"קמט בזמן", כך מכנה השחקנית אילנית בן יעקב את 7 באוקטובר. "כי התקמט הזמן באותו יום, העולם קרס לתוך עצמו". היא לא מתכוונת רק לעולם כפי שהכרנו אותו, לשמיים שנפלו לאזרחי ואזרחיות ישראל על הראש, אלא גם לשבר הפרטי והעמוק שלה, כשאחיה הצעיר ליאור, חבר כיתת הכוננות של מושב ישע, נהרג. "באותה שבת פתחתי את הטלפון וראיתי הודעת וואטסאפ מגיסתי בקבוצת המשפחה שלנו, שכתבה 'איך התחיל היום שלכם? אנחנו בממ"ד', עם תמונה של שלושת הילדים שלהם משחקים", היא משחזרת, "הכל היה מחויך, כי זו הייתה השגרה שלהם. ואז התחיל מטר של ידיעות, הבנו שזה אסון רב-אירועים. בעשר וחצי סימסתי לו 'ליאורי, אני מקווה שהכל בסדר אצלכם. מבחוץ זה נראה מדאיג. אני בטוחה שמבפנים יותר. תשמרו על עצמכם'. סביב 11 וחצי בלילה, אמרתי לבעלי שאני צריכה לשים את עצמי רגע במצב מאוזן. הלכתי לישון ובחצות וחצי הרגשתי יד על הכתף שלי והתעוררתי בבהלה. בעלי אמר לי, 'אילנית, ליאור נהרג'. חזרתי כמו מנטרה על זה שאני לא מבינה, אני לא מבינה. הילדים שלי, גליה וזוהר, בני 14 וחצי ו-11, הגיעו אליי. התפרקתי. באותו רגע החלטתי שאני נוסעת ממצפה רמון להורים שלי ברמת-גן. השעה הייתה אחת בלילה. הילדים ביקשו שלא אסע, בגלל שעדיין היו טילים ומחבלים בחוץ. ירדתי לגובה העיניים שלהם ואמרתי, 'אני צריכה שתעזרו לי לעבור את זה. סבא וסבתא צריכים אותי'. והם סידרו לי כריך ופרי ומים לדרך והביאו לי מזוודה, כי ידעתי שאני לא הולכת לחזור למחרת".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
לא פחדת?
"הייתי על אוטומט. איך שיצאתי ממצפה רמון הדלקתי את הרדיו והתנגן השיר He Ain't Heavy, He's My Brother. שאלתי בקול, 'ליאורי, אתה פה?' הסתכלתי במראה האחורית ופרצתי בבכי. הכבישים היו ריקים. בכל פעם שמכונית עקפה אותי, התכופפתי כי פחדתי שמישהו יוציא אם-16 ויירה בי. עברתי שלושה מחסומים בדרך. עצרתי בתחנת דלק והכל היה סגור. הייתי צריכה פיפי, אז כרעתי ליד פח זבל ענק, השתנתי, פחדתי. כשהגעתי להורים הם עוד היו בשלב האפס של האבל. פשוט ישבו על הספה ודיברו. זה תפס אותנו לא מוכנים".
בשלב הזה אתם כבר יודעים מה קרה?
"רק בדיעבד. אח שלי יצא מהבית כשהוא עדיין לא ידע את גודל האסון. מישהו מסר להם שיש בין 30 ל-50 מחבלים שעושים תנועה לכיוון גוש יישובי צוחר, שבהם גם מושב ישע. כיתות הכוננות כבר יצאו כדי למנוע כניסה לתוך המושבים, ובמקביל הגיעו פצועים מהמסיבות. אח שלי בעצמו טיפל בפצוע. חוליית מחבלים נכנסה למושב מבטחים והתבייתה על הבית של ההורים של הרבש"ץ דן אסולין. בגלל שיש שם כיתה קטנה של שלושה חברים, הם ביקשו מליאור וחבר לחבור אליהם. הם ניהלו שם קרב שבמהלכו כל חברי כיתת הכוננות נהרגו, בהם חייל שפשוט גייס את עצמו לתוך הקרב הזה (איתי נחמיאס ז"ל - ר"א). במזל, אם אפשר בכלל להשתמש במילה הזאת, הם פצעו את ראשי החוליה, וכנראה שהמחבלים לא ידעו מה לעשות. הם לקחו טנדר של תאילנדי וחזרו לעזה".
אז הם הצילו את המושב.
"הם הצילו לא רק את המושב. זה יכול היה להיות מגה-פיגוע, כי זה כל גוש מושבי צוחר. הם היו עוברים מושב אחרי מושב וטובחים, כמו בקיבוצים. את כל זה הבנו רק אחרי שבוע-שבועיים של מידע שמצטרף למידע, דרך מצלמות ביטחון ועדויות מהשטח. אנחנו עדיין לא יודעים הכל, אבל לפחות מבינים פחות או יותר מה קרה שם. בעיקר את סיפור הגבורה שלו ושלהם. כמה ימים אחרי שליאור נהרג, קיבלתי הודעת טקסט ממישהי שגרה במצפה רמון. היא כתבה לי שבאותה השבת היא הייתה בבית הוריו של בעלה במבטחים, ושליאור וכיתת הכוננות הצילו את החיים שלהם. היא אמרה, 'שתביני, אני מתהלכת בעולם הזה עם הידיעה שזה שהילדים שלי לידי היום זה בזכות אח שלך'".
יש בזה נחמה?
"לא יודעת. אני לא חושבת שביום ההוא ליאור אמר לעצמו 'אני גיבור'. ויש עוד כל כך הרבה גיבורים. ב-7 באוקטובר, הרסיסים התפוצצו לכל עבר ובכל אחד יש רסיס. ואני עושה זום־אין לחמישה ימים אחרי, ובסוף עומדים חמישה קברים בבית העלמין בצוחר, בחלקה צבאית שנפתחה בשבילם".
"יום שישי, שיחת וואטסאפ וידיאו המסורתית. משלושה מסכים לשניים. היעדרו מהדהד מול העיניים. כך זה הולך להיות מעכשיו, ועם זה נחיה ומפה נצמח לאט-לאט. השגרות הקטנות ייטענו בשינויים שיזיזו לנו את השבילים, אבל לא את הדרך", כתבה בן יעקב בפייסבוק בסוף אוקטובר. מאז היא כותבת משפטים קצרים וארוכים, מדביקה אות לאות, מחברת מילה למילה. איך מנסחות שכול? ועוד שכול בתוך אירוע מתגלגל שאדוותיו מכרסמות בכל? השחקנית בת ה-51, שלאורך השנים נכנסה ויצאה מדמויות בטבעיות ובכישרון רב, בין השאר בסדרות "חמישים", "כבודו" ו"נעלמים", מצאה עצמה בדמות חדשה שממש לא רצתה לגלם, ושאי-אפשר לפשוט.
"בלוויה לא הצלחתי להחזיק את עצמי. לא הצלחתי לעשות את הקשר של הדבר הזה אליי", היא מספרת בדמעות. "זו שפה שאני לא מדברת. זה מקום שלא ביקרתי בו. לא העליתי בדעתי שאאבד את אח שלי במלחמה. הוא יצא מעזה, הוא יצא מלבנון. כיתת כוננות מבחינתי זה שמקסימום תספר לי שעצרת מישהו שניסה לגנוב רכב. זה תפס אותי במקום שאני לא יודעת איך להתנהג. אני לא יודעת איך להתנהג אבל. אני מורה לאימפרוביזציה ומשחק, וזה מקום שאי-אפשר לאלתר בו. זה כאב חדש. כמו לידה. נראה לי שהיחידה שיכולה להבין אותי זו אחותי, מה זה לאבד צלע במשולש שהיינו".
ספרי לי קצת על ליאור.
"אני מנסה למצוא את הדבר המדויק ביותר שיספר מי הוא היה, לצד איזושהי אחריות כלפיו. בא לי שהוא ישב כאן ושאני אוכל לשאול אותו, 'תגיד, איך אתה רוצה שאני אתאר אותך?'"
בן יעקב עוצרת. שותקת. שתינו יושבות תחת השמש הנעימה של חודש מרץ, בתל-אביב שוקקת החיים. החיים ממשיכים, זה טבעם האכזר. "אני חושבת שהדבר הכי טוב שאני יכולה להגיד עליו זה שהוא היה האח הכי טוב שהייתי יכולה לבקש", היא קוטעת את השקט, הצער זולג מעיניה; "הוא היה חבר טוב, איש משפחה מסור, איש עם ערכים והשותף שלי לשטויות. אחת הדרכים שלי להתמודד עם זה שהוא לא פה הייתה לעבור על כל התמונות ביחד, ואז חשבתי שלא נייצר עוד זיכרונות. הורדתי אפליקציה של הנפשה והתחלתי להנפיש תמונות שלו. פשוט חיפשתי שירים ונתתי לו לשיר אותם. או שעצרתי בצד הכביש, הלכתי לעומק השטח וצעקתי. לא שפטתי את עצמי על הבחירות שעשיתי במהלך האבל, מותר לך הכל, את במקום שאף אחד לא יכול לשפוט אותך וגם את לא יכולה לשפוט את עצמך".
"מ-7 באוקטובר יש לי טנטון", היא ממשיכה, "הטנטון שלי הוא הנתון הזה שכל הזמן הולך איתי - ההיעדרות שלו. זה כמו שקף על שגרת החיים שלי, כל הזמן שם כמו שריטה על הרשתית".
יש בך כעס?
"יש בי כעס ויש בי תסכול, ואני דואגת ומאוכזבת ועצובה, אני מרגישה שהאנשים שאמורים לדאוג לנו, לביטחון שלנו, לרווחה, שליחי הציבור, עוסקים בטפל, שכחו מה ההבדל בין חול לקודש. האגו שולט, כל מה שאני מחשיבה כערך נרמס. אח שלי שילם מחיר מאוד יקר, אני שילמתי, המשפחה שלי. יש מלא אזרחים ואזרחיות שמשלמות פה מחיר, וזה אירוע מתגלגל. והחיים ממשיכים כי זה טבעם. השמש תשקע, נלך לישון והשמש תזרח. השמש לא יודעת מה קרה פה ב-7 באוקטובר. אנחנו כן יודעים. יש מי שחווה את זה על בשרו. יש מי שצרך את זה דרך הטלוויזיה. יש מי שלא נפגע בכלל, אבל מחפש נקודת חיכוך. בגלל זה אנשים יוצאים להפגין. אני חושבת שאנחנו צריכים לעלות רמה של חיכוך עם האסון הזה כדי שמשהו ישתנה. קודם כל, בואו נחזיר את 134 החטופים הביתה. כי הסרטים הצהובים על גזעי העצים כבר דהו. פוסטרים עם תמונות של החטופים כבר קרועים על חזיתות של בניינים. והם עדיין שם".
ואחרי שמחזירים אותם, מה צריך לקרות?
"אני חושבת שאנחנו רוצים להיות במקום שבו רואים אותנו, קודם כל. שיסתכלו לנו בעיניים".
מישהו מהממשלה יצר איתכם קשר?
"ביומיים הראשונים של השבעה באו חבורה של שופטים בגלימות והביעו את צערם. גם סגנית שר האוצר הגיעה להביע את תנחומיה".
ואם שר האוצר סמוטריץ' היה מגיע בעצמו, היית פותחת לו את הדלת?
"לא. אני לא צריכה חיבוקים ונחמה ממי שמעלו בתפקידם ושהפקירו אותו ואת האזור הזה במשך שנים".
בסוף החודש יעלה לאקרנים "טור פרידה", סרטו של רוני ניניו שבו מגלמת השחקנית המוערכת את דפנה, אשתו של כרמי (דרור קרן), עיתונאי שמבקר את השלטון בתקופת הקורונה וההפגנות בבלפור, ובשל כך מקבל איומים על חייו. הסרט צולם ב־2020, ולרבים הוא ייראה כמו מראה שחורה של החברה הישראלית, טקסט נבואי מטריד עם אפס תקווה. בן יעקב רואה בין השורות: "אני חושבת שהסרט מדבר על כמה אתה יכול להיות נאמן לעצמך, לדבר על מה שעל ליבך ולהביע איזושהי מחאה כלפי עוולות. כי אנחנו מגלים שיש מחירים למי שמעז להתבטא", היא פוסקת. "מבחינתי זה מסמך על תקופה שכבר הייתה בתוך כדור שלג שהתגלגל, זה לא ששם התחיל כדור השלג. הסרט מתעסק במושג בית ובהתפרקות שלו. היסודות של המדינה שלהם מתפוררים ומשפיעים באופן ישיר על התא המשפחתי. אני באופן אישי מרגישה את התזוזה הזו מתחת לבית שלי, אני מודאגת מהכיוון שמובילים אותנו אליו. אבל אני לא רואה את עצמי עוזבת. אני אוהבת את הארץ הזאת".
הדמות שלך בסרט מבקשת מבן זוגה להביע את עצמו פחות כי הוא מסכן את עצמו ואת המשפחה. כמי שלא חוששת להתבטא, הדבר הזה פוגש אותך?
"זה דיאלוג שניהלתי עם עצמי שנים, כמה אני חופשייה לדבר ולהתבטא בחוץ על מה שאני מרגישה בנושאים שעלולים למשוך אש, ומה המחירים שאני עלולה לשלם. אבל כמו שכרמי אומר במהלך הסרט, אם לא אבחר לדבר, לא אזהה את עצמי יותר. בין לנקוט עמדה ולדבר אותה לבין לשתוק, אני בוחרת לדבר ולפעול לשינוי".
''טור פרידה'' - טריילר
הזירה הפוליטית היא משהו שמעניין אותך?
"זה לא בשבילי. המונח 'זירה פוליטית' מסכם מבחינתי באופן הכי מדויק את אופי הפוליטיקה בישראל - מאבקים והתנגחויות. אפס כבוד והבנה לתפקיד שלהם. זו זירה שאנחנו לא נמצאים בה, ועדיין הנפגעים היחידים. מקווה שמשהו ישתנה בקרוב, שיגיעו אנשים טובים וטובות ויכניסו רוח חדשה וטובה. בינתיים אני אשתמש בכלים שיש לי כשחקנית ובמילים שלי להשפיע ולשנות".
בעינייך אנחנו נתאושש מזה כחברה?
"יש ימים שמרגיש לי שהמדינה הזאת מידרדרת במדרון במהירות ובלי ברקסים, ויש ימים שנובטת בי אופטימיות זהירה, בזכות האנשים שנאבקים על זכותנו לחיים טובים. ובכל מה שקשור בי, בצמוד לצער הגדול על אחי, אני שואפת לחיים שיש בהם שמחה ומשמעות. את יודעת, אני שומעת את הצחוק שלו כל הזמן. זה ממש מחזיק ידיים אחד לשני - הצער על שאין אותו, ומי שהוא היה. יש ספר שנקרא 'הר אדוני' של ארי דה לוקה. הוא מדבר שם על המושג געגוע ועל זה שאתה נזכר באדם שכבר איננו. היחס אליו יכול להיות לאו דווקא ממקום של צער על זה שהוא איננו, אלא על זה שהוא זימן לך ביקור של מישהו שכבר לא כאן. במקום לשהות בעצב, אתה יכול פשוט להגיד, 'איזה כיף שבאת לבקר אותי'".
