אייל (יאלי) סטריט, אחיו של שאנן סטריט, מנהיג להקת הדג נחש, מעולם לא חשב ללכת בדרכי אחיו אל עולמות ההיפ-הופ. אבל שני האחים בחרו במוזיקה: בעוד ששאנן הפך לכוכב גדול בארץ, אייל בחר לנגן על בסון והפך לאחד מנגני הכלי המבוקשים באירופה.
כתבות נוספות למנויים:
"אני לפעמים שר במקלחת או כשאני באיזו וילה בשום מקום באיטליה כשאני רוצה לנסות דברים", הוא מחייך. "בזמן התיכון, הרבה לפני שהדג נחש היו קיימים, הקשבתי הרבה להיפ-הופ. אבל מה שתמיד סיקרן אותי זו המוזיקה עצמה, הביט".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אולי זה נראה כאילו שאנחנו עוסקים בדברים הפוכים, אבל לדעתי זה דווקא די דומה", אומר שאנן. "גם בסון וגם ראפ היו עולם שונה ממה שכל מי שסביבנו התעסק בו באותם הימים. אני חושב שיאלי בטח יכול היה להיות ראפר, אבל אני לא הייתי יכול להיות מוזיקאי קלאסי טוב כמוהו. זה דורש יותר מדי משמעת. אגב, יאלי שותף בכתיבת מילות השיר 'המכונה של הגרוב', שמופיע באלבום הראשון של הדג".
אייל סטריט (45), יליד ירושלים, פרוד ואב לשלושה, חי כבר שנים במדריד, ספרד. שם מתגוררים גם שלושת ילדיו: יעל (18), איתי (15) ודלית (10). "בתור מהגר עברתי להולנד, שם דיברתי הולנדית. בספרד שבה אני חי כבר 20 שנה, אני מדבר ספרדית, ובגרמניה גרמנית. יכול להיות שזה מחסיר ממני את האופציה המילולית וגורם לשפה שלי להיות יותר רדודה. שאנן הוא גם משורר. הוא כותב טקסטים מצוינים. כתבתי מעט טקסטים בחיים שלי, אבל זה לא באמת הכיוון שלי".
על הפרידה ממי שהייתה אשתו הוא מספר: "יש דברים שלא מלמדים אותך בתיכון, ההבדל בין חתונה לאהבה. עזבתי את ישראל בגיל 20, הגעתי להולנד והכרתי אותה כמה חודשים אחר כך. יש דברים שפעם עשו לך טוב והם כבר לא עושים לך טוב. לרקוד טנגו צריך שניים. ניסיתי להבין מה הכי טוב לי, והבנתי שהקשר הזה לא בריא לי. מבחינתי אין דרך חזרה".
אחיו נדב עוסק בקולנוע וחי בארצות-הברית. אחותו הקטנה טובה-יעל נפטרה ממחלת הסרטן בגיל 21. בשנת 2014 הוציא שאנן את האלבום הנפלא "הכל לטובה", שמכיל 12 שירים העוסקים כל אחד בחודש מתוך שנת האבל על מותה.
19 שנה עברו מאז מותה של טובה-יעל, אבל הכאב לא מרפה מאייל. גם תחושת ההחמצה על כך שלא היה מספיק לידה בזמן מחלתה. "טובה התלוננה כמה פעמים במהלך השירות הצבאי על כאבים בחזה, והרופאים הצבאיים פשוט לא לקחו את זה ברצינות", אומר סטריט. "אמא שלי אמרה לה שזה לא נשמע לה משהו רגיל ושיכנעה אותה שילכו לצילומים בבית חולים אזרחי. שם כבר גילו גידול גדול. הייתה לה לימפומה.
"אחרי שהיא נפטרה הוא החליט שהוא כותב עליה לפחות שיר אחד כל חודש. הוא הקליט את האלבום ברובו בברצלונה ואני השתתפתי באחד השירים. לכולנו המוות של טובה היה טראומטי. האחות הקטנה נעלמה לנו. אתה לא רוצה להאמין שזה יקרה. ראיתי אותה פעם אחרונה כשהיינו ארבעת האחים בטיול באיטליה, והיא הייתה שמחה. זה מה שהיא שידרה, ואולי זה מה שרציתי להאמין. בפעם הבאה שראיתי אותה כבר לא הייתה בה רוח חיים".
תבעתם את הצבא?
"אנחנו מוגדרים כמשפחה שכולה. הצבא הודה ברשלנות. קשה לי כשאני רוצה להיזכר במשהו ואני לא יכול לשאול אותה. לפעמים אני מנסה לחשוב אם הייתי משתף אותה במכשולים שיש לי בחיים, למשל בהליכי הגירושים הקשים, מה היא הייתה יכולה לעזור. היא בטח הייתה נותנת לי עצות מועילות יותר מהאחים, ואולי היה לי יותר קל לדבר איתה על זה. כואב לי שלא הכרתי אותה מספיק, שלא התקשרתי אליה מספיק, שלא באתי יותר. פשוט לא האמנתי שהיא לא תוכל לעבור את זה".
איזה רגע מהשנים האחרונות שלה מנחם אותך?
"היא באה פעם לברצלונה. היא ידעה שהשיער שלה הולך לנשור. אמרתי לה, 'אני מכיר ספר מטורף', ועשינו לה צבע ורוד זוהר מטאלי. שאנן ראה אותה בדעיכתה, לכן המוות שלה היה קשה לו יותר".
איך הקשר שלך ושל שאנן כשאתם רחוקים זה מזה?
"שאנן תמיד היה אח גדול בכל מובן, אבל גם חבר", אומר אייל. "נכון שמפרידות בינינו שבע שנים וזה הפרש גדול, אבל אני מרגיש הכי פתוח איתו. הוא אמנם עזב את הבית לפני שגדלתי, אבל אחרי שהוא כבר עשה את הטיול שאחרי הצבא הוא חזר לירושלים. הייתי אז בן טיפש עשרה והיה לי על מי לסמוך. הוא גם סמך עליי, להגיד, 'הנה המפתח של הדירה, כנס מתי שאתה רוצה'. בגיל הזה יכולנו לעבוד יותר על החברות".
שאנן: "אני בעצם האח היחיד שחי בירושלים, אז יחסי האחים בינינו הם בלונג-דיסטנס כבר המון שנים. מצד אחד כמעט התרגלתי לזה שזה כך, מצד שני אני לא חושב שבאמת מתרגלים לזה. ודאי שיש לנו המון רגעים יפים ועמוקים יחד, וכמובן שמאוד השתפרנו לאורך השנים בלנצל את הזמן שבכל זאת יש לנו, ובכל זאת, מה שחסר הם דווקא הרגעים הרגילים והיומיומיים שיש לאחים ואחיות שחיים בקרבת מקום".
אייל: "המרחק מהארץ הוריד את התדירות של הקשר. ווטסאפ פה, ווטסאפ שם, שיחה מדי פעם. פטירתה של אחותי לא עזרה. בהתחלה הקרבה הייתה גדולה, אבל זה יצר קרע. זה סוג של כאב שיותר קל לאחות אותו ולטפל בו כשאתה ביחד עם האנשים האלה, שאיבדו את היקר להם. העובדה שאני לא יכול לדבר איתם יצרה מרחק. אבל קרה לא מזמן שהיה לי יום קשה והתקשרתי לשאנן לפרוק את זה".
השירות הצבאי של אייל סטריט הסתכם בשנה. "לא התקבלתי להיות מוזיקאי מצטיין ולא שירתי כמוזיקאי בצבא", הוא אומר. "גייסו אותי לנח"ל, אבל ישר דיברתי עם פסיכולוג בבקו"ם, כי באמת לא הייתי יכול לשרוד את זה. אחר כך הגעתי לחיל חימוש ועשיתי קורס של בוחן תחמושת. הייתי שם כמה חודשים והיה לי קשה. הרגשתי שהאישיות שלי נמחקת. אחרי שני סשנים עם הקב"ן שיחררו אותי. אני לא מתבייש במה שקרה לי. אני עצוב. סוף השירות הצבאי היה אחת התקופות הקשות שלי בחיים".
איך הגיבה המשפחה?
"הייתה תמיכה מכולם. הייתה איזו קצינה שאמרה לי, 'מה, עכשיו תהיה פרזיט על הצבא? על המדינה?' היא רצתה לגרום לי להרגיש כפרזיט, להרגיש שאני חי על חשבון החברה בלי לתרום לה. שאנן הבין את הסיטואציה, ורק רצה את טובתי. פעם אחת התקשרתי אליו מהבסיס, כשהיה לי מאוד קשה, כשהייתי בדיכאון עמוק, כדי לדבר איתו. הרגשתי שאני במבוך, במנהרה. הרגשתי שהזהות שלי נמחקת, וזה מאוד הפחיד אותי. גם היום זה היה מפחיד אותי".
גם שאנן השתחרר משירות מילואים דרך קצין בריאות הנפש ואמר שעשה זאת על רקע אידיאולוגי. "בדעות הפוליטיות אנחנו די קרובים", אומר אייל. "כל קייס הוא שונה. שאנן עשה את זה מסיבות אידיאולוגיות, ואני מסיבות נפשיות. כשהתגייסתי האמנתי שאני יכול להיות חייל, אבל כנראה טעיתי. אני יכול לדמיין ששאנן ראה הרבה דברים קשים בצבא, למשל חבר שלו שנפל מהג'יפ ונהרג. היה לו קשה בגלל מה שחווה באינתיפאדה.
"באחד מהאלבומים יש לשאנן שיר שאומר, 'מי שהיה קרבי בניינטיז יכול בקלות לספר / כמה חרא הוא אכל בעזה לי יש גם סיפור אחר / סיפור שעוד לא סיפרתי ושנים שהוא איתי / חנוק אצלי בין אלף זכרונות וסיוטים / על אבנים בקבוקים קרשים...'".
תחזור מתישהו לארץ?
"אני לא חושב. באירופה יותר קל לי. אני חי שם יותר מאשר חייתי בארץ. בארץ יש לי ריחות, טעמים ושפה שאני אוהב, אבל באירופה יש לי יכולת לחיות גם בשלווה, מה שאני בינתיים לא יכול למצוא בארץ. זאת לא אופציה לעכשיו. אני שמח שאני כאן כדי לבקר ולהופיע ואני לא פוחד שיקרה משהו. גם אם יקרה, הפחד לא ישנה כלום".
אתה חווה בספרד אנטישמיות?
"ביום-יום אני לא מרגיש את האנטישמיות. אני רואה גרפיטים, אבל כנראה שגם ראיתי אותם קודם. אני רואה הפגנות, מעט אמנם, אבל לא חווה את זה על בשרי. לפעמים אני מרגיש, כשאני רוצה לקבל את החדר במלון, וזה לוקח יותר זמן, שעושים לי את זה סתם כדי שאסבול טיפה".
הוא עוקב מקרוב אחרי הדיווחים על המלחמה. "בהתחלה זה מאוד הדאיג אותי, גם עכשיו, אבל הזמן הוא משכך כאבים", הוא אומר. "אני קורא הרבה יותר חדשות מאשר בעבר. הבעייתיות באזור הזה היא לא חדשה. מה שקרה הוא נוראי וגם איך שהממשלה מתנהגת כלפי החטופים. קשה לי להבין את סדר העדיפויות של הפוליטיקאים. גם המהפכה המשפטית הפריעה לי. ממשלה שאמורה לייצג את האזרחים שלה ואת החוק, לא ממש מייצגת אותם".
את הקריירה המוזיקלית שלו החל כנער. "ראיתי קונצרטים של התזמורת הסימפונית ירושלים, שמאוד אהבתי", חוזר סטריט 30 שנה לאחור, לתחילת דרכו. "גיליתי את הבסון, והוא ריתק אותי. הוא הגניב אותי גם ויזואלית. באותו זמן היו בחינות לתיכון של האקדמיה. הגעתי עם חליליות וניגנתי. בראיון עצמו שאלו אותי, 'יעניין אותך לנגן בסון?' וזה בדיוק מה שרציתי. ניסיתי והתאהבתי. אחרי כמה זמן משכו אותי הכלים העתיקים, אז התחלתי לנגן עליהם. אם אני אנגן מוצרט אני אנגן אותו על כלים מאותה תקופה.
"בגיל 16 כבר שלחתי פקס לבונה כלים בהולנד והזמנתי את הבסון הראשון שלי. מאוד נמשכתי לוויוואלדי בשנים האלה. כשהייתי בערך בגיל 19 ידידה טובה שלי אמרה, 'איזה כיף לך שאתה כבר יודע מה אתה הולך לעשות בחיים שלך'. אני אף פעם לא ראיתי את זה ככה ואני עדיין לא רואה, אני פשוט לא פוחד לעשות את מה שאני אוהב. ב-98' עברתי ללימודים בהולנד כי רציתי להתמחות במוזיקה עתיקה".
השבוע ינגן סטריט יחד עם תזמורת הבארוק ירושלים בסדרת קונצרטים שתנוגן בתל-אביב (אולם צוקר בהיכל התרבות), באולם ימקא בירושלים ובאולם רפפורט בחיפה. על "בין שתי ערים: מוצרט והיידן" ינצח אנדרו פארוט, כשסטריט ינגן את הקונצ'רטו היפהפה לבסון מאת אנטוניו רוזטי. "מבחינתי זה סוג של הגשמת חלום", הוא אומר.
שאנן, תחזרו לשתף פעולה בעתיד?
שאנן: "למרות שאין כרגע שום פרויקט או תוכנית קונקרטית לכך, אני מאמין שעוד נשתף פעולה איכשהו מתישהו. דבר אחד ברור: אני בא לקונצרט".
