השמיכה המנומרת מצליחה להוציא את הבכי הראשון מהעיניים שלי. שמיכה רכה ומקופלת בקפידה, נדמה לי שגם קשורה בסרט, שמונחת על הדרגש של המסוק הצה"לי שאמור לקחת את הבנות בחזרה לישראל. הכתב באולפן אמר שמירב לשם גונן, אמא של רומי, התעקשה על השמיכה הזו, שכמובן מכוסה בחברבורות, כמו כל דבר ששייך לרומי.
בכיתי כי יכולתי ממש להריח את השמיכה הזו. היה לי ברור שיש לה ריח נקי ומתוק כזה של מרכך כביסה, הניחוח הכל כך ישראלי הזה. בדיוק באותו הבוקר הנחתי גם אני שמיכה זהה בדיוק על המיטה של הילדה שלי. הקפדתי למתוח אותה הכי ישר שיש - מחליקה שוב ושוב את הקפלים עד שיהיה מושלם, כאילו שאני חדרנית בריזורט פסיכוטי כזה של "הלוטוס הלבן". אני אפילו לא יודעת מאיפה קיבלתי את ההרגל הזה. במשך שנים גידלתי את מאיה בבית מבולגן ושלחתי אותה לגן בפיג'מות עם כתם של חומוס. אבל מאז שהילדה בצבא, כל מה שאני רוצה להיות זה אמא מסוג אקונומיקה. אני רוצה שיחכה לה חדר מהחלומות כשהיא חוזרת מהטירונות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
כשסיימתי למתוח את השמיכה הסתכלתי בסיפוק על החדר וחשבתי "זהו, סיימתי". ובאמת, החדר נראה פיקס. כשסגרתי את הדלת מאחוריי, משאירה את החדר במצבו המושלם כדי שיחכה לה שבוע עד שתחזור, הופתעתי לגלות שיש לי דמעות בעיניים. יש טקסים כאלו של הורות שהם כמו לצחצח את הלב שלך לקראת הילד, לפנות את עצמך מכל מה שרע ושלילי ומפחיד בחיים שלך, למתוח את הנפש שלך לכבודו – עד שלא יישאר בה קפל אחד של חרדה.
כמובן שאני לא היחידה שעושה את זה. טקס הכנת הבית לילד שחוזר מהצבא הוא טקס כל כך קדוש בתרבות שלנו, שלפעמים נדמה לי שהוא המקבילה הישראלית של טקס התה היפני מבחינת האדיקות והדקדקנות. רק השבוע ניהלתי שיחה עם אחת האמהות מהטירונות, הבת שלה קיבלה עונש לא לצאת שבת כי שכחה לשים כובע או משהו. כל מה שעניין את האמא המופלאה הזאת זה איך היא תצליח להגיע לבסיס בדרום הארץ, למרות שמהפקדות ביקשו במפורש שההורים לא יחשבו אפילו להתגודד ליד הש"ג.
על כל זה חשבתי כשראיתי את השמיכה של רומי מחכה נקייה ומגולגלת במסוק. יכולתי ממש לדמיין את זה, איך אמא מירב העבירה אצבע אוהבת על הפרווה של השמיכה כשהיא ארזה אותה בבית. איך היא בטח הוסיפה שפריץ של בושם כביסה, כדי שרומי תיזכר ישר בניחוח שעומד בחדר שלה בבית. צעד ראשון בלהשכיח מהילדה המהממת הזאת את הריחות הטחובים והדוחים של המנהרה.
אי-אפשר היה שלא לבכות כשדמיינתי את רומי עולה להליקופטר, איך היא רואה את השמיכה עם ההדפס שמאפיין אותה, ואז מבינה בשנייה אחת כמה אמא חיכתה לה במשך כל הזמן הזה. כי ככה אנחנו, הישראלים, מחכים לילדים שלנו – ברצף של פעולות זריזות ומיומנות. שמים את המרק על האש איך שהם מודיעים לנו שעוד חצי שעה הם בצומת. מדליקים את הדוד בשנייה שהם מסמסים לנו "הגעתי לתחנת הרכבת". מאוד מפחיד לחיות בישראל. בכל שנייה משהו איום יכול לקרות, אז לפעמים נדמה לי שאנחנו עוד יותר מתעקשים על כל החפצים וההרגלים הקטנים האלו, שיבנו לילדים קן חם ועוטף.
1 צפייה בגלריה
(איור: הילית שפר)
בדיוק באותו הבוקר מאיה חזרה לבסיס אחרי סופ"ש בבית. הערתי אותה בשבע בבוקר, היא הייתה מכורבלת בתוך השמיכה שלה, כמו גולם שעוד לא בקע מהפקעת שלו. "מאיה, יום ראשון, זמן לקום לצבא", אמרתי לה, קצת שונאת את עצמי על זה שאני מעירה אותה ככה, בדיוק כמו שאמא שלי העירה אותי לבית הספר. בגיל ההתבגרות היו לנו לא מעט ריבים סביב ההשכמה הלא-מספיק רומנטית לטעמי הזו. "תגידי לי משהו אחד שהוא טוב ונחמד קודם", הייתי אומרת לה. "תגידי שאת אוהבת אותי, שיש יום שמש בחוץ, כל דבר – רק לא ישר להעיר אותי לתוך הסבל של 'יש לך תושב"ע על השיעור הראשון'".
והנה, 40 ומשהו שנה אחרי זה, אני מעירה את הבת שלי בדיוק באותה הדרך העניינית שבה העירו אותי. טוב, איזו ברירה בדיוק יש לי? הדרך היחידה שבה הגוש הדומם הזה שמפותל סביב השמיכה יועיל לזוז מהמיטה תהיה אם היא תשמע את האמת. ובכל זאת, כשהיא פוקחת את העיניים שלה, דבר ראשון היא מחייכת אליי. חיוך פשוט, ילדותי, כזה שאין בו שמץ מהתחכום והבגרות של החיילת בת ה-18. גם על זה חשבתי כשחיכיתי לרומי, אמילי ודורון שיחזרו כבר. על אלפי ההורים השכולים של המלחמה הזאת, אמהות שהילד החייל שלהן נפל בקרב, אבות שרצחו להם ילד בנובה, שלא יזכו לראות יותר את החיוך הכן הזה של הבוקר, בוקע כמו קרן שמש ראשונה מפנים של ילד – שנייה לפני שהוא נזכר שהוא כבר גדול.
אחרי זה כל הבית הפך לטירוף של חיפוש פריטים אחרונים שייכנסו לקיטבג וצרחות מאשימות של "אמא, איפה המכנס מדי ב' השני ששמתי בכביסה" שעולות מהמקלחת. עד כדי כך שאני קצת שמחה כשהיא טורקת את הדלת מאחוריה והשקט חוזר. אבל רק לשנייה, כי מיד אחרי זה אני מרגישה את הריק שהתחלתי להרגיש מאז שהתגייסה לי לצה"ל. זה לא דומה לגעגוע שהרגשתי כשהייתה יוצאת לשבוע של מחנה קיץ בצופים. זה רגש מסוג חדש, געגוע מהסוג שלא חשבתי שארגיש אי פעם. הבית כולו צועק את חסרונה של החיילת.
פעם, כשהיא הייתה הולכת, הייתה תחושה שעוד שנייה היא יכולה לחזור בהפתעה, לפתוח את המקרר כדי לבדוק אם במקרה צמח בו סושי ולסרב לענות לי למה הקדימה לחזור. עכשיו, בטירונות, זה ברור שהיא לא חוזרת במשך לפחות שבוע. הנה שיעור ראשון שלמדתי על געגוע, בתור אמא לחיילת. הוא נהיה פי מיליון יותר קשה כשהילד הולך למקום שאי-אפשר לצאת ממנו. כשברור לך שלא משנה מה תעשי וכמה תחכי, הילדה עכשיו בחזקת נעלם למינימום שבעה ימים, אם היא לא תקבל שבת.
מאוד מפחיד לחיות בישראל, אז לפעמים נדמה לי שאנחנו עוד יותר מתעקשים על כל ההרגלים הקטנים האלו, שיבנו לילדים קן חם ועוטף
אבל לגעגוע של אמהות החטופים אין תוקף. הילד יכול לחזור בעוד חודש, הוא יכול לא לחזור עוד שנים ארוכות. אין גרוע בעולם הזה כמו געגוע שאין לו זמן פקיעה, שמעופף בעולם כמו חץ שאין לו שום מטרה שיוכל לנחות עליה. ואם לי קשה לקבל את זה שאין ילדה עד שהצבא יחליט אחרת, כמה קשה זה כשמי שמחזיק במושכות של הגעגוע זאת חבורת מחבלים מסריחה בעזה. וכן, גם הממשלה שלנו, שמה לעשות, קשה להאמין שמונעת כולה רק ממניעים לא פוליטיים.
מאז שהילדה שלי בצבא התרגלתי לחיות משבוע לשבוע. ביום ראשון הגעגוע הכי חזק, בשלישי אני בדרך כלל עצבנית ונובחת על רן 'למה אני האמא היחידה שלא מתקשרים אליה בבכי ומתלוננים', בחמישי מכונת הכביסה שוב מתנגנת בעליזות ברחבי הבית ואני שוב נרגשת ומלאת אנרגיה. כשאני רואה אמהות ואבות של חטופים, הדבר הכי כואב זה להבין שהשעון הזה שמכוון לילד שלך משובש אצלם לגמרי. הגוף ממשיך להתקיים במין זמן מוזר בלי ילד, זמן שמורכב מהמתנה חסרת כל תאריך פקיעה וגם מייסורים על כל מה שאתה מדמיין שעושים לו שם בעזה, ואין שום פעולה שהאצבעות יכולות לעשות בשבילו.
זה כל כך קשה, שלא לחינם המון הורים של חטופים מעסיקים את עצמם בפעילויות. האצבעות החכמות של ההורה מתות לעשות משהו עבור הילד, אבל הוא איננו - אי-אפשר לבשל לו או למתוח את הסדין. אז צובעים שלטים או מזמינים את כל המדינה לשתות קפה בשביל סשה טרופנוב, שמת על קפה טוב. העיקר לא להרגיש את כאב הידיים שרוצות לתת, שמתחננות ללטף את הילד או להאכיל אותו, ונשארות ריקות.
והנה, פתאום נס. הבנות כאן, גוף אמיתי ומוחשי שאפשר לגעת בו. הלב נרגע. הן בסדר, "הולכות על הרגליים". ואז מגיעה התמונה של דורון, והתקווה מתרסקת מחדש כי דורון מתרפקת על אמא ואבא, כל הגוף שלה רועד מבכי שמטלטל את הגב, מקפיץ את העצמות. באיזה עולם ילדה חוזרת הביתה עם בכי כזה שספק שיש מילים שיצליחו להסביר אותו? איזו מיטה חמה יכולה להשכיח ממנה את מה שפורץ ממנה ברעידות?
לא לחינם המון הורים של חטופים מעסיקים את עצמם בפעילויות. האצבעות החכמות של ההורה מתות לעשות משהו עבור הילד, אבל הוא איננו
יש פער בינינו ובין השבים, כי פרץ השמחה הוא כללי ולאומי, בעוד מה שקורה בנפש כל כך פרטי וסודי, שייקח עוד שנים של טיפול כדי להצליח להבין אותו. אחת החטופות שחזרה סיפרה לי שהכי קשה לה עם השאלות הישירות ששואלים אנשים זרים לחלוטין. "הם שואלים ישר: 'לא תקפו אותך מינית?' וזה לא שקשה לי להגיד לא, פשוט השאלה כל כך לא קשורה למה שאני באמת מרגישה. כי הטראומה שלי נוראית, למרות שהייתי אצל שובים יחסית בסדר ולא קרה לי שום דבר נורא לפי הספר, ולכי תסבירי את כל הניואנסים האלה של השבי למי שלא היה שם". אני חושבת על מה שאמרה כשאני רואה איך האצבעות הקטועות של אמילי הופכות מהר מאוד למם באינסטגרם. אנחנו כל כך רוצים לנרמל את השבים והשבות, להפוך אותם לגיבורי-על שחזרו וישתקמו במהירות שיא, שלפעמים אנחנו מוחקים את כל ההתמודדות שמחכה להם. זה חלק מהאופי הישראלי – לחפש חוסן צברי עוד לפני שראינו את הפצע.
אני רוצה להאמין בכוח הזה של המשפחה, של השמיכה הפרוותית, של האצבעות החכמות של אבא שמסיטות את השיער מהפנים הדומעות, של הדרך שבה אמא תדע כבר לרפד לך את המציאות החדשה למרות שחסרים בה המון חטופים שאהבת ועדיין כלואים, המון חברים טובים שנרצחו ביום שבו חטפו אותך. מול הטויוטות הלבנות וגברים לבושים בשחור, שאין להם רגש אחד יפה על הפנים השונאות, זה מה שיש לנו. אהבה ובית, מכונת כביסה שמתערבלת ומיליוני לבבות שנדלקים בבת אחת לקראת שובם, כמו דוּד.