המטרה: להבין מה הכעיס אותי בפרשת פרוש והנשים באולפן. האמצעי: לחזור ליריקה ההיא, שקיבלתי כילדה
איך שאני שומעת על פרשת פרוש ישר עולה לי הכעס האוטומטי. זה כעס שקצת קשה להסביר לכל מי שהוא לא אישה. בטח לא אישה חילונית. אם אני צריכה להגדיר את הרגש הזה במשפט, אז זה יהיה כעס ה"מה אכפת לך, תתגמשי עוד קצת" על שם סימון ביילס. ככה זה עם הפוליטיקאים החרדים, בכל פעם הם מביאים איזו הקצנה חדשה שדורשת ממני לכופף עוד טיפה את העקרונות שלי. אני הרי אישה, יש לי יכולת הכלה אינסופית ורחם שעשוי מנוצות אווז רכות.
פעם אני צריכה לקבל בסבבה את הרעיון שכל בחורה שתבוא בבגדים חשופים מדי לכותל תוכל לקבל עונש מאסר של לא פחות מחצי שנה; בפעם אחרת, מבקשים ממני לא לעשות סקנדל מזה שילדה חמודה מגורשת מהטקס שבו היא זכתה לשיר סולו. ובכל פעם מחדש, הם אומרים לי, "תכילי אותנו, תביני את הציבור שלנו, מה זה עניינך אם אנחנו רוצים להתרחץ בנפרד במעיינות?". ואני רוצה להבין, באמת, אבל מה לעשות שאני כבר יכולה לדמיין איך הבת שלי מגיעה עם החברות שלה לאיזה מעיין בגליל, ואיך עומדת שם קבוצת בנים שצועקים "לכו מכאן" ומכסים את העיניים, כאילו שהגוף של הילדות האלו שטני ומזוהם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
באמת שאין לי בעיה להבין כל מיני דרישות של הציבור הדתי, ואני בטח לא חושבת שכל חוג במתנ"ס שמתנהל בהפרדה ביישוב חרד"לי הוא סימן לזה שעוד שנייה הם מכריחים גם אותנו לעשות אשטנגה יוגה מאחורי מחיצה במרתף. רק שלפעמים בכל זאת עולה בי תהייה, מתי מישהו יתגמש גם לכיוון שלי? נכון שלחרדים מסוימים אני נראית מהצד כמו אישה נטולת עקרונות שאין לה בעיה לשתות סמים ליד ילדים בני חמש בברנינג מן, אבל האמת היא שיש לי דווקא כמה ערכים משלי, והם קדושים ומוארים לי בתוך הלב ממש כמו נרות שבת. למשל שהבת שלי לא תרגיש אף פעם שהגוף הפרטי שלה הוא דבר שמעורר באחרים פחד וגועל. שיכבדו את עקרון ה"חיה ותן לחיות בכיף", ולא יגידו לי "אני אחיה, ואת? את תחיי חצי קלאץ'".
הסיפור מתחיל כשישראל פרוש, ראש עיריית אלעד, הגיע לריאיון בתוכנית של רביב דרוקר ונתקל בבעיה. מתברר שהכיסא שעליו הוא היה אמור לשבת מוקם בין שתי נשים - העיתונאית נגה ניר נאמן ומנכ"לית עמותת דרכנו, רחל עזריה. בשלב הזה, ככה הנשים מספרות, ניגשו אליהם מההפקה וביקשו מהן לעבור לכיסא אחר, כי "פרוש אמר שהוא לא יכול לשבת ליד נשים". שתיהן סירבו בתוקף, וכתוצאה מכך פרוש ביקש שיעבירו אותו להתראיין באולפן מרוחק ופרטי משלו. ושם, בבדידות מזהרת, רחוק מז'קטים ורודים של זארה ומכל מה שמרגיש אפילו טיפה כמו נשיות מסוכנת, הוא נתן את הריאיון.
פרוש הכחיש את הדברים מכל וכל. "זה ממש לא נכון שאני לא מסכים לשבת ליד נשים", הוא אמר כבר בריאיון, "עובדה, אני ראש עיר ובישיבות העירייה שלי נוכחות המון נשים ואני יושב לידן ומדבר איתן". הוא הסביר שהבעיה מצידו הייתה שלתפיסתו, אירגנו לו שם באולפן מארב. ואולי אפשר להבין את הטענה הזו שלו. רחל עזריה היא אחת האקטיביסטיות הכי ידועות בארץ נגד הדרת נשים. לזכותה רשום מאבק מאוד ידוע שניהלה נגד ההפרדה המגדרית שנהוגה באוטובוסים ובמדרכות בערים חרדיות מסוימות. אז כן, בהחלט ייתכן שפרוש בכלל לא חשב על צניעות כשהתנגד לשבת באולפן איתן, אלא פשוט ראה בהצטרפות שלהן לריאיון איתו אקט עוין, אמבוש פמיניסטי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
האמת היא שדי בא לי להאמין לזה. אני ממש לא סובלת את אווירת האנטי-חרדים שתקפה חצי מהמדינה שלנו. בשנים האחרונות אני אוספת מהחברות הדתיות המועטות שיש לי כל מיני דוגמאות לאיך להיות אדם מוצלח יותר. למשל, מחברה חרדית שלי הבנתי שלא כדאי לי להתלונן כשהקבצן הקבוע והנודניק שלי שוב מאגף אותי ברחוב ומבקש ממני כסף. "כבר נתתי לו יותר מ-5,000 שקל במצטבר", אמרתי לה פעם, "והוא ממשיך למצוץ ממני דם". "בסדר", היא אמרה, "גם אני נותנת מעשר לעניים מכל מה שאני מרוויחה בכל חודש. זה יכול להיות מרגיז, בטח כשלא נשאר לי כסף לקנות נעליים לבנות שלי, אבל אני תמיד מזכירה לעצמי שזו זכות גדולה שאלוקים נתן לי, הזכות לשמח מישהו ולעזור".
זה אולי נשמע חסוד וטהרני, אבל האמת היא שכבר המון שנים הדבר שהכי מעניין אותי זה להיות בן אדם יותר טוב. והנה מה שמטריף אותי, שהאובססיה הזאת - להיות בן אדם טוב, ממש לא ייחודית לי. כל העולם עכשיו עסוק בניסיונות להשתבח מוסרית. אנשים עוברים לטבעונות, מחרימים את ג'יי קיי רולינג ומפסיקים ללכת למופעים של לואי סי. קיי. רק אוכלוסייה אחת לא זכאית להגנה, החרדים והדתיים. זה משגע אותי, כי הנה אוכלוסייה שברובה מנסה רק לתקן את העולם, עושה גמ"ח ומארגנת משמרות בישול ליולדת הטרייה. ובמקום שנגיד כן, הנה ציבור שאפשר ללמוד ממנו איך להיות טוב, חלקנו אפילו לא מרגישים רע כשאנחנו מדברים עליהם בצורה כל כך מרושעת.
אלא שאחר כך אני בודקת ומגלה שבאולפן ישבו לא רק נגה ורחל, אלא גם נתן זהבי, לא בדיוק איש שידוע בדעותיו הנעימות על הציבור האמוני. ובכל זאת, מזהבי אף אחד לא ביקש לזוז קצת מהפריים כי לא הזהירו את פרוש שהוא יהיה שם. שזה אומר דבר אחד - אפילו אדם שמפנטז שחרדים יתאבדו באמצעות תפילין, עדיף לראש העיר החסידי על שתי נשות מקצוע מנומסות שעלולות חלילה לשבת קרובות אליו. ומילא אם פרוש היה קפדן גדול. אבל הוא בעצמו אמר שבישיבות העירייה שלו הוא מדבר עם נשים, אפילו יושב לידן. אז למה פתאום עכשיו, כשיש עליו מצלמה, כל כך חשוב לו להראות כמה הוא מחמיר?
לא על כל החברות שלי ירקו, היו כאלו שרק קיללו אותן ברחוב. או הסיטו מבט במופגן. ועדיין, התחושה שזה העלה בהן הייתה זהה. שהנה, נגמרה הילדות ומעכשיו אני משהו אחר, אישה? נערה? גועל נפש שאסור להסתכל עליו אפילו?
בפעם הראשונה שבה מישהו משתמש בי כדי לאושש לעצמו כמה הוא אדוק אני בת 11 וחצי. הולכת לבדי בשכונה שלי בחיפה, עם הסקייטבורד הכחול שלי ביד. קיץ קוצני וכבד בחוץ, המדרכות בקושי נושמות, הקרוסלה בגינה הציבורית נוצצת למרחקים מרוב שהיא מלובנת מהשמש. והכול עצל, עייף כל כך, שנדמה שאין לי אפילו מחשבה אחת בראש חוץ מלחזור הביתה, למיץ הלימון המפורסם של אמא ציונה. וככה אני הולכת ברחוב, רגל אחרי רגל, בסנדלים תנ"כיים כמעט קרועים ובמכנסיים קצרים של ילדה, לבנים, עם שני פסים ורודים בצד.
הוא כנראה עובר לידי בלי שאני שמה לב אפילו. כי בשלב הבא, אני שומעת קול של גבר צועק עליי. אני מרימה את הראש שלי, מספיקה לראות זוג עיניים ממושקפות סוקרות בגועל גלוי את המכנסיים הקצרים שלי, ואז הוא מזיז הצידה את המבט ואומר "טפו, שיקסה, מנוולת". במהלך השנים, שאלתי את עצמי מלא פעמים אם זה באמת היה מה שהוא אמר, זה נשמע כמו קריקטורה של חרדי מפלטבוש שמדבר רק יידיש. אבל אני בטוחה במאה אחוז שכן, המילה שיקסע הייתה שם. והסיבה שאני משוכנעת בזה היא כי לא הבנתי למה הכוונה.
ומיד אחרי השיקסע הזה, הוא מילא את לחייו ופלט עליי יריקה גדולה. כן, הוא ירק עליי. אני זוכרת ששמחתי שהרחוב ריק, שאף אחד מהכיתה שלי לא רואה את ההשפלה הזאת. גם ככה עמדתי שם והרגשתי כמו מטומטמת, רוצה מצד אחד לשלוח יד ולמחות ממני את הרוק המגעיל שלו, ומצד שני מפחדת לגעת בזה, כי אולי הדבר הבא שהוא יעשה יהיה לתת לי סטירה.
אני יודעת, האנשים הקיצוניים האלו לא מייצגים את הרוב, מה גם שיכול להיות שנפלתי על מישהו עם בעיה נפשית. אבל מה לעשות שאין לי חברה חילונית אחת שאין לה זיכרון כזה מהילדות הדי מוקדמת שלה? לא על כולן ירקו, היו כאלו שרק קיללו אותן ברחוב. או הסיטו מבט במופגן. ועדיין, התחושה שזה העלה בהן הייתה זהה. שהנה, נגמרה הילדות ומעכשיו אני משהו אחר, אישה? נערה? גועל נפש שאסור להסתכל עליו אפילו? לא ברור מה, רק שמהיום אני כבר לא זכאית ללבוש בתמימות מכנסיים עם שני פסים ורודים בצד.
זה מה שהוא הנחית עליי ביום ההוא יחד עם הרוק שלו, את ההבנה שמבחינתו אני כבר אישה טמאה. יש לי מגדר, מיניות, אשמה. המעבר מילדה לאישה הוא ממילא כל כך קשה. את מתביישת בבליטות המוזרות שנובטות, נבוכה מריח הזיעה החייתית והחדשה. אז לפרוץ למרחב של יצור כל כך עדין ומבולבל ולבזות אותו ככה?
לפני שנה ישבתי במושב המטוס שלי בדרך חזרה מלונדון, וניסיתי להתעלם מהרעש שעלה מהצד השמאלי של המושב שלי עד שהבנתי שהמהומה היא בגללי. קבוצה של אברכים צעירים עם פאות וזקנים התגודדה 20 מטר ממני, מתלחששת. במיוחד נסער היה הבחור שאמור היה לשבת לידי. והאמת היא שאני יכולה להבין את המצוקה שלו, כי במטוס המושבים כל כך צפופים שיש סיכוי גבוה שהמרפק שלי ייגע בשלו. ויכולתי לכבד את זה, רק שבשלב הזה הוא כבר דיבר מעל הראש שלי בקול רם, עשה הכול כדי לייצר עליי לחץ, אבל בלי שיצטרך לפנות אליי. "היא צריכה לזוז מפה", הוא אמר, "שהדיילת תעביר אותה".
באיזה סוג של יהדות דבר כזה תקין? לבייש ככה אישה שמבוגרת ממך ב-20 שנה לפחות, לגרום לה להרגיש כמו שהרגשתי. השפלה גדולה, שכל המטוס מסתכל עליי. רגע לפני עוד חשבתי מחשבות רכות, כמה אני מתגעגעת לבת שלי, ורגע שני הוא הפך אותי למיצג קרקסי בעל כורחי.
אולי פרוש לא התכוון לזה, אבל גם הוא לא פנה לשתי הנשים בדרך שמכבדת את האנושיות שבהן. הוא יכול היה לפנות אליהן ישירות, להסביר להן בנימוס שלא נהוג לשבת בין שתי נשים. במקום זה הוא התייחס אליהן כמו אל שני אביזרי במה מיותרים שיש לפנות אותם, ביקש ממישהו אחר שיודיע להן לעבור כיסא. רגע אחד את שווה בין שווים, העיתונאית הוותיקה נגה ניר נאמן, ופתאום את מבינה שמהשנייה הראשונה היית בעיניו רק אישה, שום דבר אחר חוץ מכמה איברים מחטיאים. זו אותה ההפתעה האלימה שחוויתי בגיל 11 וחצי. אותו הלם שתקף אותי במטוס כשהבנתי שיש איזה עניין גדול מסביבי, ואין בזה שום דרך ארץ, רק תקיפה של גנב בלילה שמחזיר אותך למקומך הטבעי.
יו וונט טו סי מי swim? יו וונט טו סי מי swim?! סבבה. אז כדאי לזכור כמה דברים
יוליה, כלבת הים הנזירית שהטריפה את המדינה כשבחרה להתנזר על חוף ימה של יפו לשבוע שתיקה והחלפת פרווה, לא יכלה לדמיין קבלת פנים יפה יותר מכפי שקיבלה. מוקפת שמירה בכל שעות היום והלילה, מנוטרת על ידי וטרינרים ומומחים מעמותת דלפיס, כמו גם בעדרי מעריצים - שאומנם לא הורשו להתקרב, אבל הורשו לבהות - היא ודאי נדהמה מכמות האנשים שכמעט התעלפו מהתרגשות בכל פעם שגירדה באף, התהפכה על צירה או הזיזה סנפיר.
אני משתדלת לא להיות צינית, כי הרגש המפכה, כמו גם הנפח שתפסה בסדר היום הציבורי ובכותרות, נשען על התפעלות אמיתית. בואו. גם אני התעלפתי. הגעתו של גליל השומן החמוד והנדיר הזה, שכמותו נותרו רק כמה מאות בודדות בכל העולם, הייתה אתנחתה מסוג פלא עולם. כמו לראות חייזר. נדירותה היא שריגשה אותנו. הלוא אם חופי ארצנו היו מנוקדים כלבי ים כפי שחיפה מוצפת בחזירי בר - יונק שמנמן ואינטליגנטי אחר – היינו, מן הסתם, טיפה פחות נרעשים.
אבל נדמה לי שמעבר להתרגשות שאחזה בנו, נח לו כבד ועמום רגש נוסף. רגש האשמה. כן, אני חושבת שזה זה.
אנחנו יודעות, גם אם אנחנו לא מבינות עד הסוף איך דבר הוביל לדבר, שנדירות כלבי הים קשורה אלינו, למשהו שעשינו בעקיפין. לא צריך לעקוב באדיקות אחרי מגוון הצורות והאופנים שבהם הטבע משתנה, מתייבש, מתחמם, מידלדל, נשרף, משתגע לנו מול העיניים. גם אם אין לנו את הנתונים המדויקים על היקף הפגיעה בחיות הבר - מי מהן עברה בדיוק עכשיו מ"סכנת הכחדה חמורה" ל"זיכרונה לברכה" - יוליה, בבואה, טילטלה איזו אשמה חבויה. היא הזכירה לנו שמעבר לצרות היום-יום שבהן אנחנו שקועות עד צוואר, בין אם הצרות הפרטיות - עדיין לא סיימתי מדור – לבין הצרות הלאומיות - בושה, בושה, בושה – יש עוד עולם. והעולם הזה הולך ונגמר לנו מול העיניים.
אבל תרשו לי לקשור קשר קטן, גם אם מניפולטיבי, בין יוליה לבין הממשלה הנוכחית, ולומר את מה שידוע כבר מזמן לכל הארגונים הירוקים ואנשי המדע: הממשלה הזו, שקמה לנו עכשיו - ולא משנה כרגע מה אתן חושבות על ההפיכה המשטרית, על המבצע בעזה או על הכריזמה של ינון מגל - היא בשורה איומה לחיות הבר ולסביבה בכלל.
הטבע, למרות עוצמתו, הוא מיעוט כשמדובר בייצוג פוליטי. מוזר לחשוב עליו ככזה, אבל כמו נשים, ערבים, להטב"קים ומיעוטים אחרים, קולו נאלם וערכים של שוויון וכבוד נרמסים תחת מנגנוני כוח ושחיתות
תזכורת קצרה על קצה המזלג: ממש בימים אלה מקדם משרד האוצר, במסגרת חוק ההסדרים, שורה של תקנות הפוגעות ברצועת החוף. התקנות מתירות לבעלי מאה חמדניים להקים, למשל, למה לא, קניון על חוף הים. זה כמובן לא רצוי, אבל זה יקרה, כיוון שהמדינה מתירה לדלג על דיון מושכל בוועדה לשמירת הסביבה החופית, האמונה על איזון בין שיקולי תכנון ובנייה לבין שמירה על ערכי טבע ונוף. עכשיו. בהינתן שיוליה לא הביעה עד היום עניין כלשהו בזארה, היא, כמו מינים רבים אחרים השייכים לסביבה הימית והנמצאים גם כך בסכנת הכחדה (80 אחוז מהמינים בים התיכון נמצאים בסכנה), לא תתאושש אם לא נשמור על רצועות חוף נקיות ממפגעי בטון, רעש ואור.
חוק ההסדרים מבקש גם לעקר מתוכן את אחד החשובים שבחוקי הסביבה והבריאות בישראל: חוק אוויר נקי. חוק שכל תכליתו להגביל את התעשייה בארץ מלפלוט כמות חריגה של חומרים מסרטנים, שכולנו לא רק נושמים אותם, אלא גם מתים מהם. אנחנו כמובן סופרים רק את מתינו - 2,500 איש בשנה מתים בישראל מזיהום אוויר - אבל הנזק לעולם החי והצומח הוא גדול פי כמה, וכעת, בכוונת סמוטריץ' ואנשי האוצר להכניס הקלה משמעותית שתאפשר לכל תחנות הכוח בארץ לחרוג מההיתר הקבוע בחוק. ועוד בעיתוי שבו ברור לכל מי שחי על הפלנטה ומרגיש על בשרו את השינוי האקלימי, שיש לקדם מעבר מהיר וצודק לאנרגיה ירוקה. לא רק עבורנו, אלא עבור כל האורגניזמים שחולקים איתנו את המרחב. ולא, לא רק בגלל שחיינו תלויים בהם, אלא כי זה צודק ומוסרי יותר.
עוד? בבקשה. הממשלה מבקשת בחוק ההסדרים להתיר כריתה מסיבית של עצים - שתרומתם למלחמה בהתחממות האקלים לא תסולא בפז - אם הם עומדים נטועים בדרכם של שיקולים כלכליים ונדל"ניים, והיא גם מעוניינת להפקיע את הסמכות למתן רישיונות עסק מידיהן של הרשויות המקומיות ולהעבירה, רחוק מעין התושבים, אל ועדה חיצונית שתמנע מהם את האפשרות להתאגד. בזמנה הקצר, הצליחה הממשלה, עוד טרום-חוק ההסדרים, להזיק בדרכים יצירתיות נוספות. כמו למשל, לחסל במחי הפקרות ענפי משק שלמים החיוניים לביטחון התזונתי העתידי של ישראל, או להוציא מכרז לשיווק רישיונות לחיפוש גז בים ללא ניתוח ההשפעות העתידיות ומבלי שנבחנה התועלת הכלכלית לציבור. אה, וכמובן העניין הקטן עם בג"ץ - מפלטם האחרון של הארגונים הירוקים, העושים עבודת קודש למען הטבע והציבור בישראל.
הטבע, למרות עוצמתו, הוא מיעוט כשמדובר בייצוג פוליטי. מוזר לחשוב עליו ככזה, אבל כמו נשים, ערבים, להטב"קים ומיעוטים אחרים, קולו נאלם וערכים של שוויון וכבוד נרמסים תחת מנגנוני כוח ושחיתות. זה כמובן לא נובע אף פעם מכוונה רעה. מי לא רוצה לעמוד על אדמה בריאה, לראות ירוק, להתרגש מפרח ולנשום נקי? אלו בסך הכול היהירות, הבורות, קוצר הרואי, הגרגרנות, והצורך לגזור קופון פוליטי מיידי שגומר לנו את הטבע. זה גרוע למדי בימים רגילים, וזה אסון בימים לא רגילים. ואנחנו בימים לא רגילים. אם אתן צריכות עוד סיבה כדי להבין כמה גרועה הממשלה הנוכחית, חשבו על יוליה וזכרו שבלי דמוקרטיה אין ולא תהיה לנו סביבה.
פשוט: האחד עובד בלחפש להטריל, השני אומר למטרילים לכו חפשו, אני עובד
זה מדור שיהיו בו המלצה על סדרה ומחמאה לשר מש"ס וגם בדיחה שקשורה לח"כ אבי מעוז לסיום, אבל נפתח בשני עניינים בשולי העידן הטכנולוגי, ברשותכם.
הראשון, ולא אחפור לכם שוב על הבינה המלאכותית (אף שאני ממשיך לקרוא כל דבר שמתפרסם בנושא והמוח שלי ממשיך לעוף), אבל רציתי רק לומר שאפילו נקודת החולשה הזמנית שלה מאוד מוצאת חן בעיניי: יש ל-ChatGPT נטייה לחרטט בביטחון לפעמים. מצד אחד, הוא מסוגל לתת אבחנה רפואית מושלמת תוך כמה שניות, או לנסח מכתב לעורך דין לפי פרמטרים שהצבת לו. מצד שני, תשאלו אותו מי זה יהורם גאון, והוא יספר לכם על רקדן וסופר ספרי מתח ממכמורת, או איזה חרטוט אחר.
זה באמת קורע: אתה שואל על איזו דמות שהוא לא מכיר, ותוך דקה אתה מקבל טקסט של מאתיים מילה עם מיליון המצאות מדליקות לגמרי, שבעיניי לא פחות יפות מהאמת. זה כמובן משהו שתוך כמה גרסאות ייעלם, האירוע ישוכלל ויהיה מדויק כמו שעון שווייצרי, אבל יש משהו מתוק בתכונה הזו שלו: הוא אף פעם לא יאמר "לא יודע".
כולם מציינים זאת לגנותו, אבל בעיניי זה נהדר, כי בשונה מגוגל, בנוסף לכל מעלותיו, ChatGPT מצליח גם להיות אנושי. שהרי מה יותר אנושי מלא להודות שאתה לא יודע משהו, אלא פשוט להמציא?
הדבר השני שאני רוצה לעדכן אתכם בו, וגם הוא קשור לעולם הטכנולוגי, הוא שהפסקתי לענות לטלפונים שאינני מזהה. תם עידן, חברים, ואני אשמח שנסיים את העידן הזה יחד. אני שם רגע בצד אנשים שמספרם מזוהה אצלכם. אם חברים או משפחה צריכים לדבר איתכם - שיתקשרו. אבל בכל הנוגע למספרים שאינכם מזהים, אני בעד שנחליט יחד שאנשים בגילי כבר לא חייבים לענות להם לטלפון.
יש בדיחה על ישיש בן כמעט מאה, שאמר לרופא שהוא לא מצליח להשתין. הרופא הביט בו כמה שניות ואמר: השתנת מספיק. אז גם אנחנו, בני גילי, ענינו מספיק. מעתה, גורם שרוצה לדבר עם מישהו - ישלח לו הודעת גישוש בווטסאפ וינסה לפתור את השיחה בהתכתבות. בעשור הקודם התמחיתי ביכולת לחסוך פגישות באמצעות שיחות טלפוניות. בעשור הזה, גם את השיחות אני לא רוצה לקיים. מעדיף להתכתב. מה יהיה בעשור הבא? אני מניח שאפסיק לתקשר בכלל. פשוט אשב בבית ואבהה בתקרה. זו תהיה הצלחה אמיתית מבחינתי.
אתם יכולים לחשוב שאותיות רב-מגדריות קצת שוחקות את העברית, ואתם יכולים לחשוב שחייבים לפתור את העובדה שבעברית הפנייה היא בלשון זכר, כי זו אפליה מסוכנת. זה דיון לגיטימי וטוב שיתנהל. אבל יש עוד דבר שחשוב שיתנהל: המדינה שלנו
דיברנו על לא לענות לטלפון, אז הנה סיפור על אחד שגם לא ענה על מכתב: בשבוע שעבר שלח אבי מעוז, חבר כנסת שבעיניי מתמחה בהטרלות ובחילול ה', מכתב לשר הפנים, משה ארבל מש"ס. מעוז דרש שהשר יבדוק איך קרה שבכנס של משרד הפנים היה שלט שבו נכתב "ברוכים הבאים" באותיות כאלה, שמעוצבות באופן רב-מגדרי או איך שלא קוראים לזה, כך שזה ייראה גם "ברוכות הבאות". ארבל השיב לו במכתב משלו שידיו עמוסות באתגרים ובעבודה ואין בכוונתו להתעסק בסוגיית שלטים בכנסים.
התשובה של ארבל הייתה נפלאה, חשוב בעיניי להבין עד כמה. מה שארבל עשה זה דבר שקורה מעט מדי בשיח הציבורי בארץ ובעולם: הוא לא נגרר להטרלה. זה בכלל לא עניין אידיאולוגי. אתם יכולים לחשוב שהאותיות האלה מוזרות ואפילו קצת שוחקות את השפה העברית, ואתם יכולים לחשוב שחייבים לפתור את העובדה שבעברית הפנייה היא בלשון זכר, כי זו אפליה מסוכנת. זה דיון לגיטימי וטוב שיתנהל. אבל יש עוד דבר שחשוב שיתנהל: המדינה שלנו. ומה שהשר ארבל (שמצליח פעם אחר פעם להוכיח שהוא אישיות יוצאת דופן במרחב הפוליטי) אמר למעוז זה: עזוב אותי באמאש'ך, יש לי דברים יותר חשובים על הראש.
התשובה של ארבל הייתה סוג של קתרזיס, משום שהתחושה היא שבקואליציה הנוכחית יש הרבה יותר מדי פוליטיקאים שבמקום לעבוד מחפשים להטריל, ובמקום להפוך את ישראל למקום טוב יותר מחפשים על מה לריב. ארבל אינו כזה. הוא מביט בכל אלה שמחפשים על מה ועם מי לריב ועונה להם בפשטות: תמשיכו לחפש.
אם כבר אבי מעוז, בואו נדבר על טרנסים. בשבועות האחרונים אני מצלם את העונה השנייה של "טאבו". זו תהיה עונה וואו, אבל לא זה העניין. במהלך הצילומים, בכל פעם שהיו הפסקות, צפיתי ב"דנה קמה", סדרת הדוקו שליוותה את דנה אינטרנשיונל. התחלתי סקפטי, כי יש הרבה סדרות דוקו כאלה שמאוד מהונדסות, הכול מרגיש קצת מתוסרט ועצל. ובכן, לא הסדרה הזו. הסדרה נפתחת בכך שדנה לא יורדת לצילומים. החליטה להבריז. נתקפה חרדה, כעסה, לא משנה בדיוק. מה שהיה ברור זה שאתה מקבל פיסה של אמת. של חיים מורכבים. ומשם זה רק משתפר. כי לצד כל מיני קווי עלילה מופרכים (כל הזמן מצלמים בסדרה דברים שקשורים לסדרה. מצלמים את ההשקה שלה ואת הניתוח הפלסטי שעושים בשבילה ואת הוויכוחים על מה יהיה בה, ובא לך לומר להם - הלו, זה עכשיו, הסדרה), אבל יש גם צד אחר. וזה צד עמוק יותר ושבור יותר, והוא הפער שיש בין מה שדנה מייצגת לבין המלחמה שהיא נלחמת כדי לשרוד בחיים האלה. בין האהבה שהיא מקבלת לבין הקשיים שעברה עד שהפכה ללגיטימית.
דנה עוברת התמוטטות במהלך הצילומים, לכמה מהפרקים היא מגיעה אחרי אשפוז והדבר ניכר. בהתחלה זה קצת קשה לצפייה. כאילו מנצלים אותה. מכריחים אותה להרים ולשמח, אבל היא שבורה מבפנים. אלא שלאט-לאט אתה מבין שזה סיפור חשוב. סיפור על אהבה וחושך. צפו ב"דנה קמה".
לפני שמתפזרים, ודאי תהיתם למה בעצם אבי מעוז עזב את הממשלה - ולא את הקואליציה. מה זו פשרת הביניים הזו? אתה בשלטון או שאתה רק מטריל אותו? במקום לענות, אספר לכם סיפור יהודי על קהילה שחגגה 30 שנות שירות של הרב שלהם, וכאות הוקרה שלחה אותו לשבוע במלון פאר.
הרב נכנס לחדר ומצא שם בחורה יפה, שאמרה לו: "אני הבונוס מאת מר גולדברג, נשיא הקהילה".
הרב מיד התקשר לנשיא הקהילה וצעק עליו: "איך אתה מעז, מה זה צריך להיות, אני יהודי שומר מצוות, רב קהילה, מה עם שמירת המשפחה והכול?!" הבחורה שמעה את השיחה והחלה להתגנב החוצה מהחדר, אז הרב קרא לעברה: "לאן את הולכת, מיידלה? עלייך אני לא כועס".
שבת שלום.
נזיפה / בין בהלות השבוע היו (ללא השוואה כמובן) הבהלה מרקטה נופלת, הבהלה לדרכון, הבהלה שמא לא נזכה באחד מהמקומות הראשונים באירוויזיון ונחטוף השפלה, והבהלה לקראת הופעת הנשף של אביב גפן בפארק, שבמהלכה למרבה המזל הג'יהאד האיסלאמי לא ירה והמופע עבר בשלום. אחר כך הגיעו בהלת הארנונה, בהלת השבתת הלימודים שהורים שעובדים מתחרפנים מזה. דבר אחד בטוח לגבי הופעת הנשף, וזה שלג'יהאדיסטים לא היה מושג ירוק באיזה משני הפארקים - הקטן או הגדול - ההופעה התרחשה, והם נצרו את האש לעבר תל-אביב.
וזה הזכיר לי נשכחות. הזיכרונות אומנם אילמים, אבל הפעם חיטטתי בזיכרונותיי תוך כדי רכיבה על אופני הבוקר שלי (באותו פארק בדיוק, רק בצידו האחר), אחרי שחטפתי "נזיפה" מאישה עם כלב בטענה שרכבתי בשביל הלא-נכון. וכשהתנצלתי שלא ראיתי את השלט של "השביל הנכון" לא חדלה מלנזוף בי, עד שעברתי לשביל הנכון. עכשיו הייתי זקוק ל"רגיעה מזוכרנת ומסונכרנת עם המתרחש", כך כיניתי את החיטוט בזיכרונות הופעות תחת אש (יצא חרוז).
בתעלה / נשף. נפש. אלה שתי מילים מתחלפות וחשובות לסיפור שבו ההופעות הראשונות תחת אש שהכרתי היו על גדות התעלה במלחמת ההתשה לאורך השנים 1968/9, בהן שרנו בלהקת חיל הים. היינו יוצאים הלומי שינה מבסיס עורפי שבו ישַׁנּוּ באוהלי שדה, בעקבות חיילי סיירת שקד האמיצים, כל כך מוקדם שהמילה בוקר הגיעה רק אחרי שעה בערך. וכשהשקדניקים היו סורקים עם גלאי מוקשים את דרכי העפר שהובילו לכיוון המעוזים (הבונקרים מתחת לאדמה) היינו נעים באיטיות אחריהם, כוססים ציפורניים בחרדה מפני הבאות.
ואכן לא פעם חטפנו הפגזה, כשהמוזרות שבהן היו כששהינו בעומק המעוזים, והפגזים נפלו עליהם בזמן ששרנו. "המלח שלי הוא המלאך שלי" שרנו ואז בווום, חתיכות עפר נפלו מהתקרה על ראשינו ויצרו את החשש שתכף הבונקר יתמוטט. מי שנעדר אז לרגע מהמסכים היה האל. אבל תודה לאל שהוא שב ופרס עלינו סוכת שלום, ושמר עלינו ועל קהל החיילים ברוב הרגעים של ההופעות המוזרות האלה.
עסק ביש ברמת הגולן / היינו צוות "הווי שירה בידור וחמלה" עם דודו טופז, תחת אש. ואני זוכר אותנו חוטפים פגזים באמצע רמת הגולן במלחמת יום כיפור באמצע הופעה לפני גדוד טנקים שהתפנה לנוח מעוצמת הקרבות.
הגוף התקשה אז מהנפילות. וכשפגז נפל 50 מטר מאיתנו, זה כבר נראה רציני. וישר נשכבנו על האדמה כמו במערכון הישן של שייקה אופיר (זקני העיר בטח זוכרים אותו): "אני שומעת ירים (יורים) אז אני נשכבת", דברי סוניה גורביץ', בפי האמן הנפלא הזה.
ברגע כזה אתה באמת רוצה בייביסיטר שתשמור עליך. או אמא שתציל. תושבי הדרום מכירים את זה היטב. ילדים קטנים בעוטף חווים שנים את הטראומה המתפתחת הזאת, של ילד נצמד לאמו מפחד.
אבל אז הכול הפסיק. השריונאים קמו ראשונים וניערו ת'אבק מבגדיהם, ואנחנו אחריהם עם השאלה ההמלטית הידועה, להמשיך או לא להמשיך לשיר?
"נו בטח להמשיך, הרי את המנה היומית כבר חטפנו", אמר המג"ד שדמה שתי טיפות מים לאחד משחקני הקולנוע של אז (פול ניומן), במיוחד כשחייך.
"עסק ביש", קרא לזה מאיר אריאל בשיר בו כתב על אנשים תחת אש:
"בוקר יום שלישי בשדה קוצים גבוהי קומה /
כבר מזמן תקועים ארבעתנו שם עם בני /
כל הזמן פגזים של מרגמות מן החומה /
כל הזמן צליפות שטוחות כל כך של הירדני /
עסק ביש. הו עסק ביש". מצמרר.
אש בחאן ארנבה / כשהגענו לאזור חאן ארנבה ברמה בשלהי מלחמת יום כיפור, ניהלו הסורים מיני מלחמת התשה מול צה"ל.
"באנו להופיע לפניכם", אמרנו למג"ד.
"עכשיו?" תמה. כי הוא וחייליו היו מוטרדים יותר מלהתכונן להפגזה של מרגמות, טנקים ומה לא? ממש עסק ביש כדברי המשורר.
"אז מה אתה מציע?" שאלתי, והוא ענה לי שלא כדאי לסכן אותנו ושנעלה על הוואן הלבן וניסע. מה שהוא לא ידע זה שממש כשיצאנו החלו פגזים לעוף מעל ראשינו. אבל כיוון שלא היו לנו פקודות פיקוד העורף (מה עוד שהייתה זו החזית), לא רק שלא השתטחנו על הרצפה עם הידיים על הראש, אלא פשוט נסענו הכי מהיר ועצבני משם, כשהמסקנה היא שאי-אפשר לברוח לפעמים מהגורל המצחיק והרודף.
הופעות האחרי / היו גם הופעות אחרות מרגשות לנפש, חלקן דווקא אחרי האש. למשל כשהגענו ללוחמי גדוד 890 של הצנחנים שלחמו בחווה הסינית, ושהיו מותשים מטראומת הקרב, מאובדן חבריהם, הרוגיהם ופצועיהם. באותם ימים הבנתי שוב ושוב כמה חשוב להעלות את המורל הירוד בשעות קשות של הנפש. באנו ללילה, לשיר סביב אש המדורה (קומזיץ בשפה ההיא), אבל הלילה הזה נמשך לעוד ועוד לילות.
היו גם הופעות מרגשות לנפש. למשל כשהגענו ללוחמי הצנחנים שלחמו בחווה הסינית. שום דיון "אם זה היה ראוי או לא, מסוכן או לא מסוכן" לא נערך אז. זה היה הכרח וזה היה תפקידנו לעשות את הופעות הקודש הסודיות האלה. כלומר לחדור לנפש החיילים ולשיר עד כלות הכאב
שום דיון טלוויזיוני "אם זה היה ראוי או לא, מסוכן או לא מסוכן" לא נערך אז. זה היה הכרח וזה היה תפקידנו לעשות את הופעות הקודש הסודיות האלה. כלומר לחדור לנפש החיילים ולשיר עד כלות הכאב.
טבעת / "רק אל תמות לי באיזו הפגזה", ביקשה מי שהייתה חברה שלי ב-1969, כי היא פשוט נורא רצתה להתחתן. אבל לא יכולתי להבטיח לה משהו (כמו טבעת) כי כלהקת בידור שוטטנו בדרכים כדי לשיר לחיילים ושם כנראה התפתח המיתוס של הרצון לא לתת לאויב לשבש את חיינו, מה שנתן גושפנקה לפיקוד העורף לאשר את הנשף החגיגי של אביב בפארק.
רק שאחר כך באו הוויכוחים בשאלה האם היה שווה לסכן כל כך הרבה אנשים, כי עובדה שהבקסטריט בויז ביטלו את הופעתם. והתשובה לשאלה נותרה בעינה בשעה שאנשי הדרום (כולל אשקלון, אשדוד ורחובות, שספגה את המכה הכי אנושה) מסכנים את חייהם שנים ומצפים שנים לפתרון של שקט ארוך טווח שמתקשה לבוא. בערך כמו צרכן טלפונים שמצלצל שיבואו לתקן לו את הטלפון הביתי ואין תשובה.
אירוויזיון תחת אש / ובלילה ההוא עלתה נוע תנוע נועה על בימת האירוויזיון בליברפול של החיפושיות ושיחקה אותה. ומשום מה גם אז הג'יהאד נצרו את האש, אולי מתוך כבוד לנערה המוכשרת והאהובה ששרה יוניקורן.
הבעיה שהשוודית לוריין, זמרת מוכשרת גם היא ממוצא מרוקאי, עם ציפורניים בגודל עץ איקליפטוס דפקה וואחד שיר. נכון, אומנם עם כל הפוזות האפשריות שהזכירו תרגילי יוגה אצל המורה יעל בשיעור בוקר, אבל לפחות הייתה בו איזו מנגינה מרגשת, או כמו שהיה אומר אחד המלחינים החשובים בשנות ה-70: "האל צילצל למוזיקה והיא ענתה לו במנגינה". וזה לעומת רוב שאר הארצות, שמה שהיה להן להציע זה עיצובי כנפיים, בגדים אקסטרווגנטיים ולוחמת סייבר על הדוז פיזוז פואה.
הבטתי בקרביזיון והבנתי שזמרים היום יכולים לתלות לעצמם מטאטאים על הראש, גרזינים, כנפיים, ציפורניים בגודל מטר ולשיר. אישית אני מודה שבחיים לא הצלחתי לשיר אפילו עם עגיל קטן על האוזן.
אחרי שכל החיים דאגתי כמעט מכל דבר, זה די מסובך להפסיק עכשיו
לפני חודשיים קרה משהו מדאיג: על שניים-שלושה-חמישה מהקירות בבית הבחנתי בנימים של רטיבות שניפחו קצת את הקיר. התחלתי לדאוג בקשר לזה, והרגשתי שעשיתי את שלי: אני דואג. זאת עשייה. זה משהו שאני עסוק בו, מתחזק אותו, מטפח אותו – לדאוג זאת עבודה שגוזלת זמן ואנרגיה, ויש לה גם שכר ותמורה: דאגה יכולה, בחודשים טובים, להכפיל ואפילו לשלש את עצמה!
מה שקרה אחר כך הוא שנימי הרטיבות בקירות המשיכו לגדול, פלשו לעוד קירות, טיח התחיל להתקלף ולנשור והדירה עברה להיראות יותר כמו סט צילומים פוטנציאלי לעונה הבאה של "האחרונים מבינינו". זה כבר הדאיג אותי ממש, וכל המעקב אחרי הקירות רק הביא אותי לגלות משהו מדאיג לא פחות: שהשטיח בסלון גמר את חייו. הוא מתפורר, נראה כמו חתיכה ענקית של בשר מיובש, ופשוט מוטל שם למרגלות ספה שלכשעצמה חיה בדירה הזו, להערכתי, יותר שנים ממני, ואין שום דרך לנחש כרגע מה היו צבעה או צורתה המקוריים.
לעזאזל, אני צריך להחליף את כל הסלון הדוחה הזה. זה יעלה בטח... כמה? 15 אלף שקל? 30? ובמקרה המדאיג ממש שאהובתי תצלח במזימתה לסחוב אותנו לטולמנ'ס "רק לראות מה יש להם", 60 אלף? על מה אני מדבר? מה 60 אלף? בקושי יש לי מספיק לשלם חשבונות החודש! הרי הדבר הכי מדאיג הוא שאין לנו שום חסכונות – אלא אם אני מגיע מחר, ואני לא, לגיל 67 – וכל המשפחה שלי חיה, עקרונית, על אוויר, אהבה (אם זה מה שזה) ועל כל הכסף המזומן שנכנס לנו מדי חודש – שבסופו אני הופך את העו"ש מהפנים החוצה ואפילו מטבע של עשר אגורות לא נושר משם.
לפעמים אני חושב שדאגות הן הקנדי קראש של חיי; מספיק לי לחשוב על אחת, ומיד היא מובילה לעשר אחרות שמתפוצצות לי בראש בזו אחר זו
לעזאזל, אין לנו כסף. כמה מדאיג זה לחיות ככה, מחודש לחודש, מהוצאה להוצאה? והסלון מת לי בידיים, והקירות התנפחו מצער, ובסביבה לחה כזאת אני מגדל ילדים – מה שמזכיר לי שהילד לא זז מהמחשב כבר ארבע שעות וזה מדאיג אותי נורא – מה יהיה עם הילד הזה? איפה נכשלתי? – אבל זה רק מזכיר לי שצריך לנסות, בכל זאת, למצוא להם, לשניהם, איזה סידור לקיץ, אולי משהו קרוב, כמה ימים בקפריסין, אבל קפריסין רותחת בקיץ ומכוערת כל השנה, וממילא אין לנו כסף לזה, ולא יהיה אף פעם כי אין לנו אופק כלכלי, ו...
אני דואג. כל כך דואג עד שלפעמים אני חושב שדאגות הן הקנדי קראש של חיי; מספיק לי לחשוב על אחת, ומיד היא מובילה לעשר אחרות שמתפוצצות לי בראש בזו אחר זו, עד שכל לוח חיי מתפוצץ בסדרה של דאגות מרהיבות, ו... פוף! עברתי לשלא הבא:
אמא שלי. מה יהיה איתה שם בדיור המוגן, רק יושבת מול הטלוויזיה ורואה חדשות – אלוהים, היא ממש חוזה בלייב בהתפרקות המדאיגה של המדינה, מה שמזכיר לי לדאוג להיות בקפלן בשבת, אבל הגב הורג אותי, מה שמזכיר לי את הפצע בקרסול שלא עובר כבר חודשיים, חייב לקבוע לרופא עור, זה יכול להיות התחלה של מלנומה, למרות שמה הסיכוי, רגע תנו להסתכל שם שנייה – פאק, הגב!
ואומרים שכדור הארץ מתחמם. ושהסיבוב הבא בעזה הוא רק עניין של זמן (שבו הליכוד יירד בסקרים). ושהדמוגרפיה תהרוג את ישראל, הממוגרפיה את ידידה שלי והפורנוגרפיה את חמש השנים הבאות של הילד, וכמובן, טלי גוטליב, תמיד ישנה טלי גוטליב והבעיה הלא-פתורה שלה – אבל אלה כבר דאגות במעגל השני-שלישי של חיי, אז אני מגיע אליהן רק פעמיים-שלוש ביום.
לפעמים אני דואג שהפכתי להיות האיש הכי מודאג בתל-אביב. זה לא קשה במיוחד בעיר שנראה שכולם בה מסתובבים חסרי דאגות, עשירים באופן עקרוני, ממלאים את בתי הקפה בדיבורים עליזים על נסיעות עבודה הכרחיות למילאנו, ורק אותי אפשר לזהות בקלות; אני ההוא שנראה מודאג.
לפעמים אני דואג מזה שהפכתי להיות מודאג כל כך; לא רק שקמט הדאגה במרכז המצח שלי הגיע לממדים שיהפכו אותו עוד הקיץ אתר לשימור מחמיר של אונסק"ו – אלא שדאגה גורמת, כידוע, להפרשה מוגברת של הורמוני קורטיזול ואדרנלין, שבתורם הורגים את הלב ולגמרי יקצרו את חייך.
ואני דואג מהתקצרותם – ובעיקר מסופם הפוטנציאלי – של חיי. מודאג מאוד. הבטיחו לי, מגיל ילדות, שמטפלים בדבר הזה, אבל בינתיים לא נראה שהם ממש נותנים גז בנושא, ולך תדע אם יספיקו, עד מותי, לבטל אותו.
לפעמים אני מתעורר בלילה בצרחות מרוב דאגה לנוכח אפשרות מותי מתישהו. אני מסתכל על אהובתי הישנה בשלווה מבלי שדבר – מלבד הצרחות שלי שהעירו אותה כרגע – ידאיג אותה. האישה הזאת מעבירה חיים הפוכים משלי; היא הופכת מודאגת רק כברירת מחדל אחרונה.
כן, גם היא רואה את הקירות המתנפחים ואת שטיח הפיגולים, ספת הרפאים וילדי האנרכיה, וכל זה לא מזיז לה את קצה הדאגה לדברים שאני בקושי מודע אליהם; למשל הצורך להשיג קישוטים לאירוע ל"ג בעומר של הילדה, ומי יחזיר אותה מחוג בלט, והצורך לוודא שיש לילדים מה לאכול היום לצהריים, ומחר לצהריים, ובכל יום עד קץ רוב הזמנים.
אני יודע; יש משהו מאוד לא הוגן באופן שבו כמעט כל הדאגות מהסוג הזה מתנקזות – אפילו אצלנו, עם אב מעורב וגזעי מסוגי – לרדיוס האישה, אבל מצד שני, לא צריך לקנא בי; אני דואג לדברים הגדולים והחשובים, כמו שריטה בקרסול. וטלי גוטליב. והמוות.
בתחילת השבוע הזמנתי איש מקצוע. הוא בא, העיף מבט בקירות ופסק שמדובר ב"רטיבות קפילארית" – מושג שאימצתי מיד ומאז אני מודאג, בצורה מסודרת, מרטיבות קפילארית. יהיה צורך לאטום את חדרי האמבטיה בבית ברמת בונקר היטלראי וגם אז אני אצטרך להמשיך לדאוג שכל העסק נובע בכלל ממי תהום, ונגד זה באמת שאין מה לעשות מלבד לעבור דירה או מהעולם.
לפעמים אני מזמזם לעצמי את "למה לדאוג", שיר ישן של דייר סטרייטס, והופך מודאג לגבי גילו ומצבו של מארק קנופלר – בן אדם שלא באמת אכפת לי ממנו אבל הוא מזכיר לי שחלפו יותר מדי עשורים מאז שראיתי אותו בפארק הירקון והבנתי שהחיים מדהימים ומלאים במוזיקה מדהימה ובטח יימשכו לנצח. ואני מבין כמה זמן חלף, וכמה נשאר. ואני מודאג. ולפחות בזמן שנשאר, אני אומר לעצמי, יכולתי לעשות עם עצמי חסד ולהפסיק לדאוג כל כך, או להבין שכל עוד אני לא צריך לדאוג מדברים שאשכרה מצריכים MRI, אין מה לדאוג. אבל בשלב זה, נדמה לי שאני כבר לא יכול אחרת. הדאגה היא אורח חיים, צורת חשיבה, טבע שני או ראשון או דומם (בעיקר כשאני מסתכל על קירות מתקלפים). וזו חתיכת בעיה מדאיגה – אפילו, הייתי אומר, קפילארית.
