בסוף שנות ה-60 הייתה ישראל אפופת אופוריה מניצחון הבזק במלחמת ששת הימים ונישאה על גלי אהדה ברחבי העולם. לא רק התיירות התעצמה: מתנדבים ומתנדבות, חלקם ביטניקים והיפים, הוקסמו מהרעיון השיתופי של הקיבוצים, ונהרו לעזור במטעים ובשדות. גם שחקנית בריטית, צעירה ואלמונית בשם הלן מירן החליטה לבוא, יחד עם בן זוגה דאז, הבמאי היהודי פיטר ברוק. "עשינו טיול טרמפים ברחבי הארץ ואפילו ישנו על החוף באילת", משחזרת הכוכבת. "התנדבתי בקיבוץ האון בחוף המזרחי של הכנרת ועבדתי תקופה קצרה בכרמים. הייתי צריכה 'לסרק' אשכולות ענבים עם מסרק פלסטיק גדול. באותה תקופה היה ירי מירדן ובאחד הימים, ירו עלינו וכולם ברחו למקלטים".
בטח לא הבנת מה קורה ומה צריך לעשות.
"אכן, לא הבנתי", היא פורצת בצחוק. "עבדתי בדיוק בכרם וקטפתי ענבים עם בחור ישראלי צעיר. ראיתי את נפילות הפגזים, בום שם ובום פה. לבחור היה ווקי-טוקי שהיה מחובר לבסיס צבאי ושמעתי את כל השיחה, אבל הם דיברו בעברית, וכמובן לא הבנתי. התברר שהם יצרו איתו קשר בגלל הירי וביקשו ממנו לחזור למקלט, שם שהה בן הזוג שלי. הבחור שהיה איתי בשדה אמר בקשר: 'לא, אני חייל ישראלי אמיץ ואני מסרב לחזור ולהיכנס, לא יביסו אותי!' אז מהבסיס אמרו לו, 'אוקיי, אבל תחזיר מיד את השיקסע הבלונדינית לקיבוץ'. הם חשבו שזה מסוכן בשביל השיקסע הלונדונית לעבוד בכרם והעבירו אותי לחדר האוכל. למחרת כבר שטפתי סירים ענקיים מארוחת הבוקר הקיבוצית".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מאז הביקור, אותו מירן מגדירה "איקוני", פקדה אחת השחקניות הגדולות בעולם את ישראל עוד מספר פעמים. ב-2009, למשל, היא צילמה כאן את "החוב", עיבוד הוליוודי לסרטם של עידו רוזנבלום ואסף ברנשטיין על נקמת אנשי מוסד בפושע נאצי. כהכנה לתפקיד מירן אף נפגשה עם סוכני מוסד. ב-2016, היא הנחתה את טקס פרסי "בראשית" בירושלים והעבירה כיתת אמן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בקיץ הנוכחי מירן התייצבה בטקס פתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים, שחגג את שנתו ה-40, כדי להשיק את מה שמסתמן כאחד האירועים החשובים בקולנוע הישראלי השנה: הקרנת הבכורה של הסרט "גולדה", שעלה בשבוע שעבר למסכים בישראל. מירן שמגלמת את גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל בזמן מלחמת יום כיפור, חלקה את הסט יחד עם רמי הויברגר, ליאור אשכנזי, דביר בנדק ורותם קינן. על הבימוי הופקד גיא נתיב המוכשר, שביים את "מבול" והכה גלים עם "סקין", שזכה באוסקר בקטגוריית הסרט הקצר.
הביקור הנוכחי בישראל הפתיע את מירן, נוכח השינוי שעברה המדינה מהפעמים הקודמות שבהן הגיעה. "בביקור הראשון שלי, ראיתי את ישראל כפי שהייתה פעם, וכעת אני נדהמת בכל פעם שאני מגיעה עד כמה שהיא השתנתה לבלי הכר. ביררתי מה קרה לקיבוץ וגילתי שהוא הופרט והפך בחלקו לכפר נופש".
לא היססת לבוא הפעם לארץ בגלל ההפגנות והמשבר הפוליטי? היו אנשי BDS שניסו לשכנע אותך לבטל?
"מעולם לא היססתי להגיע. אני לא יודעת למה, אבל תמיד הרגשתי קרבה למדינה הזו. אני מוצאת שהאנשים שאני פוגשת בישראל הם לעיתים קרובות אנשים יוצאי דופן - כל כך אמיצים, אינטליגנטיים, אקטיביים ועם אופקים רחבים. מאחר שאני נמנית עם הדור של פוסט מלחמת העולם השנייה, בגלל מה שעשו ליהודים בשואה, וגם מה שעשו להם במשך מאות שנים לפני כן, יש לי תחושות עמוקות כלפי ישראל. מהותית, אני מרגישה שהקמת מדינת ישראל הייתה נס ושהיא חייבת להתקיים. ישראל היא הצלחה מסחררת. אבל אני גם מאמינה שלפלסטינים יש היסטוריה וקיום. אז בסופו של דבר אני מקווה שהסכסוך יסתיים. בתור בריטית שחוותה את הסכסוך סביב צפון אירלנד - אני יודעת שקרבות טריטוריאליים נוראים שכאלה נמשכים מאות שנים. העוולה הכפולה של גזענות ולאומנות, שמסיטה בני אדם לכיוון האבדון, תמיד ליוותה אותנו. אבל אני כן מאמינה במדינת ישראל. לגמרי. אני מאוד נרגשת כשאני רואה את ההפגנות הענקיות הללו. זהו רגע חשוב. ייתכן שמדובר בנקודת מפנה בהיסטוריה".
ומה בנוגע לתפקיד? התלבטת אם לקחת אותו?
"גולדה הייתה דמות שמדהים היה להיכנס לנעליה, ולחוות אותה מבפנים. יצאתי מהחוויה הזו עם הערכה עמוקה ביותר כלפיה, וגם אהבה. היא הייתה אמיצה בצורה יוצאת דופן ועם מחויבות מוחלטת למדינת ישראל. כמובן, האתגר האדיר והסכנה שטמונים בתפקיד כזה, גם משכו אותי".
אילו סכנות למשל?
"בתפקיד כזה את פותחת את עצמך לביקורת קשה. הייתי יכולה לפשל עם זה לגמרי. גולדה הייתה דמות מורכבת, ודמות חשובה להחריד מבחינה היסטורית. אז היו הרבה סכנות. זה היה ממש כמו ניווט בשדה מוקשים. מבחינתי האתגר היה לאמץ את המבטא האמריקני שלה ולכן הקשבתי לקול שלה כל הזמן. גם ההליכה הייתה חשובה, היה משהו כל כך ספציפי בהליכה שלה. בגולדה הייתה איזו ישירות פשוטה שכזו, ומבחינתי הישירות הזאת התגלמה כולה בהליכה. אני לא בטוחה שהצלחתי לחקות אותה בול, אבל באמת שניסיתי. גולדה גם הייתה מעשנת סדרתית, והייתה לה סיגריה ביד כל היום וכל הלילה. אז היה לי קשה לעשן כל הזמן".
מירן בת ה-78 היא לא פחות מאגדת משחק. ברזומה שלה לא רק עשרות סרטים, הצגות וסדרות: היא תו תקן של איכות ויעידו על כך הזכיות בשלושת הפרסים היוקרתיים ביותר - האוסקר, האמי והטוני. חוץ ממנה, רק 20 שחקנים ושחקניות יכולים להתגאות ברזומה דומה.
אבל גם זה לא עזר כשנודע שמירן עתידה לגלם את גולדה. הליהוק הצית ביקורת נוקבת ושימוש במונח המודרני: JewFace, שמבטא מחאה על ליהוק גויים לתפקיד של יהודים. הטענה, שהדוברת הבולטת שלה היא הקומיקאית שרה סילברמן, נשענת על כך שבתקופה של רגישות רבה לייצוג של מגדר, גזע ודת, ההחלטה ללהק את מירן מעליבה כלפי הזהות היהודית. "זה כמו שאיש לא יאפשר למשל לתת לבן קינגסלי לגלם את נלסון מנדלה", טענה מורין ליפמן, שחקנית בריטית ותיקה. את מירן זה לא ממש מרגש: "בצעירותי הייתי חלק מקבוצה התיאטרון של פיטר ברוק. הוא היה הבמאי הראשון שבחר בליהוק עיוור צבעים - המלט שחור עם גרטרוד לבנה והורציו סיני. הרעיון הוא שכל אחד יכול לגלם הכול, וזה רק מוסיף לדמיון של הצופים.
"שיחקתי בעבר מספר פעמים דמויות של יהודיות", היא מוסיפה, "אפילו סוכנת מוסד, ואין יותר יהודי מזה. השאלה אם שחקנית לא יהודייה יכולה לגלם יהודייה היא שאלה לגיטימית ואני שמחה על העובדה שתהליך הליהוק באמת השתנה בשנים האחרונות. ישנה אסכולה שאומרת שרק הומו יכול לשחק הומו, שרק נכה צריך לשחק נכה, ורק יהודייה צריכה לשחק את גולדה מאיר. אני מאמינה שכל אחד יכול לשחק כל דבר ואני גם מאמינה שלפעמים האדם הכי נכון לתפקיד הוא בדיוק האדם שיכול להבין בצורה מהותית את הסוגיות שנלוות לדמות. מבחינתי, אני אסירת תודה שקיבלתי את ההזדמנות לאכלס את גולדה, כי אני תאבת בצע. אני רוצה לגלם נשים גדולות, וגולדה הייתה אחת הגדולות".
נתקלת בעבר במחאות דומות?
"הייתי במשך תקופה קצרה חלק מהדירקטוריון של בית ספר ידוע למשחק בבריטניה. באחת הישיבות דיברנו על הצורך להכניס יותר שחקנים שחורים לבית הספר. טענו שאין מספיק שחקנים שחורים ושלא נותנים להם את ההזדמנות ללמוד במוסדות שכאלה. ויושב הראש הקשיש אמר, 'אנחנו לא יכולים לעשות את זה, זה יהיה אכזרי כשאין תפקידים להציע להם'. עזבתי את הדירקטוריון והתפטרתי באותו היום. אגב, לגיא נתיב יש טיעון נהדר - הוא לא רוצה ששחקנים ישראלים תמיד ישחקו רק ישראלים. הוא רוצה שיהיו להם עוד הזדמנויות לעשות דברים אחרים".
אגב, לפי מחקר אילן היוחסין שהוגש לך כשביקרת כאן, את בעלת קרבה משפחתית לד"ר חיים ויצמן ואפילו לגולדה.
"זו הייתה תגלית מאוד מצחיקה וטובה. אני לא יודעת איך התחקירנים עשו את זה. סבי היה אריסטוקרט רוסי ממשפחת מירנוף. הייתי בטוחה שיש לי דם יהודי, גם דרך הצד הבריטי שלי. אמא הייתה דוגמה טיפוסית למעמד הפועלים - בתו של קצב וסוחר סוסים, שגדלה בשכונת פועלים בלונדון, שבה גרו היהודים, אז יכול להיות נחמד למצוא קצת מורשת יהודית איפשהו שם. וזה רק מוכיח שהאנושות כולה משפחה אחת גדולה".
היא נולדה באנגליה, וחלמה להפוך לשחקנית אחרי שהתאהבה בשייקספיר. לקולנוע הגיעה בסוף שנות ה-60. "בבריטניה ייצרו אז בעיקר סרטי אימה או קומדיות מטופשות, והאלטרנטיבה היחידה שלי הייתה לעשות סרטים אמנותיים", היא משחזרת. "וכך הטעם האישי שלי פנה לכיוון המשונה, הקיצוני, המוזר ויוצא הדופן. עם זאת, תמיד הייתי ילדה טובה, הגעתי בזמן, ומעולם לא איחרתי. אף פעם לא השתכרתי ולא הייתי פרועה".
הפריצה הגדולה שלה הגיעה ב-1991, בסדרת הטלוויזיה הבריטית "החשוד העיקרי", יצירת מופת שהקדימה את זמנה וזכתה להכרה חריגה גם מעבר לים, בתקופה שבה הגלובליזציה הטלוויזיונית הייתה עדיין בחיתוליה. מירן, שגילמה את ג'יין טניסון, חוקרת המשטרה הבכירה, הפמיניסטית, השאפתנית, האובססיבית, ונטולת המעצורים, גרפה ארבעה פרסי אמי על התפקיד. והמניות שלה נסקו. מכאן היא רק המשיכה להמריא עם סרטים מוערכים ("הטבח, הגנב, אשתו והמאהב", "פארק גוספורד") וגם להיטים מסחריים כמו סרטי "מהיר ועצבני" ו"רד". ומעל הכול, מירן תמיד תיזכר כליהוק אידיאלי לדמויות אצולה: המלכה שרלוט ב"טירופו של המלך ג'ורג'", המלכה אליזבת הראשונה וקתרינה הגדולה במיני-סדרות וכמובן המלכה אליזבת ב"המלכה", התפקיד הבלתי נשכח שעליו גם זכתה באוסקר.
"כשאני משחקת את הדמויות האלה אני אוהבת להסתכל על החיים שלהן עד גיל 20, ולהבין איך הן היו בילדות ואיך הילדות עיצבה אותן".
מה הבנת על גולדה בהקשר הזה?
"היא דיברה למשל על איך היה לגדול באוקראינה. אני מאמינה שהחוויות שהיא חוותה שם עיצבו אותה כאדם. בגלל השמועות על פוגרום שעומד להתרגש בקייב, שגרם ליהודים להתכונן, להצטייד ולהתגונן, ובגלל ארשת הפנים של אביה כשהם התחבאו, גולדה הפנימה את הצורך בקיומה של מדינת ישראל. מבחינתי זו הייתה האנרגיה שהניעה אותה, נתנה לה כוח ורוממה את רוחה - ההבנה שחייב להיות מקום שבו העם היהודי ימצא מקום מבטחים".
את רואה דמיון בין גולדה לתפקידים אחרים שגילמת?
"באופן מוזר התפקיד של גולדה היה קצת כמו לשחק את המלכה אליזבת הראשונה - לא בגלל שהייתה בה איזו מלכותיות, אלא בגלל המחויבות המוחלטת שלה למדינה ולארץ שלה. הקדשה מוחלטת של חייה, מבלי שתהיה דמות דיקטטורית שרעבה לכוח. להפך. גולדה הייתה מאוד אימהית וזה משהו שיש לי במשותף איתה. לגולדה היה צד ביתי מקסים, והיא מאוד אהבה ציוד למטבח. גם אני תמיד קונה את הציוד הכי חדיש למטבח".
ומה לגבי דמיון בין גולדה לאליזבת השנייה?
"כמובן, גם אליזבת השנייה הייתה מסורה, אבל, גולדה הייתה אולי יותר אקספרסיבית בפן הרגשי ממנה. לגולדה הייתה יכולת - שחייבת להיות לכל מנהיג - להצליח לרסן את עצמה בציבור. את לא יכולה להתפרץ רגשית. ועדיין גולדה הייתה אדם מלא תשוקה וחמלה, אבל גם פרקטית להחריד".
אחד הדברים הכי מדוברים בסרט זה הדמיון הפיזי של הדמות שלך לגולדה. היה מוזר להסתכל על עצמך ככה במראה?
"היה לנו צוות מדהים של מאפרות והן הפכו אותי לגולדה אחרי תהליך של כמה שעות. גם התלבושות והפאות היו קריטיות. הרגשתי כמו גולדה. באמת. והתרגלתי לגמרי להסתכל על המראה ולראות את עצמי כך. בסוף כל יום עבודה תמיד הפתיע אותי כשהורדתי את הכול ופתאום שוב הייתי אני".
מה הבנת על גולדה ועל ישראל אחרי הצילומים?
"מה שלא הבנתי עד שעשינו את הסרט, היה ההשפעה של האובדן של דור שלם של גברים צעירים במלחמת יום כיפור על ישראל. היו אז כל כך מעט גברים צעירים במדינה, שהייתה כל כך צעירה. האסימון נפל רק כשעשינו את הסרט. ההקרבה של מספר כל כך גדול - באופן יחסי - של חיילים במלחמה היה טראומטי למדינה הקטנה הזו. וגולדה לקחה את העול הזה על הכתפיים שלה, שלא בצדק. גולדה מעולם לא התלוננה ומעולם לא גילגלה את האשמה על אף אחד אחר. בישראל אחרי המלחמה עשו ממנה מפלצת, אפילו שבסופו של דבר זו לא הייתה אשמתה. גולדה התמודדה בגאון עם האשמה וזה אלמנט נוסף שתורם לאומץ שלה ולדמותה. כל סרט זה מסע אחר ו'גולדה' יהיה לדעתי, אחד המסעות החשובים שלי".
איך היה להתמודד עם הפן הנשי בדמות של גולדה? על פניו, אתן די שונות.
"דווקא מצאתי אותה מאוד נשית. גולדה הייתה מאוד יפה בצעירותה והתגאתה בשיער שלה. היא דאגה לאנשים בצורה מאוד אימהית, שזה מאוד נשי. אבל היא הבינה בשלב מאוד מוקדם שאין לה זמן לתסרוקות, לאיפור ולבגדים כי היא הייתה מסורה לעבודה שלה בקיבוץ. גם שם היא לקחה על עצמה תפקידים די נשיים: למשל היא אהבה לטפל בתרנגולות והייתה מאוד מאושרת כשהיא עבדה שם. היא הבינה גם שלהשתמש בקרמים ובאיפור לא באמת יעזור. בשלב מסוים היא אמרה, אתם יודעים מה? אני פשוט אהיה מי שאני, וזהו.
"הדבר שהכי אהבתי בה היה האובססיה שלה לציוד מטבח, כמו מיקסרים חשמליים", ממשיכה מירן. "היא בוודאות הייתה מאוד נרגשת להשיג את הטוסטר הכי חדיש, ואני מתה על הצד הזה בה. חשבתי שזה נהדר. אני לא מצליחה לדמיין את מרגרט תאצ'ר מתרגשת מטוסטר".
איך היה עם הקאסט הישראלי?
"לגמרי הייתה לנו כימיה. הם קהילת שחקנים וכולם מכירים אחד את השני, עבדו יחד הרבה. זה מאוד הזכיר לי את עצמי, כשאני חוזרת לאנגליה ויוצא לי לעבוד עם שחקני תיאטרון יש תחושת קהילתיות אדירה והרבה הקנטות. הם כמובן ראו אותי רק כגולדה, מעולם לא ראו אותי כהלן. אבל זה היה כיף גדול ואני מחכה בקוצר רוח לפגוש אותם שוב".
בימים אלה, אפשר לשמוע את קולה של מירן בתפקיד המספרת בשובר הקופות "ברבי", שביימה גרטה גרוויג. "עבדתי בעבר עם גרטה", מספרת מירן, "שיחקנו יחד ב'ארתור' והפכנו לחברות. היא בעלת חזון מדהימה וניחנה בכישרון יוצא דופן. חשבתי שזה דבר מצחיק מאוד, כיפי ומהנה להיות מעורבת בו. אני חושבת שעכשיו אנחנו צריכים ברבי גולדה מאיר, לא?"
ברבי עוסק בפמיניזם, גולדה הייתה ראשת הממשלה הראשונה והיחידה שהייתה אישה בישראל. כמה לך זה חשוב להנציח מסרים כאלה בסרטים?
"גולדה היא דוגמה מאוד מעניינת במובן הזה שהיה לה כוח אדיר. זו הייתה גישה מאוד שונה לכוח, לא? ביחס למה שאולי חושבים עליו בהקשר של כוח גברי נוסח נתניהו. הוא פשוט מגיע ממקום רגשי אחר. נולדתי פמיניסטית ועם אומץ מסוים. האם שילמתי על זה מחירים? אני בטוחה שכן, אבל מעולם לא ממש שמתי לב לזה".
בראשית הקריירה שלה, מירן התנהלה בסביבה גברית שוביניסטית וסקסיסטית. ב-2003, מירן אף חשפה ב"דיילי מירור" כי נאנסה מספר פעמים. "זה קרה כשהייתי בין גיל 16 ל-25 וחשבתי שכל הגברים אכזרים ונוראים", סיפרה אז. "כל מה שראיתי בהם היה שנאה. אנשים עשו דברים שלא היו מעיזים לעשות היום, כי היו תובעים או אוסרים אותם על הטרדה מינית. גברים אז לא טרחו לחשוב פעמיים על מה שהם עוללו. הם חשבו שהם בסדר גמור ומושלמים. בצעירותי, לא ראיתי אף פעם קונפליקט בין היותי פמיניסטית לבין העובדה שאני לובשת בגדים סקסיים. לא ראיתי מדוע לא יכולתי להיות גם יפה וגם אינטליגנטית ומתוחכמת".
מהפכת מי-טו היא כמובן משהו שהיא מאוד תומכת בו. "הגיע הזמן שהיא תבוא, וכשהיא הגיעה, זה היה רגע חשוב וקריטי", אומרת מירן. "יש עוד התפתחויות בתנועה שצריכות לקרות. מצד שני, לדעתי היא גרמה סבל במקומות שזה לא היה צריך לקרות. בכל מקרה מי-טו הביאה להחלמה עבור רבים ורבות - וזה חשוב מאוד".
את מרוצה ממצב הנשים בעולם כיום בכלל ובהוליווד בפרט?
"מאוד מעניין לראות איך המצב השתנה לאורך השנים, כי כשמשהו מקובל בתרבות קשה מאוד לשנות את הגישה ואת הרעיונות שיש לאנשים. כשהייתי אישה צעירה אמרו לי ללא הרף, 'את לא יכולה לעשות ככה ואת לא יכולה לעשות ככה, כי נשים לא עושות את הדברים האלה'. נגיד, נשים הן לא מצחיקות, כי מעולם לא הרשו להן להיות מצחיקות. ועכשיו לומר את המילים האלה, לנוכח הקומיקאיות והסטנדאפיסטיות הנהדרות שיש לנו, זה אבסורד. פעם נשים התמודדו עם משפטים כמו 'את לא חכמה' או 'אני אוהב נשים, הן נהדרות ומתוקות! הן עושות דברים נהדרים כמו להביא ילדים לעולם! אנחנו לא יכולים להביא ילדים, והן כאלה מדהימות שהן כן יכולות - אבל הן לא יכולות לעשות חשבון'. וכמה טוב שזה השתנה, אבל עדיין יש עבודה לעשות והיא נמצאת בתהליך".
הרזומה הרומנטי של מירן כולל מערכות יחסים עם הנסיך הרוסי ג'ורג' גאליצין, השחקנים ליאם ניסן וג'ון לינץ', עד שב-1985 היא התאהבה בטיילור הקפורד שביים אותה ב"לילות לבנים", ומאז הם ביחד. "טיילור הוא אדם מדהים, בגלל שהוא בכלל לא קנאי. וזה נדיר אצל גברים. הוא גם מאוד מצליח ותמיד כיבדתי אותו והערצתי אותו, וכמו שהוא לא קינא בי, אני לא קינאתי בו. כשהגיע תורי להצליח, הוא היה כל כך גאה ולא נרתע מזה בכלל, אפילו לא קצת. לפעמים לגברים קשה לפרגן ככה לנשים שלהם, ולי היה מזל גדול".
כשאת מסתכלת על החיים שלך, יש לך חרטות?
"אין-ספור. אני מתחרטת שמעולם לא היה לי זמן להקדיש לגמרי לגינון. אני תמיד שותלת גינה ואז נאלצת לעזוב אותה לצילומים. אני לא רואה אותה גדלה במשך שנה, ואז הכול מת ואני צריכה להתחיל מחדש".
קורה שאת מהרהרת לפעמים בחיי משפחה עם ילדים?
"בכנות, מעולם לא רציתי לעשות ילדים ולא עניין אותי לגדל משפחה. יש לי הרבה ילדים בחיים, הודות לאחיינים ולאחייניות שלי, ולבעלי יש שני בנים מנישואים קודמים, אחד מהם מת בשנה שעברה. אז יש לי ילדים בחיי ואני חווה חיי משפחה אינטנסיביים ומספקים".
