ליהלי סובול אין תוכנית מגירה למקרה שהעניינים בישראל ימשיכו להיות - כמאמר השיר - על הרצפה. "העתיד פה מפחיד אותי, וכמו הרבה אחרים, אני רואה את הבחירות הבאות בתור קו פרשת מים מאוד ברור שאחריו נבין אם המדינה הולכת לאיזשהו תיקון, או לכיוון הקיצוני והמשיחי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
לאן תלך אם אופציה 2 תתממש?
"אם זה הולך לכיוון הזה אני בבעיה, כי הדבר שאני עושה זו השפה העברית. אנשים שאוהבים את השירים שלי נפלו במלחמה בשביל להגן על המדינה, זה יוצר אצלי מחויבות עמוקה. אני מרגיש הרבה משמעות במקום הזה, וזה דבר שאין לי שום רצון לוותר עליו. כולנו רואים ש-80 ומשהו אלף אנשים עזבו את המדינה השנה, זה מספר אסטרונומי. בכלל, אני חושב שהחוזק של המדינה עכשיו זה כמו קצת כמו אור של כוכבים".
תסביר.
"אתה הרי לא רואה כוכב עכשיו, אתה רואה אותו כפי שהוא היה לפני מיליוני שנות אור. אותו דבר המדינה. תראו איזה חזקים אנחנו ואנחנו מנצחים, אבל מי שמנצח זו לא המדינה של היום, זו המדינה של לפני 20 ו-30 שנה, שבנתה את כל המוסדות המפוארים שעדיין זוהרים פה. זה נראה שזה היום, אבל זו המדינה ההיא, ועם ההרס שקורה היום אני לא יודע אם אנחנו ננצח במלחמה בעוד 20-10 שנה, ואני גם לא יודע איזו דמות מוסרית תהיה למדינה הזאת. הופעתי המון לחיילים השנה ופגשתי את האנשים הכי טובים שיש, אנשים שעזבו את הבית למאות ימים. אבל אני מרגיש שהממשלה שולחת אותם לדברים שלא צריכים לקרות, והם ישלמו על זה את המחיר. כולנו נשלם את המחיר. 30 שנה אני מסתובב בכל הארץ ורואה שבמדינה הזו יש שני עמים שקוראים למקום הזה בית, ואני חושב שמנהיגים טובים הם מנהיגים שיגרמו לשני העמים האלה לחיות בבית הזה בשלום. הממשלה הנוכחית מחזיקה בתפיסה אחרת לגמרי, ולדעתי גורמת גם לצבא לבצע דברים שהוא לא צריך לבצע".
כמו מה?
"ההמשכיות של המלחמה והמוות של החיילים וכל ההרס שזה מביא איתו. ויש תחושה שהאנשים שבשלטון לא מבינים את הנזק המוסרי שנגרם למדינה. אם לא יחזירו את החטופים עכשיו, זה יהיה פצע שילווה את המדינה 100 שנה קדימה. כמה זמן הפצע הזה יקרע את החברה? איזה מין סטנדרטים זה יציב לעתיד? איזה מסר זה שולח לילדים שגדלים פה? אני לא מבין בביטחון, אבל ברור לי שזה נזק גדול ברמה הרוחנית, הנפשית. וכמו בגוף של בן אדם, כשהנפש והרוח פצועות, גם הגוף נחלש".
בקיץ 2023, רגע לפני 7 באוקטובר, סובול כתב את אלבום הסולו הרביעי שלו, שיצא השבוע ויושק בהופעה חגיגית ב-11.2 בגריי תל-אביב. אז הוא עוד לא ידע שהמילים שלו יקבלו עוד שכבה של משמעות. בשיר 'חי ליד זה' הוא שר "אלוהים נהיה פח נפט ביד של איזה איש, כשהשנאה תשרוף הכל אז גם אתה תרגיש", וגם "הניצחון נועד לאלה שחושבים פחות" בשיר 'איש חזק, איש חלש'.
"גם רגע לפני המלחמה הייתה פה הרגשה שהמדינה בהתפרקות וזה חילחל לתוך השירים", הוא מסביר. "יש שירים שאף אחד לא היה מאמין לי שכתבתי אותם לפני 7 באוקטובר. היה לי שם שיר שנקרא 'מחכים לברברים' שמתאר פלישה לתוך יישוב. לא יודע למה כתבתי את זה, אבל גנזתי אותו".
"אני מכור לאקטואליה מגיל צעיר, ומתבאס על כמות הזמן שביזבזתי על אקטואליה. אני מפנה את השאלה 'לאן אתה מכוון' כלפי עצמי, שגם אם אתעדכן חצי שעה ביום ולא חמש שעות, עדיין אדע את כל השיט שקרה. רק שאז יהיה זמן לעשות דברים קצת יותר טובים"
את האלבום הוא הקליט ביום אחד, כמעין תשובה לתרבות האינסטנט. "המוזיקה היום מהונדסת למוות. האוזן רגילה לשמוע רק דברים מושלמים, לא רגילה לשמוע זמר מזייף, גיטרה טיפה לא מכוונת, כלים שמתערבבים אחד בשני, אז החלטתי באלבום הזה ללכת לנקודה הכי קיצונית - להקליט הכל ביום. לקחתי את הלהקה של עוזי רמירז, שהם נגני-על, ואמרתי להם, 'אנחנו עושים קצת כמו אלבום ג'אז של פעם. נכנסים, מנגנים ביחד שלושה טייקים מכל שיר ובוחרים את הטייק הטוב'".
למה בעצם?
"כי זה פי אלף יותר מרגש לשמוע מישהו שאני מרגיש את חדוות הנגינה שלו ואת ההתרגשות שלו, מאשר הפקה שהיא מושלמת ומתוקתקת".
ב"מים על הסלע", שיר הנושא של האלבום, אתה שואל ,לאן אתה מכוון?" לאן אנחנו מכוונים עכשיו?
"דווקא התכוונתי לצד האישי. לפלישה של הפוליטיקה לתוך החיים. אני מכור לאקטואליה מגיל צעיר, ומתבאס על כמות הזמן שביזבזתי על אקטואליה. אני מפנה את השאלה 'לאן אתה מכוון' כלפי עצמי, שגם אם אתעדכן חצי שעה ביום ולא חמש שעות, עדיין אדע את כל השיט שקרה. רק שאז יהיה זמן לעשות דברים קצת יותר טובים".
המציאות כאן לא תמיד גרמה לפוליטיקה לפלוש לסלון?
"הפוליטיקה פה תמיד הייתה מאוד דרמטית, רק שהתקשורת לא הייתה מונחת בתוך הכיס שלך כל היום, עם התראות שמזמזמות לך. במוניקה אנחנו תמיד אומרים שלפחות השעתיים שאנחנו על הבמה הן שעתיים בלי טלפון".
אבל לכותבים יש עכשיו הרבה חומר לכתיבה.
״בשנה הראשונה אחרי 7 באוקטובר לא היה לי שום רצון לכתוב שירים, למעט 'עומרי שומע' שכתבתי דרך החיבור למשפחת שורץ, שהבן שלהם עומרי נפל בעזה. אני גם מאמין במרחק אמנותי, וחושב שרוב הדברים שנכתבו השנה הם לא בעלי ערך אמנותי מי יודע מה".
כי זה רפלקס הקאה של יוצר?
"מלחמה היא יצרן מאוד רציני של קיטש. כי במלחמה הכל נהיה שחור לבן וטובים ורעים וסיפורים גדולים מהחיים, וזה לא משהו שעושה טוב לאמנות. אמנות טובה בעיניי היא משהו שנכנס לניואנסים ומסתכל על דברים בצורה מקורית, שונה, חדה".
ואולי לא הגבת אמנותית בשנה הראשונה למלחמה כי הופעת בלוויות ואזכרות.
"ניגנתי באירועים שלא דמיינתי שאי פעם אנגן בהם. שרתי בלוויות של חיילים שאהבו את מוניקה סקס. נורא קשה לשיר כי הדמעות חונקות לך את הגרון. ניגנתי בלוויה של אלון שמריז ז"ל (שנחטף מביתו בכפר עזה ב-7 באוקטובר, הצליח לברוח משוביו ונורה בשוגג על ידי כוחותינו). זה היה אירוע של קהילה מוכת יגון. שרתי את 'איש קש', זה מה שביקש יונתן, אחיו של אלון. הוא לא רצה שירים עצובים. היו עוצמות של רוקנרול בלוויה הזאת, כי יונתן מהרגע הראשון אמר 'יהי זכרו מהפכה', והלוויה הייתה טעונה באנרגיות של זעם, עצב, הכל".
סובול, 52, נשוי לשחקנית עדי גילת ואב לבת 17 ובן 13, הוא אחד היוצרים המוערכים והעסוקים בישראל. אביו הוא התסריטאי והמחזאי יהושע סובול, שבין השאר אחראי על ההצגות "גטו" ו"כפר". "אבא שלי בן 85. הוא כל הזמן כותב, מביים צעירים, אבל כבר כמה שנים אין הצגה שלו בהבימה, בקאמרי, בתיאטרון חיפה או בתיאטרון בית ליסין. בעיניי זה מגוחך ותעודת עניות לתיאטרון הישראלי".
איך אתה מסביר את זה?
"אולי בגלל שאבא שלי הוא בצד מאוד-מאוד שמאלי של המפה וקצת מפחדים לגעת בחומרים שלו".
אתה מצליח להבין אמנים ששותקים בגלל פחד ממשהו כזה?
"בוודאי, אין ספק שיש השתקה. יש הרבה אנשים שלא אומרים כלום, וזה לא בריא לחברה. ומצד שני, זה לא מספיק להגיד דברים פוליטיים, קודם כל צריך להיות שיר טוב. בתור בן אדם שאוהב סאבטקסט בכתיבה, נורא קשה לכתוב דברים פוליטיים שהם בסאבטקסט. קרה לי שכתבתי שירים פוליטיים, אבל אף אחד לא גילה שזה שיר פוליטי. אני חושב שזו תקופה שאתה צריך להגיד את הדברים בצורה מאוד חדה בשביל שמישהו ישמע. ברגע שאתה משאיר את הדברים קצת בסאבטקסט, אנשים פשוט רוקדים ונגמר הסיפור".
"פצעים ונשיקות", אלבום הביכורים של להקת מוניקה סקס שהקים בשנות ה-90 יחד עם שחר אבן צור ופיטר רוט (ובהמשך הצטרף גם ספי אפרתי), חוגג השנה שלושה עשורים. המופעים עדיין סולד-אאוט. בקהל מצטופפים נשים וגברים בעשור החמישי והשישי, לצד הילדים שלהם. תמהיל יפהפה של ידיים באוויר ושפתיים ששיננו שירים שהפכו פסקול של תקופה, ועדיין ממשיכים להיות רלוונטיים. "השנה הרגשתי יותר מאי פעם שאנשים אוהבים את מה שעשינו. זה נורא מרגש".
השיר 'כל החבר’ה' מהאלבום הראשון היה מתקדם בשנות ה-90. עוד לא דיברו על אונס ככה, בטח לא שרו על זה.
"לא הייתי כותב את השיר הזה אם לא הייתי עובר כמה שנים של האזנה ללו ריד. הוא הרחיב את השדה של מה אפשר לכתוב עליו בשיר רוק. הוא הכניס המון דברים קשים שהיו קודם רק בספרות ובקולנוע. זה גרם לי להבין שאלה דברים שרוקנרול יכול להתמודד איתם. השיר נכתב אחרי שקראתי כתבה על אונס שקרה בטבעון, והכתבה עיצבנה אותי מספיק בשביל להניח את העיתון ובאותו רגע לכתוב שיר".
ואיך זה לנגן אותו היום?
"קצת קשה לי לנגן אותו, האמת. העמדה של מישהו שבא מבחוץ ושר על הדבר הזה קשה לי לפעמים. מי אני שאעמוד ואגיד מה התחושה?"
3 צפייה בגלריה
טאיסיה זמולוצקי. ''צעד עוצמתי, מרפא וחשוב כלפי כל מי שסובלת או סובל''
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אני לא חושבת שאפשר לשמוע את השיר הזה היום בלי לחשוב על פרשיית אייל גולן שחזרה לכותרות.
"זה מתסכל שהדברים האלה ממשיכים לקרות. אבל כשאני רואה מישהי כמו טאיסיה זמולוצקי, זה ממלא אותי בשמחה. פעם הנפגעות לא היו נחשפות, וכשהן עושות את זה, זה צעד עוצמתי, מרפא וחשוב כלפי כל מי שסובלת או סובל. במובן הזה, אם השיר עזר באיזושהי דרך להביא את הנושא לאור השמש, זה מדהים בעיניי".
לעומת זאת, ב"על הרצפה" יש את "הייתי רוצה לשבור לך יד".
"זה שיר שכתבתי בגיל 16. לפני מוניקה הייתה להקה שקראו לה פאג ושם הזמרת של הלהקה שרה את זה בלשון נקבה. אז נהיה לנו קטע כזה בהופעות בשנים האחרונות שאני מבקש שרק הבנות ישירו את השורה הזו. ואז אני תמיד מסתכל על איזה בן בקהל ואומר - 'ומה שאתם צריכים לעשות זה פשוט לסתום את הפה'. אבל אני חייב להגיד שאני ממש לא מאמין בלצנזר או לבטל אמנות - לא בגלל מילים ולא בגלל אמן. זה מדלל את העולם ואת התרבות. אם נתחיל לבטל ככה, לא נישאר עם הרבה".
וקנסול של אמן כמו אייל גולן בעקבות התחקירים?
"במקרים האלו זו תגובה טבעית למצב".
איך אתה עם ההתבגרות?
"אני מאוד אוהב להרגיש טוב פיזית, ומצד שני אני גם מאוד אוהב לשתות וויסקי ואני עדיין מעשן סיגריות. פעם הייתי צריך פחות ריצה בשביל לאזן את הלילה, היום אני צריך פחות לילה ויותר כושר רק בשביל להיות במצב מאוזן".
ולמרות זאת, בלהקה אתם שוברים את הסטטיסטיקה מבחינת שיער הגבר הישראלי.
"שחר, פיטר וספי יותר עוזרים לסטטיסטיקה ממני, אבל אני לא נורא נלחץ מזה. אם הגעתי לגיל 52 ויש לי שערות על הראש אז ניצחתי. מקסימום יש גם חברים שעושים השתלות שיער".
אפשר לעשות רוקנרול עם השתלת שיער? זה לא סותר?
"זה יכול להיות מאוד רוקנרול. כחלק מהפאסון של כוכב מזדקן".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.01.25
