אחרי שבוע רע ונורא, הגיע הזמן לשאול בקול רם יותר: מה הלאה? מה המלחמה המוצדקת הזו רוצה וגם יכולה להשיג?
אם הבן שלי היה, חלילה, נופל בעזה.
אם היה, חלילה, נפצע קשה ומת מפצעיו.
אם היה חוזר בארון, או באלונקה, מכוסה בדגל ישראל.
אני מניח שהייתי משתף פעולה עם כל הגורמים הרשמיים – בעיקר כי לא היה לי את הכוח הנפשי שלא. הייתי מכניס הביתה את קצינת הנפגעים חמורת הסבר והפמליה שאיתה. הייתי יושב שם על הספה ושומע מהם את נסיבות המוות. הייתי מניח להם לחבק אותי ולדמעותיי לזלוג. הייתי מגיע לטקס הצבאי, נושא את ההספד שהכנתי, מקבל את ההערכה הרגשית המוכנה מראש שהמדינה הייתה מעניקה לי; הטקסים השנתיים, הסרטונים עם הרקע השחור, הרשימות הממלכתיות. הייתי מרכין ראש.
בזמן שמה שבאמת הייתי רוצה לעשות זה לצרוח עליהם "תעופו מפה! תעופו לי מהבית! אל תתקרבו אליי יותר אף פעם!" ולטרוק את הדלת. לסרב לקבל כל שיחת טלפון מגורם רשמי או ממלכתי כלשהו ולקבור את הילד בעצמי. לכתוב על המצבה משהו אמיתי, משהו אישי, משהו שאומר:
כאן שוכב הבן שלי, שנהרג במלחמה צודקת שמטרותיה הסופיות והיום שאחריה מעולם לא הוגדרו באמת, מסיבות פוליטיות מצחינות; שנשלח אליה על ידי ממשלה קיצונית וכהניסטית שעסוקה רק בכסף ובפופקורן ובשרידותה; שהוקרב על מזבח הזיות גדוּלה, השמדה, גירוש, סיפוח או כל חלום צמוד קרקע אחר שאורית סטרוק חלמה הלילה ועכשיו כולנו צריכים לממן.
כאן שוכב הבן שלי, שנהרג במלחמה שאין מוצדקת ממנה במסגרת זכותה וחובתה של ישראל להעניק לאזרחיה ולעם היהודי מדינה בטוחה וריבונית, ובמלחמה שאין מיותרת ממנה במסגרת זכותו של בנימין נתניהו לכהונה נצחית ולחמיקה תמידית מאחריות כלשהי למשהו בכלל.
כאן שוכב הבן שלי, שמותו הוא גט הכריתות שלי מהמקום הזה, כי המקום הזה – שתמיד אכל את יושביו, אבל גם האכיל אותם בדרך שהיא רק שלו ושלהם – לא מוכן לעשות יותר שום דבר מלבד לשלוח את ילדיו לשדה הקרב, ועושה קרוב לכלום כדי למנוע מהם לשלוח בבוא העת גם את ילדיהם לשדות קרב.
כי יש למקום הזה צבא שממלא את כל תפקידיו – ועוד כמה – אבל אין למקום הזה דרג מדיני או ממשלתי ראוי שממלא אפילו אחד מתפקידיו. יש רק אדישות וזלזול ביום טוב, וזדון, פחדנות, שחיתות וריקבון בכל יום אחר.
כאן שוכב הבן שלי, שנשלח אל מותו על ידי מנהיגים (כחכוח, כחכוח) שלא ראויים לעשירית מזה. ועל ידי ציבור שאולי ראוי לזה, אבל גם בחר במנהיגים כאלה. ועכשיו הֱיו שלום, ולכו חפשו אותי בוכה אוקיינוס של דמעות במקום שיש מולו איזה אוקיינוס.
כן, אני יודע, זה כיתוב קצת ארוך למצבה. בטח הייתי חושב על נוסח מהודק יותר. מצד שני, אם המדינה משלמת על המצבה, אולי הייתי הולך על הטקסט הזה במלואו ואפילו מוסיף כמה ד"שים.
אבל עזבו; למה אני מנסה להקליל? מה הטעם לנסות להקליל אחרי שבוע רע ונורא שבו נהרגו לפחות 21 חיילים שהם תמצית כוחה וחיוניותה של ישראל באירוע טרגי בודד במסגרת שלב ה... לא יודע איזה שלב, ולא יודע אם מישהו בממשלה יודע או מעוניין לדעת או בכלל לחשוב קדימה על משהו כמו "השלב הבא" של המלחמה.
זו מלחמה קריטית, כולנו מבינים את זה. כולנו יודעים שתמו ימי ה"הכלה" ו"ניהול הסכסוך" וכל אשליה אחרת שמכרנו לעצמנו – או שמכרו לנו – ושלא נוכל לסבול לרגע אחד נוסף את חמאס וחיזבאללה על תקן השכן שלא ישן, ושמוכרחים להעיף אותם מהבניין או לחלופין להפיל אותו עליהם.
וכולנו מבינים, או אמורים להבין, עוד משהו: שצה"ל הוא לא כל יכול. הוא יכול הרבה, אבל הוא לא גיבור־על ולא יכול לעשות את הדבר הבסיסי הזה שגיבורי־על עושים: הוא לא יכול להחזיר את הזמן לאחור. הוא לא יכול להחזיר את 7 באוקטובר להיות 6 באוקטובר. הוא יכול רק להילחם על היום שאחרי 7 באוקטובר. על העתיד. על היום הבא.
ולא יהיה היום הבא עד שהדרג המדיני יגדיר אחד. אבל לדרג המדיני זה לא דחוף, כי הדרג המדיני יודע שבשבילו – פוליטית, מפלגתית, ציבורית – אין יום כזה. אין עתיד – לא יכול להיות עתיד – למי שאחראי, גם אם יתנער מכל אחריות, ל־7 באוקטובר.
ובסוף, מלחמות שוות משהו רק אם מגיע היום שאחריהן. העתיד הטוב יותר או התקווה לכזה. הבנייה מחדש. ההמשך. השגשוג שאחרי ההרס. הדור הבא. ואם אף אחד ממובילי המלחמה לא מעוניין בשום דבר מכל אלה, המלחמה היא לא יותר ממלחמת נקמה, מלחמת דת, מלחמת התשה; התשת האזרחים הטובים ביותר, אלה שמקריבים למענה הכל.
אז מוכרים לנו שיש מטרה סופית למלחמה – "מיטוט חמאס" ו"ניצחון מוחלט" – אבל בואו; ברור לכולנו שלא יהיה במלחמה הזו רגע אחד מסוים שבו צה"ל ינצח באופן מוחלט, ואיזה דובר חמאס שפנפני יגיח מחור באדמה עם דגל לבן ויגיד: "חבר'ה, מוטטתם אותנו, אנחנו ממוטטים, זה רשמי, אין אותנו יותר, אני האחרון, באמא, קחו אותי איתכם".
לא יקרה.
מה שיקרה זה שיגיע רגע שבו יוחלט שעשינו מספיק כדי להגיע לאיזו הסדרה חדשה בשטח, וההסדרה הזו תצא לדרך, והמתים יישארו מתים, והמשפחות יישארו שכולות – כפי שיישארו ישראל הכי יפה ואמיצה מבלי שמעולם ביקשו להיות – ואנחנו נגיד שניצחנו, אבל נסתובב עם הראש באדמה כי נדע את האמת הקשה ואת המחיר הנורא. וממשלת ישראל תגיד "עכשיו זה לא הזמן" למה־שזה־לא־יהיה שהציבור ידרוש ממנה (אחריות, מישהו?).
אז תאשימו אותי בתבוסתנות, בשמאלנות, בתקשורת שלא נותנת לצה"ל לנצח, בכל המנטרות האלה שלא מבינות שאני לא. אף אחד לא. כולנו באותו צד עכשיו: הצד של ישראל – המדינה שלא אמורה לקבור בנים ובעלים למען שום מטרה שאינה עתיד טוב יותר בשבילה, ובטח לא בשביל אף פוליטיקאי או סידור פוליטי.
אבל אחרי השבוע האחרון, נדמה לי שההבחנה מתחילה קצת להיטשטש והאופק רק הולך ומתרחק. וכשהילדה שלי שאלה השבוע: "אבא, המלחמה תיגמר?" הרגעתי אותה שברור שכן, אבל תהיתי איפה – בין מלחמת ששת הימים למלחמת מאה השנים – האירוע הזה יתמקם, כי לא בטוח שיש למישהו שם למעלה לוח זמנים, רצון לסיים מתישהו או מושג ברור מה הלאה. כי עצם התשובה לשאלה "מה הלאה" עשויה להיות פחות נעימה להם באופן אישי.
המלחמה הזו – כמו כל מלחמה – חייבת לבוא עם אסטרטגיה, מדיניות וחזון ליום שאחריה. זה לא באחריות צה"ל, זה באחריות המעסיקים הישירים של צה"ל: הממשלה ואנחנו. בלי הדברים האלה, לא נוכל לקום במצפון שלם – גם אם בלב שבור לרסיסים – ל"הותר לפרסום" של מחר. ולא נוכל להסתכל בפנים למשפחות שהקריבו את הקורבן הבלתי נסבל מכל, ולהגיד להן לפתוח את הדלת בהכנעה לקצינת הנפגעים.
"איזה הרכב מוזר של אנשים", אני חושבת ומניחה את תיק הים שלי על החול. בדרך כלל, רק אורי אחי ואני הולכים לחוף הזה. זה מועדון החורף הפרטי של שנינו, קמים מוקדם בבוקר בשבת, עולים על האופנוע, תמיד מכריחים את עצמנו לקום ולשחות במים, לא משנה כמה הם קפואים. רן אף פעם לא בא איתנו, הוא סובל מדלקת פרקים ושונא קור ברמה שהוא ממש לוקח את חודש ינואר באופן אישי. בכל פעם שאני יוצאת לים הוא מסתכל עליי ממקומו החמים מול התנור. "שני האחים הסיביריים המשוגעים שוב יוצאים לשחות במי קרח", הוא אומר, "רק אל תחבקי אותי עם בגד הים הרטוב שלך כשתחזרי".
אבל באותה השבת קמנו ליום שמש יפה ובהיר של חורף. ורן אמר, "אולי גם אני אבוא הפעם. אולי זה יצליח להוציא אותי קצת מעצמי". בחודש וחצי האחרונים הוא עובר את אחת התקופות הכי קשות בחיים שלו, אסור לי לפרט למה כי זה הסוד שלו. הוא כבר הצהיר שבתקופה הקרובה הוא עומד להיות בן זוג איום ונורא שלא נותן לי כלום ואני מקבלת את זה, אבל קשה לי לראות אותו סגור ככה, בצינוק האפור של הדאגות הפרטיות שלו, ולא משתף אותי. והנה, הוא פתאום מביע רצון להיות בחברתי קצת, ואני כל כך שמחתי שנעמדתי ליד השיש והכנתי הר של סנדוויצ'ים מחלה שלמה בשבילו. אחרי זה שלפתי את התרמוס הכחול מהארון. הוא מזכיר לי את זה שהיה לאבא ואמא שלי כשהם היו לוקחים אותנו לטיולים בשמורת הבונים וביערות הכרמל. תמיד בדרך אמא שלי הייתה שולפת את תרמוס הפלסטיק מהתיק שלה, והאוטו היה מתמלא בריח של נס קפה עלית.
מה לא הייתי עושה כדי לחזור לשם עכשיו ולא להיות אישה מבוגרת בתוך המלחמה הזו. לשמוע שוב את הרדיו שמנגן "על בטוח - מדי שבת בעשר" כשהמכונית מתפתלת בכבישי בית אורן. לראות את שני ההורים שלי, יפי תואר ומאוהבים. ואני יודעת, אי־אפשר לשחזר את זה. לא את הטעם הזה של הקפה מהתרמוס, גם לא את הדרך שבה אבא שלי היה שם לאמא שלי יד על הירך בעוד אנחנו הילדים צורחים "איכס, אבא" במין גועל שמח כזה. ובכל זאת, כשאני אורזת את התרמוס הכחול אני מתרגשת. תרמוס בשבילי זה חגיגי.
דקה אחרי שהעמדתי את הקפה החברה הכי טובה שלי סימסה לי, "אולי בא לך לצאת איתי לטיול קטן בטבע?" גם זאת הייתה הפתעה, כי הבסטי שלי ואני כמעט אף פעם לא נפגשות בוויקנד. החצופה הזו צעירה ממני בשבע שנים, מה שאומר שלא רק שיש לה עור פנים פי מיליון יותר יפה משלי, היא גם עדיין מטופלת בשני ילדים קטנים. אז בשבתות אני בדרך כלל בעיסוקי הפנסיונרים השקטים שלי, והיא מעסיקה את ילדיה בכל מיני זוועות כמו "חוות האלפקות והתותים של דוד אריה במושב יציץ". אבל באותה השבת האבא של הילדים לקח אותם לסבתא, וכשהיא סימסה לי ישר הזמנתי אותה לבוא איתנו. חשבתי שזה מוזר, כי זה ממש לא מתאים לבסטי שלי, שהיא עצמאית כמו רוח הצפון, לרצות להיות עם אנשים בשבת הפנויה שלה. וחשבתי שזה סוג של קריאה כזאת מתוך הערפל של המלחמה והדיכאון, בואי נהיה ביחד, בואי ננסה להמיס את הבאסה בדבר היחיד שיכול למסמס באסה: קצת קשר אנושי.
כשהגענו לים נהייתי קצת מבולבלת. מצד אחד, כל האנשים שאני אוהבת בעולם הזה התכנסו פה איתי, זה כזה משמח. מצד שני, כולם היו כל כך עצובים. איכשהו כמעט כל עונג שאנחנו מנסים לחוות עכשיו מרגיש כמו איזה הדהוד תפל של החיים הקודמים. ולא שאני לא מנסה, כמעט כל בוקר אני מנסה לשלוח לעצמי כל מיני הזמנות לחזור ולחיות שוב. חושבת שאולי אלך לטעום את הגלידה המדוברת של אייל שני בפארק המסילה. ואז אני נזכרת בזוג ההורים השכולים שישבנו מולם השבוע, איך הם דיברו על הבת שהלכה להם במסיבת נובה, ופתאום נשמעה דפיקה בדלת ומישהו עמד שם עם חבילה - מין סוכך זכוכית מתקפל שהאמא הזמינה כדי להגן על נרות הנשמה מהגשמים והרוחות. "היא קונה בית קטן בשביל נרות נשמה", אני חושבת, "ואת תלכי להתלבט בין גלידת מרווה לגלידת אורז שרוף?"
אז אני יושבת על החול ולא יודעת מה לעשות, איך להרים את מצב הרוח. "לאן ניסע בקיץ הקרוב?" אני אומרת, כי זה תמיד היה המשחק בחבורה שלנו. היינו יושבים ומפנטזים על חופשה בווייטנאם או בכפרים הקטנים של ספרד. ככה העברנו את החודשים הקשים והאפורים של החורף פעם. בפנטוזים על בוא החום, על זה שאוטוטו הקיץ. "אולי מחוז אמיליה רומנה באיטליה?" אני אומרת, אבל אף אחד לא עונה לי מרוב שזה פשוט לא מגרה עכשיו. לא בא לנו על איטלקים מנותקים עם הריהוט המצועצע שלהם ועניבות הגוצ'י. ובכלל, כמה אפשר ליהנות עם אנשים ששוקדים חמש שעות על מנת פסטה כאילו שזה מה שחשוב, הקנלוני, ולא מה שחמאס עשו לילדים? מצחיק, כל ילדי הפרוגרס סגולי השיער האלו חושבים שעזה היא בית הכלא הפתוח הגדול בעולם, אין להם מושג שהיו בה קונדיטוריות מפונפנות ומלונות פאר ואחוזות שלא היו מביישות את הקרדשיאנז. אבל האמת היא שמאז המלחמה ישראל היא שהפכה לבית כלא, ומה שמחזיק אותנו בפנוכו זה לא שער; זו סתם תחושה כזו שלא, אי־אפשר עכשיו להיות אפילו שנייה אחת ליד מישהו שלא מבין. לא רוצה לשמוע את דעתו של אף אנגלי שמעריץ את ג'רמי קורבין האפס, גם לא לשתות קפוצ'ינו אורגני שהכינה איזו דנית מנותקת שחושבת שכאפייה אדומה־ירוקה זה אביזר לוחמי חופש מגניב.
"מה רע פה?" החברה שלי אומרת, "האמת? הכי בא לי לנסוע איתך לאילת במרץ, ניקח איזה חדר קטן ותוכלי לרבוץ בחוף הדרומי". "כן", רן אומר, "לא בא לי בתי קפה ולא ברים, רק טבע. את יודעת שגיליתי שיש יער ממש יפה באזור ראש־העין? אולי ניסע לשם ביום רביעי?" שניהם מפתיעים אותי, כי זו הפעם הראשונה בשבועות האחרונים שאני פתאום שומעת בקול שלהם התלהבות מסוימת. ואני מבינה אותם, כי פתאום ממש בא לי שאיך שיבוא האביב, נצא כולנו לאיזו חופשה בחוצה ישראל או בנגב. תמיד חשבתי שהארץ שלנו היא קטנה וצפופה, והאמת, גם מכוערת. אף פעם לא הבנתי למה ישראלים מגיעים למקום רביעי במדד האושר. כי ממה הם כל כך מבסוטים? מחצי קילו תותים ב־40 שקל? מנחלים פצפונים ועכורים בגולן שמזכירים לי מים של ספונג'ה ושתמיד מתחרים עליהם מיליון מטיילים?
עכשיו כשאני נזכרת בזה, רן דווקא כן היה איתנו בחוף הזה קצת לפני 7 באוקטובר. ישבנו כולנו וקיטרנו על זה שהמים מלוכלכים נורא, מלאים בעטיפות של חטיפים ובכל מיני גושים חומים. והנה, הים היום אותו הים, קודם נכנסתי לשחות ותוך שנייה מצאתי את עצמי הודפת שתי עטיפות ומשהו שמנוני ועגול שהרגיש לי כמו סיליקון לשדיים. ובכל זאת, זה לא הזיז לי, הרגשתי את הקור המקפיא, התפעלתי מהצבעים הירקרקים במים. אפילו הבומים העל־קוליים שלא הפסיקו להרעיד את כל החוף לא הטרידו אותי. "זה מעזה?" שאלתי את אחי וכשהוא הינהן נרגעתי. כן, זה לא נורמלי לשבת בחוף הים ולשמוע הפצצות ומטוסים ורעשים של מלחמה שמגיעים עד לכאן, אבל אני מבינה את זה. אני חלק מזה. עדיף לשחות בים שלך ולשמוע בומים מאשר להתפרקד על איזו מיטת שיזוף בריביירה הצרפתית. כשהכול מבולבל וכאוטי ונורא את כמהה לחיבור, כמהה לקשר. טוב לי לשכב פה ליד האנשים שאני הכי אוהבת ולא מזיז לי שיהיה צבע אדום בזה הרגע. אנחנו כבר אחרים, התחזקנו. בשלושה חודשים נהיינו פטריוטים קשוחים שיושבים בחוף שלהם ולא יזוזו סנטימטר כי יש יום שמש נהדר, ושרק ינסו לשבור אותנו עם טילים. החוף הזה הוא אולי לא בורה בורה, אבל הוא שלי.
פעם גם הייתי מתרגזת מזה שהים היה מלא בבני עמי המעצבנים. הנה, האבא הזה עם הספידו? הוא בטח עוד ישראלי דביק וחובב קִרבה שעוד שנייה מקים לי מאהל שלם מטר מהפופיק שלי. הבלונדינית הממושקפת שמטיילת עם הטוי פודל הגזעי? עוד שנייה היא הולכת לעבור לידי ולהגיד, "אני מאוד מקווה שאתם עומדים לאסוף את קליפות התפוז האלו כשתסיימו". אבל עכשיו אני מסתכלת על הישראלים שהולכים על החוף בקבוצות ויודעת עליהם דברים אחרים לגמרי. אני יודעת שאיך שהמלחמה התחילה הם כולם התנדבו תוך יומיים לצאת לקטיף או לארוז בגדים למשפחות המפונים בהאנגר. כי זה מה שהבנתי שיש לעם שלנו, חמלה. פשוט חמלה וערבות הדדית מהסוג שגורם לנו להסתער על כל משפחה שזקוקה, או להתארגן ולהרים וויקנד מפנק לניצולי מסיבת נובה. נכון, אנחנו הישראלים מכורים לשיח השנאה שלנו ומפקיעים מחירים ויש לנו פתיל קצר שגורם לנו להתנהג נורא בתור בדואר. אבל מתחת לזה אנחנו פשוט כאלה, רחמנים בני רחמנים.
עכשיו רן נרדם בשמש. המון זמן לא ראיתי אותו ישן בשקט, לא מאז שקרה לו הדבר הרע ההוא. "הכי אני אוהב לישון שנת המיה", הוא אמר לי פעם, "שנת המיה זה כשיש עוד אנשים לידי בבית. הם מדברים ברקע כשאני ישן ואני שומע את ההמיה של הקולות שלהם. אני אוהב לישון כשמישהו מבשל במטבח ואני שומע מתוך חלום את הרעש של הטיגון, או כשאת עוברת ומניחה עליי שמיכה כי את דואגת שקר לי. ככה אני מרגיש הכי בטוח, כשיש אנשים בבית ששומרים עליי בשנתי".
אולי זה מה שקורה לי עכשיו עם האהבה המחודשת הזאת למולדת שלי. כי לא משנה כמה אני עצובה ומפחדת ומרוסקת מהנופלים ומהאסונות והחטופים, אני תמיד יודעת שיש לידי עוד אנשים, בבית שלי. עוד ישראלים שמסתובבים מטר ממני, מדברים ומרגישים בדיוק את אותם דברים שאני מרגישה. לידם אני יכולה לעצום עין בשקט. והכי חשוב, ההמיה שלהם מובנת לי. אני יודעת למה הם דומעים כשהם רואים את עידן עמדי משתחרר מבית החולים, ולמה הם לא יירגעו עד שיקימו קרן שמטרתה לממן לאביגיל עידן את הלימודים באוניברסיטה. אני שוכבת מתחת לשמש החמה ומותחת את הרגליים שלי עד הסוף. הן מרגישות כל כך ארוכות בתוך החול. כמו שורשים.
כי הכרת טובה זה המעט שאפשר לעשות, לאנשים שנתנו כל כך הרבה
זה יהיה טור של הכרת הטוב. אחרי עוד שבוע קשה במיוחד של דמים, זה הדבר היחיד שניתן לעשות: טור שתכליתו לומר תודה. זה משהו שקיבלתי על עצמי לעשות יותר בעת הזו. אז קודם כל, תודה לאלה שנושאים את הלחימה על גבם. זה כמעט מובן מאליו ועדיין צריך כל הזמן להיאמר.
בשבוע שעבר צילמתי סצנה לסדרה חדשה בקשת, בשכונת מגן דן באלקנה. התנחלות חמודה, 34 משפחות יש בה. כמה גברים מתוך 34 עלו על מדים בשבת השחורה? 31. בשבת השחורה התרוקנה ההתנחלות מיושביה. אלה לעזה, אלה לצפון. בין אלקנה למגן דן יש שביל כזה שבו צילמנו, ולפתע פגשתי שני אנשים בני גילי בערך, באמצע פטרול. אחד מהם למד שנתיים מעליי בישיבה. היה קר ומאוחר, והם הסתובבו בנחת עם נשק. חצות בערך, שני גברים כבני 50 שומרים באזור אלקנה בשעה שבניהם נלחמים בעזה. אחד מהבנים עלה עם נמ"ר על מטען והספיק לחזור. "איך אתם נרדמים בלילה", אני שואל. "אנחנו לא", הם משיבים. "בגלל זה התנדבנו לפטרול".
צריך להבין: המלחמה הזו, שהיא מלחמה קיומית בעיניי, מונחת על כתפיהם של פחות משני אחוזים באוכלוסייה. כולם מדברים על המלחמה, אבל הם המיעוט המעולה שממש מבצע אותה. ואסור לשכוח זאת לרגע. הם חייבים להרגיש שהם הגיבורים שלנו. הם חייבים להרגיש שאנחנו נותנים להם עדיפות. בכל.
בשבוע שעבר נתניהו אמר במסיבת עיתונאים לספי עובדיה, אני אלחם בחמאס ואתם תילחמו בי. אחר כך אמר לו, כששאל אם יש דברים שהוא מרגיש שטעה בהם, שישמח לדעת במה הוא, הכתב, טעה. התעצבתי לשמוע זאת. אני באמת מתרחק בעת הזו מפוליטיקה, אבל מה שהעציב אותי לא היה פוליטי אלא היסוד הנפשי, כלומר הלך הרוח שבו נמצא ראש הממשלה שלנו. ראשית, הניסיון שלו להשוות בין הטעויות שלו לטעויות של כתב ששואל אותו שאלות. זה לא בר־השוואה, אדוני. טעויות של ראש ממשלה, לא משנה מיהו, עולות בדמים. גם האמירה הזו, אני נלחם בחמאס ואתם בי. לשאול שאלות זה לא להילחם בך, אדוני, מה גם שזה לא אתה נלחם בחמאס, אלה אנחנו, כולנו, וביתר דיוק, החיילים הגיבורים שלנו. העם הזה משתדל להיות ביחד. כל אחד בדרכו. וחשוב לי דווקא להכיר טובה לתקשורת, כי בשונה מראש הממשלה, אני כן מזהה המון רגעים יפים שלה במלחמה הזו. אני פוגש זאת גם דרך מיזמים שאני קידמתי, איך מכל כלי התקשורת פונים כדי לסייע, לקחת מהאתר שאפרת בנתה אייטמים ולהשתמש בכוח שלהם בשביל להחזיר אהבה ללוחמים, גם בפרסומות וגם על המסך. יש הרבה לשפר, אבל אי־אפשר לטעון שהתקשורת ככלל לא הבינה את גודל האירוע.
הלאה. יש לי הכרת טוב עמוקה גם לנשות המילואימניקים ולנשות הקבע. זה כולל גם את נשות או בני זוגם של השוטרים והשוטרות. היו לי המון שיחות עם נשות הלוחמים. היכולת לשמור על שגרה שפויה בשביל הילדים, להחזיק לבד את הבית אבל גם להיות סלע איתן עבור הלוחם בהפוגות שבהן הוא שב מהקרב, היא מופלאה באמת. יש גם משהו שקוף במצב שלהן: הן בלי מדים, הן פה, אבל לא תמיד רואים אותן. זה נכון עוד יותר לבני ובנות זוג של השוטרים. הייתה לי שיחה עם כמה כאלה לא מזמן. המשטרה פרוסה עד הקצה כבר זמן רב. השוטרים והשוטרות הגיבורים שלנו, וראינו זאת ב־7 באוקטובר, שמים את גופם ללא היסוס בינינו לבין האויב האכזר. המשטרה התגלתה בתפארת עוז רוחה בשבת השחורה. אולי יש קצת פחות הילה בלהיות שוטר או שוטרת מאשר חייל או חיילת, אבל מדובר באנשים נחושים, פטריוטים, שתכליתם העמוקה היא שמירה על ישראל.
יש לי הכרת הטוב למשפחות החטופים האצילות. לכל אחת ואחת מהן. אני נמנע רוב הזמן בכוח מלדמיין מה מרגישים קרובי החטופים, כי זה קשה לי מדי, ממש חוסם את המוח מלשהות בכאבם, אבל יש לי הכרת הטוב לעמידתם האיתנה. למלחמה שהם עושים עבור יקיריהם שהופקרו על ידי המדינה. אני מלא הערכה לאלה שבעד עסקה עכשיו וגם לאלה שבעד המשך הלחימה (אני בכלל לא נכנס לדיון הזה), ואני מביט בהם בלב כואב ומעריץ את היכולת שלהם להחזיק את הכאב, להיות לפה לאלה שנלקחו מהם באבחה אחת.
יש לי הכרת הטוב גם למשפחות המפונים. ליכולת שלהן להתמודד עם המציאות הבלתי נתפסת של חייהן. אנשים שנעקרו מהבית שאהבו, שנלקח כבודם. אני זוכר שגורם מדיני תיאר לי בעבר אפשרות של כיבוש יישוב ישראלי על ידי חיזבאללה בצפון כתרחיש קיצוני של מלחמה שם. זה נראה לי נורא. דגל חיזבאללה יתנופף ביישוב? אזרחים יילקחו בשבי? לא האמנתי שזה יקרה, ובמכפלות, בצד השני של ישראל. וכעת, לאחר שזה קרה, האנשים הללו שגרו בצפון ובדרום חוששים לחזור. רוצים אבל חוששים. זו מציאות בלתי נתפסת: אי־אפשר להדחיק יותר את החשש מפוגרום שחלילה ייעשה בבתיהם, אבל הם גם כל כך מתגעגעים הביתה. לחיים שהיו להם. עשרות אלפי מפונים שאת חלקם אני זוכה לפגוש במלונות, ואני מלא בהכרת הטוב לגדלות הרוח שלהם. ליכולת שלהם לחיות בתנאים כאלה קשים, לקפל את החיים שלהם לתוך חדר במלון. אני אגב רוצה לציין גם את המלונות. ממה שאני ראיתי, והייתי בלא מעט מלונות שמארחים מפונים, יש מאמץ באמת גדול להיטיב עימם. זה לא קל אבל יש התגייסות. יש רצון. יש הבנה של הכאב.
אני מלא הכרת הטוב למשפחות השכולות ולמשפחות הפצועים. יוצא לי לפגוש ולדבר עם חלק מהמשפחות השכולות, ולשמוע על רצונן שתהיה משמעות למות בנן. שתהיה תכלית לאובדן הנורא שלהן. שישראל תצא לדרך חדשה. יש להן רעיונות ורצון להמשיך לחיות. לא לנבול. אני מקווה שבשוך הקרבות יהיו במערכת הפוליטית הורים שכולים ומילואימניקים ששבו מהחזית, אנשים חדשים שיבואו ללכד את ישראל. להפיח בה תקווה ורוח גדולה. אנשים שיהיה להם המנדט לדרוש ישראל אחרת. ויהיו בה, ברשימה הזו שאני מקווה שתקום, גם פצועי מלחמה. אני פוגש אותם בבתי החולים ומלא בהכרת הטוב גם אליהם. למחיר שהם שילמו, וגם לכך שהם מסתכלים על מה שיש. פגשתי קטועי איברים שלא מדברים על מה שקטעו להם, אלא על מה שנשאר. פגשתי בחורים צעירים שגופם שורף מכאבים אבל הלב שלהם מלא גאווה. גבורת האנשים הצעירים האלה היא אור גדול והשראה.
שבת שלום.
ההודעה הקשה מכל / "עדיין לא הודיעו כלום?" אמרה לי ביום שלישי בבוקר בדאגה, שעה לפני ה"הותר לפרסום" הנורא. זה קרה אמנם כבר כמה פעמים בחודשים עמוסי נהרות הדמעות האלה. אבל כשהכתבים הצבאיים אמרו בערב בטלוויזיה: "קרבות עזים מתחוללים בחאן־יונס", זה תורגם מיד על ידינו להרוגים ופצועים בכמות גדולה וכואבת. וגם עיניה של יונית, שתמיד מסגירות משהו, אמרו הכול.
שמועות הן עצב גדול, אמא. וכשהן הפכו למציאות בבוקר יום שלישי לא ידענו שוב את נפשנו מרוב האבל הכבד שנפל על הארץ נוכח כמות ההרוגים הבלתי נתפסת. הגשם החל לרדת, וצריך היה לאסוף כוח כדי לבכות את נהר הדמעות הזה שהציף את הארץ ואת כולנו.
למול עיני החטופים / הבטתי בתמונות ההרוגים שוב ושוב. מיטב גיבורינו.
ובשבת שעברה עצרתי עם אופניי לפתע בכיכר המדינה בתל־אביב והבטתי שוב בתמונות, והפעם בתמונות החטופים הענקיות שנפרסו שם כבר הרבה זמן, לאורך הכיכר שבה בונים מגדלי ענק. היה איזה דיסוננס בין המגדלים הנבנים לבין הפנים, העיניים, השמות.
וכשנעמדתי מול השלט הענק עם התמונות שהקיפו כיכר שלמה, עברתי תמונה־תמונה והפנמתי אותם מחדש. או בשפה של היום "הסנפתי אותם, נשמתי, התחברתי אליהם", כן, מחדש כי כך צריך. כל יום מחדש.
ויודעת מה, אמא? שוב אלה לא היו "החטופים", אלא "האנשים" וכל מה שחשתי כלפיהם במרחק נגיעה מעיניהם, מפיותיהם, מהתסרוקות שלהם, אפילו מאיזו חולצה לבשו ביום הצילום של התמונה הזו שברור שלא התכוונה להיות מעולם מיועדת לפוסטר החטופים. תמונה רגילה. שהגדילו אותה, רשמו את שם החטוף או החטופה וזהו.
דמעות חנקו את גרוני כל השבוע. המושגים חברות, רעות, ערבות הדדית הציפו אותי. להיות מוקסם מאדם בשניות זו תכונה שדורשת המון חמלה והכלה. וזה מה שהרשיתי לעצמי ברגעים האלה מולם. רציתי לצעוק, אבל שתקתי, כי ככה זו שתיקת האדם הכואב. אחר כך נסעתי מהתמונות, אבל כולם היו שוב בתוכי.
פסנתרו של יאיר / הרשו לי שנייה אחת לחזור בזמן. בימים אלה מלאו 80 ליאיר רוזנבלום (לו היה חי) ואני התמלאתי זיכרונות מהימים שמלבד היותו מלחין פנומנלי בשנות ה־60 וה־70 היה גם המדריך המוזיקלי שלי בלהקת חיל הים שבה שירתי.
שרתם את "חסקה" בלהקה? היו שואלים אותי לא פעם אנשים שלא התמצאו בתולדות הלהקות הצבאיות. אז לא שרנו "חסקה" (זו להקה אחת אחרינו), אבל מה שכן, לפחות יצא לי לשיר בטנורים הגבוהים שליוו בקולות בוכיים כמעט את רבקה זהר בשיר "מה אברך" שיאיר הלחין למילים של רחל שפירא על הנער שנפל בקרב ונהיה מלאך. רק ש"מה אברך" היה רק שיר אחד בין עשרות שירים ישראליים שמחוברים להוויה שלנו שעברו תחת פסנתרו של יאיר, שאני זוכר אותו, עם הישיבה החצי־צדדית מול הפסנתר והסיגריה הנצחית שלא משה מפיו.
יאיר רוזנבלום עבד עם רוב הלהקות הצבאיות הבכירות באותה תקופה, בצמוד לבימאי דני ליטאי, וכך הלחין אז את "שיר לשלום", "גבעת התחמושת", "שייפתח עליי", "שלווה", "מסביב למדורה", "אנשי הדממה", "על כפיו יביא", "ליל חניה" ו"הבלדה על חדווה ושלומיק" עם השורות האלמותיות: "ללכת אל, ללכת מ, ללכת כי כולם הולכים / מה זה בעצם משנה ממה בעצם הם בורחים?" ועוד ועוד.
יאיר נזף בנו, ריתק, הפריח עיגולי עשן, הכשיר את הדור ההוא של הבמה הישראלית, ריגש עד שמת יחסית צעיר מאוד. בגיל 52. אז חיפשתי שיר אחד שמתאים לשבוע הזה, לימים האלה, למרות שנכתב לפני 50 שנה, והנה מצאתי. והרי לפניכם ארבע שורות מהשיר הארוך יחסית "הייתי נער" שמסכם את ימי הנעורים שהלכו בבת אחת ושאת מילותיו כתב דוד עתיד:
"היה לי נער מאוהב היה לי נער/
צלול היה קולו צלולות היו עיניו/
הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער/
אך הילוכו כבד וחתומות פניו".
הלהבה של לאונרד כהן / ספרו החדש של לאונרד כהן, "הלהבה" שמו, הוא אוסף שירים, אבל בעצם אוטוביוגרפיה. וכשביקרתי בו (כקורא) השבוע חשבתי, מעניין מה היה חושב היהודי העתיק והחכם הזה על מה שקרה לנו, נוכח גלי השנאה אלינו בעולם, כולל בקרב יהודים פרוגרסיביים עאלק. הרי הוא היה הזמר היחיד מחוץ לארץ שהתנדב במלחמת יום כיפור להופיע בפני כוחותינו.
המשורר היהודי־קנדי המרדן הזה כתב שורות נפלאות בספר שאני קופץ בין שורותיו כארנב קטן. הנה למשל: "איש זקן מספר לחבר שלו (בטלפון) שהוא עומד ללכת לבית הכנסת באותו הערב. זהו בית הכנסת שירד מגדולתו בשכונה עוינת... המתפללים זקנים, התפילות נאמרות עם טעויות".
או: "מחופש לאחד שחי בשלום, רצתי אל הגבול, למרות שכל חלקיק בליבי, בער מתשוקה ובלבול" (אוי, כמה מתאים).
ולאנשי "הכוכב הבא" כתב לאונרד: "אני לא זה שיחליט מי יכולה או לא להיות זמרת, אלוהים יודע שההמלצות עליי לא יצאו מגדרן, היה לי פשוט מזל".
ולבסוף, לכל שוחרי הוויכוחים בינינו שעלולים להכות בנו שוב: "תיאלצי לחכות, אם את מחכה לוויכוח איתי, תיאלצי לחכות עד שזה ייגמר ויסכינו חיי עם מותי".
האהוב האחרון / היה לי בכל זאת רגע אחד משמח בשבוע הקשה והנורא הזה, כשעידן עמדי, חברי האהוב כאח לי, סימס לי סוף־סוף וכתב שניפגש כבר בביתו, כי הוא עומד להשתחרר בקרוב מבית החולים. כמו זמר אל זמר, מיד דמיינתי אותנו לוקחים גיטרה (אני אנגן - אם קשה לך, עידן) ושרים שוב את "אחים" שהקלטנו בזמנו עם השורה המסכמת בשיר "פעם היינו אחים כנראה, אולי עוד נהיה, ודאי עוד נהיה". וכיוון שעוד נכונו לנו ימים של מאבק מלחמתי אזרחי בכל הפרמטרים האפשריים בואו ננגן בעצב בשבוע הזה במקום לריב בכעס.
ואסיים בשבוע האבידות הנורא הזה בציטוט מלאונרד על מישהי שאבלה על אהובה, ויש כאלה המון בזמן הקשה הזה: "נוסעת בכבישים בלי סוף, היישר בדרך הפתוחה, אבל אתה אהובי הראשון והאחרון, אין אף אחד אחריך".
זה נהר הדמעות שלנו, שאין לו סוף.
עני על השאלות, חברי את המספרים וגלי איפה את ממוקמת על הציר שבין טראומה לשגרה
מה את עונה כששואלים אותך מה נשמע?
1. אף אחד לא שואל אותי מה נשמע, כשרואים אותי שואלים: מה קרה?!
2. אני אומרת שבסדר, יחסית למצב.
3. אני אומרת: בסדר גמור.
כשאת נכנסת מתחת לפוך, רגע לפני שאת נרדמת, את חושבת על החטופים?
1. וגם על החיילים, ועל מה יהיה, ועל איך יהיה, ועל העתיד של הילדים שלי, כמובן.
2. גם אני חושבת על כל זה וגם, סליחה, על העתיד שלי - אני חייבת לרזות!
3. משתדלת שלא. למי זה יעזור? עושה קצת נשימות ונרדמת.
ארבע לפנות בוקר -
1. מחכה ערה ל"הותר לפרסום".
2. קמה לפיפי, מתעדכנת, נרדמת חזרה.
3. ישנה.
האם את צופה במשהו שהוא לא חדשות?
1. אני בורחת קצת לפודקאסטים, כי אני חייבת להתאוורר. מה אני שומעת? בעיקר הרצאות. אילו? כל מיני, איך הוקם חיזבאללה, מה קורה עם דעת הקהל הפלסטינית, מי הם לעזאזל החות'ים.
2. קושמרו לנצח. אבל מדי פעם מנסה בכל זאת להתמכר ללא הצלחה לסדרה.
3. מה יש לראות חדשות, כולם טוחנים מים. מתעדכנת פעם ביום וזהו.
אפרופו החות'ים: את מודאגת?
1. ברור, כל דבר קטן יכול הרי להתלקח למלחמת עולם.
2. בקושי אני מסתדרת עם עזה והצפון.
3. הזמנתי חבילה מסין, אז אני מקווה שלא תיתקע לי עכשיו בים בגללם.
למה הילדה מתחפשת השנה?
1. פורים? עוד מעט פורים?!
2. לרחל אדרי. אני אקנה לה פאה קצרה כזאת והיא תחזיק צנצנת עוגיות.
3. לאלזה. נו, זה המשלוח מסין שאני אמורה לקבל!
הבן שלך רוצה להראות לך סרטון טיקטוק. רגע לפני שהוא לוחץ פליי...
1. מי זה - עידן עמדי? חטוף?! הרוג?!?
2. חמודי, אין לי סבלנות לראות כלום.
3. מכירה. חחח... סרטון אדיר!
הזמנת גט טקסי לילדה, את רואה שבדרך אלייך נהג ששמו חליל.
1. אני הכי בעד דו־קיום, אבל מה אעשה שאני מפחדת?
2. חליל זה גם שם של יהודים מהיישוב כליל או מנאות סמדר.
3. מה אכפת לי איך קוראים לנהג?
מתי יש לך תור לשיננית?
1. אין שיננית עד שהחטופים לא חוזרים.
2. ביטלתי, אבל התכוונתי לקבוע שוב.
3. היה לי לפני חודש.
כשאת שומעת אופנוע מזנק ומאיץ?
1. צבע אדום. ברור.
2. עדיין מתבלבלת לפעמים.
3. זה כל כך מסוכן אופנוע, אני משתגעת מהצעירים האלה שלא מבינים את זה.
יצאת לחופשה מאז 7 באוקטובר?
1. לאן אני אלך? אין צפון, אין דרום, איזה חופש, מי יכול לצאת לחופש?
2. לנסוע לראות רקפות, זה נחשב חופש?
3. אוי ויי, איך את יודעת שנסענו לאיטליה? דרך האינסטגרם של הילד? אבל אמרתי לו בפירוש לא להעלות!
בן משפחה נמצא כעת בפריז, הוא מתקשר אלייך מהרחוב, מה תאמרי לו?
1. בִי קרפול! ספיק אינגליש!!!
2. נו, מרגישים את האנטישמיות?
3. נו, עושה חיים?
את הולכת למסעדות?
1. רק במקרים קיצוניים. כשהבן השתחרר מהמילואים או כשאבא שלי סיים כימו.
2. אין חשק, אבל חייבים לתמוך בעסקים פרטיים. אם לא נלך ממה הם יתפרנסו?
3. זה הניצחון האמיתי שלנו מול חמאס. להוכיח להם שהחיים שלנו ממשיכים. שאנחנו לא מפחדים.
את שומעת מוזיקה?
1. את מתכוונת חוץ מ"יהיה טוב" של יסמין מועלם ו"הביתה" של ירדנה ארזי?
2. חזרתי, כן.
3. לא הפסקתי.
וסקס, את עושה?
1. אין ליבידו. מת.
2. עושה, אבל לא משקיעה.
3. גם בשואה עשו סקס, מיינד יו.
ופילאטיס?
1. פחח... אם אני לא עושה סקס, אז פילאטיס אני אעשה?
2. חזרתי לטיפול, אז אני לא יכולה להרשות לעצמי גם וגם.
3. עושה. זה הדבר היחיד שמחזיק אותי.
בגדים את קונה?
1. את יודעת כמה שמנתי בחודשים האלה, מי יכול בכלל לחשוב על בגדים?
2. חייבים לתמוך בתעשייה הישראלית.
3. זה הניצחון האמיתי שלנו מול חמאס. להוכיח להם שיש חיים ושופינג גם אחרי 7 באוקטובר.
אסקפיזם זה להוריד...
1. עוקב מינון מגל.
2. צ'ייסר עם חברות.
3. שומן בטני, ודואולינגו לקראת המעבר לפורטוגל.
מה יהיה?
1. יהיה רע, ואז רע יותר.
2. הנבואה ניתנה את יודעת למי.
2. ביחד ננצח.
השתהית לשנייה בתור וטראח, עוקף אותך מילואימניק. מה את עושה?
חברה שלך עוברת פרידה קשה, מה תאמרי לה כשתבואי לנחמה?
חשבי את הנקודות:
34-21: גם לפני 7 באוקטובר היית פריכה. המדור היה ממליץ לך לקחת את עצמך בידיים, אבל קרוב לוודאי שזאת התוצאה אחרי שכבר לקחת. אם כן, נמתין בתקווה שהמציאות תשפר את עצמה לטובה ותוכלי לבטוח בה שוב. או שלא.
49-35: את נעה בין תקווה לייאוש, בין פרטי ללאומי, בין פחד לאדישות, בין פחמימות לכורכומין, בין ביחד ננצח לביחד נפסיד, בין אהבה לשנאה. את מתגעגעת לשגרה, אבל את כבר לא זוכרת ממה היא הייתה מורכבת.
63-50: או שאת צעירה מאוד, או שאת מורה למיינדפולנס מאוד, או שהתעוררת מקומה ואת עוד לא יודעת מה קורה סביבך. קחי את הזמן. התאפסי על עצמך ולקי מעט בנפשך, כי זה מאוד לא נעים לשהות לידך ככה.
