אין על הניינטיז /
זו הייתה התקופה הכי מהממת. היה את מועדון הרוקסן, לא היו פפראצי, לא היו רשתות חברתיות, לא היה אימייל, רק לקראת סוף העשור. והשאירו לך הודעות במכשיר הודעות טלפוני! יכולת לא לחזור לאנשים שלושה ימים ואף אחד לא אמר לך מילה. תמיד היית יכולה להגיד ״המכונה לא הקליטה״. היום, אם את לא עונה אחרי הודעת ווטסאפ, תוך חמש דקות את מקבלת חמישה סימני שאלה. הייתי נאיבית, מנותקת קצת, נטולת פחד. קניתי אופנוע, צללתי ב"בלו הול" ובמקומות הכי מסוכנים, נסעתי לניו-יורק לבד, מצאתי דירה שעלתה לי 600 דולר בתמורה לבייביסיטר אצל מי שניהל את הבניין. העולם נראה לי כמו סיפור של ריימונד קארבר. לא היה צורך לחיות כלפי חוץ ‑ שזה בעיניי האסון שלנו.
אם אני מספרת לגרסתך מהניינטיז איפה תהיי ב-2026?
אני חושבת שהאמנתי שאני יכולה איכשהו למצוא את עצמי בלוס-אנג'לס, עובדת כשחקנית, זו כן נראתה לי אפשרות. הכל היה פתוח, הכל היה אפשרי. לנסוע ללמוד בחו"ל היה אפשרי, לעבוד כדוגמנית ביפן היה אפשרי, אפילו השלום היה אפשרי. אני בכלל באתי מתיאטרון מחול ורציתי להיות פינה באוש. ראיתי מופע שלה בקיסריה ושל לינדזי קמפ בקאמרי ואמרתי "זה מה שאני רוצה לעשות". עד היום זה החלום שלי, אבל זה זז משם.
כשאת פוגשת היום שחקניות צעירות, את מודה על זה שאת לא בשנות ה-20 שלך בעת הזו?
נכון. ב"בית דוד" (סדרת דרמה היסטורית אמריקאית על קורותיו של דוד המלך באמזון פריים, שבה זורר מככבת ‑ ר״א) פתאום הבנתי שאני המבוגר האחראי. אני ועלי סולימאן. כולם שם בני 20 ואני מרגישה כמוהם, הייתי מבלה איתם, אבל אני גדולה מהם ב-20 ומשהו שנה. הבנות שם קוראות לי מאמא והן צודקות, אני בפאקינג שנות ה-50 שלי ובאמת יכולה להיות אמא שלהן. זה שוק, אבל אז הסתכלתי על החיים שלהן, על הסלפיז, הסושיאל מדיה, על הצריכה של המון אינפורמציה מהסושיאל מדיה וכל זה, ואמרתי לעצמי שאם הייתי עכשיו בגיל שלהן אני לא חושבת שהייתי שורדת. לא את המקצוע ולא את החיים האלה. בירכתי על זה שהניינטיז טבועים בתוכי. שהמוח שלי לא מחווט להוויה הזו.
גם עם דרכון אמריקאי, אני לא רוצה להסתתר כישראלית /
הייתי אמורה עכשיו להיות בארץ. להנחות אירוע של קרן שמחלקת כספים לניצולי שואה, לבקר את המשפחה שלי, לסגור כמה פגישות עבודה שקשורות בסרט ישראלי שכתבתי עם שותף ועוד סדרה שאני מפתחת. הכל היה סגור. זו כבר הפעם הרביעית שמתבטל לי ביקור בישראל בגלל מלחמה. החברות שלי בארץ, המשפחה שלי בארץ, האחיות שלי בארץ, אמא שלי בארץ, אמא של גלעד בארץ, האחיות של גלעד בארץ. אנחנו מדברים בטלפון ואני משתדלת בעיקר להקשיב. את מנסה להבין, אבל עד שאת לא חוטפת טיל על הראש שלך את לא מבינה. ועדיין, אני חשה את הכאב, חשה את הפאניקה, את הדאגה לילדים, אני מזדהה עם השאלה "מה יהיה בעתיד?". קשה לישון עם כל זה בלילה, זה לא מרפה. ויש גם חוסר אונים מסוים, שאת אומרת לעצמך אוקיי, איך אני תורמת? מה אני עושה? מה יעזור שאתראיין עכשיו בזום?
ואז הייתי בניו-יורק, התלבשתי בבגדים היפים שלי לפרמיירה של "דרדוויל". והיה רגע אחד מכונן שבו מישהי שאלה "מה שלומך?" בשמחה כזו. ויצא ממני בלי לחשוב פעמיים "לא פשוט". והיא שואלת למה, ואני אומרת "כי כל המשפחה שלי בישראל חוטפת טילים ואני דואגת להם וקשה לי להעמיד פנים עכשיו".
סגרתי את השיחה מהר, כי הופתעתי מעצמי אפילו. הרי כששואלים מה שלומך את אמורה להגיד "אחלה, מהמם". זה היה כזה דיסוננס, ואז חזרתי הביתה וכתבתי לסוכנות שלי: למה לא להתראיין, בעצם? למה אני צריכה להסתתר?
נכון, יש לי דרכון אמריקאי, אבל אני מרגישה שאם אני לא מדברת על הדברים האלה אני מסתתרת, ואני לא רוצה להסתתר בתור ישראלית. בעולם אידיאלי הייתי רוצה לדבר רק על הסדרות שלי. אני רוצה שאנשים יראו את "בית דוד", אני חושבת שזה יעשה להם כיף וכבוד והנאה, זו התרבות שלנו וההיסטוריה שלנו, ו"דרדוויל" זה אחלה אסקפיזם, אז למה לא?
אנשים בחו"ל מדברים איתי פוליטיקה ואצלי זה רגשי, זה בלב, זה האנשים שלי /
בתחילת המלחמה הקדמתי לשיעור פילאטיס. המדריך התחיל לדבר על פוליטיקה ועל למה מלחמה ועל ישראל ומהון להון דיברתי איתו על הסכמי אברהם וניסיתי להסביר לו את התמונה הרחבה של מה שקורה במזרח התיכון שמרחוק לא מבינים. ובסוף נרגענו, אמרנו טוב, לא נדבר על זה כי התחיל השיעור, ונשכבתי על מיטת הפילאטיס והתחלתי לבכות. יצאתי משם ואמרתי וואט דה פאק, מה קרה לי? ופתאום הבנתי שאנשים מדברים איתי פוליטיקה ואני מדברת לב. זה רגשי בשבילי. זה בלב שלי, זו המשפחה שלי, זה האנשים שלי.
אני בן אדם שיכול לראות את הצד השני, עבדתי עם אנשים מכל הסוגים וכל המינים, אני יכולה להבין שאנחנו תמיד מסתכלים על אירוע מנקודת המבט האישית שלנו. אבל כשמשהו בוער, ועכשיו בוער, זו כבר לא פוליטיקה. זה נפשי, זה בלב. אני מנסה לתת לאנשים תמונה רחבה כדי שיבינו מה זה לחיות במקום הזה לאורך שנים, את הקונפליקט, קצת ללמד היסטוריה כי אנשים לא מבינים לעומק.
כמה את מרגישה אנטישמיות?
אני לא הרגשתי ולא מרגישה. יש עלייה באנטישמיות, אבל ביומיום אני לא חשה את זה. אגיד לך יותר מזה - אני מוקפת באנשים בעבודה שלי. אני רואה מה הם מעלים ברשתות, רואה את הדעות שלהם, והם לא במקום שלי. אבל כשאני פוגשת אותם פנים אל פנים הם הכי נחמדים, הכי מקסימים, אין דיבור בכלל על הדבר הזה. גם פה יש איזה סוג של דיסוננס, כי את אומרת אוקיי, כשאתה פוגש אותי פנים אל פנים אתה הכי חבר שלי ומחבק אותי ואוהב אותי, וזה כיף לי ויופי שככה. אבל האם זה אמיתי? או שאולי הפידים שלך לא אמיתיים? זה פער שלא קשור לישראלי או לא ישראלי או אמריקאי או לא אמריקאי. פשוט נוצר פער מאוד גדול בין מה שאתה מוציא החוצה לבין מה שאתה באמת בפנים.
"כשהילדים גדלים ופחות צריכים אותך - לא קל לשרוד בזוגיות. הרבה אנשים שאני מכירה נפרדו. קשה לשחרר מה שהיה ולעבור לדבר חדש. לי יש בעל מהמם וסבלני. כשאני עוברת מ–0 ל–100, הוא אומר 'שנייה, רגע'. בחרתי הכי טוב שיש"
המלחמה שלנו היא גם על האמת וגם על הזיכרון של הבינה המלאכותית /
השאלה שאני הכי נשאלת באמריקה היא "למה אנחנו צריכים להילחם בשביל ישראל?". אני מסבירה לכולם שישראל משמשת בכלל כבאפר. חלק מבינים את זה וחלק לא. זה נורא תלוי אם אתה דמוקרט או רפובליקני, אם אתה צורך ABC או NBC, אם אתה צורך CNN. זה פשוט לא ייאמן, אנשים הם כמו מריונטות. זה מפחיד, והמלחמה שלנו לדעתי צריכה להיות מלחמה על האמת, וגם על הכתיבה של ההיסטוריה כי הסכנה האמיתית כרגע בעיניי היא שההיסטוריה הנוכחית נכתבת בידי בינה מלאכותית. מישהו חייב לעשות עם זה משהו.
גיל המעבר עשה לי טוב /
אני עמוק בתוך המנפאוזה, וממש לא מפחדת מזה. מה שקורה במוח של האישה זה שיש התארגנות מחדש של כמה שנים. ובהתארגנות מחדש מתחולל גיהנום של עצבים, התקפי חרדה כביכול, כי זה לא באמת התקפי חרדה, אבל מה עוד קורה? לפי מחקרים המוח עובר משלב של שתי אונות שמתפקדות כל אחת בנפרד, למצב של חיבורים חדשים בין שתי האונות. לזה קוראים תבונה. לא סתם בתקופות שהחברה הייתה טיפה יותר מטריארכלית, נשים בגיל המסוים הזה הפכו למנהיגות.
זה גיל שמקבלות בו יכולת התבוננות אחרת. כל הזמן מפחידים אותנו, אומרים לנו ש"זה זוועה, זה סימן להזדקנות", אבל אני אומרת קודם כל, צריך להגיד תודה על המעבר. זה מעבר שמאפשר צמיחה, שינוי, התבוננות. אני מרגישה שקיבלתי תפיסת עולם רחבה יותר, ושאני פחות שיפוטית לגבי אנשים בגלל שאני מבינה משהו לעומק. ובגלל כל זה אז אני גם יכולה לכתוב יותר טוב. המצלמה כביכול עלתה למעלה, גבוה יותר, ואני רואה יותר רחב.
אגב, נשים בגיל המעבר בישראל צריכות עכשיו דאבל וטריפל פינוקים. קודם כל, כי סביר מאוד להניח שיש להן ילד בצבא. דבר שני, הן עוברות התקפי חרדה על בסיס יומיומי, כי השינוי ההורמונלי גורם לדפיקות לב שמדמות התקף חרדה, והטילים וההתרעות רק מעצימים את זה. ואת גם ככה לא ישנה טוב, אז עכשיו את בכלל לא ישנה בגלל הטילים. אז הן חייבות טיפולים, או חברות טובות ללכת איתן לשחות בים. כל דבר שיעשה להן טיפה מסאז' לנפש.
כן, כן וכן /
אני מאמינה שאם משהו הגיע עד אלייך ‑ נדרש סדר עולמי מטורף בשביל להביא אותו לשם. את יכולה לקרוא לזה אלוהים, את יכולה לקרוא לזה המטריקס, את יכולה לקרוא לזה התודעה, את יכולה לקרוא לזה מקריות. אני מאמינה שאם משהו נוצר בשביל שאהיה במקום מסוים ‑ אני צריכה לומר "כן" כדי לתת לו הזדמנות.
מה שפתח לי את הדלת בחו"ל היה "מינכן", של סטיבן שפילברג. הייתי אמא לתינוק בן חודשיים, התחלתי ללמוד טקסטים ל"בטיפול" ולא היה לי בכלל ספייס רגשי או במוח לעוד פרויקט. וכשאמרו לי "לכי תלמדי משהו קטן באנגלית", האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד "לא". בכלל, האינסטינקט הראשוני שלי זה תמיד לומר לא. לא בא לי, לא רוצה. זאת אומרת, אם אני לא חייבת עכשיו לפרנס את הבית, אני אעדיף פי אלף לשבת בבית מאשר ללמוד טקסט לאודישן, להתלבש, להתאפר, לעשות את האודישן, לנסוע לבד לעיר אחרת ולהכיר קבוצת אנשים חדשים ולהתפלל שיהיו שם אנשים מקסימים שיסתדר לי איתם וארבעה חודשים אחרי זה לסיים.
זו לא המחשבה הנכונה. המחשבה הנכונה היא להגיד "איזה יופי, איזו הזדמנות, בוא נזרום ונראה לאן זה מוביל". זה מסע שעברתי בחיים שלי, הייתי צריכה לעבוד על זה. כי אמנם אמרתי כן ל"מינכן", ואחר כך עוד כמה "כנים", אבל לאט-לאט זה נהיה כבד יותר. בעיקר בגלל האימהות. וגם בגלל אכזבות ופחדים, ופתאום הסרט הזה לא טוב כמו שרצית או הסרט הזה יצא מדהים, אז אולי הסרט הבא כבר לא יהיה מדהים כזה. קורים דברים בחיים, את מאבדת אנשים, אולי את צריכה לעבור ניתוח מסוכן, אולי יש תקופה פחות טובה. וללכת על זה, לא לקלקל למטריקס את העבודה שהוא עשה בשביל שתהיי במקום הנכון בזמן הנכון - זה הדבר שלמדתי ושאני מתאמנת בו. גם בגלל שאמרתי לא וקילקלתי.
מתי קילקלת?
היה פרויקט אחד שיצאתי ממנו וזה עשה לי הרבה-הרבה בלגן. זה די חסם לי את הדרך לאורך כמה שנים. טסתי לפני הצילומים, להכין את הקרקע לזה שגם גלעד והבן שלי יגיעו בעקבותיי. הייתה מלחמה בישראל וזה ערער אותי, הרגשתי בדידות ולא הצלחתי להבין מה אני הולכת לעשות בסרט הספציפי הזה. אם הייתי חכמה ורגועה, הייתי מבקשת עזרה לפני ההחלטה לעזוב הכל. הייתי צריכה להתקשר לכמה אנשים, להגיד "אני לא יודעת מה יש לי, אני מבועתת, אולי אתם יכולים לעזור לי". אולי מישהו היה אומר לי "חכי שלושה ימים". גיליתי שכשאני מגיעה למקום חדש - שלושה ימים אני רק שונאת. שונאת את הדירה, שונאת את המקום. אז היום אני כבר דואגת שאגור במקום שהכי כיף לי בו, כי זה מה שישפיע לי על הרגל ימין שלי, על זה שאתחיל במקום שמח. ואז אני ממש מזכירה לעצמי שיש לי נטייה להיבהל, ושכל מה שאני צריכה זה להפוך את המטבע ולהגיד תודה.
הבנות על הסט קראו לי מאמא והן צדקו, אני בפאקינג שנות הֿֿ–50 שלי ויכולה להיות אמא שלהן. זה שוק, אבל אז הסתכלתי על כל הסלפיז שלהן והסושיאל מדיה, ואמרתי לעצמי שאם הייתי עכשיו בגילן לא הייתי שורדת את המקצוע ואת החיים האלה"
תעופה מחייבת קרקע /
בשואו ביזנס יש גם רוח. נכון, זה קודם כל ביזנס, אבל בחלק של השואו יש יצירה, יש יוצרים, יש מוזה. פשוט אסור לאבד איזון. את לא יכולה להיות רק יוצרת במוזה בלי הביזנס, ולהפך. ברגע שאיבדת איזון, משהו משתבש לך בחיים.
ואז את רואה מופעי אימה של שחקנים שאיבדו את זה.
כן. מופעים של סמים וזריקות הרזיה.
את בהחלט מאוד שפויה.
אם לא אהיה שפויה בחיי ‑ אני לא אוכל לעוף בעבודה. אני חייבת קרקע בשביל להיות מסוגלת לעוף.
הנאה זו בחירה, ואת חייבת ליהנות /
כן, כסף הוא חשוב. אמרו לנו שכסף "לא חשוב"? שיקרו. במקצוע שלי יש שנים חזקות ושנים לא חזקות, ובשנים הלא חזקות ‑ את נשענת על השנים החזקות. אז גיליתי שכדאי מאוד שיהיה לך עיסוק צדדי מסוים. זה יכול להיות ממש ברמה של ביזנס, להשקיע בנדל"ן, ששם תמיד השקעתי, וצריך גם תמיד לשים 20 אחוז בצד. אבל כשאת צעירה את שורפת הכל וזה בסדר, כי צריך לעשות טעויות וכי את חיה ללא פחד ודאגה.
מה שרפת מהמשכורת הראשונה במקצוע?
מ"עניין של זמן" קניתי מיני מיינור.
ומהמשכורת ההוליוודית הראשונה?
אני זוכרת שהסוכנת שלי לקחה אותי לקניות לפני הפרמיירה של "מלאכים ושדים" ביפן. אחרי חצי שעה אמרתי לה "טוב, עכשיו אני רוצה לבקר במנזר". היא אמרה לי "מה, לא נעשה קניות?" אמרתי לה "לא" והיא הייתה בשוק. היא הלכה למנזר של פראדה ואני הלכתי למנזר רגיל.
אז איפה את מפרקת?
שמעי, כשאני מצלמת, אני גרה במקום הכי שווה. היום אני מבינה שצריך לעשות פלז‘ר כמה שאפשר ‑ כי תמיד יגיעו התקופות שאין בהן פלז׳ר. את חייבת ליהנות. והנאה מושכת הנאה, מושכת אנשים שנהנים. אל תדאגי, הכאב מגיע לא משנה מה, אין לאן לברוח ממנו.
יש עלייה באנטישמיות, אבל ביומיום אני לא חשה את זה. אני רואה מה אנשים מעלים לרשתות, רואה את הדעות שלהם, אבל כשאני פוגשת אותם פנים אל פנים הם הכי נחמדים, הכי מקסימים. יש פה דיסוננס, אוקיי, עכשיו אתה חבר שלי, אבל האם זה אמיתי, או שהפיד שלך לא אמיתי?"
אל תיכנסי לחדר של המתבגר שלך /
תת-הכרתית זה כבר מעביר עליו ביקורת. הם מתחילים למצוא את הספייס שלהם וזו הפגיעה הראשונה באמנציפציה שלהם. למדתי את זה על בשרי, כי אני בן אדם שאוהב סדר וניקיון ותמיד מסדרת לכולם. אז אני משתדלת מאוד להשתלט על הצורך שלי לארגן. יש איזו קומיקאית נורא מצחיקה שאומרת: "אם את רואה גבר בשדה התעופה עם תיק קטן ‑ לכי על זה, אבל אם יש לו מזוודה - אשתו בטח ארזה לו. אל תיגעי בו".
יש איזה שחרור בזה שהוא גדל?
ליעד עכשיו בקולג'. ופה, כשהילדים יוצאים מהבית ‑ הם יוצאים באמת. אבל, ויש אבל, גיליתי גם משהו מעניין - יש לי זמן. להתעמל, לכתוב, לעבוד. אני לא צריכה יותר לדאוג מה יהיה בבית.
העזיבה של הקן לפעמים יוצרת משבר. נשים פתאום לא מבינות מה הן עושות עם זה שישן לידן במיטה.
בשלב הזה, כשהילדים גדלים ופחות צריכים אותן, ותוסיפי על כל זה את גיל המעבר, המלחמה בישראל, אתגרים כלכליים - אנשים לא שורדים בזוגיות. הרבה אנשים שאני מכירה נפרדו. אני חושבת שזה קשור לחוסר היכולת שלנו לשחרר מה שהיה ולעבור לדבר החדש. לא לחשוב שלילי, "זהו, הצמח נבל ומת". הפוך, יש זרע חדש באדמה שצריך להשקות ולתת לו מקום לגדול ולצמוח. זה עניין של תפיסה. לי גם יש בעל באמת מהמם וסבלני. כשאני עוברת מ-0 ל-100, הוא אומר לי "שנייה, רגע". בעל אחר אולי היה מתחרפן, לוקח את זה אישית. הוא לא. בחרתי את הכי טוב שיש עבורי. גלעד הוא איש שמח, רוחני עם המון סבלנות, הומור וגם קצת אדישות.
וכנראה גם גבר שמצליח להכיל את זה שיש לו לצידו אישה מצליחה ומתפתחת.
כן. הוא למשל בא איתי לניו-יורק לפרמיירה, הבין פתאום שאין הקרנה של שני הפרקים הראשונים אלא רק מסיבה ושטיח אדום ואמר "אני נשאר במלון".
לא אומר לך "אל תסתובבי עם ההוא ואל תסתובבי עם זה".
חלילה, בזה לא הייתי עומדת.
"אמרו לנו שכסף לא חשוב? שיקרו. במקצוע שלי יש שנים חזקות ושנים לא חזקות. גיליתי שכדאי מאוד להשקיע בנדל"ן ותמיד לשים 20 אחוז בצד. אבל כשאת צעירה את שורפת הכל וזה בסדר. אחרי 'עניין של זמן' למשל קניתי מיני מיינור"
ההתבגרות נעימה, גם בתוך דמות /
אני נורא נהנית לגלם את ונסה פיסק ב"דרדוויל" (דיסני פלוס), זה כזה תענוג. היא פשוט דלישס. אני משחקת מול וינסנט ד'אונופריו כבר עשור, אני והוא ממש התבגרנו ביחד בתוך הדבר הזה. לכולם יש משפחות, אצל חלקנו הילדים כבר גדלו, זה בא עם איזה משקל אחר של חיים. כל הדבר הזה גם נכנס פנימה לסצנות, ליחסים שלנו. ההתבגרות מאפשרת להביא משהו חדש לדמות, איזו פריזמה אחרת.
בעונה הזו הדמות שלי מתמודדת עם השאלה אם היא מספיקה, כי היא מבינה שבן הזוג שלה תמיד ירדוף אחרי משהו יותר גדול, אחרי יותר שליטה, יותר כוח. זה חומר שאני יכולה לעבוד איתו. אני חושבת שאף אחד לא מסתובב בעולם עם תחושה שהוא מספיק. אני יכולה להזדהות עם החוויה הזאת, עם זה שהיא אומרת "הוא תמיד ירצה עוד, ובעצם אני זה לא מספיק, אהבה זה לא מספיק". יש פה איזה סדק ברומנטיקה שדווקא מדבר אליי. זה יפה, זה נוגע לליבי. שחקן לא צריך שהדבר יהיה ממש בתוכו, הוא יכול להבין אותו, או שתהיה לו חמלה לדבר, או איזו יכולת להזדהות עם הדבר. עם זה עבדתי.
חוץ מזה, בתור ונסה אני גם לובשת בגדים מהממים, שכל אחד מהם סוגרים אחר כך בניילון, וכותבים את השם, וסופרים, כי כל בגד הוא של מעצב-על. כשביקשתי פעם איזו חצאית, התשובה הייתה "חד-משמעית לא".
תמיד יש פעם ראשונה /
את הפרקים שלי בעונה השנייה של "בית דוד" הייתי צריכה להספיק לצלם בטווח של חודש וחצי, כי היא מצטלמת ביוון - ו"דרדוויל" הצטלמה במקביל בניו-יורק. זה היה מאוד אינטנסיבי. ואז קרה לי משהו שלא קרה לי אף פעם: לא הגעתי ליום צילום. בפעם הראשונה בחיים לא התעוררתי. I fucked up.
מה שקרה זה שהגעתי לחדר וכל המיטה הייתה מלאה בנמלים. אמרתי, טוב, אני ארסס ואלך לישון, אבל לא הצלחתי להירדם כי כל הזמן חשבתי נמלים, נמלים, נמלים. בסוף לקחתי כדור שינה. בחמש בבוקר אני אמורה להיות למטה, באוטו. ב-11:00 אני מתעוררת, מתמתחת וחוטפת התקף לב, כי אני מבינה שלא הגעתי ליום צילום ושצריך לגמור לצלם את כל הסצנות שלי עד תאריך מסוים, כי אני חייבת לעלות על מטוס.
אז איך זה נגמר?
אז החליפו ימים, סידרו סידורים, השמועה עברה שלא קמתי ליום עבודה בגלל נמלים, אבל אף אחד לא הצליח להבין למה בגלל נמלים בן אדם לא מגיע ליום עבודה.
מסיכוני המקצוע.
אין תלונות. אני עושה אסקפיזם. כל מה שאני כותבת ומייצרת הוא אסקפיזם אופטימי, ושם אני הכי מוצאת מנוחה.
