מה לא אמרו על צ'ארלס מנסון: רוצח המונים, נביא, אייקון תרבותי. האיש שמסמל את הולדת הפסיכופתיה האמריקאית, שנשאר מפורסם מאוד גם אחרי מותו. אבל לרגע אחד בכלא קורקורן בארצות-הברית הוא היה דוד נחמד עם יום שיער רע. "ליאורה, הבת הגדולה שלי, עשתה לו קוקו ואחר כך הם שיחקו קלפים, הוא היה מאוד נחמד וחביב אליהן", נזכרת מיכל וולס בן חורין ביום שבו בנותיה בילו זמן איכות עם הרוצח. מבחינתה זה היה יום שבו היא הביאה איתה את הילדות לעבודה. "הן לא ידעו את מי הן פוגשות", חשוב לה להדגיש. "מבחינתן פגשו איש זקן חביב, זה הכל. לא העמקתי איתן. אמרתי להן שהולכים לבקר איש מסכן שאני צריכה בשביל איזה סרט. זה הכל".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
המפגש של בנותיה עם מנסון היה חלק מעבודתה של וולס. בשנות ה-90 היא נפגשה איתו ועם רוצחים סדרתיים אחרים כמו ריצ'רד רמירז, שרצח ואנס ונידון למוות, וקיימה איתם סדרת ראיונות טלוויזיוניים. עם מנסון נפרסו ביקוריה על פני יותר מ־20 שנה, ומה שהתחיל בסדרת ראיונות הפך בהמשך לספר שניסה לפצח את אישיותו. "בפגישה הראשונה הוא ממש ניסה להפחיד אותי. כל הפרצופים והתנועות עם העיניים. כל המניירות האלה שלו. אמרתי לו, "אני לא אמריקאית. לא נולדתי פה ואני לא מבינה את הסטייל הזה".
מה שנקרא, זה עוד לא קרה לו.
"אבל הוא אהב את זה. הוא אמר לי ישר, 'איי לייק יו, יור אר גואינג טו בי מיי ליון פרום זיון'. אז זה שהוא לא הצליח להדהים אותי כבר חיבר אותנו. לא נבהלתי. לא חשבתי וואו, איזו מפלצת. לא נכנסתי למשחק הזה שהוא שיחק עם כולם. הוא נתן לכל אחד מה שהיה צריך. הוא למד את התפקידים שמצפים ממנו לשחק, הוא שיחק אותם בכיף, אבל איתי הוא היה הוא".
איך היית מגדירה את הקשר הזה?
"אני חושבת שמנסון נקשר אליי ולשמחה שהוא הרגיש כשבאתי לבקר אותו, וזה לא היה רומנטי בכלל. גם זה לא שהיה לו רצון לקבל ממני משהו בתמורה, כמו כסף או אהדה. היו לו מספיק מעריצים. היה לו חוש הומור שהפתיע אותי. שאלתי אותו פעם מה המעריצים שלו מחפשים אצלו והוא ענה, הם פה כי אני נותן להם משמעות, ואז אמרתי, איזו משמעות? הוא ענה, לכי תדעי".
הוא הביע איזושהי חרטה על הרציחות?
"הוא לא התחרט. הוא לקח אחריות על חלק מהרציחות ועל חלק לא. עזר למצוא חלק. לגבי שרון טייט (השחקנית שנרצחה עם חבריה בביתה בחודש השמיני להריונה ואשתו של הבימאי רומן פולנסקי) הוא אמר שבכלל לא ידע שהחברים שלו נוסעים לשם. אבל בעולם שממנו הוא בא אתה לא מלשין על חבר. הוא אמר שזה לא היה צריך לקרות, שאילולא הסמים שהם לקחו והבחורות שכל כך העריצו את שאר הבחורים, זה לא היה קורה".
אני עדיין תוהה למה הבאת איתך את הילדות לפגוש את האיש שאמריקה כל כך פחדה ממנו.
"האמת? פשוט לא היה איפה להשאיר אותן אז. הן נורא נהנו. תראי, זה לא היה מטורף כי הן היו קטנות מספיק. כשהן גדלו הן נדהמו קצת מהסיפור הזה, כן. אבל הן לא עשו מזה עניין מי יודע מה. אני חושבת שזה אחד ההישגים שלי בחיים: הן מאוד בריאות בנפשן".
וולס יודעת דבר או שניים על בריאות נפשית, או יותר נכון על הדרך העקלקלה שעברה בחיים בחיפוש אחרי אחת כזאת. העניין שלה ברוצחים סדרתיים הוא חלק מנטייה שמלווה אותה מגיל צעיר להתעניין בצד האפל של הנפש. מבט על הביוגרפיה שלה מגלה מאיפה מגיעה המשיכה שלה למקורות הרוע האנושי ולאנשים שמתקיימים בשולי החברה: אביה החורג הוא מרדכי (מוטקה) קידר ז"ל, מי שהיה האסיר איקס הראשון של מדינת ישראל. הוא גויס ליחידה 188 של אמ"ן (שבהמשך תהפוך ליחידה המבצעית "קיסריה" של המוסד). במסגרת פעילותו כסוכן בארגנטינה הוא רצח ושדד את הסייען שלו, וכשחזר לארץ נעצר והושם במעצר בזהות בדויה. כשהסיפור התפרסם בתקשורת קידר הפך לסנסציה מקומית. הוא התחתן עם אמה של וולס, תמר אפלבאום דנציגר (בתו של הצייר יצחק דנציגר), אלמנה עם שני ילדים. אחרי שהתחתנו עברה המשפחה לארצות-הברית. האישיות הכריזמטית וההילה האלימה שנקשרה בשמו הפכו את קידר לדמות אב לא קונבנציונלית. רק עכשיו, שלוש שנים לאחר מותו מקורונה, מתברר שהאמת הייתה מפלצתית הרבה יותר: הסדרה שיצרה הבמאית לימור פנחסוב "האסירה איקס" ומשודרת בכאן 11 ובכאן BOX חושפת מסכת מבעיתה של אונס והתעללות מינית שהעביר קידר את וולס, בתו החורגת, לטענתה, מגיל 15־22. זה גם הרקע למסע של וולס בעקבות רוצחים סדרתיים. "אחרי מנסון פשוט ראיתי שיש לי כמו יכולת לדבר עם רוצחים בצורה שלא איימה עליהם", אומרת וולס. "בטוח שהכישרון הזה הגיע מהצורך לפתח יכולת להשאיר את החיה בבית רגועה".
פנחסוב איתרה אותה בביקור בישראל במהלך מגפת הקורונה, ושיכנעה אותה לשתף פעולה. "לקח זמן עד שהיא סמכה עליי, היא העבירה אותי לא מעט מבחני אמון", היא צוחקת השבוע.
וולס: "הייתי מסויגת כמו שגם עכשיו אני מסויגת. אני זוכרת שבהתחלה אמרתי לעצמי, שבשביל מה עכשיו? תוך כדי שהכרתי את לימור נעשה יותר ויותר ברור שעצם הסיפור הוא הסיבה".
"אפילו לא הייתי בת 16 עדיין. קידר היה מאוד יעיל. הוא אמר לי שהוא רוצה ללמד אותי משהו, אבל שבטח אין לי אומץ. הייתי צריכה להתפשט. להראות שיש לי את האומץ"
תסבירי.
"במהלך השנים סיפרתי את הסיפור שלי להרבה עיתונאים. אף אחד לא הצליח להשתחרר מהמיתוס, מהאניגמה של קידר, חוץ מלימור. זאת אומרת, הייתי בטוחה שללימור לא תהיה בעיה להביא את הסיפור האמיתי בלי להישאר לכודה באימג' של קידר, שבמשך כל השנים האלה אף אחד לא הצליח להתנתק מזה שהוא אולי חף מפשע וגאון ואניגמטי. ללימור לא הייתה בעיה להשתחרר".
יש דברים שהבנת על עצמך אחרי שהשתתפת בסדרה?
"אני לא יודעת אם רציתי להבין את מוטקה דרך הסדרה. הבנתי שבגלל דברים מסוימים שקרו לי זיהיתי את עצמי מחוץ לאיזשהו מיקום חברתי. בשלב מסוים למדתי להגדיר את עצמי מחדש והפסקתי להתעסק עם מה שקרה לי. ההתעסקות שחזרה בגלל הסדרה הגדירה את זה מחדש. בואי נגיד שלחיות את זה מחדש בדרך מסוימת החזיר את האימפקט של מה שהיה באמת, מה שזה עשה. זה היה קצת שוקינג להבין שבעצם זה גם קרה וגם להבין שהצלחתי לחיות עם זה ולהסתיר את זה כל כך הרבה שנים".
לפגישה היא מגיעה עם גוש פלומתי מתוק, כלב שיאצו בשם איש. היא חשדנית מאוד, מסויגת. קצת חולמנית. במשך השנים עבדה בטלוויזיה, ומדי פעם כתבה כעיתונאית ב"חדשות" וב"העולם הזה". מנישואיה נולדו שתי בנותיה, ליאורה, בת 31, ושרה, בת 28. שתיהן חיות עם משפחותיהן בארצות-הברית. בעלה נפטר לפני מספר שנים. מאז הקורונה היא בישראל כדי לטפל באמה. בקרוב ייצא ספר נוסף שלה על מנסון בגרמנית.
את הפגישה הראשונה עם קידר היא זוכרת לפרטים. "הגעתי הביתה בערב והוא ישב בחצר עם ארז, הבן שלו. הם היו מאוד נחמדים. לא היה משהו מוזר או מאיים".
הוא ניסה להקסים אותך?
"לא יותר מאשר את כל העולם. זה גם הצליח לו. הם התחתנו מהר מאוד. נורא שמחתי בשביל אמא שלי, שהייתה מאוהבת בו".
ומה את ידעת עליו?
"ידעתי שהוא ישב בכלא על לא עוול בכפו, שהוא רץ מרתונים ושהוא מאוד חכם. הוא יצא מהכלא רק חצי שנה לפני כן. דיבר על איין ראנד והתחלתי לקרוא ספרים שלה. מוטקה נורא רצה שאתפתח. נורא רצה שאעלה בדרגות ההבנה של דברים".
ורצית להרשים אותו או לרַצּות אותו אינטלקטואלית?
"רציתי ללמוד, להבין מה שהוא מבין. זה היה וואו לקרוא בגיל 15 את 'כמעיין המתגבר'. להיות אדם עם מטרות ברורות, עם ערכים ברורים, נהיה פתאום תנאי הכרחי להגשמה עצמית. זה היה הבסיס להערכה של מוטקה. הרגשתי שיש לי את היכולת להיות ראויה, שאני בדרך".
אחרי שדאג לתזונה ספרותית לבתו החורגת, הוא עבר לשלב הבא מהר מאוד. "אפילו לא הייתי בת 16 עדיין. קידר היה מאוד יעיל. הוא אמר לי שהוא רוצה ללמד אותי משהו, אבל שבטח אין לי אומץ. הייתי צריכה להתפשט. להראות שיש לי את האומץ".
האסירה X - טריילר
על מה חשבת ברגע ההוא?
"לא הבנתי, אבל בגלל שלא היה לי ניסיון בתחום לא זיהיתי בהכרח עירום עם סקס. חשבתי שאולי זה באמת אקט של איזה ניסיון לשפוט אותי. זה לא היה נוח לי. אוקיי, זה גם עורר אצלי חוץ מאי-נוחות גם קצת סימני שאלה, אבל דחקתי את זה הצידה במחשבה שאולי עדיין לא מספיק התפתחתי".
מה הוא אומר אחרי המבחן? עברת?
"כן. לא לקח הרבה זמן אחרי זה והוא חצה את הקו. והנורא מכל קרה".
זה קרה בבוקר אחד כשוולס ירדה למטה בכותונת לילה ונתקלה בקידר. "הוא אמר לי לרדת על ארבע. זה היה רגע נורא. והדבר הכי נורא זה שלגמרי הייתי צריכה להחזיק את עצמי. להחזיק את מה שקרה בפנים מצד אחד, ומצד שני להמשיך לחיות כאילו הכל נורמלי. עשיתי את זה שנים בלי לספר לאף אחד".
מזעזע.
"כשזה נגמר הוא איים עליי שאם אעז לספר הוא יעלים אותי. הוא ידע שהפחד מספיק חזק לשמור אותי שקטה. הוא התחיל להסביר לי באופן רציונלי שזה בעצם לטובתי, שזה חינוך. הוא אמר לי, את יודעת כמה הזמן בחורות מבזבזות על לדעת איזה סקס נכון ואיזה סקס לא נכון, ועל דברים, ועל יחסים לא נכונים בגלל מעורבות מינית לא נכונה. הביא את כל הההצדקות האפשריות".
קנית את זה?
"אף פעם לא. אבל בגלל זה חשפתי את מי הוא באמת. רק אחרי שנים פגשתי אותו בבית קפה ואמרתי לו, אתה יודע? מה שבעצם עשית לי היה אונס. הוא הסתכל עליי ואמר לי, את יודעת איך נראית? גם היית רזה, גם לא היית אטרקטיבית. עשיתי את זה רק בשביל ללמד אותך. עשיתי את זה בשבילך, כדי לנסות לפתח אותך ולשחרר אותך מלהיכנס למערכות יחסים שבהן תהיי שבויה בגלל מערכת יחסים מינית. ואת יודעת מה? עכשיו כשאת אומרת את זה, את אפס יותר גדול מאשר אי פעם חשבתי".
הצלחת לענות לו?
"לא אמרתי לו כלום".
אחרי מה שקרה היא אובחנה כאנורקטית. ואז גם הגיעו ניסיונות ההתאבדות. כל אותו זמן אמא שלה לא ידעה מה קורה כשיצאה מהבית. "הוא גם אמר לי שאם אספר לאמא שלי זה יהרוג אותה". זה הספיק כדי שלא תספר לאיש. בשלב מסוים היה לה חבר, ובמהלך נסיעה במכונית הם עשו תאונה. אחר כך התברר שמישהו שהיא כנראה מכירה יותר מדי טוב טיפל בבלמים. זה היה שלב שהיא רק רצתה לשכוח מהכל. "אף פעם לא הייתי נרקומנית. ניסיתי קוקאין, ואלה היו שנים שזה היה סם מאוד אופנתי. היה נהוג לעשות את זה בסיטואציות חברתיות, לא לבד בבית".
מתי את מבינה שיש בעיה?
"בשלב מסוים פשוט ידעתי, וביום אחד הפסקתי את הכל. גם סיגריות וגם קוק. מאז לא נגעתי בשניהם. בואי נגיד שבלי מוטקה הייתי חיה חיים יותר בריאים".
בגיל 22 היא נשברה לראשונה וסיפרה לאיש היחיד שהיא חושבת שיוכל להבין אותה: אחיה החורג, ארז. "קודם כל הוא האמין לי. ואז הוא צילצל לאמא שלי. כשחזרתי לסן-פרנסיסקו דיברתי איתה. אמא שלי אמרה לי שפעם היא תפסה אותו עירום ליד המיטה שלי, אחרי התאונה. ושמאותו הרגע היו לה סימני שאלה. אחרי השיחה היא עזבה אותו מיד".
מה היה לו להגיד כשהיא תפסה אותו עירום ליד המיטה שלך?
"הוא לא ראה אותה. היא לא סיפרה לו".
היא התעמתה איתו על זה?
"כשהם התגרשו. הוא אמר לה שפיתיתי אותו".
חשבתן ללכת למשטרה?
"לא הייתה מחשבה ללכת למשטרה. הייתי בטוחה שהוא בסוף ישכנע את השופט שהוא צודק".
את וארז נשארים קרובים כל השנים. איזו צלקת הוא קיבל ממנו?
"הוא לא עשה חיים קלים לאף אחד חוץ מלמקסיקנית שהוא התחתן איתה. הוא היה משפיל ומעליב את ארז, מנצל אותו - כל הדברים שמפלצות עושות. ארז נפטר בגיל צעיר בגלל הלב שלו. אם הוא לא היה פוגש את מוטקה בטח חייו היו אחרים והוא לא היה מגיע למציאות שהוא היה בה. לא היה מגיע להתעסק עם אנשים שהתעסק, או דברים שעשה. זה ברור".
הבנות שלך פגשו אותו או שלא הרשית?
"פעמיים, והייתי לידן. זו הייתה פגישה מאוד קצרה ולא משמעותית. לא קראנו לו דוד, לא קראנו לו כלום. רק מוטקה".
למה בעצם נשארת איתו בקשר כל השנים?
"עורך הדין שלו, גדעון, היה עורך הדין שלי. לא ראיתי אותו הרבה אבל הוא פנה אליי במכתבים משונים. שלח לי בקשות (קידר רצה משפט חוזר בישראל), זה היה חלק מהמסע הנורא שלו להוכיח את חפותו. זה עוד טירוף".
אחרי השיחה ההיא בדיינר, שאת מתעמתת איתו, והוא אומר לך שאת אפס. הוא ניסה שוב לדבר על הנושא?
"פעם אחת הוא העז להגיד לי שהכל ממני. ואז אמרתי לו, על מה אתה מדבר? הוא אמר, אני לא רוצה להיכנס לזה. כבר שטפו לך את המוח עם שטויות".
הוא לא היה מסוגל לתת לך קלוז'ר עד הרגע האחרון.
"נכון. כשהוא נפטר בקורונה אני זוכרת את תחושת ההקלה. שסוף-סוף הדבר המיותר הזה איננו. הבנתי את משקל הטרור וכמה זה היה נורא. הצלחתי איכשהו לחיות ולהסתיר את זה, אבל היה לזה אימפקט מאוד חזק על חיי".
מתי סיפרת לבנות שלך? רק אחרי מותו?
"לפני. אבל הן כבר היו בוגרות. הן התייחסו לזה כאל משהו נורא, אבל בואי נגיד שלא נכנסנו לפרטים. לא גרמתי להן לחיות איתי את הדרמה שזה היה מחדש. מוטקה היה משהו מיותר ונורא בחיי, וזה הכל".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.03.24
