בבניין מחלקת השיקום של איכילוב ניתן לחזות בניסים גלויים. למשל, בחדר הפיזיותרפיה שבו לומד ארז רוסו ללכת מחדש - ולא כמטפורה. השבוע הוא קיבל רגל חדשה, עשוית פלדה, ועכשיו הוא רק צריך ללמוד את מה שהיה עד לפני שמונה חודשים מובן מאליו. ״עכשיו כבר אפשר לשאול אותי מה הולך״, הוא אומר וצוחק. אותו הומור ואותו קסם של המוזיקאי המוכשר (וגילוי נאות - גם חבר), שרק במאי האחרון שכב, גוף ללא נשמה. החברים נקראו למיטתו בטיפול נמרץ להיפרד. הסתכלו על המוניטורים לספור נשימות אחרונות. הרופאים אמרו שעשו את המיטב. שכבר אין מה להציל. למחרת - העיניים נפקחו.
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
הכל התחיל חודש לפני כן, בעוד יום של שגרה. "חזרתי מהעבודה על אופניים חשמליים. הייתי אמור להרכיב את הבת שלי, לואי", הוא משחזר. "דודה של לואי הייתה בדרך איתה, חיכיתי להן עם הקסדה ושקית עם עוף ופירורי לחם כדי להכין שניצלים. כשלואי הגיעה היא אמרה שהיא רוצה לישון אצל בנות הדודות שלה, והייתי אמור להתעקש שהיא תבוא איתי כי לא ראיתי אותה כמה ימים, אבל אמרתי טוב, לכי, תיהני. עליתי על האופניים, נסעתי 300 מטר בנתיב רגיל, כי לא היה שם נתיב אופניים. נסע אחריי אוטובוס, נורא נצמד אליי, אז גם נסעתי מהר כי המחשבה שלי הייתה שאני חייב לברוח מהאוטובוס, כי אם אפול אדרס. מנתיב התחבורה הציבורית שממול הגיע שליח של וולט ברכב תפעולי שבכלל לא אמור להיות על הכביש. הוא החליט שהוא עושה יו-טרן כדי לאסוף משלוח ועשה את זה נורא מהר כדי שלא יתפסו אותו, חצה קו הפרדה כפול ועשה את היו-טרן עליי. את רגל שמאל הצלחתי להרים באוויר, אבל הרגל הימנית נתקעה בין הרכב שלו לרכב שעמד ברמזור. צרחתי כמו שלא צרחתי בחיים שלי. הבנתי שהלכה הרגל. עוד לא אספו אותי מהרצפה והבחור אומר לי, ׳טוב אחי, תהיה בסדר, ביי׳. למזלי אנשים קפצו עליו ולקחו ממנו את הפרטים. הגיע אמבולנס ואני בצרחות כל הדרך, צרחות בבית החולים. באיזשהו שלב איבדתי את ההכרה. הבינו שזה שבר מורכב ושצריך לנתח, אבל היה חמישי ערב, בשישי-שבת אין מומחים, אז שכבתי בסופ"ש במחלקה האורתופדית, יומיים שאני לא זוכר מהם כלום״.
2 צפייה בגלריה
yk14180067
yk14180067
ארז רוסו
(צילום: יונתן בלום)
והסיפור מסתבך. ״כן. בראשון הרדימו אותי, ואיך שבאו לנתח הבינו שאין אותי. תסחיף ריאות, שתי הריאות נסתמו ואני מת. התחילו החייאה שלקחה הרבה זמן, שברו לי את שתי הצלעות והצליחו להחזיר אותי להכרה, אבל הייתי מורדם ומונשם וכל מה שיכול היה להשתבש - השתבש: המערכות כשלו, הייתי על דיאליזות, חטפתי זיהומים, היה לי חיידק, לא הצליחו להעיר אותי. בבדיקות ראו פגיעה מוחית נרחבת. הרופאים אמרו שגם אם אתעורר, יש נזק מוחי ורוב הסיכויים שלא אשתקם קוגניטיבית. בינתיים הייתה הצפה של דם ברגל. ניסו להציל אותה, כל פעם הורידו ממנה חתיכה עד שהיא הייתה כמו שווארמה, כבר לא נשאר ממנה הרבה. באיזשהו שלב הבינו שזה מונע החלמה, והחליטו לכרות אותה. ואז חטפתי חיידק טורף בדם ואמרו למשפחה ולחברים לבוא להיפרד. יום אחר כך המערכות בגוף התחילו לחזור, והצליחו להעיר אותי״.
מה אתה זוכר מרגע ההתעוררות? ״אני לא זוכר את הרגע שהתעוררתי, אבל התמונה הראשונה שאני זוכר זו אחותי שמנסה לדבר איתי. ואני עונה לה ואין לי קול. זה היה כמו בחלומות הכי גרועים, שאתה מנסה לדבר ולא יוצא קול, כי היה לי שסתום בגרון. הבנתי שנכנסתי לניתוח לא מורכב וקמתי חודש אחרי ובלי רגל, והבנתי שזה לא מובן מאליו שאני חי. הייתי בהיי מטורף. הרגשתי שאם הדבר הזה היה קורה לי כשאני לבד בעולם, בלי כל החברים שהיו לידי ואהבו אותי למרות שהייתי גופה, לא הייתי שורד. קמתי בתחושה שאני אהוב. הבנתי שאת הסבב הזה של החיים אני צריך לעשות אחרת״.
באיזה מובן? ״היה לי קשה בחיים. לא נהניתי. הרגשתי שאני לא חי, שאני שורד. תמיד חשבתי שהסבל שלי ייגמר ביום שאכיר את הבחורה שתאהב אותי כמו שאני, וזה לא עובד ככה. ואז אני מתעורר וזה מקרב אותי למשפחה שלי. זה משקם את הכל. הרגשתי שאני פותח פרק חדש. שיש לי אהבה, יש לי משפחה, יש לי הכל - רק אין לי רגל. הרגשתי שנתתי רגל בשביל לקבל דברים אחרים״.
בשמונת החודשים האחרונים רוסו בן ה-50 חי באיכילוב. לאחרונה הועבר למחלקת השיקום, שם הוא מתרגל את המובן מאליו: הליכה, ישיבה. ״התקדמתי יחסית מהר כי הבנתי שאני חייב כמה שיותר מהר להיות עצמאי״, הוא מודה בעודו מפקיד את הרגל אצל הפיזיותרפיסטית ועובר לכיסא גלגלים; "הבנתי שאם אני לא מביא את עצמי למקלחת ולשירותים, אז אני אשכב במיטה, אחרבן בחיתול ואחכה שעות שמישהו יבוא לנקות אותי. הייתי מלא זמן בחיתול, גריאטרי לגמרי. הייתי שלושה חודשים במיטה, בלי שרירים, בלי כלום, רבע עוף. אמרתי לעצמי, 'אני לא אשכב בתוך החרא של עצמי'".
קומה מתחתיך נמצאים קטועי גפיים מהמלחמה. ״נכון, זו הפכה להיות מכת מדינה. היה כאן במחלקה מישהו שנפל עליו טיל ועפה לו הרגל. אתה מגיע לשיקום ואתה קולט שכל מי שסביבך הוא נס מהלך. מישהי שניסתה להתאבד, קפצה וניצלה. חייל שנקלע למארב, התפוצץ וניצל. חבר מהמחלקה שחטף קרציה, כמו מאיר אריאל, ושרד".
2 צפייה בגלריה
yk14181156
yk14181156
יצאתי מעפן. עם עדי ויינברג | צילום: איתי נאמן
אנשים חושבים שנפצעת במלחמה? ״כן, ואז מתאכזבים לשמוע שלא. אני מתנהל עכשיו במוניות ויש הרבה נהגים שמתפתלים עד שהם שואלים מה קרה במלחמה. כשאני מספר מה קרה, יש כאלה שכאילו מתאכזבים. אבל גם לי קורה אותו דבר, כלומר אני פוגש הרבה אנשים קטועים וחושב שהם חיילים, אבל הם לא. יש מלא אנשים שהיה להם חיידק טורף, אנשים סוכרתיים, אנשים עם תסמונת כאב שכרתו בגללה את הרגל״.
איך אנשים מגיבים לקטוע רגל? ״זה מאוד מוזר לראות בן אדם בלי רגל, גם לי לקח זמן להתרגל. לא סתם אין מראות בבית החולים. יש לי מראה במקלחת, וגם היא בגובה של צוואר ומעלה. היה לי מאוד קשה לראות את עצמי בלי רגל, אתה מרגיש פתאום כמו איזה מיניון מוזר, כמו איזה יצור בן כלאיים, לוקח זמן להתרגל. אנשים שמכירים אותי מהעבר מביאים את המבט הזריז הזה לרגל ומתנהגים רגיל, לא שואלים, לא מסתכלים. אני מעדיף שיסתכלו, זה באמת נראה מוזר - פלסטיק כזה, עם בורג על הגדם. ילדים פשוט ננעלים על זה ומסתכלים. שואלים למה אין לי רגל. מפתחים על זה שיחה. הבת הקטנה שלי קוראת לגדם ׳גידי׳. קיבלתי תגובות מחברות שלי שזה סבבה, שזה סקסי״.
לא רע. ״לא, וכשהתעוררתי גם גיליתי שאני בזוגיות. הייתה לצידי כל הזמן הזה בחורה שזה לא הפריע לה. יצאנו לדייט אחד לפני התאונה, והתעוררתי לתוך זוגיות. אבל הזוגיות לא החזיקה בעולם האמיתי. קשה לנהל זוגיות כשאתה בבית חולים ואין לך בית ואתה נזקק, זה לא כיף. הרצון לתת הוא יותר גדול מהרצון לקבל בשלב הזה, אבל אתה לא יכול״.
אתה רוצה זוגיות? ״מאוד. אבל מעולם לא הייתה לי זוגיות כמו בפנטזיה שלי. יש לי את הפנטזיה של פרפרים בבטן ולעוף ולהתרגש, והחיים רומסים את החוויה הזאת שוב ושוב. חוויתי אושר בחיים האלה רק במנות קטנות, אבל אני יודע שהוא קיים״.
הוא רומנטיקן חסר תקנה. ג׳ינג׳י חסון שביישנותו גורמת לו לבהות בנעליים, בעוד הוא תמיד מעוניין בלב. אב לשלוש בנות, שתיים מהן ממערכת היחסים עם גרושתו, שלי. הקטנה ממערכת היחסים עם עדי ויינברג, החצי שלו גם לצמד המוזיקלי ׳רוסו וויינברג׳, שפורק במקביל לפירוק הזוגיות. בסופי השבוע שבהם הוא משתחרר הוא נמצא אצלה ואצל בן זוגה גדי, מוזיקאי אף הוא, שעימו הקימה משפחה. ״אני בן בית שם, אתמול עשיתי להם בייביסיטר ללואי ואחותה הקטנה״.
טלנובלה יפהפייה. ״או קרינג'ית. תראי, יש דברים שאתה חייב להעריך. גדי הוא מתנה לבת שלי. הוא הורה שלה במאה אחוז. לי הייתה התמודדות רצינית מאוד עם האגו הגברי שלי. גדי יצא ללוות טיול של לואי בבית הספר, הוא הולך לפגישות עם המורים, הוא מרים אותה על הידיים כשהיא נרדמת בסלון, היא מחבקת אותו כמו שמחבקים אבא״.
אז מה עושים עם האגו? ״מסתכלים לו בעיניים״.
ואיפה תגור אחרי שתשתחרר? זה מטריד אותך? ״מאוד. נראה לי שיש לי תסמונת של אנשים שיוצאים מהכלא ומהר מאוד מוצאים את דרכם חזרה, כי הרבה יותר נוח להם. אני מקבל שלוש ארוחות ביום, אומרים לי ׳אלה התרופות שלך׳, יש לי סדר יום. עכשיו אני צריך למצוא מקום נגיש, לשלם עליו, להסתדר לבד לגמרי ולמצוא עבודה. אני לא בן אדם שאיבד את היכולת לעבוד״.
והוא חוזר לעבוד. אחרי 23 שנים כגיטריסט בלהקת ג׳ירפות וכזמר בצמד הפוטוגני עם ויינברג, ואחרי סיבוב מאחורי הקלעים כמפיק אלבומים ליוצרים צעירים וככותב מוזיקה לסדרות ולסרטים דוקומנטריים, רוסו יוצא סולו. משיק את עצמו לעולם, הפעם במרכז. בסבב הזה של החיים יש לו אומץ. ב-20 בחודש הוא ישיק במועדון האזור אי-פי עם ארבעה שירים חדשים. זה גם יום הולדתו ה-50. ״זה מרגיש קצת כמו חתונה או בריתה, כי אני חוגג את העובדה שאני חי״, הוא מודה. ״תמיד הייתי גרוע בימי הולדת, לא ידעתי לשמוח מהיום הזה, אמרתי מה יש לחגוג אם בעצם זה מסמן שזה תכף נגמר״.
והנה, עכשיו אתה בקצה השני - השקה במסיבת יום הולדת. ״נכון. אולי זו הדרך המתוחכמת שלי לצאת מצדפה״.
השירים היו יוצאים לולא התאונה? "האי-פי היה אמור לצאת לפני התאונה, היו התמהמהות, דחיינות, הפרעת קשב וריכוז קשה. אני חושב שבעקבות מה שעברתי גבר הצורך שלי להתגבר ולעשות דברים שקשים לי, אז הצלחתי לסיים את זה. מה זה להוציא כמה שירים לעומת ללמוד ללכת מחדש? אין סיבה שזה לא ייצא לאור. בתהליך השיקום גיליתי כוחות שלא השתמשתי בהם, הם היו באיזה מאגר בתוכי ולא היה לי את המפתח. עכשיו היקום מסמן לי שאין טעם להתמהמה, אבל שמצד שני אין טעם לרוץ לשום מקום. אז אני לא רץ״.
מעניין ששיר הנושא נקרא Maybe in the Next Life. ״השיר נכתב לפני התאונה, זה שיר פרידה, מכתב לעדי, כמובן. יש בו כנות מסוימת של מישהו שמסתכל ואומר, אוקיי, יצאתי מעפן. הבאת מלא טוב ואהבה ורצית שנעוף יחד ולא הצלחתי להירתם לסיטואציה. אולי בעולם הבא, אם יש עוד גלגול, נצליח. עכשיו, כשבאמת יש חיים חדשים, כי מתי ונולדתי מחדש, אפשר להגיד שיש הזדמנות לתיקון. את התיקון הזה בהקשר של עדי, אני עושה. הוא לא תיקון רומנטי, אבל הוא תיקון של חברות אמיצה ואהבה ומשפחתיות והכלה. וזה לא רק מולה. אני בתהליך החלמה. אני בשלב של התבוננות ותובנות. אני לא יודע מה יהיה, אבל אני פחות מפחד ממה יהיה״.
ומה החלום שלך? "להיות מרוצה. הדרך לשם היא אינסופית, אני לא חושב שבגיל 51 אהיה מרוצה, אבל אם לא אהיה יותר מרוצה ממה שאני היום, אז אני לא בדרך הנכונה".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.24