1. בשבוע שעבר, לאחר עוד יום של "הותר לפרסום", אחי שלח לי את המדרש הזה: מהו "ורווח תשימו בין עדר ובין עדר"? אמר יעקב לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אם יהיו צרות באות על בני, לא תביא אותם זו אחר זו, אלא הרווח להם מצרותיהם.
איזה מדרש מקסים. יעקב מבקש שיהיה רווח בין עדר לעדר. ברמה הפרגמטית הוא עושה זאת כדי שאם יקרה משהו, חלק יינצלו. אבל המדרש מסביר שיש כאן דבר מה נוסף, שיעקב מבקש בקשה אחרת מאלוהיו: אוקיי, יש רע, יש גזירות קשות, אבל תן לנשום בין גזירה לגזירה. תן אוויר.
טורים קודמים של חנוך דאום:
כל כך הזדהיתי עם המדרש הזה. אני לפעמים קם בבוקר ומבקש בליבי: יום אחד, יום אחד בלי עוד מכות שינחתו עלינו.
לא רוצים לפספס אף טור? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אז בטור הזה אחפש דברים של נחמה.
נתחיל בגיבורים שלנו. לפני כמה ימים קיבלתי הודעה מאביעד. הוא ראה שאחת ההופעות שלי מלאה ורצה בכל זאת לבוא. הוא במילואים כמעט ברצף מ-7 באוקטובר, אז כמובן שדאגתי לו, אבל תשמעו דבר מדהים: מתברר שאביעד היה ארבעה חודשים בגבול הצפון מתחילת המלחמה, ועכשיו הם עברו לעזה. הוא נשוי פלוס שניים. בסוף ההופעה הם באו להגיד שלום וקשרנו שיחה, שבה הם סיפרו לי שמיכל אשתו האהובה מחלימה מלוקמיה. נלחמת באומץ במחלה הארורה. ואביעד שאל אותה: את רוצה שאבקש להשתחרר הפעם מהמילואים, שאשאר לעזור לך?
המדינה זקוקה לך, היא אמרה לו. אני אסתדר.
איזה כוחות. איזה אנשים. איזה עם.
2. כמה ימים לפני כן ביקרתי פצועי מלחמה בהדסה הר הצופים. אני שב וממליץ לכולם לעשות זאת. להכין משהו טעים וללכת למחלקת שיקום, לשוחח עם המשפחות, להגיד תודה ללוחמים.
בהר הצופים פגשתי את תימור, שבדיוק עומד להשתחרר מהאשפוז. הוא איש ביטחון, שנפצע בעירו שדרות בקרב עם מחבלים בשבת השחורה. לידו הייתה נאווה, האחות שחבשה אותו כל החודשים האחרונים. אני שואל את תימור איפה נפצעת, והיא אומרת אני אראה לך, מרימה לו את השרוול ומצביעה על צלקות. "כמה חבשתי אותן", היא אומרת לי ומנשקת לו את הצלקות. אני לא חושב שאחות בבית חולים בדנמרק מנשקת את הצלקות של החולים שלה. אבל אנחנו בישראל, החמה והמחבקת.
איך נתגעגע אליו, היא ממשיכה בדמעות, ומספרת לי שבזמן שחבשה אותו באחד הימים הראשונים אמרה לעצמה "מה יהיה?" ותימור, ממיטת חוליו אמר לה: אל תדאגי נאווה, אנחנו ננצח. וזה עודד אותה כל כך.
בהר הצופים פגשתי גם את אביחי. הוא סמ"פ בגבעתי. תבינו מה עובר הדור שלו: אביחי, שנפצע בהיתקלות בצפון הרצועה, למד בהימלפרב באותה שכבה של ענר שפירא ז"ל, גיבור ישראל מאירוע המיגונית המפורסם, ועם בן זוסמן ז״ל, שנפל במלחמה. איתו בכיתה היה גם הרש גולדברג-פולין, שחטוף בעזה. שנה מתחתיו למד שחר פרידמן ז"ל, שנפל בעת שהסתער על בית חולים בזיתון שבו היה חשד שיש חטופים. אביחי נפצע מטיל נ"ט לפני שבועיים, וכבר רוצה לחזור בחזרה לחייליו. אתם מבינים איזה משא יש על כתפיו?
3. הלאה. נמשיך בדברים שיש בהם נחמה. העליתי לפייסבוק תמונה עם גיבור ישראל קטוע רגל, בחור בשם דניאל. מישהו שראה את הסטטוס ביקש לשלוח לו לבוש מיוחד. בחור שגם שירת בעבר ביחידה מיוחדת. אחר כך העליתי סטטוס על לוחם שמסיים שיקום ורוצה לחגוג במסיבת הודיה. קיבלתי עשרות פניות מאנשי מוזיקה, מסעדנים ומה לא, שרוצים לבוא ורק להרים לו במסיבה. אחר כך העליתי סטטוס על גיבור שהיה במילואים מ-7 באוקטובר, ועכשיו מחפש עבודה. אחרי יומיים הוא כבר היה בראיון בתעשייה הביטחונית.
4. גם בזה יש נחמה: פעם ביום בערך אני מקבל הודעה מחיילים שמבקשים שאפרגן לאיזו מסעדה או מקום שעצרו בו, פינקו אותם ולא הסכימו לקחת כסף.
אנשים טובים באמצע הדרך.
גם בזה הייתה לי נחמה: לראות את יפה בן ואליד יושבת בשורה הראשונה בהופעה וצוחקת. היא גם בוכה. היא גם כואבת. אולי בעיקר כואבת. אבל היא גם צחקה. ראיתי בעיניי שהיו לה רגעים של הפוגה מהכאב. יפה ביקשה לבוא להופעה, כי היא בוחרת בחיים. כי לצד הגעגוע האדיר שיש לה לברק ז"ל, בנה האהוב שנפל בעזה, היא רוצה גם להמשיך לקום בבוקר, לחוות נחת, ליהנות מהנכדה שהוא השאיר ומהילדים האחרים. אני לא משלה את עצמי: אין בכוחי להקל באמת על כאב של אמא שבנה נפל במלחמה. אבל גם צחוק אחד מכל הלב נותן תקווה. מסמן דרך.
נחיה לצד הכאב, נמצא דרך לשמוח לצד הגעגוע.
ברק בן ואליד היה בן 33 בנופלו. עבד כאנליסט בחברת טבע. אביו סיפר בלוויה איך בחמש בבוקר הוא הביט בעינית של הדלת ורואה שלושה קצינים. ואיך הבין ברגע הזה ששום דבר לא יהיה כשהיה. ברק נפל בהגנה על המולדת. שילם בחייו.
הלוואי ונהיה ראויים.
5. גם ביל מאהר מנחם אותי. בתוכנית השבועית שלו הוא משמיע קול צלול, פנס באפלה. הוא מזכיר שוב ושוב שלא ישראל פתחה במלחמה, הוא מזכיר שחמאס נלחם בכוונה מתוך אזורים צפופי אזרחים כדי שייהרגו חפים מפשע, הוא מציין תמיד שהפלסטינים הם אלה שסירבו לכל פשרה לאורך ההיסטוריה, והוא מסביר למי שמוכן לשמוע שלקשקש בטיקטוק "מהנהר לים" זה נשמע נחמד, אבל בפועל זו קריאה להשמדת ישראל.
וזה באמת ניחם אותי. למרות שזה היה קצר. וכמעט ללא מילים: ג'רי סיינפלד יושב מול מראיינת ששואלת אותו איך היה הביקור בישראל. סיינפלד עונה לה שזה היה הביקור הכי משמעותי בחייו. היא שואלת מדוע, והוא לא מסוגל לחצוב מילים. לא מצליח להסביר. ג׳רי סיינפלד, לא בן אדם שאתה מצפה שייתקע, פשוט נאלם דום. מול הרוע. מול הזוועה. מול הפרעות שעברו בני עמו. והיה באמפתיה ובדמעות שלו משהו מנחם. שבת שלום.
