אז קובי אוז המצתוק (מצחיק, מתוק, חכם ומתפלסף) מעורר מהומה קטנה במטבח כשנתפס מסביר למה החליף את שמו מאוזן לאוז והאם זו פדיחה להחליף שם? לא בטוח. נזכרתי שאבא שלי עליו השלום, שקראו לו יצחק בשמו הפרטי, היה במקור בשם המשפחה שלו הרציג שפירושו חביב ולבבי והחליף אותו לארצי כי ככה רצה להתערות בארץ. סו וואט? מה קרה? ממילא לא איבדנו את המשפחה בשֵׁם. איבדנו את רובה בשואה.
היו או לא היו סימנים? / קשה להבחין בימים אלה מה יהיו פני חיינו מכאן ואילך. אנחנו זזים קדימה, מתחת (בתת־קרקע) ומעל, שעה שברור שהנפש אצל כל אחד ואחת מאיתנו חבולה מכל מה שקרה. אנחנו חיים גם בין הקצוות, ממתינים בקוצר רוח לאות חיים מהחטופים, לשחרור שלהם, לפתרון הכאב הנורא הזה המצלק את כולנו. וכל הזמן אנחנו מדקלמים את הצורך בלהיות מאוחדים כדוגמת הלוחמים שחוו את הרעות והאחדות בשדות הקרב, רק שברור שמי שנכנס מתחת לאלונקה בקרבות לא הבחין מי חובש כיפה ומי לא כי כולם חבשו קסדות. והנה ערב אחד נשלח אליי שיר נהדר מאת אירווינג לייטון הקנדי שנקרא "לא היו סימנים" ובא לי לשים אותו פה בתרגום חופשי כעבודת בית:
"לא היו סימנים איפה שהלכתי/ אבל תוך כדי הליכה גיליתי לאן אני הולך.
על ידי שנאה עזה למדתי איך אני אוהב/ ועל ידי אהבה את מי ואת מה.
באבל למדתי איך לצחוק מהבטן/ ומתוך חולשה בניתי לי כוח.
מחוסר אמת למדתי אמת/ ומצביעות למדתי ישירות.
ועכשיו? עכשיו אני כמעט יודע מי אני/ יש לי כבר כמעט את האומץ להיות האיש הזה/
עוד צעד אחד ואהיה במקום שממנו התחלתי".
אני שואל את עצמי כתלמיד בית הספר "ישראלי", מה אצלנו השיעור הבא? היסטוריה או חשבון נפש?
אף פעם לא מאוחר / השיר על הסימנים הוא שיר שראוי לנו ללמוד אותו. אף פעם לא מאוחר. ס’תכלו איך שני זקנים שמתאימים כבר לפרישה מרצון בדיור המוגן מוכיחים את זה שחור על גבי לבן באמריקה. אחד בקושי זז, וחושב שא־סיסי מקסיקני (מקום 14 ברשימת הנשיאים הטובים), והשני בועט בכל מוסכמה, מין מגלומן (מקום אחרון ברשימה).
ואצלנו? אני שואל את עצמי כתלמיד בית הספר "ישראלי", מה אצלנו השיעור הבא? היסטוריה או חשבון נפש? ואלוהים, תגיד, האם משדה הראייה שלך מלמעלה אתה חושב שאנחנו מבינים לעומק כמה עבודת בית יש לנו עדיין לעשות, וכמה עדיין לא מאוחר ללמוד איך לחיות את חיינו מחדש?
המסר / השבוע שרתי קצת עם חנן בן ארי, בשביל הכיף שלנו. תומר בירן, יליד אופקים, המעבד, הרים לאט־לאט את מכסה הפסנתר והתחיל לנגן מנגינה ישראלית שקטה ("ערב עירוני" ששר יוסי בנאי). איפשהו עמוק בתוכנו אחרי ארבעת החודשים הנוראים וההרואיים האלה, גם חנן וגם אני, שהתרוצצנו בכל חור, חשנו שאנחנו שואפים לשיר קצת כנחמה לעצמנו למול מה שראינו. מוות, אבלות והמון כוח מעורבב עם ישראליות חדשה. ואני אומר את זה בזהירות ובהתחשבות כי הטראומה של השכולים האמיתיים שבינינו לא תחלוף לעולם.
הלילות נהיים קצרים. שמתי לב שהאור עולה כבר יותר מוקדם. ולרגע עם הנץ החמה (הקרה) דימיתי שעוד מעט תגיע גלויה מלמעלה שעליה נכתב בכתב יד שלא פגשנו מעולם כעבודת בית, "נפלנו בקרבות אבל אנחנו רואים אתכם, אז תהיו ראויים לנו, כדי שהכול לא יהיה לשווא".
שבעה פתרונות, ועוד אחד, ליום שבו תפרוץ המלחמה הגדולה בצפון וכולנו לא נאמין שזה ממש קורה
כבר שבועיים שכל האנשים סביבי מתעסקים רק בדבר אחד: לשאול האחד את השני "איפה אתם באפוקליפסה?" לא במילים אלה, כי לרוב השיחה מתחילה עם השאלה שהשיקה אלף התקפי חרדה: "קראת את הכתבה ב'כלכליסט'?"
"הכתבה ב'כלכליסט'" היא איזה תרחיש בלהות של יום הדין – להלן אולי, אפילו, כבר יום רביעי הקרוב – שבה פורטו בדרך מאוד, הייתי אומר, מפורטת, כל האירועים שישראל תחווה ביום שבו תפרוץ מלחמה בהיקף מלא עם חיזבאללה בצפון.
אני לא רוצה להפחיד אתכם – וגם לא צריך, כי בטח קראתם את הכתבה ב”כלכליסט” – אבל בגדול, ייפלו איזה מיליון טילים מדויקים על הראש הספציפי שלכם, לא חשוב איפה תשימו אותו. הסוף.
אז כשמישהו אומר לי "קראת את הכתבה ב'כלכליסט'?" כבר ברור לי שהבן אדם רוצה שאני אשתף אותו בתוכניות יום הדין שלי, כדי שהוא ישתף אותי בשלו, ויחד נוכל לסכם ב"הלך עלינו" ולהעביר את הצ'יפס. השיחה הזאת היא, פחות או יותר, רוב מה שמעסיק את החברים שלי כרגע, ולכן תנו לי לסכם לכם בזריז את כל הפתרונות שהעלינו עד כה למקרה שנסראללה יחליט ללחוץ על הכפתור וחרבו דרבו על הראש היפה של כולנו:
1. כל אחד סוחב איתו תיק קטן: בתיק – שהכינונו מראש – יש כל מה שצריך כדי למות בכבוד או לחיות בחוסר כבוד כפליטים: פנס, שימורים, בגדים לילדים, נייר טואלט, אלכוג'ל, מים, תרופות, מזומן, דרכונים, טרנזיסטור, כלי רחצה, אולר, מטען לטלפון, שמיכת חירום, שקיות זבל, אזיקונים וצעצוע מין לבחירתכם. אתם יכולים להכין את התיק הזה מראש או לזרוק הכול בהיסטריה פנימה בדקה וחצי שבין האזעקה למותכם המשוער.
2. כרטיסי טיסה: טוב שיהיה כרטיס, לא חשוב לאן. העניין הוא שקשה מאוד לחזות מתי בדיוק צריך לברוח מהארץ שנייה לפני שמסלול ההמראה בנתב"ג הופך למסלול נחיתה לטילים. זה קצת כמו להיות במעלית מתרסקת ולדעת מתי לקפוץ באוויר רגע לפני הפגיעה בקרקע; אין דרך.
3. לסגור עם החברים העשירים שלכם שיש להם מקלט אטומי או מרתף מבוטן, שבמקרה של יום הדין אתם נופלים עליהם לבראנץ' של שישה חודשים.
4. לקנות גנרטור קטן: כי כשלא יהיה חשמל תוכלו לטעון ממנו את הטלפון הנייד כדי להבין שאין גם אינטרנט.
5. לשכור דירה בבקעה: כי כולנו גרים ליד יעדים אסטרטגיים בטירוף מלבד תושבי גלגל, שגרים ליד תושבי פצאל, שגרים ליד תושבי נערן, שגרים ליד שומקום מיוחד שמעניין מישהו, מלבד כרגע, כשכולנו מתים למקום בשומקום כדי לא למות. אבל תנו לי לחסוך לכם: כל הדירות, החללים והחצרות שם כבר הושכרו.
6. וויסקי ומשככי תודעה אחרים בכמות שתספיק להפיכת סוס בוגר לחמור מת: אין מה להרחיב בקשר לזה, מלבד את התודעה שלכם. כשהיא תתרחב לממדים קוסמיים, כל מתקפת טילים של נסראללה תיראה לכם כמו גרגיר זעיר וחסר חשיבות במארג הקוסמי.
7. להתפלל לבורא עולם: שר האוצר הנוכחי מבסס על זה את רוב היעדים הפיסקאליים שלנו – אבל שעות המשרד של אלוהים מאוד לא ברורות בכמה מאות השנים האחרונות.
עכשיו תראו; הדבר המדהים באמת הוא לא שלאף אחד אין פתרון אמיתי למצב שבו נסראללה מתעורר מחר בבוקר על צד שמאל ומחליט ליירט את ישראל בכ־3,000 שיגורים ליום במשך שלושה שבועות רצוף – ולכן אנחנו מנהלים בינינו את השיחות האלה ברצינות גמורה.
תחת פסאדה חיצונית של מדינה עכשווית, מצוידת, מתקדמת ומיושרת קו עם המערב - הכול נרקב פה עד לרמה שבה הביטחון הקיומי הבסיסי ביותר כבר אינו מובטח
עד היום, תרחישי ארמגדון כאלה היו בעיקר נחלתם של מג'נונים אמריקאים שתחביבם הוא להצטייד להישרדות בחורף גרעיני שיתחיל מפגיעת מטאור – אבל כישראלים, גדלנו לא לחשוב בכלל על דברים כאלה. מה, יש צה"ל, יש משרד החוץ, יש מישהו "שם למעלה" שיודע טוב יותר, ואנחנו חיים במדינה שהיא אולי מאוימת אבל גם הכי בטוחה בעולם – מה, לא ככה? תראו את אל על, אפילו כשהיא כבר לא חברת התעופה הלאומית היא עדיין הכי בטוחה!
כך שמעולם לא עלה בדעתנו להיערך ברצינות לתרחיש של בריחה מבוהלת. מעולם לא האמנו שנגיע למצב שבו נצטרך לחשוב עלינו ועל ילדינו במושגים של מילוט, פליטוּת וסיכויי הישרדות שעשויים להיות תלויים בפנס, אולר ומשהו שראינו פעם במקגייוור. זה כמעט בלתי נתפס שאנחנו אשכרה מנהלים את השיחות האלה, ועוד במקום שבו עמדה, עד לאחרונה (וגם, ככל שהספקתי לראות, הבוקר), אומת סטארט־אפ מתקדמת, מוגנת ועתירת משאבים ואפשרויות. איך מהמקום הזה הגענו לדיבורים רציניים על תרחישי סוף העולם שמאלה בצומת קסטינה ומשם תמשיכו ברגל דרומה? במילים אחרות: מתי הפכנו לפליטים בפוטנציה ואולי גם בפועל?
אז תגידו: ב־7 באוקטובר. אבל זה קרה, כנראה, כבר קודם.
זה קרה כשאיפשרנו לחיזבאללה להתקרב לקו הגבול עד למרחק שממנו אפשר להתמסר בכדורעף. זה קרה כשהעברנו כסף לחמאס, כשהרגענו את עצמנו שאנחנו "מנהלים" ו"מכילים" את הסכסוך. זה קרה בזמן שהעדפנו לא ליזום, בשום שלב, מתקפה משלנו – כי מלחמה זה גיהינום והיינו עושים את המוות לראש ממשלה שהיה גורר אותנו מיוזמתו לאחת – וזה קרה בזמן שישנו. וידענו, אפילו מתוך שינה, שאין מצב שגם אנחנו נגמור כמו התמונות ההן של פליטים אוקראינים נוהרים לגבול, או של פלסטינים שביתם נהרס בהפצצות ונגררים, עם ילדיהם, למסדרונות הומניים.
לא, לנו לא יקרה שום דבר דומה. אנחנו במדינת ישראל.
ואז התברר שמדינת ישראל עזבה את הקבוצה. ושזה בהחלט עלול לקרות.
זו חתיכת הפרת חוזה של מדינה עם תושביה. זו גם רמייה, שבה – תחת פסאדה חיצונית של מדינה עכשווית, מצוידת, מתקדמת ומיושרת קו עם המערב – נרקב פה הכול עד לרמה שבה הביטחון הקיומי הבסיסי ביותר כבר אינו מובטח.
מי הפר את החוזה? כל מי שהנהיג את ישראל בעשורים האחרונים: נתניהו, בנט, ברק, נתניהו, אולמרט, נתניהו, נתניהו וממשלותיהם.
ומה עכשיו? עכשיו אנחנו מדברים עם עצמנו על מה לשים בתיק המילוט ולאן עדיף לקנות כרטיס טיסה. דיבורים שאף ישראלי לא אמור היה להגיע אליהם, אף פעם. דיבורים שמחייבים שינוי דרמטי שיחזיר את ישראל להיות מדינת מקלט לעם היהודי, ולא מדינה שבה יהודים מחפשים מקלט. עד אז, ולמעשה הפתרון היחיד שבאמת עוזר לנו כרגע, הוא זה:
8. להגיד "זה לא יקרה", ולהוסיף בידענות: "לא תהיה מלחמה בצפון". וכששואלים אתכם "למה?" לענות: "כי אף אחד לא רוצה". זה עובד – אני יודע כי אני עושה את זה כל הזמן. זו דרך טובה לסיים את השיחה וזה גם מאוד מרגיע את כולם, בעיקר כשזה בא מעיתונאי כמוני, עם קשרים ומקורות בכירים במאפיות לחם ארטיזנליות בדרום העיר. באופן אישי, אגב, לבריחה הגדולה אני מתכוון לקחת תיק ובו כמה בריושים, שני כיכרות לחם קסטן, מחמצת אחת – שתהיה לילדים חיית מחמד בדרכים – ושאלה אחת: איך, לעזאזל, זה הגיע לזה?
למשל למגרש הכדורסל, לכנרת הגואה, או הכי טוב - פשוט למיטה
בשישי שבעבר, בתחילת משחק הכדורסל בין הפועל ירושלים למכבי תל־אביב (הפסדנו), נערך טקס לזכרם של 17 אוהדי הקבוצה שנפלו בקרבות. תראו איזה מספר. 17.
17 לוחמים שהיו אמורים להגיע למשחק הזה, כי אהבו את הקבוצה, אבל לא שבו מהמערכה להגנה על המולדת. תמונותיהם הוקרנו באולם והקהל מחא כפיים לכבודם. רונן נהרי, אבא של סרן רועי נהרי ז"ל שהיה אוהד הקבוצה, דיבר על כך שצריך להיות ביחד. גם הקהל של הפועל ירושלים וגם זה של מכבי תל־אביב הריע למסר החשוב הזה. המשחק שעמד להתחיל לא הצליח לפגוע באחדות הקדושה שהייתה באותו רגע. באופן אישי, הטקס הזה שינה לי את הפרספקטיבה של המשחק. הוא נראה לי לפתע חשוב פחות. נהניתי כי אני אוהב כדורסל, אבל לא הצלחתי להטעין את עצמי בתחושת הדריכות שיש לי תמיד במשחקים נגד מכבי.
אבל היו כאלה שחזרו לעצמם די מהר, ותהיתי מה נטרק איתם. איך רבע שעה אחרי טקס שמציין נפילת 17 בנים, אפשר לקלל שופט?
זה נשמע כמו נושא צד, אבל אני מרגיש ש־7 באוקטובר צריך לשנות אצלנו עוד דברים. לא רק את התפיסה הביטחונית או את הצורך בפוליטיקה אחרת. השינוי צריך להיות כולל. הוא צריך להיות בגישה שלנו לחיים, ובין היתר, אירוע כזה גדול אמור לשים מאחור באופן מוחלט את כל חוסר הפרופורציה שיש בספורט. היריבות הספורטיבית מגניבה וכיפית כל עוד היא מגניבה וכיפית, כל עוד היא לא מידרדרת לשנאה, לעצבים או חלילה לאלימות. זו לא מחלה חדשה, אבל ישראל של אחרי 7 באוקטובר היא מדינה חדשה, וזה הזמן להירפא גם מהמחלה הזו.
אוקיי. אם כבר כדורסל, בואו נקדיש את המשך הטור לאסקפיזם. נתחיל מהדבר היחיד שמנחם אותי באמת, אולי לא כמו פעם כי עדיין מלחמה וחטופים, אבל בכל זאת יש בו נחמה: מפלס הכנרת. חבריי האומללים יודעים ושומעים ממני ללא הרף כי יש לי טיעונים מסודרים למה הכנרת היא האגם המושלם בעולם (אלה שיפים מהכנרת קפואים מדי לרחצה וכו'), אבל זה בעיקר עניין אישי. גדלתי בגולן והכנרת תמיד סימלה עבורנו את כל מה שטוב, את כל מה שמרגיע. הייתה לי פסיכולוגית שהסבירה לי שהכנרת עבורי זה כמו להיות שוב עובר ברחם אמו. אני עוקב אחרי העלייה של המפלס בהתרגשות. בגלל שגדלתי במושב חקלאי, ירידת הגשמים היא אירוע חשוב בתודעה שלי, לא סתם חדשות. באתי ממקום שבו הגשמים היו באמת נדרשים, בשנים ללא גשם ראיתי את המבוגרים דואגים ליבול בשדות. בשנים הגשומות ראיתי שמחה. אז השנה אין שמחה, לא נגזים, אבל יש קצת נחמה בכנרת הפוקעת ממים, בנחלים הזורמים, ומי יודע, אולי גם החיטה תצמח פה שוב.
הלאה. עוד משהו שאיננו המלחמה: לפני כמה ימים אפרת הייתה בנסיעה לחו"ל, וכל פעם שהיא התקשרה אליי בשיחת וידיאו עניתי לה מהמיטה. פעם ראשונה זה נראה לאלה שהיו איתה בנסיעה הגיוני, פעם שנייה גם, פעם שלישית סבבה. אבל מהפעם הרביעית הן התחילו להתעניין איך זה ייתכן שאני תמיד שוכב. אז הן ביקשו מאפרת לצלצל אליי בכל מיני שעות, כדי לראות שמא יזכו שאני אענה לה פעם בעמידה. ובכן, המקסימום שהן הצליחו להגיע אליו זה שלא שכבתי במיטה בחדר, אלא על הספה בסלון.
למה סתם ככה לעמוד, בלי מטרה? גם לשבת אני לא אוהב. אם לעמוד זה כורח ולשכב זה כיף, אז ישיבה זו סתם פשרה בדרך
במשך שנים ריחמתי על הסוסים כי אמרו לי שהם ישנים בעמידה. יש להם דרך לנעול את המרפקים ולהירדם. הרחמים עברו אחרי שראיתי סוס ישן בשכיבה ומישהו הסביר לי שבעמידה זה רק הנמנומים שלהם, אבל כשהם באמת עייפים הם נשכבים וחורפים את חייהם. אגב, סוסי פוני הם בעיניכם גמדים, או פשוט חיה קצת אחרת? כלומר, צריך לרחם עליהם, או שכמו שכלב לא גמד אלא פשוט כלב, ככה גם סוסי הפוני הם פשוט חיה אחרת?
אנשים מחברים את זה לדיכאון: אם אדם לא יוצא מהמיטה - אז הוא בטח עצוב. אבל זו טעות בתפיסה. דיכאון זה כשאתה לא יוצא מהמיטה כי אין לך כוח לעשות כלום. אני בעד לעשות וליצור, פשוט אני בעד לעשות וליצור מהמיטה. אני לא מבין למה במשרדי הייטק, למשל, מסדרים לכל אחד שולחן וכיסא, במקום לפזר מיטות ולתת לאנשים לשכב עליהן עם לפטופים ולעבוד. בעניין הזה אני מקנא בהומלסים. שמתי לב שהם שוכבים הרבה. אגב, ראיתי פעם הומלס בקריית עקרון ושאלתי אותו, אם הוא כבר הומלס, למה שלא יעשה את זה בעיר נורמלית? כאילו, אתה ממילא חסר בית, למה שלא תהיה חסר בית בתל־אביב?
אז קוראים לי חנוך דאום ואני מאמין בשכיבה כדרך חיים. גם כשיש לי זום אני עושה אותו בשכיבה ובאופן כללי אני המון שעות במאוזן, וחשוב לומר שזה לא בגלל עצלות. זו אמונה שלי. אני מאמין שלעמוד זה משהו שעושים רק כשאין ברירה. אני בבית שלי, מדוע לעמוד? מה קרה, שרים את ההמנון? הנשיא נכנס? למה לטרוח?
אם יש צורך לצאת מהבית לפגישה כמובן שאקום ואלך, אבל סתם ככה לעמוד, בלי מטרה? גם לשבת אני לא אוהב, אגב. למה לשבת, מה אני בכיתה ד'? אני בספרייה? מה יש בישיבה שאי־אפשר לעשות בשכיבה? מבחינתי גם הייתי אוכל במיטה, רק שאפרת לא מרשה. אבל חוץ מאוכל, למה אני זקוק לכיסא? אם לעמוד זה כורח ולשכב זה כיף, אז ישיבה זו סתם פשרה בדרך.
אני בן 48, הייתי במקומות יפים בעולם, ראיתי הרבה מחזות וסרטים ופגשתי אנשים יוצאי דופן, ואני אומר לכם שלא מצאתי דבר מדויק יותר מלשכב מתחת לשמיכה.
שבת שלום.
המטרה: להשלים עם מי שאני היום. האמצעי: לשבת במושב האחורי ולתת לבת שלי לזרוח
כל כך הרבה זמן לא יצאנו לטיול משפחתי בשבת בבוקר. הילדות שלנו כבר ממש גדולות, הן כבר לא מעירות אותנו מהשינה באמצעות קפיצות טרמפולינה על המיטה הזוגית ותובעות לדעת מה עושים היום ואם זה יכלול מתנפחים. זו תחושה קצת עצובה, להיות פנסיונרית של אטרקציות. בכל פעם שרן ואני נוסעים בכבישי הארץ, יש לי עדיין את האינסטינקט הזה של לחפש בצד הדרך שלטים כמו "קיר הטיפוס במושב ענתות" או "חוות היחמורים של פיני". ומצד שני, כבר התרגלתי לזה שסוף השבוע חזר להיות שלנו. רק רן ואני, שוכבים על ספת ה־ר' האפורה והבנאלית שלנו, בוהים בגשם על הזגוגית של המרפסת. לפעמים אני מרגישה בשבתות כמו ציפור, נגיד כמו שחף, פשוט דואה לי מעל השעות שעוברות ולא מרגישה שום דבר מוגדר.
ופתאום, הנה אנחנו שוב. בחניה התת־קרקעית של הבית, ליד האוטו האדום של רן. הבניין כולו שקט בדממה הקדושה הזו של הוויקאנד, ואני מעמיסה למושב האחורי את המעילים והתיקים של כולם. כבר היינו פה כל כך הרבה פעמים בעבר, בדיוק בשעה הזו, 11 בבוקר של יום חורף. רק שהפעם אני לא מתיישבת ליד רן במושבים הקדמיים אלא מאחור, במושב שבו היו יושבות פעם הילדות שלנו. כמו ילדה מזדקנת ומוזרה, עם שקית שבתוכה שלוש עוגיות טחינה שלקחתי לדרך ומגפי גומי שהבאתי למקרה שיסכימו לעצור לי ביער ואני אוכל ללקט פטריות.
מי שמתיישבת מקדימה, יותר נכון במושב הנהג, זו בחורה אחת גבוהה שהשיער שלה זהוב וארוך ואסוף בפקעת כאילו מרושלת. היא שולפת מהתיק שלה ליפגלוס, פותחת את המראה של המכונית, מושחת אותו במקצועיות שמעולם לא הייתה לי. הבחורה שעומדת לנהוג אותנו היא הבת שלי, מאיה. לפני חודש עשתה את הבלתי אפשרי ופשוט הצליחה לעבור במכה אחת טסט ראשון. "מאיפה היא הביאה את הכישרון הזה?" אמרתי לרן אחרי שסיימתי להתפוצץ מגאווה. "מאבא שלה", רן אמר, "או שאולי זה איכשהו עבר אליה מאח שלך, אורי". אורי אחי הוא באמת נהג מדהים, זה כזה כיף לנסוע איתו לחיפה בסובארו הענקית שלו, לראות איך הוא מתענג על כל דקה של נהיגה. ועדיין, זה היה לי קצת עצוב שאף אחד לא חשב שלהישג הזה של מאיה לא היה שום קשר אליי ולגנים שלי. אני נפל מוחלט בתחום התחבורתי, אין ולא היה לי רישיון נהיגה מעולם.
אולי בגלל זה, אני בניכור מוחלט לכל הסיטואציה. שלוש פעמים רן כבר לקח את מאיה לנהוג באוטו שלו, ובכל שלוש הפעמים האלו מצאתי תירוץ להישאר בבית. זה פשוט נראה לי משעמם לשבת מאחור ולראות אותה נוהגת. ועכשיו אני חושבת שזה בדיוק סוג השעמום שבגללו הפסקתי את שיעורי הנהיגה שלי בבת אחת. יום אחד פשוט הפסקתי להופיע, בלי להודיע למורה שלי, יצחק, יהודי מלנכולי כבן 60 עם פני אבן קפוצות שלא היו משנות הבעה אפילו כשהייתי דופקת ברקס פתאומי וכמעט דורסת את הזקנה שקפצה מולי. ולא רק ליצחק לא הודעתי, גם להורים שלי שמימנו את כל ההרפתקה הזו לא טרחתי להגיד שאני לוקחת הפסקה מזה. יום אחד פשוט הפסקתי קולד טרקי, ובמקום להתייצב לשיעור של יום רביעי פשוט קניתי לי ולחברה הכי טובה שלי שני כרטיסים לאוטובוס לאילת. שם ביליתי את השבועות הבאים של הקיץ, על החוף.
מאיה מתניעה את האוטו, רן יושב לידה ונראה כמו טסטר, עם משקפי הקריאה השחורים שלו והיד בהיכון על ההילוכים. "קדימה", הוא אומר, והיא מניעה את האוטו. אני מצפה לזה שהאוטו יקרטע, בעצם מצפה לשידור חוזר של עצמי. כשאני הייתי נוהגת בשיעורים, הייתי בכזה פחד שהייתי נוסעת כמה מטרים - ונעצרת. האוטו שלי נסע בשיהוקים. אבל מאיה לא מהססת לרגע. היא שמה רגל מפוצצת בביטחון על הגז, ולא מפסיקה לדהור קדימה. "מה זה?" אני אומרת, "הילדה נהגת מצוינת". "אמרתי לך שאת חייבת לראות איך היא נוהגת", רן זורח כולו, "היא נפלאה. כישרון אמיתי".
מאז 7 באוקטובר מאוד קשה לי להרגיש אושר. אבל עכשיו, כשאני מסתכלת על הבת שלי נוהגת במיומנות של נהגת מרוצים איטלקייה ולרגע לא מפגינה שבריר של פחד, אני חושבת שזה סוף־סוף קורה. זו לא רק תחושת החופש של הנוף המתחלף בחלון, כבר יצאנו מהעיר והכול מסביבנו זה שדות ירוקים מסנוורים; זו הדרך שבה הבת שלי מתעלה עליי בכל דרך. כולה בת 17 וקצת, וכבר היא כל כך הרבה יותר מהירה, נועזת, אמיצה ממני. תראו אותה, איך היא נוהגת על הכביש המהיר הזה, מדברת וצוחקת עם רן ואין לה שום בעיה גם לאותת בו־זמנית. אני פעם פרצתי בבכי מטורלל ואפל באמצע שיעור, זה היה כשיצחק עשה את הטעות ולקח אותי לנהוג בכביש הראשי, ופתאום עשרות של מכוניות התחילו לטוס מאחוריי כמו נחיל זועם של צרעות. לבת שלי יש הפרעת קשב בדיוק כמו שלי יש, אבל היא לא נותנת לזה להפריע לה. היא הגרסה המשודרגת, הסופר־וומנית, הטובה פי מיליון שלי. יש מעט מאוד רגעים שמחים בהורות כמו הרגע הזה שבו את מבינה שהילדה שלך הוא סינרגיה שכולה פלא. שאיכשהו השילוב של הגנים שלך ושל אבא שלה הצליח לייצר משהו יותר גדול וטוב ממה שכל אחד מכם אי פעם היה.
ובעוד הבת שלי נוהגת, אני נזכרת בפוסט שקראתי השבוע. כתבה אותו בחורה אל־הורית שאני עוקבת אחריה מזמן. כבר שנים שהיא כותבת על חוסר הרצון שלה להביא ילדים לעולם, ואני חייבת להגיד שיש לה כמה נימוקים לא רעים. לפני כמה חודשים היא התאהבה בבחור מקסים ועכשיו, פתאום, בפעם הראשונה בחייה, היא חשה את החשק הזה שמעולם לא היה לה. "אבל אני מפחדת שזה יהרוס לנו את האהבה", היא כתבה, "זה כל כך מושלם בינינו כרגע, הבקרים של ימי שבת, ללכת להשתכר על איזה בר מתי שבא לנו, למה להרוס את מה שיש?" כשקראתי את זה, האינסטינקט הראשוני שלי היה להפציר בה לעשות איתו תינוק בכל זאת, פשוט להאמין באהבה הגדולה שלהם שתשרוד את זה. כל כך רציתי שהבחורה המקסימה הזו תזכה לחוות את הרגע שעד היום אני מחשיבה בתור הרגע הכי שמח וטהור בכל החיים שלי, השנייה הזאת אחרי שהניחו לי את התינוקת על הבטן, אבל ידעתי שאני לא יכולה להבטיח לה דבר כזה, בעיקר כי השנים הראשונות והקשות של גידול הילדה די החריבו לי את הנישואים. רק עכשיו, בעודי צופה בבת שלי שוברת את הקללה שהגבילה אותי כל כך הרבה שנים, אני פתאום מבינה מה שבאמת רציתי לומר לאל־הורית מהפוסטים. שאולי זה יהרוס לה את האהבה, ואולי לא. אבל ילדים לא עושים כדי לשמור על הקיים. ילדים הם השינוי בכבודו ובעצמו, הם רעידת האדמה הזו שמזיזה לוחות טקטוניים בנפש. הם לא עושים את זה בבת אחת, יותר באיטיות שכמעט לא שמים לב אליה, עד שיום אחד את קמה ומבינה, את אדם שונה וכנראה שגם טוב יותר בזכותם.
בזכות מאיה אין לי שום ספק מי אני, בת כמה אני ומה התפקיד שלי ביקום כרגע. במראה שהיא מציבה מולי אני רואה אישה בסך הכול טובת לב ואמא לא רעה, לא יותר ולא פחות, וזה מספיק לי. סתם מישהי לא מושלמת שיודעת לאהוב אבל גם טועה
כבר הרבה זמן שאני לא נעלבת ממאיה כמו שהייתי נעלבת בתחילת שנות ההתבגרות שלה. משהו שקט ומלא ביטחון פתאום קם והתגבש בין שתינו. במקום לרוץ אחריה ולהפציר בה "אבל למה את מדברת אליי כל כך מגעיל", אני פשוט עונה לה "מה קרה, יפה שלי? יום קשה?" ונגמר הסיפור. כבר שנים שמאיה מנסה לשקף לי מי אני באמת. בגיל 14 היא התחילה לקרוא לי "צומי", אמרה שאני אומנם אמא טובה, אבל יש לי נטייה להיעלב מכל דבר שהיא אומרת. בהתחלה חשבתי שזה לא פיירי כלפיי, ורק לאחרונה פתאום נחתה עליי התובנה שהיא צודקת. שנות ה־40 המאוחרות בואך 50 היו לי קשות, נהייתי דיכאונית יותר, רגישה בטירוף. הכול הרגיש לי אישי מאוד ונגדי, בטח המילים שאומרת לי הבת היחידה שלי. אבל מאיה לא ויתרה לי, היא ידעה שיש בי אישה יותר מצחיקה וקשוחה מהיצור המנופאוזי הלח הזה, שכל הזמן מעלה דמעות. בשלב מסוים כל כך נמאס לי לריב איתה, שאמרתי לעצמי שאני חייבת להקליל, פשוט חייבת לנסות גישה אחרת. וככה יצא שבזכות הבת שלי, שדרשה ממני להשתנות ולהיות טיפה יותר בנות גילמור איתה, חזר לחיים שלי חוש ההומור.
בזכות מאיה אין לי שום ספק מי אני, בת כמה אני ומה התפקיד שלי ביקום כרגע. גם אין לי שום בעיה עם החסרונות שלי, לא אחרי שהתחככתי איתה בגללם כל כך הרבה פעמים. מאיה יודעת עליי הכול, היא הספוג שצמח בקרקעית האוקיינוס שלי וספח כל טיפה וטיפה, את כל האקוסיסטם. היא הייתה שם בכל פעם שהתעצלתי והתעלמתי מהשעון המעורר וגם כשעשיתי מאמץ וישנתי ארבע שעות בלילה רק כדי להכין לה משלוח מנות מרשים בפורים. במראה שהיא מציבה מולי אני רואה אישה בסך הכול טובת לב ואמא לא רעה, לא יותר ולא פחות, וזה מספיק לי. סתם מישהי לא מושלמת שיודעת לאהוב אבל גם טועה לפעמים.
ועכשיו היא נוהגת, עוברת את מגבלת ה־50 קמ"ש ובדרך חוצה בקלילות גם את המחסום שהגביל את אמא שלה כל כך הרבה שנים. כבר בגיל 17 וחצי היא הבחורה שאני לא הצלחתי להיות אף פעם. הבחורה המגניבה הזאת שהוציאה רישיון יותר מהר מכולם, זאת שצופרת לכל החברות מלמטה כי הערב יוצאים.
והנה עוד סיבה לעשות ילדים: השינוי שתמיד מקופל בתוך העלים שלהם, האפשרות שהם מביאים איתם לחוות סוג של חיים שניים. לכי תדעי מה היא תלמד, במה היא תעבוד. הילדים שלנו הם העתיד ואנחנו העבר, הם לא מפסיקים להשתנות ומזכירים לנו כמה אנחנו כבר מקובעים. אבל עכשיו אני יושבת במושב האחורי והבת שלי יושבת בכיסא הנהג ליד האיש שאני אוהבת. ולרגע אחד אני הילדה הקטנה שיושבת מאחור ומקשיבה למבוגרים מדברים ביניהם. ובאותה מידה, אני גם הזקנה שיום אחד הבת שלה תסיע אותה לקופת החולים.
