7 באוקטובר, שש וחצי, אני מתעורר. לאתי אשתי יצאה כבר לרכוב על אופניים, ואני בטוח שיש תקלה באזעקות. גם באזעקות הבאות, בשבע ורבע, עדיין לא הבנתי מה קורה. כשהתחילו להגיע הסרטונים עם הטויוטה של המחבלים, חשבתי שאלה סתם סיפורים שרצים ברשת. רק אחרי שעתיים וחצי התחלתי לקלוט שמדובר באירוע בקנה מידה אחר. הדבר היחיד שעבד זו התקשורת. נראה לי ששני השמנמנים החמודים, ניר דבורי ואור הלר, וגם אלמוג בוקר ותמיר סטיינמן - ידעו באותו רגע מה קורה יותר מהרמטכ"ל.
מהצד נראה שהגבת מהר ונכנסת לעניינים.
עזוב, בימים הראשונים אני יושב בבית, מנותק, מבוהל, ברמה של מזיע, מנסה להרגיע את בני ביתי. אני מכיר אולי חצי מהאנשים בדרום, שידרתי ברדיו דרום, גם דרך ערוץ הספורט אני מחובר להמון אנשים משם. ואני מנסה לדבר עם מי שאני מכיר, גם עם מאוד בכירים, ובכל שיחה אתה מרגיש שהבור עוד יותר עמוק. ואתה מתחיל להבין שמדובר בשואה, באירוע בלתי נתפס, באסון.
מה נחרת בך במיוחד?
השידור של דני קושמרו, שמדבר בלייב עם מישהי שפתאום לוחשת לו: "יש פה מחבלים בבית". עכשיו, כאיש טלוויזיה אני שופט את זה לפי העולם הקודם שלי ואומר לעצמי, רגע, רגע, מה קורה פה? היא עברה קודם תחקיר? מי הכין אותה לשידור? אתה לא מבין את זה בכלל!
לאתי והחברים מתנדבים באחים לנשק וכולם מתחילים לתרום, כי אתה מבין שלאנשים אין איפה לגור ומה לאכול. יש לנו גם קבוצה של כל הקומיקאים בישראל שנוצרה בקורונה. חבורה מצחיקה, עם פיניש ורותם אבוהב וקטורזה ואדיר ונוסי. והם מתחילים לכתוב: "בואו נלך לבקר פצועים וחיילים". ואני אומר לעצמי, איך אני יכול לבוא אליהם כקומיקאי בימים כאלה? זה עניין של אופי.
לא יכולת.
לא. ואז חברי דודו פיטוסי מרים טלפון. הוא התחיל כסאונדמן ב'כוכב נולד' ויש לו היום חברה לציוד טלוויזיה. ודודו אומר לי, צביקה, נכון שתמיד הייתה לנו בדיחה שאני מביא את הציוד והמשאיות ואתה את הכישרון? אז עכשיו אני אביא את המשאית ואתה את הרישיון גימ"ל שעשית ב'כוכב נולד'. נרשמתי לחמ"ל של אחים לנשק. אמרתי לעצמי, אני אסתובב יום־יומיים עם המשאית, זה יוציא אותי מהחדשות ומהסרטים בבית.
והיום־יומיים הפכו לכמעט חודשיים.
כי ראיתי משהו שמאוד ריגש אותי. באים עשרות אנשים, מביאים עשרות ארגזים, תורמים כל מה שהם יכולים. הכי הרשימה אותי קבוצה של 30 אריתראים שבאו לעזור לפרוק. נסענו לטמפו להעמיס מים מינרליים. הסמנכ"ל שם, מתברר, כתב פעם ב'שמש'. והאריתראים מתעקשים לבוא איתי, "צביקה אל תעמיס לבד, אנחנו איתך". ככה כל יום הם מחכים לי, בטמפו נתניה, ופורקים איתי משאיות.
אמרתי לעצמי שאני עדיין לא יכול להופיע ובטח לא להביא הומור בימים כאלה. ויש עוד דבר, יש לי תחושה שלפעמים אנשים חושבים שמי שמגיע עושה את זה כדי להאדיר את שמו, ליחסי ציבור או משהו. אז המשאית הייתה מפלט בשבילי. כי גם יכולתי להיות עם החבר הכי טוב שלי ולדבר איתו, לפרק חרדות, וגם לפגוש את עם ישראל במיטבו.
דוגמה מרגשת?
יש בחור בשם יוסף מחיפה, הבעלים של גולדליין, איש בן 80 ומעלה. עכשיו, הדרישה הכי גדולה אז הייתה למיחמים ולמאווררים. יש יותר מאלף לוויות, והמפונים שנשארו עם מזוודה במקרה הטוב, צריכים גם לשבת שבעה ואין להם כלום, אפילו לא כיסאות פלסטיק לשבת עליהם. ואני מוצא את עצמי פתאום אחראי על חמ"ל הלוויות. אז אני בא ליוסף, שבכלל לא מכיר אותי, והוא פותח לי את כל החנויות, מעמיס סחורה, שבע נגלות הוא עשה, הנשמה הזה. והוא אומר לי, המדינה לא עשתה ממני הזמנת רכש בכלל, אבל תבוא, יש לי עוד.
כי אם המדינה לא מספקת, תמיד יהיה יוסף, שיתרום מעצמו.
זה משגע אותי. איזה איש. הוא גם הרים טלפון לכתר פלסטיק שיפתחו לי את המפעל בשישי ונתנו לי כיסאות ללוויות. להום סנטר נשארו 50 כיסאות, הלכתי לקחת. הייתי בבית משפחתו של עמנואל מורנו ז"ל, גיבור ישראל. איתי מורנו, אחיינו, נהרג בשבוע הראשון למלחמה. אני מגיע עם המשאית לחמ"ל, ואחים לנשק אומרים לי, סע לשם אתה, העניין רגיש. התברר שהייתה מחלוקת בין משפחת מורנו ואחים לנשק, ויכוחים אידיאולוגיים.
פאוזה קטנה, איפה אתה בכל הוויכוח הזה?
אני התנתקתי מהאירוע של אחים לנשק ברגע שהם הפגינו מול בני־ברק. אני בן אדם של כולם. ואז אני מביא למשפחה מכתב מאחים לנשק ובאמצע השבעה התפתחה פתאום שיחה והאחות של איתי מורנו מגיעה ואומרת "אפשר חיבוק?" ואני מסביר שאני מתנדב בחמ"ל האזרחי הכי טוב בעולם ומעכשיו כולנו אחים בדם.
והנה נכנסת למעגלי האבל הבלתי־נגמרים.
ברחתי כדי לא להתמודד עם זה, כן, ופתאום מצאתי בתוכי את הכוח, כי מסתכלים עליך כעל דמות מוכרת ויש גם צחוקים בצורה מוזרה, שזה מה שקורה בשבעה. וככה הייתי מבלה את הימים שלי. חוזר הביתה הרוס מצד אחד, אבל אומר לאתי, אני מרגיש שאני עושה משהו חשוב. פתאום אתה מתחיל להבין במונחים כמו קבר זמני, שאפשר להעביר בעתיד ליישוב קבע. ופתאום אנחנו בונים אוהלים שתרם לנו "שמעון מסיבות" ומכסים בפלסטר את המילה "מסיבות", כדי שלא יהיה לא נעים. הרי זו לוויה.
ביום־יומיים הראשונים הייתי אטרקציה בגני התערוכה. אה, צביקה הדר, מה אתה נוהג במשאית? אחרי יומיים כבר התחילו לצעוק עליי בטמפו שאני לא חונה טוב, כאילו אני באמת נהג משאית. מה, אתה לא יודע להיכנס עם הגב? הסתלבטו עליי. בשלב מסוים גם אני נכנסתי לזה, אמרתי להם, אני, בלי קפה, לא עולה להגה. נשאבתי.
פתאום, כתוצאה מסרטון שלי במשאית שהעליתי באינסטגרם, עוד עשרות התנדבו עם המשאיות שלהם. פגשתי אפילו מנהל בנק שנהג במשאית. זוכר את הסרט 'השיירה'? אז כמו בארצות־הברית, אתה רואה משאית ואומר לה שלום בדרך, נהיה איזה הווי, איזה ז'רגון משותף.
יום אחד שלחו אותנו לאיזה חור בצפון, להביא דאודורנטים לחיילים. בשלב מסוים נהייתי דילר של אפודים קרמיים. פסיכי. הבאנו גם מוצרי טואלטיקה לנשים. פינו מאות משפחות לאזור ים המלח ויש שם רק סופר אחד או שניים, אין מספיק מוצרי היגיינה. עכשיו, אני לא שולט בז'אנר, אבל מוצא לידי בחור דרוזי, בחור ערבי ועולה מרוסיה, שממיינים את הסחורה. ואחד אומר לי, אחי, זה עם כנפונים, זה לדימום כבד, זה למבוגרות. אני כותב הכול בפנקס קטן וכל הדרך שואל בחרדת קודש את פיטוסי: זוכר איפה שמנו את הדימום הכבד? שחלילה לא ניתן למי שלא צריכה. סיטואציה הזויה, עם קצת צחוק משחרר.
שבוע אחרי תחילת המלחמה, אתה אומר רגע, מה קורה פה? יום־יומיים אתה מבין, אבל צביקה הדר ודודו פיטוסי צריכים עדיין להביא מוצרים מהתרומות שלנו והכסף שלנו והדלק שלנו? אני יושב במשאית ומתעצבן.
יש צלקות נפשיות שאתה כבר מזהה בך מהתקופה ההיא?
אתה יודע, בשלב מסוים אמרו לי בוא להופיע. אמרתי רגע, ומי יטפל בי? אגב, חלק גדול מחבריי הולך לטיפול מאז 7 באוקטובר. אף אחד לא מכשיר קומיקאי לסיטואציות האלה. תראה, רוב האנשים במקצוע שלנו משתמשים בשריטה שלהם להתפרנס. אף אחד מאיתנו לא שמיש במאה אחוז. לפעמים אומרים לך, הילד מת עליך, בוא להוספיס, יש לו עוד שבוע לחיות. אתה מעמיס על הנפש שלי משהו שאני לא יודע איך היא תתמודד איתו. מאוד לא פשוט.
על אחת כמה וכמה עכשיו.
פי 700, ובגלל זה ברחתי למשאית. אמרתי לעצמי ששם לא יצפו ממני להצחיק, יצפו ממני לנהוג.
זה לא ממש עבד, כי בסוף הגעת לנחם שוב ושוב.
אבל מפוזיציה שונה. כמו בן אדם שבא לחבק, לא כקומיקאי. לא יכולתי להצחיק אף אחד בימים האלה, הייתי גמור, ואני כל הזמן מטופל, מה ששומר אותי שמיש. והנה, בצורה הכי מפתיעה בעולם יצאתי מחוזק והבנתי שיש לי איזשהו תפקיד, כמו במילואים. בגלל זה קמתי למשאית בחשק גדול. פיטוסי ואני לא ישבנו כל היום מול המסכים וראינו זוועות, אלא את עם ישראל במיטבו. אנשים שבמצבים הכי קשים שלהם נשארים אופטימיים ותומכים אותך.
מה חימם לך את הלב במיוחד?
אני זוכר בדואי ברהט שיושב במרלוג, כשהחברים שלו נלחמים. והוא אומר לי, מדברים עלינו שאנחנו רק גנבי רכב, אבל הנה, אנחנו אנשים טובים שעוזרים למדינה. הכרתי גם הייטקיסט שעזב הכול, קנה על חשבונו עגלה נגררת, הלך לעזור בקטיף פלפלים. ואותו בחור, אם אתה קורא את הכתבה, אני רוצה שתהיה חבר שלי! תקשיב, הוקם פה חמ"ל סייבר, חמ"ל בריאות, חמ"ל רכב, חמ"ל ביגוד, חמ"ל נעדרים. מדהים. יכולנו לספר לילדים שראינו את עם ישראל בצורה כזו שאתה לא רואה באף כתבה בטלוויזיה. אין מה לעשות, אנחנו עם שלם שכולו נפגע חרדה וייקח לנו הרבה זמן לצאת מזה. פעם צה"ל היה אומר לך אל תדאג, היום אתה דואג. המנהיגים אמרו פעם דונט וורי, היום אתה מאוד וורי.
מה שגרם לי לדבר עם אנשים כשחקן שוב, היה הסרט שיצא עכשיו, 'לרוץ על החול'. אדר שפרן הבמאי (זהו סרטו הראשון כבמאי ‑ ר"ש) אומר לי יום אחד, צביקה, אני חולה על מה שאתה עושה עם המשאית, אתה מעורר השראה. אני אומר לו, יופי אדר, מה אתה צריך? והוא מספר שהם עושים הקרנות של הסרט ברחבי הארץ. לא פרמיירות, יותר לפטופ בפאבים, וביקש שתהיה אחר כך גם שיחה עם צביקה הדר. הוא הבחין שאני בדכדוך עמוק ובדיכאון קל, נקרא לזה ככה, ושיכנע אותי.
איך הוא הצליח במקום שאחרים נכשלו?
אדר אמר לי, צביק, תבוא, לא מצפים ממך להצחיק. שבועיים אחרי אני מגיע לדבר בקיבוץ שפיים, מול מפונים מכפר עזה ומהדרום. שם גם הכרתי מנהלת בית ספר לאמנויות באשקלון, שאומרת לי, צריך להסתכל על החצי המלא של הכוס, אמנם הבת שלי וחבר שלה בבית לוינשטיין - אבל לפחות הם לא מתים ולא חטופים. היא פתחה לי את המקום של הביקורים בבית לוינשטיין. פתאום הבנתי את הצורך, חודש ומשהו לתוך המלחמה, בלהופיע מול אנשים.
באופן מדהים, הסרט נפתח בזה שעובד זר רץ לגדר בגבול של מצרים, פותח את הגדר ונכנס למדינת ישראל. שאלתי את אדר, את זה אתה מקרין מול מפונים מכפר עזה? אבל הם הגיבו לזה אחלה. יושבים פליטים במלון, ורואים סרט קומי על פליטים אריתראים. תראה כמה התסריט פתאום מתכתב עם המציאות. אנשים צחקו וגם יצאו עם דמעות. גם במופע הסטנד־אפ החדש שלי ‑ שעלה בינתיים מול חיילים, מפונים ופצועים, אבל יחזור לרוץ בכל הארץ כשהלחימה תסתיים ‑ אני אוהב להצחיק ואז להגיע לנקודות שלוחצות טיפה אחרת. אוהב את זה שהאסימון נופל ואתה שומע אותו מהדהד.
בחברת Neema, שמתעסקת בהעברות כספים לחו"ל ואני הפרזנטור שלה, התברר שכל החבר'ה במילואים. יום אחד המנכ"ל, קצין בכיר, מתקשר ואומר לי, צביקה, תביא את המשאית כי קנינו לכל תושבי מפלסים טאבלטים, ותחלק להם אותם במלון דן הרצליה. כל הלילה ארזנו את הטאבלטים, כתבנו ברכות. בבוקר אני בא לשם ובחורה מקסימה, שאחראית על החינוך במפלסים, אומרת לי, "למה אתה בא לבד? תביא את כל 'שמש', את אליעד, גלית וטנצר, נראה אותך גבר. שתבין, טונה היה פה לפני שבוע, אבל אנחנו מעדיפות את טנצר". שבוע אחרי היינו שם כל 'שמש', נהיה איחוד.
הכרתי שם מישהי מדהימה, שאיבדה את חבר שלה במסיבה, נפצעה וצריכה שיקום ארוך. היא סיפרה לי שקנתה לעצמה נעליים חגיגיות ולבנות, למרות שהיא עדיין לא יכולה ללכת. זה פירק אותי. היא אמרה לי בסוף הביקור, הייתי ברכבת הרים וקצת חיזקת אותי. תקשיב, כל מי שאתה פוגש שם, זה להתאהב. יש שם בחור, אתה רואה שהוא המסמר של המקום, כולם סביבו. הוא היה בכוח שהגיע לאחד הקיבוצים ואתה שומע ממנו תיאורים שהופכים את הסרטים הכי פסיכיים של ג'ייסון סטיית'ם, לחצי פרומו אולי. ואתה אומר וואו, זה לא יכול להיות הסיפורים האלה. אתה ממציא פה!
ראיינתי בתוכנית של רשת מישהו ששר כמו עמיר בניון, חייל תימני עם גיטרה. נגמר השידור, אנחנו יושבים בחוץ עם חברה שלו, ואז הוא מספר שהוא נלחם באחד מיישובי העוטף, ירו בו, הוא התחבא, ואז ליטרלי דרס מחבלים. אחרי כל זה הבחור אומר לי, צביקה אני בכלל רובאי 2, מה לי ולזה? אני נהג! אתה אומר, וואלה אם מישהו היה מביא לי תסריט כזה, הייתי אומר עזוב, זה מופרך לאללה. מוגזם.
דומע הרבה לאחרונה?
מכיר את השיר 'הגברים בוכים בלילה'. זה הפסקול שלי במלחמה. מחכה רק שהילדים יירדמו. בוכה ממוזיקה, משירים ומכתבות, יושב ולא עוצר את הדמעות. את מה שקרה עכשיו אי־אפשר לתפוס.
איך זה קרה לנו?
לא מבין מספיק ולא יודע אם אי פעם נבין את עומק הדבר. קרתה פה פשלה איומה, זהו. בלתי נתפס.
אולי העם טוב בהרבה מהממשלה שלו.
זו קלישאה כמובן, אבל זה בדיוק מה שראיתי בשטח. אנחנו מדברים כל הזמן על היום שאחרי בעזה, אבל מגיע לנו גם חוזה חדש עם כל ה־120 חבר'ה בכנסת. איך הגענו למצב שבו להתנהלות משפחות החטופים קוראים "מאבק החטופים". במי הם נאבקים? הרי כולנו באותו צד.
איך מגדלים פה את הילדים קדימה?
הגעתי למצב שאני יושב עם לאתי ואומר לה: תשמעי, אולי זה באמת לא אחראי שהבאנו שבעה ילדים לעולם. יש לנו גם נכדה בת כמה חודשים, הבת של מעיין של לאתי, כך שאני סבא לכל דבר. ושיר שלי מתחתנת ושלי בצבא ויש לי עוד לגייס את אלון ותמר. מה הולך להיות בדור הבא? חייבים חוזה חדש שצריך להיחתם בין כולנו, חוזה של המולדת.
מילה די ארכאית.
פתאום היא מקבלת משמעות. צריכים לעשות ריסטארט אחרי 75 שנה, כי התבלבלנו בדרך.
מופתע מסדר הגודל של האנטישמיות בעולם?
חשבתי לתומי שבניגוד לפעמים קודמות, שבהן היה קשה להוכיח או להסביר מה עובר עלינו כאן, הפעם, האמת יצאה לאור. הופתעתי שאנשים מתנהלים עדיין בצביעות ומספרים לעצמם אמת שלא קשורה לשום דבר. אלה ששונאים אותנו? זה כבר אבוד לנו. רובם ילדי פרחים אהבלים, שלא מבינים כלום. אבל מרגיז אותי שכל כך הרבה שנים נותנים ל־BDS לצמוח, ולא עושים כלום בהסברה. חייבים לעבוד במקומות האלה.
ישבנו כל שחקני הבימה על מיטות של ילדים חטופים והקראנו את 'תפילילה'. זו הייתה הברקה של משה קפטן. בלי הגברה ובלי תפאורה וכל השחקנים קוראים בקצב אחיד, וזה היה אחד הרגעים החזקים שאני זוכר. פתאום אני מתגעגע לאנשים שאני לא מכיר, אוהב אנשים שלא ידעתי מי הם, כל חטוף וחטופה. תגיד, איך ההורים שלהם ישנים בלילה?
לא נתפס.
שמעון אלקבץ חבר ותיק שלי מבאר־שבע, איבד את בתו סיון ז"ל במסיבה. כתבתי לו אחרי השבעה: "מחילה, לא יכולתי להסתכל לך בעיניים". חן זנדר היא אחת הכתבות האהובות עליי ברשת. לא ביקרתי אותה אחרי שאחותה נועה ז"ל נרצחה, ואני מבקש מחילה. את מעיין אדם אני מכיר שנים וגם את אמא שלה יונה, שהביאה לי פעם ממליגה. לא יכול ולא יודע איך לגשת אליהן אחרי הרצח של מפל ז"ל, ומבקש מחילה גם מהן. אני לא מסוגל.
מבין.
באופן מעוות אני מרגיש אשם שאנחנו בחיים והם לא. הפסאדה של קומיקאי מלא אופטימיות ומחייך והשחקן מלא הביטחון? זה לא באמת ככה עכשיו. זה מצריך כוחות נפש. וזה גומר אותי.
כל החיים חלמתי להיות בערוץ הספורט. מהדורת החדשות של ערוץ הספורט היא ממש חלק חשוב בחיים שלי, ובבית צוחקים עליי שאני נכנס ללופים ליליים עם מירי נבו ואלי אילדיס. כשנגמר החוזה שלי ברשת, נהיה בינינו דיבור וכשבאו והציעו לי את הובלת 'המשחק המרכזי', אמרתי שזה מעניין אותי. בוא נגיד שקצת ריככתי את האמת. ערוץ הספורט היה החלום שלי, והנה הוא התגשם.
פתאום הכדורגל נראה קטן ליד המציאות.
לחשוב שהתעסקנו פעם בהשתוללות לפני הדרבי בתל־אביב. אתה בא לשמח אוהדים במלחמה ורואה שכולם, בית"ר, הפועל, מכבי, מרימים יחד ערב לחיילים. אתה רואה תמונות של טנק בעזה עם דגל של מכבי חיפה וכיסא של טען תותחנים עם דגל של הפועל באר־שבע ושני אוהדי מכבי ת"א עם צעיף בלב עזה וגם לוויה נוראית של אוהד הפועל ת"א. ואתה רואה את הכיסא ששמרו בטרנר לחטוף אוהד מונדר, בזכות עמותת וסרמיליה. אתה מבין כמה לספורט הזה יש כוח.
תראה איך גם מהכדורגל הגענו למלחמה שוב.
הרי למה מודי בר־און ז"ל ריגש? כי הוא הצליח להטמיע שכדורגל זה החיים. באליפות של באר־שבע ב־2016 אמרתי לקושמרו, אני מקנא שאבא שלך איתך ושלי לא. זה לא רק ספורט.
כל הסיפור נראה לי לפני 17 שנה בכלל. באגו שלי ברור שהתבאסתי, הרי מודיעים שמחליפים אותי, אבל זו גם הייתה הקלה גדולה. אישית, לא חשבתי שנכון להגיש תוכנית בוקר בשלושה. נראה שבמקום להביא את החוזקות של כל אחד מאיתנו, אנחנו הולכים לאיבוד. מירי מיכאלי אשת חדשות מעולה ורותם ישראל מבריקה בעיניי, עובדה שהיא חזרה לתוכנית. אבל אני טים פלייר, אתה מכיר אותי, אז ניסינו.
לא הצלחת לשכנע את אנשי רשת?
אמרו לי, תראה, יהיה בסדר. אני מודה גם שלא הבנתי למה אני נכנס. אני טיפוס של לילה. כשאתה קם בארבע וחצי בבוקר זה משתק לך את החיים, לא משנה כמה שנ"צ תתפוס. ברשת עשו החלטה טובה בסוף. נפרדנו כידידים.
אבל אפילו לא קיבלת הודעה רשמית. שמעת על זה כמו כולם מעמיתי רן בוקר שפירסם ב־ynet שאתם מוחלפים.
הסבירו שזה קרה בטעות. שמע, אני 35 שנה בעסק וזה מה שישבור אותי? באותו רגע היה לא נעים, ואני מודה שאם זה היה משהו שאני חושק בו מאוד, הייתי נלחם עליו. אבל זו החלטה שעשתה טוב לכולם ויכול להיות שאעשה ברשת דברים בעתיד.
לא טיפלו ברשת נכון גם בסדרה שלך, 'לצבי יש בעיה'. העונה הראשונה הייתה מאוד מוצלחת ברייטינג.
מקצועית אני חושב שזה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי בקריירה, חד־משמעית. אולי היא הקדימה את זמנה קצת. את העונה השנייה שיבצו בלילה ומה שנקרא, יצרו לצבי בעיה.
יש עונה שלישית כתובה?
לא, אבל היא יכולה להיכתב במהירות. אם יש מישהו שמעוניין, אורי גרוס ואני נשמח.
את משה קפטן הכרתי כשעשיתי את 'גריז', הוא היה אז עוזר הבמאי. 17 שנים עברו מאז הפעם הקודמת שלי בתיאטרון, כשעשיתי אצל ציפי פינס את 'ברנשים וחלומות'. כשקפטן פנה אליי אמרתי לו, אם אני חוזר לבמה אחרי כל השנים האלה, אל תקראו לי לקומדיות. אני רוצה תפקיד לנעוץ בו שיניים, עם ערך אמנותי. עכשיו תשמע קטע מטורף. באותו יום שבו דיברו איתי ברשת על הורדת תוכנית הבוקר, אני מקבל טלפון מאבי זליג ויוני דותן, סוכניי האהובים, שאומרים לי, מציעים לך את התפקיד של טיגלך במחזה 'חפץ' של חנוך לוין בהבימה. אמרתי לעצמי באותו רגע שאלוהים פותח וסוגר מעגלים. טיגלך? אתם עובדים עליי. וואו. שאלתי מי בקאסט, סיפרו לי. אמרתי חלום, אני בא. בשבוע הבא אני מתחיל חזרות להצגה חדשה של הבימה בשיתוף תיאטרון באר־שבע - עיבוד לסרט 'חתונה מאוחרת'.
תובנות?
אחרי כל כך הרבה שנים של טלוויזיה, הגעתי למקום שעובדים בו שלושה חודשים על הצגה, נכנסים לכל מילה ותנועה עם בימוי מבריק. אני שם את עצמי בידיים של צעירים מוכשרים. המחזה מתעסק בכמה בן אדם מרגיש יותר שווה בזה שהוא משפיל את האחר, משהו מאוד רלוונטי לימים שלנו. זה נוגע באובדנות, בשיימינג, בהתנהלות בפוליטיקה. זו הצגה שצריכה להיכנס לבתי ספר בעיניי. אנחנו חוזרים עכשיו להציג בהבימה ואנשים באים והביקורות טובות. אני קורא לזה שגרה בימי הזיה.
כותרת לא רעה למצב.
המלחמה תיקח עוד זמן לדעתי, ובינתיים, בכל שנייה יש מסיבות עיתונאים על כלום. וכל מיני איומים. נפוצץ, נפרק, נהרוס, נמגר, ננתץ. כל מיני מילים עם נ'. אם יש משהו שהאירוע לימד אותנו זה להיות צנועים. לא צריך להגיד אנחנו נעשה. תעשו!
20 שנה עברו מגמר 'כוכב נולד' הראשון ובמידה מסוימת התוכנית שינתה את פני הטלוויזיה. לא סתם היא זכתה בתואר תוכנית העשור והחזיקה עשר שנים. היא גם השפיעה על שוק המוזיקה. תחשוב כמה אנשים מוכשרים ומדהימים הם עמיתיי למקצוע היום. זמרים, יוצרים, זה די מטורף.
לנינט עד היום יש מעמד מיתי.
היא הנסיכה דיאנה שלנו. גם דיאנה, כמוה, הפכה עם השנים טיפה יותר מסתורית ואפלה. אני מודה שבגלל שאני כבר לא טאלנט של קשת, לא הזמינו אותי לחגיגות לרגל המאורע והרגשתי איזו צביטה קטנה, כי וואלה, הייתי בבייסיק של הדבר. מהצד השני, המון אנשים שלחו לי אודישנים מהעבר. אני לא אנה זק, אבל כנראה אני גיבור הרשת של הקשישים. התחלתי להעלות את האודישנים באינסטגרם והיו אנשים שאמרו לי, שמע, זה לא פייר. חוזרים לצחוק עליהם מחדש!
אותן טענות שעלו בעבר.
הייתה מישהי שביקשה שאוריד אודישן והורדתי מיד, אבל רוב האנשים היו מבסוטים. הרי במציאות של ימינו, מי שהיה מסיים נאמבר כזה באודישנים, היה הופך לגיבור רשת מטורף. היינו אז בשיא התמימות שלנו, במקום של בוא נחפש את הכישרון הבא.
נו־נו, היו פרשיות משטרתיות, זיופי קולות, מרגול, גם עומר אדם שזייף את הגיל.
פרשיות מצחיקות ברובן וסיפור מרגול, זה היה קשור לחיים שלה, לא אלינו. לא עשינו תרגילי הפקה "רעים". 'כוכב נולד' הייתה תוכנית בידור שנתנה במה לאנשים, עם אנשי המקצוע הכי טובים. מצעדי הפזמונים היו מלאים בקאברים שלנו, החזרנו את המשמעות לזמרים מבצעים אמיתיים.
רואה את 'הכוכב הבא'?
אני חלק מיוצריה גם היום. אוהב, אבל מהצד. 'הכוכב הבא' מכינה מצוין לאירוויזיון, לבמות הגדולות. אגב, זה 20 שנה לכוכב, 25 שנה לשמש ו־30 לקומדי שאיחדנו בקורונה. זה היה אחד האיחודים היפים וכולנו, כל החמישייה, בקשר כל הזמן.
זה ישן. טפו, חמסה. אני שומר בקנאות על תזונה בריאה, עושה בדיקות תקופתיות, לא פותח עין. האמונה התפלה הכי גדולה שלי - ואני מחזיר אותך למלחמה - היא לא להצטלם ליד חיילים בטלוויזיה. אני מאוד אוהב להופיע בפני חיילים, ותמיד יש לי את הפחד שהחייל שהצטלמתי איתו ייפול. סלפי איתי? כמובן. אבל אני לא מצטלם עם חיילים בהופעות. אני אומר להם שזו סגולה לחיים ארוכים.
יום אחד אליעד נחום ואני נכנסים לחדר בתל השומר, עם שני חיילים. אחד מהם מתאר איך קפצו עליו מחבלים, איך הוא התחבא, איך ירה בחזרה. סיפורים כאלה. ואז אליעד שואל את הבחור השני מה איתו, והוא אומר לו, עזוב, עזוב. אליעד מתעקש, והחייל אומר: נפלתי בקריה. החליק סתם, המסכן. זה קורע, כי אתה רואה אותו עם 700 גבסים ובטוח שהוא נחלץ מאיזו תופת והוא בכלל מרגיש אשם. היו שם טונה וקטורזה ואליעד וכל הלהקות - ובסוף הוא נפל בקריה וזוכה לכל הטוב הזה. איך לא נעים לו.
כמעט בכל בתי החולים היום יש פסנתר, שהופך להיות מעין 'כוכב נולד' ‑ באים אנשים, נכנסים, מנגנים עליו. עכשיו תשמעו, יש בבית החולים אנשים חולים ועייפים שלא בא להם לשמוע פסנתר מנגן כל הזמן. אתה רואה שמגיע ליצן רפואי ואיתו עוד מישהו ששר, מתנועת נוער כנראה, ואז שני רופאים מבית החולים אומרים לי, צביקה, הם הרגו אותנו, שלא ישירו לנו פה. ביקשו שנדבר בנימוס עם הבחור כדי שיעזוב את הפסנתר, ואתה מוצא את עצמך משוחח עם הליצן הרפואי שהוא בכלל לא ליצן באמת, הוא בא להתנדב מחופש יחד עם עוד מישהו מבני עקיבא ומוזיקה ושלטים של 'עם ישראל חי'.
שבוע אחרי 7 באוקטובר אני במשאית בנגב, אומרים לך, אסור להיכנס לפה ולשם, סע רק למרלוג, ואני בכלל מפחד שיש עוד מחבלים באזור. ואתה מגיע לשטחי כינוס. לפני שנייה מתו כאן מאות אנשים, ופתאום פסטיבל בומבמלה, 700 דוכנים של אוכל, מנגלים, על האש, עשן. תחשוב 'טעם העיר' של פעם, ככה. אנשים מסתובבים ואומרים, אחי, כמה אני יכול המבורגר, בוא נלך לסיני. רק העם שלנו עובר ככה מאבל מאוד גדול לחינגה מטורפת, עם עם ישראל חי ונחמן מאומן ברמקולים ועוד שנייה יש שם מישהו שמצייר לילדים ופינת צביעה. זה כאילו דרום אדום חזר.
הזוי.
תשמע, יש משהו בעם שלנו שיודע לעבור ממצב קיצוני של אבל לשמחה, מעצב לאופטימיות. הפינג פונג המטורף הזה - אין דבר כזה בעולם.
מיום הזיכרון ליום העצמאות.
כן, אתה רואה חיילים בוכים ואז אוכלים המבורגר ומישהו אומר, תביא לו חריף, והנה בא ליאור נרקיס ואותו חייל, שבע, נכנס לעזה. יש משהו משוגע במעברים האלה. זר לא יבין זאת.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.12.23
