לסבא וסבתא שלי, הרמן ואינז דטרינג
השארתם לנו מתנות רבות שנוכל לקחת איתנו לעתיד, ואני אסירת תודה על כולן - על אחת כמה וכמה בימים אלה: על החיבוקים שלכם, על החום וטוב הלב ועל כל זיכרונות הילדות שלי, שעברה כולה בהתרוצצות בחווה שלכם בטקסס.
אני מתגעגעת לשניכם - אבל באופן הטוב ביותר ובהודיה עד אין קץ.
-פרק 1-
משאלתה האחרונה של אמי על ערש דווי היתה שאצא לחופשה.
"פשוט תעשי את זה, טוב?" היא אמרה ותחבה קווצת שיער מאחורי אוזני. "פשוט תזמיני כרטיסים ותיסעי. כמו שעושים אנשים נורמליים."
לא יצאתי לחופשה שמונה שנים.
אבל אמרתי, "בסדר," כמו שאומרים כשאמכם החולה מבקשת מכם משהו. ואז הוספתי, כאילו אנחנו מנהלות משא ומתן, "אני אקח חופשה אחת."
בזמנו לא הבנתי כמובן, שזאת משאלתה האחרונה. חשבתי שאנחנו סתם מנהלות שיחת אמצע הלילה בבית החולים.
אבל אז, בבת אחת, הגיע הלילה שאחרי ההלוויה שלה. לא הצלחתי להירדם והתהפכתי מצד לצד במיטה שלי, וכל הזמן חשבתי על הרגע הזה. על האופן שבו היא הישירה אלי מבט ולחצה לי על היד כדי לוודא שהעניין סגור כאילו יציאה לחופשה יכולה להיות דבר רב חשיבות.
עכשיו השעה היתה שלוש לפנות בוקר. הבגדים שלבשתי בהלוויה היו תלויים על מסעד הכיסא. חיכיתי להירדם מאז חצות.
"בסדר. בסדר," אמרתי בקול רם במיטה, לאף אחד.
אחר כך זחלתי על הבטן על המצעים ומצאתי את המחשב הנייד שלי על הרצפה, ובאור הכחול של המסך, בעיניים עצומות למחצה, עשיתי חיפוש מהיר אחר "כרטיס הטיסה הזול ביותר לכל מקום", מצאתי אתר שהיתה בו רשימה של יעדים עם טיסות ישירות תמורת שבעים ושישה דולר, גללתי בו כאילו אני מסובבת רולטה, נעצרתי באקראי על טולדו, אוהיו ולחצתי על "רכישה".
שני כרטיסים לטולדו. ללא החזר כספי, כפי שגיליתי בהמשך. מין חבילה לאוהבים לכבוד יום האהבה.
זהו.
קיימתי את ההבטחה.
כל התהליך ארך פחות מדקה.
עכשיו כל מה שהיה עלי לעשות זה להכריח את עצמי לנסוע.
אבל עדיין לא הצלחתי להירדם.
בחמש בבוקר, בדיוק כשהשמים התחילו להתבהר, התייאשתי, משכתי את כל הסדינים והשמיכות מהמיטה, דשדשתי לארון הבגדים, התכרבלתי על הצד בקן מאולתר על הרצפה, ונרדמתי סוף סוף בחשיכה חסרת החלונות.
כשהתעוררתי, השעה היתה ארבע אחר הצהריים.
קפצתי בבהלה ומעדתי ברחבי החדר - כפתרתי את החולצה לא נכון וחטפתי מכה בשוק מההדום - כאילו אני מאחרת לעבודה.
אבל לא איחרתי לעבודה.
הבוס שלי, גלן, אמר לי לא לבוא לעבודה. הוא אסר עלי לבוא, בעצם. למשך שבוע.
"שלא תחשבי אפילו לבוא לעבודה," הוא אמר. "פשוט תישארי בבית ותתאבלי."
להישאר בבית? ולהתאבל?
אין מצב שאני עושה את זה.
בייחוד מפני שעכשיו שקניתי את הכרטיסים האלה לטולדו, הייתי צריכה למצוא את החבר שלי, רובי, ולהכריח אותו לבוא איתי.
נכון?
אף אחד לא נוסע לטולדו לבד. על אחת כמה וכמה לא לרגל יום האהבה.
הכול נראה דחוף מאוד באותו רגע.
אילו הייתי במצב נפשי אחר, יכולתי פשוט לשלוח לרובי הודעה שיקפוץ אלי אחרי העבודה, ולהזמין אותו בנעימות לבוא איתי. מעל ארוחת ערב ומשקאות. כמו בן אדם שפוי.
אולי זאת יכלה להיות תוכנית טובה יותר.
או שהיא היתה מובילה לתוצאה טובה יותר.
אבל לא הייתי אדם שפוי באותו רגע. הייתי אדם שישן בארון שלו.
כשהגעתי למשרד באותו יום אחר הצהריים - לקראת סיומו של יום העבודה - השיער שלי היה מסורק למחצה, החולצה שלי היתה תחובה למחצה במכנסיים, ובכיס הז'קט של חליפת המכנסיים שלבשתי להלוויה עדיין היתה מקופלת התוכנייה עם תמונת סיום התיכון של אמא שלי בחזית.
כנראה זה מוזר ללכת לעבודה יום אחרי ההלוויה של אמא שלך.
חקרתי את הנושא, ורוב האנשים נעדרו מהעבודה למשך שלושה ימים כדי להתאבל אם כי גלן אילץ אותי להיעדר לחמישה. דברים נוספים שחקרתי ככל שנמשך ליל השימורים שלי: "איך למכור את הבית של ההורים שלך", "מה כיף לעשות בטולדו" (רשימה ארוכה להפתיע), ו"איך לנצח את נדודי השינה".
מה אני מנסה להגיד? שלא הייתי אמורה להיות כאן.
לכן היססתי ליד דלת המשרד של גלן. וככה יצא שצותתי בטעות ושמעתי את רובי ואת גלן מדברים עלי.
"האנה תחטוף התקף לב כשתספר לה," היה הדבר הראשון ששמעתי. הקול של רובי.
"אולי אני אכריח אותך לספר לה." זה היה גלן.
"אולי אתה רוצה לחשוב שוב על כל העניין."
"אין על מה לחשוב שוב."
וזה הספיק לי. פתחתי את הדלת. "על מה אתה חושב שוב? מי הולך להגיד לי מה? למה בדיוק אני הולכת לחטוף התקף לב?"
מאוחר יותר, הצצתי בעצמי במראה וראיתי את התמונה המדויקת ששניהם ראו באותו רגע כשהסתובבו לעבר הקול שלי ובואו נגיד רק שהיו שם בין השאר עיניים אדומות ונפוחות, חצי צווארון חולצה מקומט מתחת לדש הז'קט, וכמות משמעותית של איפור עיניים מרוח בדמעות מהיום הקודם.
מבהיל. אבל גלן לא היה אדם שנבהל בקלות. "מה את עושה פה?" שאל. "לכי מכאן."
הוא גם לא היה אדם חם ומפנק.
חיזקתי את הטריטוריה שלי בפתח הדלת ונעמדתי בעמידת כוח. "אני צריכה לדבר עם רובי."
"את יכולה לעשות את זה מחוץ לשעות העבודה."
הוא לא טעה. כמעט גרנו יחד. כשלא עבדנו, כלומר. ואת זה עשינו רוב הזמן.
אבל מה הייתי אמורה לעשות? ללכת לעמוד בחניון?
"חמש דקות," התמקחתי.
"לא," אמר גלן. "לכי הביתה."
"אני צריכה לצאת מהבית שלי," אמרתי. "אני צריכה משהו לעשות."
אבל לגלן לא היה אכפת. "אמא שלך רק עכשיו מתה," הוא אמר. "לכי תהיי עם המשפחה שלך."
"היא היתה המשפחה שלי," אמרתי והקפדתי לשמור על קול יציב.
"בדיוק," אמר גלן, כאילו הוכחתי את הטענה שלו בשבילו. "את צריכה להתאבל."
"אני לא יודעת איך לעשות את זה," אמרתי.
"אף אחד לא יודע," אמר גלן. "את רוצה מדריך?"
הבטתי בו בכעס. "אם יש לך."
"המדריך שלך הוא: לכי מכאן."
אבל אני הנדתי בראשי. "אני יודעת שאתה חושב שאני צריכה " היססתי לשנייה, לא הייתי ממש בטוחה מה הוא חשב שאני צריכה לעשות "לשבת ולחשוב על אמא שלי, או מה שזה לא יהיה... אבל, באמת, אני בסדר." ואז הוספתי, וזה לא היה לא נכון: "אפילו לא היינו עד כדי כך קרובות."
"הייתן קרובות מספיק," אמר גלן. "עופי מכאן."
"רק תן לי... לתייק דברים. או משהו."
"לא."
הלוואי שיכולתי לומר שגלן שהיה לו מבנה גוף של טנק וראש קירח מנומש כאילו מישהו פיזר עליו נמשים ממלחייה היה מהבוסים האלה שנראו זועפים אבל באמת רצו תמיד בטובתך.
אבל גלן רצה לרוב בטובתו של גלן.
והיה ברור שגלן החליט שאני לא כשירה לעבודה כרגע.
הבנתי.
זאת היתה תקופה מוזרה. רק חזרתי הביתה ממשימה בדובאי כשהתקשרו אלי מחדר מיון ואמרו לי שאמא שלי התמוטטה במעבר חציה.
הגעתי מיד לבית החולים ופתאום גיליתי שהיא לא מפסיקה להקיא, והיא לא יודעת באיזו שנה אנחנו ומי הנשיא. ואז קיבלתי אבחנה מרופאה שהיה מרוח לה שפתון על השיניים, שאמא שלי חולה בשחמת סופנית וניסיתי להתווכח עם הרופאה ואמרתי לה, "היא כבר לא שותה! היא כבר לא שותה!"
ואז, באותו ערב, נסעתי לבית שלה כדי להביא לה את הגרביים הצמריריים שלה ואת השמיכה האהובה עליה ומצאתי את מחבוא הוודקה שלה. שפכתי בטירוף את כל הבקבוקים עד הטיפה האחרונה לכיור המטבח ופתחתי את הברז בזרם חזק כדי לשטוף את הריח, וחשבתי כל הזמן שהאתגר הכי גדול שלי עומד להיות לעודד אותה לעשות מהפך בחייה.
שוב.
בהנחה שיהיה עוד זמן.
כמו שכולנו פשוט עושים תמיד.
אבל היא מתה עוד לפני שהבנתי עד הסוף שאני עלולה לאבד אותה.
זה היה קשה. אפילו גלן, שהיתה לו אינטליגנציה רגשית של מקדחה, הבין את זה.
אבל הדבר האחרון שרציתי לעשות הוא להישאר בבית ולחשוב על זה.
התכוונתי לשכנע אותו לאפשר לי לחזור לעבודה גם אם זה יהרוג את שנינו.
ואז התכוונתי לשכנע את רובי לבוא איתי לטולדו.
ואז אולי, רק אולי, אני אוכל לישון קצת.
בצעד סמכותי, כאילו אני מתריסה בפניהם להעז לעצור אותי, נכנסתי לתוך המשרד והתיישבתי בכיסא הריק מול השולחן של גלן. "על מה אתם מדברים?" שאלתי ושיניתי מעט את הנושא. "אתם בפגישה?"
"אנחנו בשיחה," אמר גלן, כאילו ידע שצותתי.
"אצלך אין שיחות, בוס," אמרתי. "יש לך רק פגישות."
רובי, חתיך כתמיד עם הריסים השחורים שמצלים על עיניו הכחולות, הישיר אלי מבט כאילו העליתי טענה טובה.
הקדשתי שנייה להתפעל ממנו. אמא שלי התרשמה כל כך כשהכרתי לה אותו בפעם הראשונה. "הוא נראה כמו אסטרונאוט," היא אמרה וזה היה מדויק. היה לו גם שיער קצוץ, הוא נהג בפורשה וינטג', והוא היה בעל ביטחון עצמי מופרז. בצורה הטובה, הסקסית והאסטרונאוטית ביותר שאפשר. אמא שלי התרשמה ממני בזכות זה שיצאתי איתו. למען האמת, גם אני התרשמתי מעצמי.
רובי לא היה רק האדם הכי מגניב שיצאתי איתו אי פעם הוא היה האדם הכי מגניב שהכרתי אי פעם.
אבל זה לא היה העניין. פניתי בחזרה לגלן. "מה בדיוק אתה הולך להכריח את רובי לספר לי?"
גלן נאנח, במובן של טוב, אנחנו כנראה עושים את זה. ואז הוא אמר, "התכוונתי לחכות עד שתעשי " הוא בחן אותי "לפחות מקלחת... אבל אנחנו פותחים סניף בלונדון."
קימטתי את המצח.
"סניף בלונדון?" שאלתי. "למה זה חדשות רעות?"
אבל גלן המשיך לדבר. "ואנחנו נצטרך מישהו ש "
היד שלי עפה כלפי מעלה. "אני אקח את זה! עלי! אני בפנים!"
" יקים את המשרד שם ויריץ אותו," סיים גלן. "למשך שנתיים."
הלו? לונדון? לנסוע ללונדון עם פרויקט ענקי שידרוש כל כך הרבה התמכרות לעבודה ששום דבר אחר לא יעניין אותי בכלל במשך שנתיים תמימות?
שהחופשה תלך לעזאזל. איפה נרשמים?
עצם המחשבה שטפה אותי בגלים של הקלה: פרויקט עבודה מחסל חיים כזה עשוי להסיח את דעתי מכל הבעיות שלי לנצח.
כן, בבקשה.
אבל אז הבחנתי שרובי וגלן מסתכלים עלי במבט מוזר.
"מה?" שאלתי והעברתי את המבט ביניהם.
"זה הולך להיות אחד משניכם..." אמר גלן והחווה בידו ביני לבין רובי.
כמובן. אני הייתי בת החסות שגלן טיפח במשך שנים, ורובי היה הכוכב הסקסי שהוא גנב מהמתחרים. מי עוד יוכל בכלל להתמודד על התפקיד?
עדיין לא הבנתי מה הבעיה.
"וזה אומר," המשיך גלן, "שמי שלא ייסע יצטרך להישאר כאן."
אבל אהבתי את העבודה שלי עד כדי כך: שאפילו האפשרות שאיאלץ להיפרד לשנתיים מהחבר שלי לא ערערה אותי. זאת אומרת, בכלל.
גם עד כדי כך הייתי נואשת לחזור לעבודה.
"אני אודיע מי ייסע ללונדון אחרי ערב השנה החדשה," אמר גלן. "ועד אז, ראו את עצמכם כמתחרים על התפקיד."
לא היתה שום תחרות. התפקיד הזה שלי.
"זה בסדר," אמרתי במשיכת כתפיים, כאילו מה? "כבר התחרינו בעבר." הנהנתי לעבר רובי. "אנחנו אוהבים להתחרות. ושנתיים זה לא כל כך הרבה זמן, לא משנה מי ינצח. אנחנו יכולים לעשות את זה, נכון?"
אילו הקדשתי לכך תשומת לב רבה יותר, אולי הייתי שמה לב שרובי הרבה פחות נלהב ממני לגבי הכול. אבל הייתי נואשת מדי באותו רגע מכדי לחשוב על מישהו אחר מלבדי.
פחדתי שארגיש את ההשפעה המלאה של האובדן של אמא שלי. הייתי מבועתת מהמחשבה להיות תקועה בבית בלי שום דבר שיסיח את דעתי. היתה לי ראיית מנהרה שאפשרה לי לראות רק הימלטות רצוי לארץ רחוקה בהקדם האפשרי.
רובי ואני היינו משובצים יחד למשימה של שלושה שבועות במדריד בשבוע הבא, אבל לא הייתי בטוחה שאצליח להחזיק מעמד אפילו עד אז.
קודם כול, הייתי חייבת לשרוד את ימי האבל שנותרו לי.
"לפי מה ששמעתי עכשיו במקרה," אמרתי והחוויתי בידי אל פתח הדלת, "ציפיתי לחדשות רעות."
"אלה לא היו החדשות הרעות," אמר רובי ושלח מבט חטוף אל גלן.
גם אני הסתכלתי על גלן. "מה החדשות הרעות?"
גלן סירב להסס. "החדשות הרעות הן שאני מוריד אותך ממדריד."
בדיעבד, העובדה שהופעתי ככה במשרד פרועת שיער וטרוטת עיניים ונואשת מן הסתם לא הועילה לעניין. אולי הייתי צריכה לצפות את זה מראש.
אבל לא צפיתי את זה.
"מוריד אותי ממדריד?" שאלתי במחשבה שבטח לא שמעתי טוב.
רובי נעץ את מבטו בחלון.
"מוריד אותך ממדריד," אישר גלן. ואז הוא הוסיף, "הראש שלך לא שם עכשיו."
"אבל..." לא ידעתי אפילו איך למחות נגד זה. איך יכולתי לומר, זה הדבר היחיד שיש לי לצפות לו?
גלן תחב את ידיו לכיסים. רובי בהה מבעד לחלון.
לבסוף שאלתי, "את מי אתה שולח במקומי?"
גלן העיף מבט ברובי. ואז אמר, "אני שולח את טיילור."
"אתה שולח... את טיילור?"
גלן הנהן. "היא הכי קרובה לרמה שלכם," הוא אמר, כאילו זה אמור לסגור את הנושא.
זה לא.
"אתה שולח מכאן את החברה הכי טובה שלי ואת החבר שלי ומשאיר אותי לבד לשלושה שבועות? כמה ימים אחרי שאמא שלי מתה?"
"חשבתי שאמרת שלא הייתן כאלה קרובות."
"חשבתי שאתה אמרת שהיינו קרובות מספיק."
"תראי," אמר גלן. "זה מה שנקרא החלטה עסקית."
אבל אני הנדתי בראשי. זה לא יעבוד. "אתה לא יכול פשוט לקרקע אותי ולפרק את כל מערכת התמיכה שלי. זאת הנסיעה שלי. אלה הלקוחות שלי."
גלן נאנח. "את תיסעי בפעם הבאה."
"אני רוצה לנסוע בפעם הזאת."
גלן משך בכתפיו. "ואני רוצה לזכות בלוטו. אבל זה לא הולך לקרות."
גלן היה מהאנשים האלה שהאמינו שמה שלא הורג אותך מחשל אותך.
לקחתי רגע כדי לנשום. ואז אמרתי, "אם טיילור נוסעת במקומי לנסיעה שלי, אז לאן אני נוסעת?"
"לשום מקום," אמר גלן.
"לשום מקום?"
הוא הנהן. "את צריכה לנוח. חוץ מזה, הכול מלא." הוא גלל במחשב הנייד שלו. "ג'קרטה תפוסה. קולומביה תפוסה. בחריין. הבכירים האלה של חברות הנפט בפיליפינים. הכול מלא."
"אבל... מה אני אמורה לעשות?"
גלן משך בכתפיו. "לעזור קצת במשרד?"
"אני רצינית."
אבל גלן כבר היה בתנופה. "להתחיל לסרוג? להקים גינת קקטוסים? להשקיע בהתפתחות האישית שלך?"
לא, לא, לא.
אבל גלן התעקש. "את צריכה קצת חופש."
"אני שונאת חופש. אני לא רוצה חופש."
"זה לא קשור למה שאת רוצה. זה קשור למה שאת צריכה."
מה נראה לו, שהוא המטפל שלי? "אני צריכה לעבוד," אמרתי. "אני מתפקדת טוב יותר כשאני עובדת."
"את יכולה לעבוד כאן."
אבל הייתי צריכה גם לברוח.
עכשיו הרגשתי רפרוף של בהלה בגרון. "הי. אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני צריכה לזוז. אני לא יכולה פשוט לשבת כאן ו ו... להתפלש בסבל שלי. אני צריכה להיות בתנועה. אני צריכה לנסוע לאנשהו. אני כמו כריש, אתה יודע? אני פשוט צריכה לזוז כל הזמן. אני צריכה להעביר מים דרך הזימים." הצבעתי בידיים על כלוב הצלעות, כמו כדי להראות לו היכן נמצאים הזימים שלי. "אם אני אשאר כאן," אמרתי לבסוף, "אני אמות."
"שטויות," אמר גלן. "למות זה הרבה יותר קשה ממה שאת חושבת."
גלן שנא שאנשים התחננו.
למרות זאת התחננתי.
"תשלח אותי לאנשהו. לא משנה לאן. אני צריכה לצאת מכאן."
"את לא יכולה לברוח כל החיים שלך," אמר גלן.
"בטח שאני יכולה. אני לגמרי יכולה."
ראיתי לפי הבעת הפנים שלו שהגענו למבוי סתום. אבל נשאר בי עדיין קצת כוח להיאבק.
"מה עם הדבר ההוא בבורקינה פאסו?" שאלתי.
"אני שולח את דוגהאוס."
"יש לי ותק של שלוש שנים יותר מדוגהאוס!"
"אבל הוא דובר צרפתית."
"מה עם החתונה בניגריה?"
"אני שולח את אמאדי."
"הוא כאן בקושי שישה חודשים!"
"אבל המשפחה שלו מניגריה. והוא דובר "
"בסדר. תשכח מזה."
" יורובה וקצת איגבו."
זה מה שעמד בלב העניין. גלן היה חייב לשמור על המוניטין שלו. "אני אשלח אותך," הוא אמר בנימה שרמזה שאנחנו סיימנו כאן, "כשתהיה משימה שתתאים לך. אני אשלח אותך כשזה יהיה הכי טוב עבור הסוכנות. אני לעולם לא אשלח אותך במקום מישהו שמוכשר יותר ממך לעבודה."
צמצמתי את העיניים לעבר גלן בהבעה מתריסה. "אין מישהו יותר מוכשר ממני," אמרתי.
גלן בחן אותי מכף רגל ועד ראש, כשהוא משתמש ביכולת האבחנה המושחזת שלו כמו בכלי נשק.
"אולי, ואולי לא," אמר לבסוף. "אבל את קברת את אמא שלך אתמול."
הישרתי אליו מבט.
הוא המשיך. "הדופק שלך מואץ, העיניים שלך אדומות ונפוחות והאיפור שלך מרוח. הדיבור שלך מהיר והקול שלך צרוד. לא הסתרקת, הידיים שלך רועדות ואת קצרת נשימה. את במצב לא טוב. אז לכי הביתה, תתקלחי, תאכלי קצת אוכל מנחם, תתאבלי על המוות של אמא שלך ואז אני מציע לך למצוא לעצמך כמה תחביבים, לעזאזל כי אני יכול להבטיח לך דבר אחד: את לא נוסעת לשום מקום עד שאת לא לוקחת את עצמך בידיים."
הכרתי את נימת הקול הזאת שלו.
לא התווכחתי.
אבל איך הייתי אמורה בדיוק לחזור לעבודה אם הוא לא הרשה לי לחזור לעבודה?
-פרק 2-
הסברתי לכם מה אני עושה לפרנסתי?
בדרך כלל, אני מנסה לדחות את זה כמה שיותר. כי ברגע שתדעו ברגע שאני אנקוב בשם של המקצוע תהיה לכם רשימה ארוכה של השערות לגבי... וכולן יהיו שגויות.
אבל נראה שאני לא יכולה לדחות את זה עוד.
החיים שלי לא נראים הגיוניים אם לא יודעים מה העבודה שלי. אז הנה זה בא: אני עוסקת באבטחת אישים בכירים.
אבל אף אחד לא יודע אף פעם מה זה.
אז בואו נגיד פשוט שאני שומרת ראש.
הרבה אנשים קוראים לי בטעות "מאבטחת", אבל שיהיה ברור: זה אפילו לא קרוב לתאר את מה שאני עושה.
אני לא יושבת בקלנועית בחניון של סופרמרקט.
רק מתי מעט מסוגלים לעשות את העבודה שלי. נדרשות לה שנים של הכשרה. היא מחייבת מיומנויות מקצועיות ביותר. קשה מאוד להיכנס לתחום. והיא שילוב מוזר בין עולם הזוהר (נסיעות במחלקה ראשונה, מלונות פאר, אנשים עשירים ברמה בלתי נתפסת) לבין העבודה הכי גשמית ומשמימה (הכנת גיליונות אלקטרוניים, מילוי רשימות משימות, ספירת ריבועי שטיחים במסדרונות של בתי מלון).
לרוב, אנחנו מגִנים על אנשים עשירים מאוד (שהם מדי פעם גם מפורסמים) מפני כל האנשים שרוצים לפגוע בהם. ומשלמים לנו המון כסף כדי לעשות את זה.
אני יודעת מה אתם חושבים.
אתם חושבים שאני מטר שישים וחמש, ונקבה, וממש לא שרירית. אתם מדמיינים לעצמכם סטריאוטיפ של שומר ראש אולי סדרן במועדונים עם שרוולי חולצה הדוקים שלוחצים את השריר הדו ראשי שלו ואתם מציינים לעצמכם שאני פחות או יותר ההפך הגמור. אתם שואלים את עצמכם איך יכול להיות שאני שווה משהו.
אז בואו נבהיר את העניין הזה.
בריונים מנופחים מסטרואידים הם אכן סוג אחד של שומר ראש: שומר ראש עבור אנשים שרוצים שכל העולם ידע שיש להם שומר ראש.
אבל העניין הוא, שרוב האנשים לא רוצים את זה.
רוב הלקוחות שזקוקים לאבטחת אישים לא רוצים שאף אחד ידע על כך.
אני לא אומרת שלחבר'ה המגודלים אין ערך. הם יכולים לייצר אפקט הרתעה. אבל הם עלולים גם לעשות את ההפך.
הכול תלוי בסוג האיום, למען האמת.
רוב הזמן, אתם בטוחים יותר אם המאבטחים שלכם סמויים. ואני מעולה בלהיות סמויה. כל מאבטחות האישים מעולות בזה, וזאת הסיבה שאנחנו מבוקשות מאוד. אף אחד אף פעם לא חושד בנו.
כולם תמיד חושבים שאנחנו המטפלת.
אני מאבטחת כך שרוב האנשים לא יודעים בכלל שיש אבטחה אפילו לא הלקוח. ואני הכי לא נראית הטיפוס הקטלני. אתם תחשבו שאני גננת לפני שתחשדו אי פעם שאני יכולה להרוג אתכם עם חולץ פקקים.
ואני יכולה להרוג אתכם עם חולץ פקקים, דרך אגב.
או עם עט כדורי. או עם מפית בד.
אבל אני לא מתכוונת לעשות את זה.
כי אם המצב יגיע אי פעם לשלב שבו אצטרך להרוג אתכם, או כל אחד אחר, אז לא עשיתי את העבודה שלי. העבודה שלי היא לצפות את הפגיעה לפני שהיא בכלל מתממשת ולמנוע אותה.
אם אני צריכה לדקור אתכם בעין עם מזלג, כבר נכשלתי.
ואני לא נכשלת.
על כל פנים, לא בחיים המקצועיים שלי.
אז מה אני מנסה לומר? שהעבודה שלי לא עוסקת באלימות, אלא בהימנעות מאלימות. היא עבודה הרבה יותר של השכל מאשר של השרירים. היא כרוכה בהכנות, בהתבוננות ובערנות מתמדת.
היא עוסקת בתחזיות ובדפוסים, ומחייבת אותי למפות כל חדר עוד לפני שנכנסתי אליו.
זה לא סתם משהו שאת עושה, אלא זה מי שאת והגורל שלי נחרץ ככל הנראה בכיתה ד', כשבחרו בי לראשונה להיות משגיחה בתורנות נשק וסע ונתנו לי סרט בצבע צהוב זוהר ותג (התג הזה עדיין מונח על שידת הלילה שלי). או שאולי זה קרה בכיתה ז' כשעברנו לדירה סמוכה לסטודיו לג'וג'יטסו, ואני שכנעתי את אמא שלי לרשום אותי לשיעורים. או שאולי זה התחיל בגלל כל בני הזוג הנוראיים שאמא שלי הביאה הביתה כל הזמן.
תהיה הסיבה אשר תהיה, כשראיתי במהלך שנת הלימודים הראשונה שלי בקולג', ליד לוח המודעות למשרות סטודנטים שניצב בקמפוס, דוכן גיוס עם שלט בצבעי כחול לבן ובו כתוב לברוח אל האף בי איי, העניין היה סגור. בריחה היתה הדבר האהוב עלי. כשהצלחתי במבחנים באופן יוצא מגדר הרגיל במצפוניות, בזיהוי דפוסים, במיומנויות אבחנה, ביכולת הקשבה ובאלטרואיזם, הם גייסו אותי מיד.
כלומר, עד שגלן שולץ הופיע וגנב אותי מהם.
והשאר היסטוריה. הוא לימד אותי כל מה שהוא ידע, התחלתי לנסוע ברחבי העולם, העבודה הזאת נהייתה החיים שלי, ומעולם לא הבטתי לאחור.
מה שחשוב זה שאהבתי את זה.
חייבים לאהוב את זה. חייבים להשקיע בזה את הכול. צריך להיות מוכנים לספוג קליע וזה לא דבר של מה בכך, כי חלק מהאנשים האלה לא בדיוק חביבים עליך ופציעת ירי היא דבר כואב. זאת עבודה עם המון סיכונים והמון לחץ, ואם עושים אותה כמו שצריך, אז עושים את זה למען משהו גדול מכם.
זאת הסיבה האמיתית שהאנשים שאוהבים את העבודה הזאת אוהבים את העבודה הזאת: כי היא מראה לכם מי אתם בוחרים להיות כל יום מחדש.
הנסיעות בסטייל הן גם די נהדרות.
אבל זה בעיקר המון עבודה. הרבה ניירת, הרבה ביקורים מקדימים באתר, הרבה הערות מנהליות. חייבים לכתוב הכול. צריך כל הזמן לעמוד על המשמר. זאת לא ממש עבודה מרגיעה.
אבל היא ממכרת.
החיים האלה מאירים את החיים הרגילים באור די משעמם.
אפילו השעמום בעבודה הזאת מרגש איכשהו.
אתם בתנועה. אף פעם לא עוצרים. ואתם עסוקים מכדי להיות בודדים.
וזה תמיד התאים לי מאוד.
כלומר, עד שגלן קרקע אותי ביוסטון בדיוק ברגע שבו הייתי הכי זקוקה לבריחה.
באותו יום שגלן הוריד אותי מהעבודה במדריד, המכונית שלי לא התניעה וכך קרה שרובי הסיע אותי הביתה בפורשה וינטג' שלו בגשם שוטף.
וזה היה בסדר. יותר טוב, אפילו. כי עדיין לא הזמנתי אותו לטולדו.
אולי זה היה בגלל המבול שהיה חזק כל כך שהמגבים, אפילו במצב המהיר ביותר, בקושי הצליחו למחות את המים מהשמשה אבל רק כשהגענו לבית שלי שמתי לב שרובי היה שקט באופן מוזר בנסיעה הביתה.
הגשם לא פסק ולא יכולתי לצאת מהמכונית, אז רובי כיבה את המנוע ופשוט הסתכלנו על המים מכסים את החלונות כאילו היינו במנהרת שטיפת מכוניות.
ואז פניתי אליו ואמרתי, "בוא ניסע."
רובי קימט את מצחו. "מה?"
"זאת הסיבה שבאתי היום למשרד. להזמין אותך לחופשה."
"לחופשה לאן?"
עכשיו כבר התחרטתי על הבחירה האקראית שלי. איך בדיוק מוכרים את טולדו?
"איתי," עניתי, כאילו הוא שאל שאלה אחרת.
"אני לא מבין," אמר רובי.
"החלטתי לצאת לחופשה," אמרתי, בטון של זה לא מסובך. "והייתי רוצה שתבוא איתי."
"את אף פעם לא יוצאת לחופשות," אמר רובי.
"טוב, אז עכשיו כן."
"הזמנתי אותך לנסוע איתי שלוש פעמים, והצלחת להתחמק מכולן."
"זה היה לפני."
"לפני מה?"
לפני שאמא שלי מתה. לפני שקרקעו אותי. לפני שהורידו אותי מהנסיעה למדריד. "לפני שקניתי כרטיסים ללא החזר כספי לטולדו."
רובי בחן אותי. "טולדו?" אם הוא היה מבולבל לפני כן, עכשיו הוא עבר להמום על מלא. "אנשים לא יוצאים לחופשה בטולדו."
"האמת היא שיש שם גנים בוטניים בעלי שם עולמי."
אבל רובי נאנח. "אין סיכוי שאנחנו נוסעים לשם."
"למה לא?"
"כי את תבטלי."
"איזה חלק במילים 'ללא החזר כספי' אתה לא מבין?"
"את ממש לא מכירה את עצמך טוב, נכון?"
"אני לא מבינה מה הבעיה," אמרתי. "רצית לעשות את זה, ועכשיו אנחנו עושים את זה. אתה לא יכול פשוט להגיד מעולה ולהסכים?"
"האמת היא שאני לא יכול."
הקול שלו היה מאופק שלא כרגיל. ובהמשך למילים האלה, הוא רכן קדימה והעביר את אצבעותיו על החריצים של ההגה באופן שמשך את תשומת לבי.
האם ציינתי שאני קוראת שפת גוף כמו שאנשים אחרים קוראים ספרים? אני דוברת שפת גוף טוב יותר מכל שפה אחרת. באמת. אני יכולה להוסיף אותה בקורות החיים כשפת האם שלי.
לגדול בתור הבת של אמא שלי אילץ אותי ללמוד את ההפך משפה: כל הדברים שאנחנו אומרים ללא מילים. ולמען האמת, הפכתי את זה לקריירה די נהדרת. אבל אם תשאלו אותי אם זאת ברכה או קללה, אני לא אדע מה לענות.
דברים שקראתי בשפת הגוף של רובי בשנייה הזאת: הוא לא היה מאושר. הוא פחד מאוד ממה שהוא עמד לעשות. אבל הוא התכוון לעשות את זה בכל זאת.
כן. הבנתי את כל זה מהאצבעות שלו על ההגה.
ומהמתח ביציבה שלו. ומהעוצמה של הנשימה הבאה שהוא נשם. ומההטיה של הראש. ומהאופן שנדמה שהעיניים שלו השתמשו בריסים בתור מגן.
"למה?" שאלתי. "למה אתה לא יכול להסכים?"
רובי השפיל את מבטו. ואז חצי נשימה, כיווץ מהיר של הלסת, הידוק של הכתפיים. "כי," הוא אמר, "אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד."
בלתי אפשרי, אבל זה מה שקרה: הוא הימם אותי.
פניתי להביט על לוח המחוונים. המרקם שלו היה אמור להיראות כמו עור.
ממש לא צפיתי את זה.
ואני תמיד צפיתי הכול מראש.
רובי המשיך. "שנינו יודעים שזה לא עובד."
באמת שנינו ידענו את זה? האם מישהו יודע בכלל שמערכת יחסים לא עובדת? האם זה משהו שאפשר לדעת? או שאולי צריך בכל מערכת יחסים מידת מה של אופטימיות נטולת היגיון רק כדי שהיא תשרוד?
אמרתי את הדבר היחיד שעלה לי בראש. "אתה נפרד ממני? ערב אחרי ההלוויה של אמא שלי?"
הוא התנהג כאילו אני תופסת אותו על פרט טכני. "העיתוי שלי זה הדבר הכי חשוב כאן?"
"העיתוי המזעזע שלך?" שאלתי, כדי להרוויח זמן עד שהמוח שלי ידביק את הפער ויקלוט מה קורה כאן. "אני לא יודעת. אולי."
"או שאולי לא," אמר רובי. "כי אל תשכחי. לא הייתן אפילו עד כדי כך קרובות."
זה היה נכון אבל זה לא אומר שזה היה בסדר. "זה לא רלוונטי," אמרתי.
כנראה הכול הוא באמת עניין של עיתוי. ישנתי על ספה של בית חולים במשך ימים, התעוררתי חמש פעמים בלילה בזמן שאמא שלי הקיאה לתוך דלי פלסטיק. ראיתי את גופה מתכווץ ונהפך לשלד בתוך חלוק בית החולים הדקיק.
צפיתי בחיים שהעניקו לי חיים הולכים ואוזלים לנגד עיני.
ואחר כך, ארגנתי את ההלוויה. כל הפרטים. המוזיקה, האוכל. שיחקתי כל היום בתפקיד המארחת לחברים שלה מהתיכון, לעמיתים מהעבודה, לבני זוג לשעבר, לחברים מאלכוהוליסטים אנונימיים ולחברים לשתייה. הזמנתי את הפרחים וסגרתי את הרוכסן בגב השמלה השחורה שלי לגמרי לבד, ואפילו הכנתי מצגת.
רובי טעה.
כי למרות הכול, אהבתי אותה.
לא חיבבתי אותה, אבל אהבתי אותה.
והוא גם לא העריך אותי מספיק. כי הרבה יותר קשה לאהוב אדם לא פשוט מאשר לאהוב אדם נוח.
הייתי חזקה יותר ממה שחשבתי. כנראה.
אבל נראה שעמדתי לגלות.
כי כשהגשם נחלש, וכשהצמדתי את כריות האצבעות שלי לשמשת החלון, שמעתי את עצמי אומרת, בקול חרישי וחסר ביטחון שאפילו אני בקושי זיהיתי, "אני לא רוצה להיפרד. אני אוהבת אותך."
"את אומרת את זה," אמר רובי, ובקולו נשזרה ודאות שלעולם לא אשכח, "רק כי את לא יודעת מה זאת אהבה."
גלן הזהיר אותנו מזה לפני שנה כשרק התחלנו את הקשר. ברגע שהוא שמע את הרכילות, הוא קרא לנו לחדר הישיבות, סגר את הדלת והסיט את התריסים הקטנים.
"האם זה באמת קורה?" דרש לדעת.
"האם מה באמת קורה?" שאל רובי.
אבל זה היה גלן שולץ האגדי. הוא לא נפל בפח הזה. "תגיד לי אתה."
רובי עשה את פרצוף הפוקר הכי טוב שלו, אז גלן פנה אלי.
אבל שלי היה טוב אפילו יותר.
"אני לא מתכוון לעצור בעדכם," אמר גלן. "אבל אנחנו צריכים שתהיה לנו תוכנית."
"בשביל מה?" שאל רובי, וזאת היתה הטעות הראשונה שלו.
"בשביל מתי שתיפרדו," אמר גלן.
"אולי לא ניפרד," אמר רובי, אבל גלן לא התכוון אפילו לכבד את זה בתגובה.
במקום זאת, כמו אדם שכבר ראה הכול ואז עוד קצת, הוא רק העביר את מבטו הלוך ושוב בין שנינו ונאנח. "זאת היתה משימת החילוץ, נכון?"
רובי ואני החלפנו מבט. האם התאהבנו זה בזה בעקבות משימה לחילוץ ילד שנחטף במסגרת סכסוך משמורת בעיראק? האם ניצלנו מחילופי אש, ממרדף מכוניות, וממעבר גבול לילי שטומן בחובו סכנת מוות רק כדי להיכנס יחד למיטה בסופו של דבר ולו רק כדי לחגוג את העובדה שנשארנו בחיים, כנגד כל הסיכויים? והאם האדרנלין השיורי מאותה משימה עדיין הניע את הרומן המשרדי הסודי למחצה שלנו כל החודשים האלה לאחר מכן?
ברור.
אבל לא הודינו בכלום.
גלן היה ותיק בעסק הזה מכדי להזדקק למשהו בנאלי כמו אישור מילולי. "אני יודע שאין טעם שאתערב," הוא אמר. "אז אני הולך לשאול אתכם רק שאלה אחת. הדבר הכי קל בעולם לסוכנים הוא להיות יחד - והדבר שהכי קשה להם הוא להישאר יחד. מה אתם מתכוונים לעשות כשזה יסתיים?"
הייתי צריכה לשמור על קשר עין. זה החוק הראשון במשא ומתן. לעולם לא להשפיל מבט.
אבל אני השפלתי מבט.
"באמת?" אמר לי גלן, ורכן קצת יותר קרוב אלי. "את חושבת שזה יחזיק מעמד? את חושבת שאתם הולכים לקנות בית עם גדר לבנה וללכת לשוק האיכרים בסופי שבוע? לאמץ כלב? לקנות סוודרים בקניון?"
"אתה לא יכול לחזות מה יקרה בעתיד," אמר רובי.
"לא, אבל אני כן יכול לחזות מה יקרה עם שניכם."
גלן היה די עצבני, והיה אפשר להבין למה. אנחנו היינו ההשקעה שלו, הילדים שלו, המועדפים עליו, ותיק ההשקעות שלו לפנסיה, הכול יחד.
גלן שפשף את עיניו וכשהרים את מבטו, הוא נשם בדרך הרועשת הזאת שזיכתה אותו בכינוי "חזיר היבלות".
הוא נעץ בנו מבט חודר. "אני לא יכול לעצור בעדכם," אמר, "ואני לא מתכוון לנסות. אבל אני אומר לכם כבר עכשיו. אני לא אסכים לשמוע מכם 'החלטתי לעזוב את החברה' כשזה יתרסק ויעלה בלהבות. אתם לא תקבלו ממני רחמים, וגם לא מכתב המלצה. אם תגישו מועמדות למקום אחר, אני אטרפד את זה עם חוות דעת מעסיק הגרועה ביותר בתולדות ההיסטוריה. התחת שלכם שייך לי. אני יצרתי אתכם, אני הבעלים שלכם, ולעזאזל, אף אחד בחדר הזה לא יכול לפרוש. אפילו לא אני. מובן?"
"מובן," ענינו שנינו פה אחד.
"עכשיו עופו לי מהעיניים," אמר גלן, "או שאני אשלח את שניכם לאפגניסטן."
זה היה לפני שנה.
מצחיק לחשוב כמה ריחמתי אז על הפסימיות של גלן. אשתו השלישית בדיוק עזבה אותו לא נדיר בעבודה הזאת, כי אתה בנסיעות יותר מאשר בבית. אני זוכרת שבלבי הנדתי את הראש ברחמים כלפיו כשסיימנו את השיחה. אני זוכרת שחשבתי שרובי ואני נוכיח לו שהוא טועה.
ובמעבר חד, כעבור שנה: רובי זורק אותי בגשם, כאילו הוא עושה טובה לשנינו.
"זה לטובה," הוא אמר. "את ממילא צריכה להתאבל."
"לא מגיע לך שאני אתאבל עליך," אמרתי.
"התכוונתי על אמא שלך."
אה. היא. "אל תגיד לי מה אני צריכה לעשות."
לרובי היתה החוצפה להיראות פגוע. "בואי נעשה את זה בצורה מנומסת."
"למה לי?"
"כי שנינו אנשים מבוגרים. כי אנחנו יודעים מה מונח על כף המאזניים. כי אף פעם לא חיבבנו במיוחד זה את זה בכל מקרה."
זה צרב כמו סטירה. הישרתי אליו מבט לראשונה והשתדלתי לא להישמע מופתעת: "לא, הא?"
"אפשר לומר, נכון?"
אממ, לא. אי אפשר לומר את זה. זה היה מטומטם להפליא. וגם לא נכון. וכנראה גם שקר כדי שרובי יוכל לסלוח לעצמו. בטח, הוא זרק אותי יום אחרי ההלוויה של אמא שלי, אבל מה זה משנה אם "אף פעם לא חיבבנו במיוחד זה את זה בכל מקרה"?
אבל בסדר. שיהיה.
אף על פי שיכולתי לחשוב על חדר מלון בקוסטה ריקה שעשוי לטעון אחרת.
בהשפלה של אותו הרגע האם באמת אמרתי כרגע לְגבר שאני אוהבת אותו בזמן שהוא נפרד ממני? הרגשתי כאילו רובי לא לוקח ממני רק את האהבה שלו... אלא את כל האהבה בעולם.
ככה הרגשתי.
מה אני יכולה לומר? קשה לחשוב בהיגיון בזמן משבר, והמסקנה שהגעתי אליה היתה שהדרך היחידה שלי להמשיך הלאה היא לחזור לעבודה. לא הייתי צריכה תחביבים. לא הייתי צריכה ללמוד סריגה. הייתי צריכה לחזור למשרד ולקבל משימה חדשה ולזכות בתפקיד של ניהול הסניף בלונדון. זה היה ברור לי כמו שברור לי שאני צריכה חמצן כדי לנשום. הייתי צריכה לעשות משהו. ללכת לאנשהו. להימלט. עכשיו יותר מתמיד.
אבל לפני שאוכל לצאת מהמכונית אל הגשם ולשכוח ממנו לעולמים, היתה שאלה אחת שבכל זאת הייתי חייבת לשאול.
הסתכלתי ישר לתוך העיניים של רובי. ואז, בנימה רגועה, כאילו אני שואלת סתם מתוך סקרנות, אמרתי, "אמרת שזה לא עובד בינינו. תזכיר לי למה?"
הוא הנהן, כאילו זאת שאלה הוגנת. "חשבתי על זה בחודשים האחרונים "
"חודשים?"
" והחלטתי שבסופו של דבר, זה מסתכם בדבר אחד."
"והוא?"
"את."
טלטלתי את הראש באופן לא רצוני. "אני?"
רובי הנהן, כאילו העובדה שאמרתי את זה בקול רם אישרה את זה. "זאת את." ואז, בנימה שרומזת שהוא נותן לי פה עצות מועילות, הוא אמר, "יש בך שלושה פגמים שהם הקו האדום מבחינתי."
המילים הדהדו בראשי בזמן שהכנתי את עצמי לקראתן. שלושה פגמים שהם קו אדום.
"אחת," אמר רובי, "את עובדת כל הזמן."
אוקיי. גם הוא עבד כל הזמן. אבל בסדר.
"שתיים," המשיך רובי, "את לא כיפית, את מבינה? את כל כך רצינית כל הזמן."
אממ. אומייגד. איך אפשר להתווכח עם זה?
"ושלוש," אמר רובי בנימה מעוררת ציפייה, כאילו אנחנו ממש מגיעים פה לנימוק המכריע, "את מנשקת גרוע."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השני של הספר.
קתרין סנטר / שומרת ראש
מאנגלית: דנה טל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
