ימים של חסרות / ישבנו ביום שני בערב מול הטלוויזיה ובכינו.
"החוסר הזה היה יכול להיות של כולכם", אמרה האחות של החטופה כשהודיעו על מותם של החטופים בשבי. הרמזים היו עבים. בכל מקרה, מי שמתו שם רובם היו גברים מבוגרים שלא זכו להזדקן בכבוד ואהבה עם נכדיהם. זה אהב ספרים, זה צייר.
ועכשיו, מה עכשיו? הכל התגמד לפתע.
אמאל'ה, את דומעת? אמרתי.
לאן מפליגים מכאן? נאנחה. אין לי עצבים לכלום.
טורים קודמים של שלמה ארצי:
כמה ימים קודם / ובכל זאת אספר לכם שבמוצ"ש האחרון התיישבנו שני חברים תמימים אוהדי כדורגל לראות את גמר ליגת האלופות בין הבלאנקוס הלבנים של ריאל מדריד והדורטמונדים הגרמנים. ובהפסקת המשחק הדי משעמם, נזכרנו בגעגועים באלעדיק, החבר החסר שלנו שמת לפני שנה ככה סתם, ושלו היה פה איתנו לראות את המשחק היה בטוח מתלהב מהשיעמום שלו.
לא רוצים לפספס אף טור? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לפתע נראתה אחת השופטות מרוקדים עם כוכבים וכוכבות ממלמלת "הו, איזו עונה הולכת להיות". באמת איזו עונה, נאנחתי בזמן שבצבע הכתום מצד ימין הופיעה הכתובת שכטב"ם עוין חדר לצפון המופגז והעקור מאנשים.
השתנק / שבוע קודם השתנק ג'רי סיינפלד למשך 51 שניות בראיון לאחת בשם בארי ווייס (לא דנה) אחרי ביקורו בעוטף.
מה זה השתנק? שאל החבר.
השתנק זה נתקע בבכי, שהמילים לא יצאו לו מהפה, משהו כזה, השבתי והמשכנו לנסות בחוסר הצלחה להתרכז במשחק ליגת האלופות שלא המריא.
וככה בעודם משחקים כדורגל, הצעתי לחברי לשחק במשחק משלנו בשם "מה הם היו אומרים לו היו רואים אותנו", כי אני חושב על זה הרבה לאור מצבנו הפאקופאלי.
מה זה "פאקופאלי"? שאל. יש לך היום המון מילים מההפטרה.
פאקופאלי זה ביטוי שכונתי למשחק קשוח, עניתי.
אתה בטוח?
ממש לא. הכל מהזיכרון.
לעולם לא נדע / אוקיי. ומי זה הם? שאתה רוצה לשחק איתם במשחק "מה הם היו אומרים"? שאל.
הם זה כל אלה שכבר לא איתנו. החיילים הגיבורים שנפלו בקרבות. החטופים שחסרונם קורע את ליבנו. אלעדיק שלנו. או ישעיהו ליבוביצים, נעמי שמר או אפילו נלך בגדולות ונחשוב מה היה אומר על ההובלה מר בן-גוריון כמי שהוביל את מלחמת השחרור הראשונה.
או אבו-הרצל? שהמציא את הקונספט הציוני לחיות פה בארץ הישנה חדשה (אלטנוילנד) ורואה עכשיו מלמעלה עשרות רילוקיישנים של ישראלים טובים שהתייאשו ומצאו ארץ חדשה בתאילנד, קפריסין ויוון.
"שמע", אמר החבר המפוכח, "מה הם היו אומרים לעולם לא נדע. אבל המשחק הזה נאה בעיניי".
שונאי יהודים / אז שמע לפחות מה אמר יהודי אמיץ שפגש ברחוב באירופה אנטישמי מטומטם ששאל אותו: "אתה יהודי?"
"אפילו השיניים שלי מרגישות יהודיות", ענה היהודי הגבר ולא זז.
ושמע עוד משהו. חברה שנחתה לחופשה תמימה בעיר ברגן בנורווגיה הבחינה לפתע בחבורת 50 מהדהדי פלסטין שצרחו נגד ישראל מתחת לחלונה במלון. ישבה והביטה בהם וחשבה איך היא בסך הכל נסעה כמה שיותר רחוק ליהנות מהפיורדים והנה החארות האלה הגיעו עד לפה.
הבה ננחש מול האש / "אי-אפשר כבר להימלט מגורלנו", אמר החבר. "כולם מנבאים נבואות ועוסקים בניחושים. יודע שאלתרמן כתב פעם בטור השביעי שלו בשנות ה-50: 'לישרים תהילה, והבהלה לא תתקן דבר'".
"משפט יפה וראוי", אמרתי, אבל המשכתי באובססיביות: נו, ומה היה באמת אומר עלינו אותו אלתרמן שכתב גם את "שיר ערש" על הליצן והמלך והשלטון באיראן של אז. או גולדה עם המבטא האמריקאי, שעבדה קשה על הנרי קיסינג'ר כדי שישראל תקבל רכבת אווירית במלחמת יום כיפור. או איש הצללים איסר הקטן הראל, שבפקודתו נתפס אייכמן ושהיינו עומדים יחד בתור באותו בנק בשכונה והייתי חושב, איזה גיבור.
ומה עם רבין? הוא בטוח לא היה בוכה כמו ג'רי סיינפלד, אבל אולי מרעים עלינו בקולו (עם האינטונציות הלא-הגיוניות) כשואל: הלו, זה לא ההוא מהסמל מהמכונית?
ובגין שהופעתי איתו פעם בהיכל התרבות, שבו נאם כראש ממשלה וכשירד במדרגות נשרפנו מהכריזמה שלו. "י ה ו ד י ם", זעק פעם בגין בכיכר. במלעיל או מלרע או מיל-טוב. והזכיר לנו מי אנחנו.
חמלה חסרה פה / עשיתי לנו קפה עם הל. סידרנו את הנשימה כשריאל מדריד הבקיעה את השער הראשון. בטוח שאריק איינשטיין רואה מאי שם את המשחק הזה, אמר החבר, ושהוא עדיין בשוק מזה שהפועל תל-אביב ירדה ליגה. אגב, לאריק היה משפט נפלא: "החיים עוד לא חזרו למסלולם", שר פעם אחרי תאונת הדרכים שהייתה לו. ואכן, הם לא חזרו.
ואז ככל שהמשחק בין ריאל לדורטמונד התקדם, המשכנו חברי ואני במשחק שלנו. כמו מה היו אומרות למשל סופרות ומשוררות כמו יונה וולך הנועזת או זלדה מלאת החמלה (חמלה זה איבר שחסר לנו בימים אלה) או אפילו משורר הישראליות יהודה עמיחי, שאמר שבמקום שבו יש כל כך הרבה "צודקים" לא יפרחו פרחים. ולבסוף יגאל מוסינזון, מי שכתב לנו את "חסמבה בקרבות-רחוב בעזה". כן-כן, יש ספר נבואי כזה על חסמבה שנכנסת להילחם ברצועה ואפילו מנצחת.
הרמה לקרלו / אוהדי ריאל יצאו במחולות כשהדורטמונדים ירדו מושפלים מה-2:0 שחטפו. ואילו אנחנו חטפנו אדשת, כולל מול הסכום שיקבל קיליאן אמבפה הצרפתי כשיעבור לריאל (100 מיליון יורו מענק ומשכורת של 15 מיליון יורו לשנה).
כי כל עוד החטופים שם, והעקורים מהצפון והדרום לא חוזרים הביתה, הכל מתגמד, אמר החבר. רק תגיד לי בבקשה איך קוראים למאמן שלהם, אנטוניוני או ברטולוצ'י?
תרשום: קרלו אנצ'לוטי, עניתי.
"מממ. קר לו", מילמל ואמר: אני הולך. הצפון בוער. עמודי החשמל מזמזמים חשמל סטטי בעוד אנחנו חייבים להחזיק מעמד בתקופה הזו. אבל לפני כן אני רוצה לומר לך שלא התרגשתי מ"הרעש" שעשו מזה שג'רי סיינפלד בכה בראיון. כי אנחנו בוכים כבר שמונה חודשים.
יודע שמייקל דאגלס הגיע לביקור מעודד בעוטף, ושהיה לו פעם סרט טוויסטי בשם "המשחק"?
באמת? לא ידעתי.
ועוד דבר חשוב? קשה לדעת מה הם היו אומרים. כי הם אמרו פעם את שלהם ואחר כך נעלמו וזהו. זו דרך העולם. ככל שזה נשמע נורא עצוב, מה שנשאר באמת בסוף זה שירים.
לזכר דוד לוי / יומיים אחר כך נפלה עלינו עוד עצבות כשדוד לוי הלך לעולמו. ונזכרתי שפעם, כשהופעתי באמפי בבית-שאן, ירדתי לשורה שישב בה, וכשנישקתי אותו בלחיים לחש לי "אהבתי את אביך" (שגם אהב אותו).
האיש שבא מלמטה והעז לקרוע את מסכת האתגר האשכנזי. וגם אם צחקו עליו ברוע (בדיחות דוד לוי המטומטמות) הלך בדרכו שלו.
פעם היו פה אנשים ענקים שאמרו שלא ילכו שולל אחרי הבטחות או מכוניות ענקיות ותפילות ריקות מתוכן, ודוד לוי היה אחד מהם.
מטקות / זהו? סימס החבר למחרת.
מה זהו? סימסתי בחזרה.
אין לך עוד משחק בשבילנו בימים הקשים האלה?
המים כבר היו כחלחלים. החוף מתמלא. בוא נשחק בבוקר מטקות ובין הנחתה להנחתה נחכה למה יאמרו (ויעשו) אלה שאומרים עכשיו, כי זה משחק החיים שלנו כנראה.
מי היה צריך את הכאב הזה? בכתה באותו ערב למראה תמונות החטופים האהובים שמתו.
עוד לימון נפל מהעץ.
"זה המשחק האכזרי של העולם", אמרתי.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.06.24
