בבוקר פסטורלי, בחופשה זוגית נטולת ילדים בטירה באיטליה, קיבלה חן אמסלם הודעות ווטסאפ שכאילו נלקחו מסרט אימה. הסרט שהפך ב־7 באוקטובר למציאות הישראלית. "חברות שלי כותבות לי: כבשו אותנו", היא משחזרת, "ואני עונה להן: לא הבנתי, מה כבשו? את ניר עוז? את בארי? את כפר עזה? ואני רואה תמונות של מחבלים, ואומרת למאור (זגורי, בעלה), 'קום, משהו קורה בארץ'. אני מתקשרת לאמא שלי, ששמרה על הילדים שלנו בעפולה, ושומעת צרחות. נוי, בת הדודה שלי, טילפנה אליה ואמרה, 'אמא ואבא במסיבה ברעים, הם לא עונים'. אמא שלי נפלה".
מה עשית?
"תוך שעתיים השגנו טיסה לארץ ואז נסענו במשך חמש שעות לרומא, חמש שעות שבהן מאור לא הוציא מילה מהפה. אני זוכרת שכבר אז אמרתי לו, 'יש לי הרגשה טובה לגבי דודה שלי'. הרגשתי שהיא תשרוד את זה. כשהיינו בדרך, בצהריים, היא התקשרה להגיד שהיא במשטרת אופקים. שבעלה שי לא נמצא. ואין חוסר אונים כזה. את רואה את דודה שלי ואת ארבעת הילדים שלה יושבים ומחכים לאות חיים מאבא שלהם, ואף אחד במדינה לא יודע כלום. כתבתי לאדווה דדון, לדנה וייס ולקרן מרציאנו שדוד שלי נעדר מהמסיבה, שלחתי תמונה שלו, ביקשתי עזרה".
הן ענו?
"מיד. אמרו לי, 'אנחנו על זה, יש מלא בלגן, שלחי איכון'. התקשורת ניהלה את האירוע!"
תסריט אימים.
"אין תסריט כזה! טרנטינו חי פה, אני לא חושבת שהוא אי פעם חשב על תסריט כזה. זה פשוט סרט לא אמין".
בריאיון הזה השחקנית המצליחה מבקשת לפנות את הבמה לדודתה, אילת שלו, 47, ששרדה את הטבח ברעים אך קברה את בעלה ואב ארבעת ילדיה, שנרצח באותה מסיבה. "יש לי דודה לביאה שניצלה, שעומדת על הרגליים", היא אומרת, "רציתי שישמעו את הקול שלה, שיבינו מי היא, שתוכל להנציח את שי, הבעל המדהים שהיה לה. ואם זו הדרך שלי לגרום לה לרגע אחד של נחת, אז מה טוב".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כשאילת מגיעה למפגש שלנו, השתיים מתחבקות ולא מרפות. "את יודעת שאני גידלתי אותה?" אומרת לי שלו, ואמסלם מוסיפה, "כל החיים אנחנו יחד. כשאילת שמרה עליי, הייתי קמה בבוקר ומסבירה לי שעדיין לילה, אז הייתי חוזרת לישון עד שתיים בצהריים. לא יודעת איך זה עבד לה, לי זה לא עובד אף פעם עם הילדים".
כתבות נוספות למנויי ynet+:
השתיים צוחקות, ולרגע אפשר לחשוב שמדובר בעוד שיחה על קפה בחיים רגילים, אבל אז - שלו משחזרת את 7 באוקטובר שלה. את המסיבה השמחה ההיא, שהפכה לזירת טבח. את הריקוד האחרון שלה ושל בעלה. "שי ואני הכרנו במועדונים ובשש השנים האחרונות יצאנו יחד לא מעט למסיבות טראנס. זה לא היה רק בשביל לרקוד, כל החבר'ה שלנו היו שם, נוצרה קהילה", היא משחזרת. "אני הצטרפתי לנובה בשישי בלילה כי רציתי לעשות את ערב החג עם הילדים. הגעתי לרעים אחרי חצות, פגשתי את שי, הבאתי לו אוכל, הוא נח לידי באוטו וחיכינו לזריחה. כשהשמש התחילה לצאת, עלינו לרחבה ואז ישבנו ליד הבר לשתות קפה ואחרי שלוש דקות התחילו הטילים. חזרנו לרכב, וחבר שלו התקשר לספר שיורים עליהם בכפר עזה. שי לא האמין, אז החבר שלח לו סרטון וידיאו. התחלנו לנסוע מהמסיבה והיה פקק, אמרו שיש מחבלים. חזרנו לחניה, קראתי פרקי תהילים, הורדתי את העקבים ונעלתי נעלי ספורט. דיברתי עם הבת שלי ואמרתי לה שהחלפתי נעליים, כי יש מצב שתכף אצטרך לרוץ. איך שסיימתי לנעול אותן התחילו צעקות שיורים עלינו. אמרתי לשי, 'בוא נברח', יצאנו מהרכב והוא רץ אחריי. באיזשהו שלב בבריחה התפצלנו, כי היו מלא מחבלים שירו עלינו בשדה פתוח. מרחוק ראיתי רכב לבן, צעקתי להם, 'יש לי ארבעה ילדים, יורים על בעלי, בבקשה תעלו אותי כדי שהם לא יישארו יתומים'. הם העלו אותי לרכב והתחלנו לנסוע בשדה הפתוח".
ואיפה היה שי?
"שי נשאר מאחור, לא ידעתי מה קורה איתו ולא יכולתי לחכות, כי הכדורים שרקו מסביבנו. הזוג שלקח אותי הוריד אותי בכביש הראשי, ואז קלטתי שיש שם מאות מחבלים. כששי התקשר ואמר לי, 'בואי אליי, אני ליד החפ"ק של המשטרה', עניתי לו, 'ירצחו אותי, אני לא יכולה לעבור את הכביש'. הוא חצה את הכביש, רץ אחריי, צעק לי, היה ארבעה מטר מאחוריי, אבל לא יכולתי לחכות לו. מצידי הכביש ראיתי מלא בחורות צעירות, ואני צועקת עליהן, 'קומו, יורים עלינו', ולא מבינה שהן מתות.
"באיזשהו שלב אני רואה ואן כחול, היו שם משהו כמו 30־40 איש. נכנסתי גם אני וסגרתי את הדלת. ואז התחילו צרורות של יריות, ריססו את כולנו, פתחתי את הדלת וברחתי. אף אחד לא יצא אחריי. בדיעבד התברר לי שכולם נרצחו. פשוט חוררו את הרכב.
שלו: "שי התקשר ואמר לי, 'בואי אליי, אני ליד החפ"ק של המשטרה', עניתי לו, 'ירצחו אותי, אני לא יכולה לעבור את הכביש'. אז הוא חצה את הכביש, רץ אחריי, אבל לא יכולתי לחכות לו. מצידי הכביש ראיתי מלא בחורות צעירות, ואני צועקת עליהן, 'קומו, יורים עלינו', ולא מבינה שהן מתות"
"הרגליים שלי לקחו אותי לשיחים, ואז שי שלח לי הודעה, 'תשכבי, הגיע טנק'. לא ראיתי את ההודעה בזמן אמת, רק בדיעבד, כי הייתי באטרף. המחבלים הגיעו גם לשיחים, אז רצתי אחרי זוג לתוך פרדס. התמקמתי מתחת לעץ אשכוליות. נשכבתי, שמתי עליי מלא עלים, ניסיתי להסתיר את הגוף, התחלתי להגיד 'שיר למעלות' והתחננתי לקב"ה שיציל אותנו. תוך כדי תפילה, אני שומעת ארבעה כדורים ליד הראש. הרחתי אבק שריפה, וכנראה איבדתי את ההכרה, כי נעלמו לי שלוש שעות מהחיים".
אמסלם: "מתברר שעשו עליה ארבע פעמים וידוא הריגה".
שלו: "הם חשבו שאני מתה והלכו".
איך הבנת שזה מה שקרה?
"מישהי שהתחבאה באחד העצים לידי, יחד עם בן זוגה, אמרה לי בשיחה אחר כך, 'עמד מעלייך מחבל וירה לך בראש'. הריח של אבק השריפה מהקנה שלו זה מה שגרם לי לעילפון".
אמסלם: "ניסים. כל מי ששרד את היום הזה הוא נס".
שלו: "כל הזמן הזה הנייד שלי היה כבוי, נגמרה לי הסוללה. שי בטח ניסה להתקשר אליי, לסמס, ובשלב מסוים הוא התקשר לילדים, אמר להם, 'הקשר עם אמא נותק', והתחיל לבכות. בשעה 9:09 הוא כתב לילדים, 'לא משנה מה יקרה, תשמרו על עצמכם'. חמישה ימים הוא נחשב לנעדר, ובחמישי בצהריים הודיעו לנו שהוא נמצא ירוי בחוות רעים. אני מחכה עדיין לדוח הפתולוגי להבין איפה ירו בו, למרות שאני יודעת שתוך כדי ריצה הוא נפל. את יודעת, עוד לפני שקיבלנו את ההודעה, חלמתי בלילה שהוא מנער מזרן בבית. ידעתי שהוא מת, כי מזרן זה שבעה. הוא בא להודיע לי שהוא נרצח".
אמסלם: "ספרי לה על מה חלמת חמישה ימים לפני אותה שבת".
שלו: "חלמתי על אבא שלי, שנפטר לפני 28 שנה. אני אומרת לו, 'אבא, יום שבת', והוא אמר, 'אני מתפלל'. אמרתי לו, 'יום שבת אבא, יום שבת!' והוא שוב אמר, 'אני מתפלל, את מפריעה לי'. ואז חלמתי על דודה שלי, שלבשה שמלה מלאה בעלים, כמו עץ האשכוליות. ואני מחבקת אותה ומריחה ממנה ריח של אדמה. כשיצאתי מהפרדס היה לי ריח מאוד חזק של אדמה, ממש כמו בחלום, כי שכבתי באדמה חמש שעות. אני מרגישה שאבא ודודה שלי שמרו עליי".
שלו לוקחת הפסקה. את סיפור הגבורה שלה, לצד הטרגדיה, היא מספרת כמעט כאילו קרה למישהי אחרת. כבר במשטרת אופקים, היא מספרת, מישהי אמרה לה לא להפסיק לדבר על מה שחוותה, כדי למזער את הטראומה. "אי־אפשר לקלוט שזה קרה לה", אומרת אמסלם.
שלו: "גם אני לא מאמינה שזה קרה לי. כשהתחילו הטילים, ראיתי בנות 20 משותקות מפחד, אמרתי להן, 'אנחנו בטוחים פה, אל תדאגו'. הרגעתי אותן. את יכולה לתאר לעצמך מה קרה כשהמחבלים באו? הבנות האלה לא יכלו לזוז, המחבלים לא היו צריכים בכלל להתאמץ. זה נורא. ראיתי ילדות בנות 20 שרק התחילו את החיים שלהן שוכבות מתות בצידי הכביש. ילדות בגיל של הבנות שלי. זה מטורף. לשמוע אותן צורחות ובוכות ומתחננות על החיים שלהן… הייתי באזור מלחמה בלי שום נשק. רק שתי הרגליים שלי. רצנו כמו ברווזים במטווח".
אמסלם: "זה היה 'משחק הדיונון'".
שלו: "כשהעלו אותי לרכב של כוחות הביטחון צעקתי, 'תוציאו אותי כבר מהמקום המקולל הזה!' אני שומעת בקשר 'מחבל בצומת אופקים' וזה לא עניין אותי, העיקר שיוציאו אותי משם".
איך את מתמודדת מאז?
"קשה. אני לא ישנה בלילה, יש לי סיוטים, חורים בזיכרון. לא רציתי להאמין שזה יכול לקרות, איך גבר כזה ענק כמו שי יכול למות?"
מה זה עושה למשפחה המורחבת?
"זה מאחד. שמעי, עוד רגע הם היו צריכים לגדל את ארבעת הילדים שלי. כשהתחבאתי בפרדס חשבתי על זה, אמרתי לעצמי, יש לי על מי לסמוך. ידעתי שהאחיות שלי יגדלו אותם. כאב לי על הקטנה שלי, שתגדל בלי הורים. עכשיו אני צריכה להיות חזקה בשביל הילדים, אין מה לעשות".
אמסלם: "בשבעה של שי הכרתי קהילה מדהימה, את קהילת הטראנס. כמויות של אנשים שבאו ועטפו אותה, אנשים מדהימים. הסתכלתי על זה בהשתאות".
שלו: "הקהילה הזו היא לא מה שחושבים, היא לא לרקוד על סמים. זה חברים וחברות שהולכים איתנו שנים".
אתן כועסות?
שלו: "אסור לי לכעוס, אני צריכה להודות לקב"ה שהחזיר אותי לילדים. הוא עשה עימי חסד. את הזוגיות שהייתה לי, את החבר לחיים, רצחו לי. אבל אני לא יכולה להתלונן, אני כמעט שכבתי לידו".
אמסלם: "בי כן יש כעס. התצפיתניות התריעו ובצבא מיסמסו את זה, אמרו, 'הכול בסדר, אנחנו הצבא הכי חזק בעולם'. אני מרגישה שהייתה כתובת על הקיר והייתה יוהרה. על זה אני כועסת. למדתי בבית הספר על השואה, ביקרתי בפולין, אבל לא האמנתי שתהיה לי בבית ניצולה. שנחווה את הדבר הזה. המזל שלה זו האמונה שלה ששומרת עליה מכל משמר".
ואצלך?
"גם אצלי יש אמונה, אבל יש לי גם את הקושי מול המציאות. באותו יום נורא ראיתי אנשים מסתובבים באיטליה בשקט, נוהגים, יושבים בבתי קפה בלי דאגות שמישהו יירה להם בראש או יזרוק עליהם טיל. פתאום אמרתי לעצמי, רגע, באיזו מין מציאות אני חיה? למרות שמעולם לא הייתי מאלה שרוצים לגור בגולה ולא חשבתי לעזוב את הארץ".
ועכשיו?
"גם עכשיו לא. אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת, והיא בוערת מאי פעם".
איך ממשיכים מכאן?
"זו שאלה ממש גדולה. אנחנו לא נהיה שווייץ. רציתי להאמין שאני מוגנת והתבדיתי. הלב שלי שבור לרסיסים מאז 7 באוקטובר. את יודעת, אני מצלמת סרט בחודש הבא, ובתסריט אני צריכה להגיד 'יש אנשים רעים בעולם'. לפני שלושה חודשים, כשישבתי עם הבמאית, אמרתי לה, 'תקשיבי, קשה לי להגיד את זה', כי אני מרגישה שעל כל אחד אפשר לחמול. אבל עכשיו אני יודעת שזה נכון. כן, יש אנשים רעים בעולם. המוח לא יכול לעכל דבר כזה. לא את הטבח, לא את הסיפורים, לא את החטופים. זה פגש את כולם".
איך את התמודדת עם הטראומה המשפחתית?
"בשבועיים הראשונים כמעט שלא הצלחתי לבכות, ואז לילה אחד כשהרדמתי את הירו, ואני תמיד משכיבה אותו עם מוזיקה ברקע, היה שיר של חנן בן ארי והתפרקתי בבכי. לא יכולתי לנשום. מטבעי אני מאוד חרדתית, תמיד הייתי. אבל אם הפסיכולוגית שלי אומרת לי לקחת כדור נגד חרדה אני לא מסכימה".
למה?
"כי אני רוצה להיות בשליטה. אל תנטרלי אותי מהחרדה, אני חייבת להסתכל ימינה ושמאלה 900 פעם כשאני הולכת ברחוב. נתפס לי הצוואר מרוב שאני בודקת את כל הצדדים. מאז שלאב, הבת הבכורה שלי, נולדה, זה נהיה הרבה יותר קיצוני. כשאני טסה לחו"ל אני חולמת שנכנסים לי לתוך המלון מחבלים, זה תמיד הסצנריו. כל בן אדם הוא מבחינתי חשוד, לצערי זה המצב הרגיל אצלי. תמיד הלכתי עם ידיים קפוצות, הקמתי אנשים במטוסים, בגיל 12 עצרתי פעם את פסטיבל המחולות בכרמיאל כי חשדתי במישהו. 7 באוקטובר זו הפקרות לשמה. ייקח שנים להתעורר מהטרגדיה הלאומית הזו".
את מצליחה לתפקד בתקופה הקשה הזו כאדם חרדתי?
"מצליחה, בזכות הילדים שמעסיקים אותי כל היום. אנחנו גם לא רואים כמעט חדשות, רק תכנים של ילדים, אז אני פחות באינטנסיביות של המלחמה והאזעקות. ואין לי את האפליקציות, אז זה קצת יותר מרגיע. אני יודעת שאם תהיה לי את האפליקציה של פיקוד העורף לא אצא מהבית. אני חושבת שכולנו נהיה בפוסט־טראומה, הדבר הזה יפגוש אותי, אבל לא עכשיו. כרגע אנחנו בהישרדות, נלחמים ומתפללים".
אמסלם, 32, שפרצה בסדרה "זגורי אימפריה", הפכה מאז לשחקנית עסוקה בטלוויזיה ("פמת"א", "אתי אלון"), בקולנוע ("בתולים") ובתיאטרון ("לעבור את הקיר") והיום היא גם הפרזנטורית של H&O ושל בנק מזרחי טפחות. בשבוע שעבר עלתה בכאן חינוכית הדרמה הבלשית "בני מצווה", שבה השיקה הופעת בכורה בסדרה לילדים. "עשיתי את זה בשביל לאב, נורא רציתי שהיא תראה סדרה איתי בחינוכית. עד אז היא הייתה מסתובבת איתי ברחוב ולא מבינה למה אנשים מצלמים אותי", היא מודה, "ואני מאוד שמחה שבזמן הזה שבו הרבה ילדים צמאים למשהו שיטשטש להם את המחשבות, כאן חינוכית עולים עם תוכן מקסים כדי לתת להם נקודת אור בתוך התקופה החשוכה הזו. לחזור קצת לצחוק, לחלום, לפחד ממכשפה ולא ממחבל. אולי זו השליחות הפיצית שלי בתוך כל התקופה האפלה הזו".
אמסלם: "לי יש הבלחות של פה ושם ימי צילום, אבל החברים שלי, שחקני תיאטרון ואנשי צוות, חיים מהיד לפה. אנשים לא הרוויחו שקל מאוקטובר, ובינתיים המסים יורדים כרגיל, לא להתבלבל. זה מרתיח, אבל כרגע לא נעים לפתוח פה. נחסל את האויב ואז נתפנה לצרכים שלנו"
מאז עליית הסדרה לאוויר, היא גילתה יתרון נוסף: "הירו בן השנה וחצי שלי, לא סובל טלוויזיה, אבל אותה הוא מסכים לראות. אולי כי הוא רואה שם אותי".
נו מעולה, גילית את השיטה לקבל קצת שקט.
"רוצה לשמוע משהו? מרוב שהוא אובססיבי אליי, כשאני רוצה להתקלח, אני כותבת חן אמסלם בשורת חיפוש ביוטיוב, כמו אחרונת העלובות. שמה לו ראיונות שלי, שערים שעשיתי והוא יושב ומסתכל עליי".
5 צפייה בגלריה
''נקודת אור בתוך החשיכה''. ''בני מצווה'' בכאן חינוכית
(צילום: חורחה מינקובסקי, כאן 11)
ב"בני מצווה" את מגלמת אמא במשפחה דתית, ששני ילדיה מחפשים ספר תורה כדי שיוכלו לחגוג בר־מצווה. בשנה האחרונה אנחנו עדים למתח הולך וגובר בין הציבור הדתי לחילוני. איך את מרגישה לגבי זה כאישה שמחזיקה גם בזהות חילונית וליברלית וגם בזהות מסורתית ודתית מבית?
"אני לא מרגישה שיש מקום לשאלות כאלה אחרי השבת השחורה. התעוררנו למציאות אחרת. לפני 7 באוקטובר שכחנו שאנחנו עם שרוצים להכחיד אותו בכל רגע נתון. עכשיו התפכחנו, אין ימין או שמאל, אין דתי וחילוני, יש עם ישראל אחד ויחיד, יש 150 אחוזי גיוס, יש צבא, וכל מבוקשנו זה להשמיד את חמאס־דעאש שיישרפו בעזרת השם".
ומה יקרה כאן לתרבות? בינתיים האמנים משלמים מחיר, כי תרבות איכשהו תמיד נדחקת לשוליים במצבי חירום.
"על עצמי אני עוד יכולה להגיד שיש לי הבלחות כאלה, של פה ושם ימי צילום, אז אני צריכה להיות בשקט. אבל יש לי חברים, שחקני תיאטרון ואנשי צוות, מפיקים, כל מי שמאחורי הקלעים, שחיים מהיד לפה. מה הם יעשו בסוף החודש אני לא מצליחה להבין. כרגע כמעט לא מצלמים כלום. ככה היה גם בקורונה, וככה זה גם עכשיו. הצפי כרגע הוא לחזור לצלם בינואר, אבל אנשים לא הרוויחו שקל מאוקטובר ובינתיים המסים יורדים כרגיל, לא להתבלבל. זה מרתיח, אבל אני מרגישה שכרגע אחרי הטראומה הזו לא נעים לאף אחד לפתוח פה על כלום. אנחנו עסוקים בלחסל את האויב ואז נתפנה לצרכים שלנו. מאז הקורונה מלא שחקנים הם לא רק שחקנים, הם פתחו עסקים, התחילו לעבוד בוולט, עברו לנדל"ן, כי אתה לא יכול להיות רק אמן במדינה שלנו".
איזו עבודה היית לוקחת מהצד במקביל למשחק?
"זו שאלת השאלות. הרבה פעמים אני חושבת על זה אפילו לא ממקום של פרנסה, אלא ממקום של לאתגר את המוח. מה הייתי? אולי קואוצ'רית".
לזוגיות?
"לא בטוח שמאור היה נותן לי המלצה לעבודה".
