התעוררות יום א' / בוקר יום א' ואנחנו שותים קפה ואני מבקש ממנה: אל תתעטשי לידי, לא בא לי לחטוף שוב.
"על זה אתה חושב עכשיו?"
ממש לא. אני בעיקר חושב מה יספרו להן כשיחזרו היום? איך זה נמשך כל כך הרבה זמן? בחורות צעירות, בשיא פריחתן. ואיך המשפחות עמדו בזה? ומה הבנות יודעות בעצם על שהתרחש בארץ? האם הן ידעו כמה המשפחות נאבקו עבורן, כולל אנשי ביטחון, משרתי ציבור, חיילים, אנשים מכל שדרות הארץ, וכמה אחרים (מעטים אמנם) שמו רגליים?
וגם שיש לנו הרבה מה לעשות בתור מדינה. מחר תראי את טראמפ בנאום הדם, יזע ודמעות האמריקאי שלו ועכשיו רק אל תתעטשי עליי פליז. אביא לך טישיו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
במשרד / ביום ראשון כשהבוקר החל בהתקלה, כלומר בלי מסירת השמות של המוחזרות על ידי חמאס, ישבנו אני וגיא במשרד ועיצבנו עטיפה לאלבום החדש שלי (זה שממאן לצאת כל הזמן). האם העסקה תקרה? חשבנו, או שהנבלות יקלקלו הכל ברגע האחרון?
היום הזה הבטיח לנו יום חג יחד עם יום של חרדה. כולם הלכו במסדרונות כאילו שדים רודפים אחריהם. אנשים נעו כמעט ללא פסק זמן, מלבד לנשום פה ושם בדרכים העוקפות.
"כמה אהבנו כל הזמן הזה את אמא של רומי", אמרה מיקי. "את מתכוונת למירב לשם גונן האמיצה כלביאה?" "כן". "זכינו", אמרתי. הרי לא היינו מכירים אותה בנסיבות אחרות.
"צריך ללמוד משהו מאמא של רומי, אישה של אור ותקווה", אמרה מיקי והסכמתי איתה.
אפרופו אמהות / מרכז הסיפור בעצם היה שלוש אמהות ושלוש בנות. ואפרופו אמהות. גם אני הכרתי אמא מהסוג המיוחד. אמא שלי. אז אני לרגע עוצר את שטף המחשבות וכותב לך אמאל'ה שלי מימי יקרה. זוכרת שהשתחררת ממחנה ההשמדה אושוויץ ליד העיירה אושוויינצ’ם בפולין. זוכרת שסיפרת לנו שירדת במשקל עד ל-22 קילו, שהיית כבר מוזלמנית חסרת סיכוי לחיות. ועדיין כשנפתחו שערי המחנה רצית לחיות כמו רומי, אמילי ודורון וכל האחרים, ויצאת בצעדים איטיים והתחלת את הדרך הביתה. איש לא חיכה לך בחוץ. לא ואנים, לא ג'יפים. גם לא הכוחות המיוחדים של צה"ל. כמובן לא דוקטורים, לא פסיכולוגים ולא משקמים. את יצאת בצעדים כושלים ורועדים משער המחנה, הבטת בחיילי הצבא הרוסי המשחרר ובשארית הכוחות שלא יודע מאיפה היו לך, התחלת לכתת רגלייך בשלג ברגל וברכבות לרומניה לבית הורייך. כמו בשיר "הביתה".
ככה כתבתי לה בראשון. אבל אמא לא ענתה. רק ההקבלה הבלתי נמנעת בין השבויות לשבויה, עמדה לי על קצה המחשבה.
אמאל'ה שלי. כשהשתחררת ממחנה ההשמדה היית חסרת סיכוי. ועדיין כשנפתחו שערי המחנה רצית לחיות כמו רומי, אמילי ודורון, יצאת בצעדים איטיים והתחלת את הדרך הביתה
המפקד הטייס / נגע לליבי יאיר שרקי הצעיר שאיבד את אחיו שנרצח על ידי בני בליעל, ודיבר על המחיר הנורא והבלתי נתפס שאנחנו עומדים לשלם בשחרור מחבלים מזוינים, וכמה חשובים החטופים שאנחנו חייבים להחזיר אותם.
נגע לליבי חיים שאמר בתמימות אופיינית "היום איש לא יהיה ברחובות", מה שכמובן לא הוכיח את עצמו כנכון. אבל גם נגעו ללב אלה שהסתובבו ברחובות עם עוגות ביד, או ישבו בבתי הקפה וחשבו ודיברו רק על דבר אחד. החזרה שלהן הביתה. והאם הגענו לעסקה מעמדת חולשה, כלומר האם חמאס עומד עדיין על הרגליים.
כלבים נבחו. הציפורים צייצו. מה שהגיוני בעולם לא היה מעולם הגיוני. אז כרגע כמו בטקס סיום של התיכון, צריך היה כל הזמן להקריא את השמות של החטופים ולהיאבק עד שהאחרון שבהם יחזור.
"שמעת שמפקד חיל האוויר הטיס את המסוק שאסף אותן לשיבא?" שאל אותי גיא, ובאותו זמן עבד על הכנסת גשם לתמונת העטיפה של האלבום. תכניס לעטיפה הרבה גשם הצעתי. ובצד גם שמש. שתהיה תקווה. אולי תכניס מסוק לעטיפה?
בכביש החוף / בשעות הצהריים נסעתי בכביש החוף והקשבתי לרדיו. וכשסיפרו שהצלב האדום אסף אותן מידי חמאס והעביר לכוחות המיוחדים הרבה בכו בכביש החוף. היה פקק דמעות של התרגשות בכביש החוף. צורה לנו בכביש החוף. החושך החל דוחף את השמש בכביש החוף. המכוניות הדליקו פנסים ונעו לאט.
"בואי, בואי תראי. הן מתחבקות כבר עם האמהות שלהן", צעקתי לעברה לפנות ערב והיא באה בריצה ואמרה: מה יכול להיות גודל החיבוק מלבד לבלוע זו את זו באהבה?
"אוי, אמילי דמארי איבדה שתי אצבעות", נאנחה כשהבחינה בתחבושת. אלוהים איזה סיפור. וזו רק חתיכה בפאזל. הנה שכונת הצעירים בכפר עזה ממנה נחטפו. 64 אזכרות היו במלחמה בכפר עזה.
שלוש אצבעות / מעניין איך נרדמו הבנות בלילה הראשון, הירהרתי על הבוקר.
ראית את רומי מניחה את הרגליים על אמא שלה בתנוחת חתול? ראית את אמילי צועדת נמרצות במסדרון בית החולים כשהיא עטופה בדגל ישראל, מניפה את ידה שהפכה איקונית? היד עם שלוש האצבעות שיש בה משהו מתנועת ניצחון.
"יהיו לנו עוד ימים קשים מאלה", מירמר שוסטר הפסימיסט. טוב הוא תמיד אהב להרוס את הכל.
זאביק האריה / ואז זאביק רווח מת. הוא היה אריה. מפעל קולנועי ישראלי מהמם ואהוב העם שנלחם לא פעם בממסד הקולנועי. בגיל 20 שיחקנו יחד ב"חסמב"ה ונערי ההפקר", הוא גילם את אלימלך זורקין הפושע המפחיד ואני הייתי ירון זהבי הלוחם בדרכים.
שנים אחרי זה הדלקנו משואה בשבעים. חיבקתי אותך זאביק, זוכר? חיבקת אותי בחזרה.
יום אחד בתחילת שנות השמונים נכנסתי לעיירה צפונית אי שם בארץ. היה שם קיוסק וטלוויזיה אחת מצ'וקמקת, וכל הזמן לא ראו בה חדשות, רק סרטים של זאביק בזה אחר זה. זה היה כמו סצנה בעיירה איטלקית רק שהיא התרחשה בארץ ישראל שעדיין הייתה מחולקת לראשונה, שנייה, שלישית, רביעית. "זאביק", אמרתי לו באוטובוס בדרך להדלקת המשואות: אתה היית הלואי דה פינס שלנו. הוולטר מתאו. הג'ק למון. "המורגן פרימן" אמר עליו איתי לוי. אהבתי. אח יא ראב יא ראב.
הקבוצה הבאה של החוזרים / ביום שני בערב החלה ההשבעה של דונלד טראמפ. גלורי גלורי הללויה שרו לאיש שרואה את עצמו נביא העולם, זה שלדבריו ניצל מירייה באוזן כי הוא השליח. שוין. ועדיין, הוא עזר להביא את ההסכם.
היה ערב ישראלי ואני בעיקר דמיינתי את האמהות של רומי, דורון ואמילי קוראות להן להיכנס הביתה כדי לאכול סוף-סוף ביחד ארוחת ערב. נניח ביצייה. כמה טריוויאלי.
את זוכרת אמאל'ה שלי את אבא שלך מחבק אותך כשהגעת הביתה, ומספר לך שבעלך שמואל נרצח, ואיך מסך של עצב ירד על פנייך עד יומך האחרון? כי אני זוכר שסיפרת לי את זה.
הו ארץ מולדת. חיינו הם סיפור שעשוי מיסודות מים, אוויר, תקווה ואמת. מחר עוד קבוצה חוזרת בעזרת השם. בואו נאמין בזה. הרי היו פה ביום ראשון כל היום פנים טובות שביצבצו מתוך החשיכה.
