לא ברור מי קדמה למי: היכולת המופלאה של עדי אשכנזי לחבוץ גם מסיטואציה יומיומית כמו טיול עם הכלב סיפור על ישראליות, או היכולת המופלאה של הישראליות להפוך גם סיטואציה יומיומית כמו טיול עם הכלב לסיפור. "פגשתי שני אנשים נחמדים ליד הבית בטיול עם הכלב, והם אמרו לי, 'איפה את? אנחנו לא רואים אותך בטלוויזיה", היא מספרת. "עניתי להם, 'כי אין לי מה לתת, אני רק בוכה'. אז הם אמרו, 'אנחנו רוצים לראות אותך בוכה בטלוויזיה'. זו הייתה שיחה מקסימה, הם סיפרו לי שהבן שלהם טייס, ושהנכדים שלהם נמצאים אצלם כי הוא נלחם בעזה. ואז, לפני שנפרדנו, אמרתי להם, 'היה לי כל כך נעים לדבר איתכם, מה אתם עושים בחיים?' הם אמרו לי, 'פנסיונרים'. אמרתי אוקיי, אבל מה עשיתם בחיים? והם ענו - 'אנחנו מהנדסי טילים'".
חומר טוב לסטנד־אפ.
"אני לא מופיעה מאז 7 באוקטובר. לא מסוגלת. אולי זה ישתנה, אבל אני עוד לא שם. עד שלא יחזרו כל החטופים, עד שלא יפסיקו החדשות האלה של 'הותר לפרסום' כל יום - אני לא יכולה. אני מרגישה בשבעה אחת ארוכה, אנחנו מדינה בשבעה. אני יודעת שרוצים שיוציאו אותנו מהדיכאון, שאומרים 'אבל חשוב לצחוק'. סבבה, גם אני רוצה לצחוק, אז שמישהו יצחיק אותי, אני לא יכולה להיות זו שמצחיקה. הסטנד־אפ זה דבר של כאן ועכשיו. סתם לבוא ולספר בדיחות על היומיום שלנו, על הילדים, על הבעל, זה הכי תלוש. ובכל דבר שקשור בכאן ועכשיו, אם אני צריכה להיות נוכחת מול הקהל אני פשוט בוכה. אני מורידה בפני האמנים שחוזרים להופיע את הכובע, כי אם אני מתחילה לדבר עם הקהל הלך המופע. ככה מצאתי את עצמי הולכת לפגוש כל מיני מפונים ופצועים שאני ממוטטת אותם מבכי".
ממש בכי?
"אני באה, בוכה איתם, מורידה להם. בסוף כשאני הולכת הם אומרים, 'טוב שהיא הלכה, אני מרגיש טוב יותר מאז שהיא לא כאן'. רצו לצחוק ויצאו בוכים, ממש הרגישו הקלה כשהלכתי. מהבחינה הזו שיפרתי את המצב שלהם".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אשכנזי, 48, שמה את כל ליבה בחוץ. זה כנראה מה שהפך אותה לקומיקאית הכי מצליחה בישראל, עוד כשמקובל היה לטעון ש"אין נשים מצחיקות". עכשיו היא מרגישה בעיקר אזרחית כאובה בלי יכולת לחלץ פאנצ'ים מהמציאות. "רוב הזמן אני במצב רוח מאוד־מאוד רע. קשה לי לקום בבוקר, יש לי דכדוך, וגם ניסיונות להכניס לעצמי חיים בכל מיני דברים שעושים לי טוב, כמו ספורט, בסוף הרבה פעמים נגמרים בבכי".
מאוד מובן.
"תמיד הייתי בן אדם רגיש שהולך עם סדר היום הציבורי ומושפע ממנו, אבל עכשיו זה הביא אותי למקומות של תפקוד נמוך. כמה ימים אחרי 7 באוקטובר השארתי את הילדים אצל ההורים שלי, ואיתן (בעלה, ר"א) ואני ירדנו דרומה לפגוש מפונים. פתאום היינו רק שנינו באוטו, ולא היה את הסיוט של ההסתרה מהילדים, של הבכי, של אמא לא מתפקדת, אמא גמורה, מפוררת. נכנסנו לקיבוצים, לערד, למצדה, באמצע הלילה. פגשתי אנשים בתחנות דלק, בתחנות אוטובוס, ניגשתי אליהם, התחלתי לדבר איתם והתחבקתי איתם. כל הדרום היה שטוף במפונים מכל הסוגים, וזה היה המסע הראשון מבחינתי של להרגיש פתאום שכולם רוצים להתחבק. קיבלתי לפנים את הרצון של כולם להרגיש שכולנו רקמה אנושית אחת".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
עם מה היה לך הכי קשה?
"החוויה הקשה הייתה לא רק מהמפגשים האישיים אלא גם מההבנה מה קרה. זה עשה אותי ממש מלאת צמרמורת, מבוהלת. יש לי גם חיבור נשמתי כזה לאנרגיות של אנשים, הרגשתי שאני מרגישה את הנשמות הפצועות שעולות מנובה והם בינינו במעברים כאן והם כמויות, הרגו אותם תחת השפלה והם פה עם הכאב שלהם. והנשמות שנמצאות בעזה, ילדים קטנים, כמו משפחת ביבס. היה לי מאוד־מאוד קשה למצוא את הדרך לחזור לעצמי. לא הצלחתי הרבה מאוד זמן. עוד לא קמתי מהאסון הזה".
מה זה עשה לך?
"זה מאוד בילבל אותי. אני מאוד מאוכזבת מהאויב שלנו, מהשכן שלנו, מאוכזבת ממה שקרה. מאוכזבת מהחיים. זה עשה הרבה לחץ רגשי, הרבה אגורפוביה, חוסר עניין בכל דבר שהוא. קרוב משפחה שלי נהרג. האחיין של גיסתי, ליאל חיו, בקרב בשג'עייה. הכרתי אותו כילד, ראיתי אותו גדל, ראיתי את ההורים שלו בלווויה וזה שבר מאוד קשה לראות את האובדן הזה, את המפקדים שלו מתמוטטים על הארון שלו".
אשכנזי בוכה וממשיכה לספר. "חלק גדול ממה שאנחנו חווים כאן זה שהרבה מהילדים, מהגברים שהלכו, הם האנשים היפים האלה שהולכים ראשונים. שיודעים מה זה לתת. זה עושה הרגשה קשה כי את מבינה שמרוב שהוא נתן לנו, הוא מת. היה לו את האומץ להיכנס ראשון. להרבה הרוגים יש את הסיפור הזה. מסירות הנפש הזו מטלטלת את העולם שלי בתור מי שלא הולכת לקרב, בתור מי שמסתכלת על עזה ואומרת, איך יש להם את האומץ להיכנס לבניינים האלה? אני לא הייתי יכולה לעשות את זה. ואני מבינה שיש את הדבר הגדול הזה שכולנו חווים אותו עכשיו - מסירות הנפש כלפי הקהילה שלך, כלפי הקיום שלנו כעם. המחויבות שלנו לאדמה הזו. יש את אלה שרוצים לברוח רחוק, ומצד שני את אומרת, אני לא יכול לברוח מהמציאות, המציאות היא בתוכנו".
את אמא לשלושה ילדים, בני שמונה, 11 ו־12 וחצי. איך מתווכים להם את המציאות?
"מה שקרה הוא לא מהדברים שאפשר בהם לעגל פינות, כי המציאות קשה מאוד. ניסיתי להסתיר כמה שיכולתי ולהשאיר את זה ברמת האזעקות. כשעלה נושא החטופים היה שבר קשה. במיוחד להסביר את זה לקטנה. הם רואים חברים שאבא שלהם הולך לצבא וחוזר עם מדים לקחת אותם. וחוץ מזה דניאל הגרי הוא אבא של אחד מהילדים בכיתה של הבן שלי. אותו אנחנו לא רואים כבר הרבה זמן, רואים את אשתו שמחזיקה מאוד־מאוד יפה. משפחה מדהימה, באמת. אז הם מפתחים מודעות לדברים ומבינים שזה אנשים שהולכים לצבא וחוזרים מהצבא, זה כזה מרגש ומבלבל את הבטן לראות אותם הולכים וחוזרים. בא לך גם לחבק אותם, גם לבקש מהם סליחה. להגיד, בוא אני אחליף אותך. כלפי הילדים אני מתחברת לדברים יותר בסיסיים כמו להרים אנרגיות בבית, לשמוח, להיות בטוב".
את מצליחה?
"זה קשה. אבל אלה מחשבות שיש, זה גם להסיע את הילדים שלי בבוקר לבית הספר ולבכות פתאום בטירוף משיר שאני שומעת ואני מכניסה את משקפי השמש לתוך האישונים. אז כאלה. ויש גם את העצבים עליהם על זה שאתם לא מבינים כלום, על מה אתה מתעצבן לי עכשיו. אני נופלת לכאלה חופשי. אני אומרת לבן שלי, 'החיים כל כך מורכבים ובזה אתה מתעסק עכשיו?' הוא מאכזב אותי כילד (צוחקת)".
לאחרונה סיימה לצלם תוכנית לכאן עם עמי טיר ולי ירדני, היא פרזנטורית של קניוני עופר וגם קטפה את מה שהיא מכנה "קמפיין חיים", כפרזנטורית החדשה של בזק. אבל מה שכרגע קוטע את הריאיון זה בכלל עניין אחר. "סליחה, את האמא מ'לבד בבית'?" שואלות אותה שתי ילדות נרגשות. כשהיא משיבה בחיוב הן מבקשות סלפי. אשכנזי מנגבת את הדמעות, מחייכת, מצטלמת. התמונה יצאה מטושטשת. הן חוזרות לסלפי נוסף. "בדרך כלל ילדים לא מסתכלים עליי, אבל הסדרה הזו הפכה אותי לאהובת ילדים. וכשהגעתי לזירות של המפונים אמרתי, אלוהים נתן לי את ההזדמנות הזו לעורר בהם חיוך, להגיד בואו נעשה תמונה ונתחבק. זה היה משמיים".
מעבר קשה, בין עצב תהומי לשיחה עם ילד שרק רוצה שתחייכי אליו.
"אין לי מעברים. תמיד היה לי את זה כקומיקאית, אין לי הפרדות. מישהו אומר לי הערה לא במקום בהופעה - זהו, זה גומר אותי. אני מאוד חשופה רגשית".
אנשים הופתעו מהפער בין האישה המצחיקה שהם רואים על המסך לאישה שבאה לבקר אותם?
"בימים הראשונים של המלחמה הם בעצם בכלל לא רצו לצחוק. נסעתי באוטובוס של אמנים לסורוקה ואמרנו, מה נגיד להם, מה נעשה? ואז את באה ורואה שהם שבורים, לא מעניין אותם כלום. אי־אפשר להצחיק אותם בכלל. אם כבר באת, הם רוצים שתסתכלי עליהם, שתיתני להם תשומת לב, שתראי אותם כמו שלא ראו אותם ביום הזה ופגעו בהם ככה. הם רוצים שתגידי להם, זה לא היה צריך לקרות לך. בשלבים היותר־מאוחרים היה להם כזה לוח הופעות, תכף הייתה להם גם קבלת שבת עם ביונסה. דברים מטורפים. באותו שבוע במלון אחד מופיעים לך אנשים שאת לא יכולה להשיג כרטיסים להופעות שלהם. דני סנדרסון עם כל ההרכב, עידן רייכל עם כל ההרכב. הייתי בבתי חולים שהייתה בהם כמות אמנים של פסטיבל, שחקנים, אמנים מהשורה הראשונה, היינו צריכים לחכות שייצאו אנשים כדי להיכנס. כמות האנשים שהגיעו לתת מעצמם ולתרום רק מעודדת אותך להמשיך. היו מקומות שנכנסתי אליהם ואמרו לי, 'מה, אבל הופיעו לנו כבר. אז תעשי מצחיק'. אז מיננתי את הנוכחות במקומות האלה, כדי לא לאכזב אותם".
על פניו אפשר למצוא הומור בכל סיטואציה. בדבר הזה אפשר למצוא הומור?
"לי אין הומור בדברים האלה בכלל, לא מוצאת בזה שום דבר מצחיק. עשיתי מפגש מדהים עם 15 נשים שעובדות בארגון לגיל השלישי באזור הדרום. הן מספרות לי סיפורים על דברים שהן עברו בממ"דים והן מספרות את זה כמו דודות מצחיקות מהמשפחה, סיפורים פיפי על מישהי שהייתה ב־7 באוקטובר בממ"ד לבד עם עצמה, אישה בת 82. עשר בלילה, והיא אומרת לעצמה, הממולאים, בטח מחר המשפחה לא תאכל את זה. אני לא אדליק את האור ורק אצא לשים אותם בקופסאות במקפיא. והיא יוצאת בחושך למטבח, ואומרת, 'הפעלתי שיקול דעת שאקח עם הידיים כדי שארגיש מה יותר קשה, ושמתי בקופסאות, שמתי במקפיא וחזרתי לממ"ד'. אמרתי לה, 'על מה חשבת? איזו ארוחה? איזה ממולאים?' זאת אומרת אלה שחוו את הדבר הזה יד ראשונה מפתחים את ההומור כהגנה, למצוא את הדבר הקטן שיצחיק אותם. אבל אני בתור צופה מהצד לא רואה בזה שום דבר מצחיק".
מה את כן רואה בזה?
"הייתה לי סיטואציה שאני מבקרת פצועים בבתי חולים ונכנסים זמרים ששרים להם ואת אומרת, יואו, איזה מרגש לחייל, זמר מהשורה ראשונה שר לו עם גיטרה, ואז למחרת את רואה באינסטגרם את אותו חייל, עכשיו עם זמר מספר שתיים מהשורה הראשונה. באיזשהו מקום את אומרת, החייל צריך להתאושש, הוא צריך עוצמות. ומגיעים זמרים מטורפים ששרים לו בתוך הראש, בתור הבחנה אמרתי, רגע, אולי זה לא טוב שאנחנו מבקרים את הפצועים? אולי הם צריכים אנרגיות להחלמה, ואז נכנס אליך שלמה ארצי, לא תהיה נחמד אליו? אז שמתי לב לזה אבל לא היה לי צחוק בזה. הם, שעברו ועוברים את זה, יכולים לצחוק".
היו עוד מקרים?
"עוד משהו שזיעזע את עולמי ואיכזב אותי סביב האירועים האלה זה לראות את המקום של הנשים בעולם שלנו. חייתי חיים פמיניסטיים, העזתי להתקדם במחוזות שבדיעבד אני מבינה שלא הסכמתי לקבל את התשובות הקיימות על מקומות שאין לנשים והלכתי קדימה, אבל אף פעם לא הסתכלתי על זה כל כך, חשבתי שזה אישי, פרסונלי. פתאום לראות את התמונה המלאה שהמלחמה מנוהלת על ידי גברים, נפתרת על ידי גברים, את השוקת השבורה הזו ניהלו גברים, נוצרה בעיה על ידי גברים ואז באים לפתור אותה גברים ואין מקום לנשים. יש אישה אחת בקבינט, את רואה כל מיני משפחות של חטופים, כל מיני נשים שנקלעו לסיטואציה והן כל כך אינטליגנטיות, הן יושבות ומתראיינות ואת אומרת, וואו, מה אני שומעת? רק הביחד הזה יוצר את העולם. העולם הזה הוא לא בריאה גברית. יש גברים, יש נשים".
זה הפתיע אותך?
"זה הכאיב לי כי פתאום המחיר היה כבד. המקום שבו שואלים, למשל, למה אין שפיות בשורה הראשונה, והתשובה היא כי זה דורש לעבוד סביב השעון, וכשאת יולדת את צריכה העדפה מתקנת כדי לעבוד סביב השעון, ואם לא יעשו לא תוכלי או יהיה לך מאוד קשה להיות שפית או מנתחת או פוליטיקאית. אני יודעת את זה, אנחנו יודעות שנשים מרוויחות 30 אחוז פחות, אלה תכנים שנוגעים בי ואני מתעסקת איתם. אבל את רואה את המחיר של זה כשמגיעות העדויות על התצפיתניות. אני הייתי צפ"טית בצבא, אני יודעת בדיוק מה זה להיות זו שבקצה, שמעליה יש אנשים יותר חכמים ויותר מקצועיים ושאת צריכה לפתור את התקלה וקוראת לגבר שיפתור אותה".
מה זאת אומרת?
"צפ"טית זה להפעיל מערכות קשר שאין דבר שיותר רחוק מהיכולות שלי מהדבר הזה. את הטלפון שלי אני לא יודעת להפעיל, הייתי נורא חרדה ובחוסר ביטחון. כשעלו העדויות האלה הבנו שלא סתם לא שומעים את קולך - את עושה את תפקידך, מישהו השקיע כסף וזמן בללמד אותך לעשות את זה ואת עושה את זה, את עושה את זה ולא משהו אחר, את לא אישה עצבנית, לא אישה במחזור, לא אישה שמתערבת לבעלה ואומרת לו מה לעשות. את בסך הכול עושה את התפקיד שלך ואומרים לך סתמי, סתמי, סתמי את הפה. ואת אומרת אוקיי, אז איזה דמויות אני פוגשת פה במלחמה? בואי נראה. זה לא דובר צה"ל, לא ראש הממשלה, לא שר הביטחון. זו נאנסת, מי שאיבדה את הבן שלה, מי שהתעלמו מהדברים שהיא אמרה. זה הליהוק שלנו? אנחנו צריכות ללקק את הפצעים? באנו להיות נשים מקוננות שנאנסות ונהרגות וצועקות 'למה לא מתייחסים אלינו?' איזו אישה חזקה אני פוגשת בכל המערך הזה? וגם בצד השני - אתה נלחם באויב שגם שם את הגבר בראש. הרי בעולם שנשלט על ידי נשים לא היה מצב של חמאס ורצח ילדים ועריפת נשים נכון? אנחנו זקוקים וזקוקות לחשיבה הנשית".
אולי עד שתחזרי להופיע תצעקי בכנסת?
"אני מאוד רוצה לצעוק. אני זועקת מכאב. את מסתכלת מאה שנה אחורה בהרבה מקומות בעולם נשים לא בחרו, לא נהגו. ואת אומרת רגע, זו לא עכשיו תקופת האבן. במדינה שלנו יש אישה וחצי בממשלה, זו המציאות שלנו עכשיו, מה אנחנו עתיקים? באיזה עולם אנחנו חיים? צריך לשמור 50 אחוז מהמקומות לנשים וצריך לעשות העדפה מתקנת שתאפשר להן להגיע לשם גם. את צריכה להיות אישה מאוד־מאוד בולדוזר כדי להגיע למשהו בפוליטיקה, ואז מוקיעים אותך כי את בולדוזרית, אומרים לך, 'מה את בולדוזרית, את לא יכולה להיות סתם טובת לב?'"
מה את עושה עם הכעס הזה?
"זה מתבשל בתוכי. אני מנסה להעלות מודעות לדבר הזה ומאוד רוצה להניע איזשהו תהליך עם זה. לעורר את תשומת לב. החיים בארץ מהירים ואין זמן לעצור ולהגיד, רגע יוקר המחיה לא הגיוני, החינוך לא עודכן 20 שנה, אין מיטות בבתי חולים, אין לנו מערכת של כיבוי אש. אין נשקים לכיתות הכוננות בעוטף עזה. אין לך זמן לזה, את כל הזמן רצה. אישה שלא נותנים לך תקופת לידה ארוכה ואת בכל זאת מתעכבת קצת בחיים כי את יולדת ומרוויחה 30 אחוז פחות - אז יש לך זמן להגיד, אני רוצה גם? תנו לי מקום? השיירה עוברת והכלבים נובחים. האירוע הזה צריך לעורר בכולנו תשומת לב - אנחנו בבעיות גבריות שיצרו גברים ופותרים גברים בשיטות של גברים".
נשמע כמעט כמו מערכון. את רואה, אפשר למצוא הומור בתקופה הזו.
אשכנזי מחייכת. "אם זה מצחיק אותך אז יופי".
ואת האג'נדות האלה אשכנזי לוקחת לעבודה. ויש עבודה. אחת מהן היא להיכנס לנעליו הגדולות של גידי גוב בקמפיין לבזק. "זו חברה ששמה לעצמה יעד ניהולי עד 2030 להעסיק 50 אחוז נשים בתפקידים ניהוליים ו־40 אחוז נשים בדירקטוריון", היא אומרת. "זה בול מה שצריך לקרות בממשלה - העדפה מתקנת. לא שוויון הזדמנויות, אלא יצירת הזדמנויות".
ואפשר לדבר גם על גידי רגע?
"הנעליים שלו יישארו ריקות ויפהפיות, אני אשים נעליים אחרות ליד. בזק הפכה לכל כך אהובה בזכות גידי. הוא כל כך ישראלי, הוא יוצר שלא מפסיק לתת פירות, פסקול חיינו. זה מטורף בכמה דברים הוא מהדהד לך חזק והולך איתך. בכל כך הרבה רגעים הוא היה משמעותי בשבילי, וכשהציעו לי להיות הפרזנטורית לא האמנתי, זה כיבד אותי ברמות של מעל ומעבר. זה שרואים בי משהו מהקונצנזוס הישראלי שגידי מביא ריגש אותי ברמה שחשבתי שזה בטח לא יקרה באמת".
מה, חוסר ביטחון?
"לא, אבל זה חתיכת דבר".
את לא מרגישה קונצנזוס?
"זו מילה גדולה. אני מרגישה מאוד אהובה, עם השנים אני גם מרגישה יותר אהובה. יש לי קשר טוב עם אנשים, אבל אני לא חושבת על זה ביומיום. ההצעה הזו הפתיעה אותי ברמות, חשבתי שזה שיח שיתפייד. את הפרסומת הראשונה צילמתי עם גידי וזה כל כך ריגש אותי, היה לי את הכבוד להכיר אותו. דיבבנו פעם איזה סרט, אבל בדיבוב את לא פוגשת את המדבבים האחרים, אז על הסט הכרנו לראשונה והיו לי יומיים מלאים איתו. באתי בחיל ורעדה ורציתי להגיד לו כמה שאני מעריכה ואוהבת ולא להיות יותר מדי גרופית. הייתי קטנה ונרגשת ולאט־לאט התיידדנו ונדהמתי כמה הוא מצחיק".
אם את מנסה לסכם את מה שהכי למדת בתקופה הזו, מה זה יהיה?
"המלחמה מאוד חיברה אותי ללהיות טובה. הסברתי לילדים שלי שכל העניין זה להיות טוב. שתמיד צריך לחשוב רק בסרגל אחד - מה עושה בן אדם טוב לב במצב הזה? לבחור בטוב הלב, זהו, זה הסרגל היחידי שלהם".
יפה.
"וחוץ מזה אני מנסה ללמד אותם עזרה ראשונה, קשירות חבלים, ריצה, אומרת להם, 'בואו נלמד איך מדליקים אש׳. מה לעשות, גם מחשבות אפוקליפטיות יש".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.24
