אמנם כבר עברו 52 שנים מאז אותו יום מכונן, אבל יונה אליאן וששי קשת עדיין מתקשים להירגע מהאירוע, או לפחות להפסיק לצחוק עליו. "הודיעו על החתונה שלנו בחדשות ברדיו", משחזר קשת. "במלון פאן אמריקן בבת-ים, שהיה אז חדש ומפואר, הציעו לנו לעשות חתונה על חשבונם כחלק מיחסי הציבור שלהם. כשהגענו לאולם בערב החתונה, חשכו עינינו. מרוב שהתאמצו להרשים, השף שלהם פיסל את הפלקטים שלנו ממרגרינה, וגם פסלים ענקיים של שחפים וברבורים ממרגרינה. שיא השיאים. ב'העולם הזה' כינו את האירוע בתור 'חתונת המרגרינה'".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
אולי ראשית חייהם המשותפים של אליאן (74) לקשת (78) הייתה גדושה במרגרינה, אבל הזוגיות ביניהם רחוקה מלהיות פרווה. כידוע, היא התחילה בנשיקה שנמשכה הרבה מעבר לזמן בסרט "נורית" של ג'ורג' עובדיה והפכה לאחד מסיפורי ההתאהבות הכי רומנטיים בעולם התרבות הישראלית. אליאן לא התלהבה להצטלם עם קשת, אז אליל נוער עם קבלות ואין-סוף מעריצים, אבל זה לא עזר לה. "כשלביאה הון, הסוכנת שלי, הציעה לי לשחק בסרט, קראתי את התסריט ואמרתי, 'אני לא עושה את הדבר הזה. זו טלנובלה'. למזלי, ישבה אצל לביאה העיתונאית טלילה בן-זכאי. היא אמרה לי, 'תקשיבי ילדה, אם הסרט הזה לא יהיה טוב, הוא יישכח אחרי יום, ואם הוא יהיה טוב, לכי תדעי מה יקרה'. והיא צדקה".
איך שורדים כל כך הרבה שנים יחד?
"באמת מאהבה גדולה", אומרת אליאן. "הלכנו היום ביפו, וכל הדרך, וזה תמיד קורה לנו, אנשים מדברים איתנו על הזוגיות שלנו ואומרים כמה אנחנו נותנים להם השראה".
אז מה סוד הקסם?
"קודם כל צריך להתחתן עם ששי. אני פסימית בדרך כלל ונוטה לראות את חצי הכוס הריקה, וששי הוא האופטימי".
"אני ממעט להתרגז", מסכים קשת, "אבל כשאני מתעצבן, כולם שומעים אותי. אני לא יודע לשמור טינה הרבה זמן לשום אדם. החיים כל כך קצרים, אז בשביל מה לשמור טינה? אני מתרגז על חוסר מקצוענות, עצלות, טיפשות וחוסר דיוק. אני שונא לאחר ואני שונא שמאחרים לי".
אליאן: "הוא יודע איך להיאחז בטוב כשהכל מסביב כל כך גרוע, במיוחד כשאתה קם כל בוקר לחדשות נוראיות כמו עכשיו, מאז 7 באוקטובר".
ששי קשת: "אנחנו מדינה כמו זימבבואה בהקצאת כסף לאמנים. אנחנו נמצאים היום בשפל גדול מאוד של החלום הציוני שמייסדי המדינה חלמו"
לא סתם התאריך הטראומטי עולה בשלבים מוקדמים של הראיון. מאז אותו יום, השניים מקפידים להגיע מדי מוצ"ש לכיכר החטופים. "'אימצנו' את דני מירן, אבא של עמרי, שנחטף מביתו בנחל עוז על ידי מחבלי חמאס, לעיני אשתו ושתי בנותיו", אומר קשת. "מאז דני לא מפסיק להפגין למען השחרור שלו. אנחנו רואים בכיכר את עם ישראל הכל כך יפה וטוב. אנחנו מרגישים שהחלק הזה, שמחבק את המשפחות, הוא העם שאנחנו רוצים להשתייך אליו. אנחנו בטח לא רוצים להיות שייכים לאנשים שעוברים על יד הכיכר וצועקים על משפחות החטופים 'חבל שלא אנסו אתכם' ו'חבל שלא נשארתם שם'. איך יהודים יכולים להגיד דבר כזה לאחיהם? אנחנו עשרה מיליון כאן, אז איך לא יוצאים מיליונים החוצה וזועקים את הצעקה המטורפת הזאת לשחרר את החטופים?"
למה אתם חושבים שמספר המפגינים הולך ומתמעט?
אליאן: "אנשים כנראה מרגישים לא נוח לבוא להפגין. אולי התעייפו. זאת אחת הסיבות שהמלחמה נמשכת, והיא תימשך. זה נוח לשליטים. אסור לנו להתעייף כי אם נתעייף באמת יגזלו לנו את המדינה. אני לא מבינה למה אחרים לא באים לכיכר, חוץ מליאור אשכנזי, שהוא איש קדוש שמנחה את הטקס וזועק שם את נשמתו? הם הצליחו להפחיד גם את האמנים, אבל זה בגלל שהם פוחדים מהדבר הזה שנקרא תרבות".
אליאן, שחקנית תיאטרון בית ליסין מהמוערכות בארץ, שמשמשת גם כיו"ר ארגון אמני שראל (אמ"י), כבר התבטאה לא פעם בחריפות נגד ההתעלמות המקוממת ממצב החטופים והיחס של הממשלה לתרבות. בשבוע שעבר פירסמה בעמוד הפייסבוק שלה פוסט חריף בעקבות "מלחמה שהוכרזה נגד האמנים", כהגדרתה, ובו התייחסה לשורת מהלכים - בהם הרפורמה בקולנוע הישראלי, המינוי השנוי במחלוקת של אודליה פרידמן, לשעבר מנכ"לית הבימה, למנכ"לית המדיטק בחולון, הביטול המסתמן של פסטיבל עכו, והכוונה לפגוע בסינמטק תל-אביב בעקבות הקרנת סרטים מסוימים. בשורה התחתונה הודיעה אליאן לפוליטיקאים שיש להם סיבה לפחד מהאמנים.
גם קשת כבר לא חושש להביע את קולו. עד לאחרונה הוא מיעט לדבר משום ששמר על ייצוגיות כחלק מתפקידו כמנהל האמנותי של תיאטרון יידישפיל במשך למעלה מ-13 שנים. עכשיו, אחרי שנפרד מהתיאטרון - ובטון קצת צורם - הוא הפסיק לשתוק. "הופעתי כמה פעמים בכיכר החטופים, והחזקנו שלטים כשדני מירן דיבר על בנו, וזה קרע לי את הלב לגזרים. אנחנו לא יכולים להישאר שלווים ושותקים כשככה עושים לאנשים. כל אלו שבכיכר הם המשפחות שלנו. זאת חובתנו".
איך אתם מתמודדים עם ההתנגדות לשחרור החטופים?
אליאן: "אם מישהו מילדיי היה נחטף, הייתי מתנהגת בדיוק כמו עינב צנגאוקר. הייתי נלחמת בשארית כוחותיי לשחרר אותו. עינב היא בשבילי סמל ומופת, ובא מולה בריון, מקלל אותה ויורק עליה. אני יכולה לעמוד מנגד ולשתוק כי לא יבואו לראות הצגה שלי? אין סיכוי. אתה רואה את האנשים האומללים האלה שמקללים ויורקים? הם מוכי גורל, מוכי השלטון".
קשת: "לא רק חטפו להם את הילדים, חטפו להם גם את המדינה. אנשים מהציונות הדתית האמיתית, שבאים להיות עם משפחות החטופים, אומרים לנו, 'חטפו לנו את המפלגה. זאת ממש לא המפלגה שלנו'. אנחנו יושבים איתם והם אומרים, 'מי שם את סמוטריץ' ובן גביר לדבר בשמנו?'"
אליאן: "מאיפה הכוח של סמוטריץ' ובן גביר לעמוד מול המשפחות ולהגיד, 'יותר חשוב לנו להיות בעזה מאשר להחזיר את הילד שלכם?' מאיפה העוז? מאיפה האטימות הזאת? מאיפה הרוע הזה?"
שקלתם להגר מכאן?
"בחיים לא", אומרת אליאן. "כשאני שומעת על מישהו שעוזב את הארץ אני מדוכאת עד עמקי נשמתי. אני אלחם כמה שאני יכולה על הארץ הזאת. אני אוהבת אותה אהבת נפש. נולדתי וגדלתי ביפו. הוריי היו שורדי שואה שנפגשו במחנה העקורים בגרמניה וספגתי את זה לתוך הוורידים. אני לא מוכנה לוותר כי אבא שלי הגיע לפה מהתופת. הוא התגייס לצבא, והקים משפחה. הארץ הזאת היא הירושה שהשאירו לנו ההורים שלנו שהקימו בדם ליבם. אחרי העצרת אנחנו נכנסים לאולם של המשפחות ומדברים עם כולם. הייאוש מתגנב, אבל הם לא מרשים לאף אחד להתייאש".
יונה אליאן: "מי שיכול להציל את המדינה זה בנט. הוא יכול לגשר בין השמאל והימין. שנה וחצי, בתקופת ממשלת השינוי, הייתה לנו ממשלה סבירה והמדינה התנהלה"
יונה, יצא לך לדבר עם שר התרבות מיקי זוהר על מצב התרבות כרגע?
"כן. אמרתי לו, 'אמ"י קיים כדי לדאוג בעיקר לאמנים הוותיקים. רק כשזמר מת מתחילים להגיד עליו שהוא היה פסקול חיינו, אבן דרך. צריך לעשות את זה כשהם חיים, שאנשים לא יגיעו עד לחרפת רעב'".
ומה הוא אמר?
"מיקי זוהר אדם נחמד, הוא מדבר בנועם, במתק שפתיים, כאיש תרבות, אבל זה לא מספיק. דיברנו על זה שהבן שלו אמן. אמרתי לו, 'אתה מכיר את חבלי הלידה שלו, את תחילת הדרך. אני באה לייצג את הבעיות של האמנים בערוב ימיהם, איך המדינה הזאת שוכחת מהם?' הוא הקשיב ואמר, 'המטרה היא, יונה שלי, לדאוג לאמנים הוותיקים'. שמעת ממנו מאז? הוא העביר איזה שקל מעבר למה שהיו צריכים להעביר? לא. וגם את ההקצבה שהגיעה לנו החזיקו עד סוף השנה עד שקיבלנו אותה".
האמנים כמעט תמיד חוטפים על הראש.
"כשדיברתי בכנסת בוועדת הכלכלה והסברתי כמה חשוב שיאשרו לאמנים את התמלוגים מהחברות המזרימות, כמו נטפליקס, קיבלתי קללות. כתבו לי, 'מי אתם האמנים? תלכו לעבוד. תנקו בתים. מה את בוכה? את לא מסכנה'. אמנים תמיד מצטיירים כאנשים מאוד עשירים, חושבים שאם אתה אמן אתה יושב כעלוקה ומוצץ את כספי התרבות. הצליחו להשריש את זה שאמנים הם אויבי העם, כמו שעשו למשפחות החטופים.
"הנפש של האמנות עצמה היא נפש הומניטרית. אמנות רוצה לדבר בשפה של אהבת האדם וזה מפחיד משטרים טוטליטריים. כמו שכתבתי בפייסבוק, אם לא נשנה את המצב, לפחות ננציח איזה אנשים איומים היו פה, וכמה עוולות הם עשו".
קשת: "אנחנו מדינה כמו זימבבואה בהקצאת כסף לאמנים. אנחנו נמצאים היום בשפל גדול מאוד של החלום הציוני שמייסדי המדינה חלמו. אני לא חושב שכולם טלית שכולה תכלת, אבל פעם, כשהיית משתין מהמקפצה, היית מתבייש. אני גם לא מבין את שתיקת הנשיא. הוא מנסה להיות של כל העם, אבל הטיטאניק עומדת לטבוע ורב-החובל מחריש".
מה דעתכם על הרפורמה שרוצה שר התרבות להנהיג בקולנוע?
"איפה נשמע לעשות רפורמה שתסבסד את הסרטים המסחריים המצליחים?" משתוממת אליאן. "באיזו ארץ זה קיים? זאת המצאה ישראלית. הצענו תיקונים, התהליך ארוך, אבל בסוף זה יקרה".
יונה, חשבת פעם ללכת לפוליטיקה?
"רצו אותי לעיריית תל-אביב, אבל זה לא בשבילי. אני מאושרת במה שאני עושה. אין לנו גם אופוזיציה. מי שיכול להציל את המדינה זה בנט. הוא יכול לגשר בין השמאל והימין. שנה וחצי, בתקופת ממשלת השינוי, הייתה לנו ממשלה סבירה והמדינה התנהלה. אפשר גם להיות מנוגדים בדעות ולרכוש כבוד והערכה אחד כלפי השני. בסופו של דבר אנחנו עם אחד, עם מיוחד שאין כמוהו".
לאחרונה פורסם שאחרי שמונה עונות מצליחות, בקרוב תרד מהמרקע הסדרה "סברי מרנן", שבה מככבת אליאן. "אנשים מאוד אוהבים את הסדרה. חטפנו ביקורות איומות, שטפו אותנו, קיללו אותנו, אבל היא מצליחה. יש בה משהו נעים לכל המשפחה. אני תמיד אומרת לאלה ששואלים אותי על ביקורות, 'את הקריירה שלי עשיתי בזכות ביקורות רעות'. פרצתי לתודעה בסרט שקיבל ביקורות איומות, אבל זה בנה לי את הקריירה ובנה לי את החיים. אנחנו 13 שנה ביחד. הפכנו למשפחה. היו חתונות ולידות תוך כדי השנים האלה, אבל כל דבר מגיע לסיומו".
ב-21.3 אליאן וקשת יופיעו יחד, באולם צוקר בהיכל התרבות, עם המופע "נוסטלגיה זה לא מה שהיה". הם עצמם, בעשור השמיני לחייהם, דווקא מנסים שלא ליפול לנוסטלגיה יותר מדי. "למרות שבשנה וחצי האחרונות בכיתי יותר מאשר ב-50 שנה, אני יכול לחייך, ליהנות מהדברים הקרובים - משפחה, חברים, הופעות", אומר קשת. "וכל עוד אנחנו ביחד, אנחנו לא פוחדים. להתבגר בארץ הזאת זה בעיקר דאגה מה אתה משאיר לילדים ולנכדים שלך, ואני מאוד דואג ממה שאני משאיר. אני מת לדעת איזו מדינה תהיה להם. לא רק המדינה בטירוף. כל העולם".
הבריאות בסדר?
אליאן: "אמא שלי הייתה אומרת שאם אתה אחרי גיל 60 ואתה מתעורר ולא כואב לך, סימן שאתה מת. הייתי מאוד חולה לפני כמה שנים. לשמחתי גיליתי כמה אנשים אוהבים ודואגים לי. היו שנים ארוכות שעבדתי ימים שלמים וטיפלתי במשפחה. היום אני כבר לא יכולה. בגיל כזה יש יותר תחזוקה. אתה צריך להקשיב לגוף שלך".
ניתוחים פלסטיים באים בחשבון?
"אין לי בעיה עם ניתוחים פלסטיים, אבל כשאני רואה שחקניות מבוגרות לא מנותחות, אני מעריצה אותן. אני בעד תיקונים קלים. עשיתי ניתוח להרמת העפעפיים, אבל אני נגד הזרקת חומרי מילוי כי הם יוצרים מראה לא טבעי.
"היום אמנים מבוגרים יכולים להצליח ובגדול. תראה את 'זהו זה!', את האיחוד של 'הכבש השישה עשר', את פול מקרטני, מיק ג'אגר, אלטון ג'ון. אם היו אומרים לי כשהייתי בת 16 שהאלילים יהיו בני 80, הייתי מקיאה".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.01.25
