הזקונים שלי גזרה חוגר. אני זוכרת איך רק אתמול, אחרי הצו הראשון, אחרי "יום המאה", היא ישבה פה במטבח עם אחיה הגדול שהתעקש לתרגם לה לעברית מדוברת את המקצועות הפתוחים בפניה, והם עברו יחד על שאלון ההעדפות באזור האישי של אתר המתגייסים. אני זוכרת איך ישבו שניהם, היא משועממת ואדישה - עתידה כחיילת עניין אותה בערך כמו עתיד המדינה את שרה נתניהו - והוא חדור מטרה ואמביציוזי כקצין קרבי.
"תקשיבי לי טוב", הוא פקד עליה והצביע לעבר המסך, "זה מה שאת רוצה להיות". "מה זה?" פיהקה המלש"בית. ובאמת, למה שתדע? הרי בניגוד אליו, היא מעולם לא החזיקה בפנטזיות על צליחת תעלה. בעצם אומר זאת אחרת: אם העולם הפך לתנועת-נגד שמרנית, טראמפיסטית, עירית לינורית, זה באשמת אותה רוח Woke המנשבת בה ובמסדרונות בית הספר הפתוח הדמוקרטי ביפו, חממה אינטימית ומנותקת מהלבנט, שבה אופסנה בטעות בגיל חמש ומשם מיאנה לזוז עד גיל 18. לא בדיוק בית גידול לאנשים עם סכין בין השיניים, אוקיי? יותר בית גידול לטבעונים שבגיל שמונה מבקשים מהמורה לפנות אליהם בגוף שלישי רבים, ובסוף התיכון עושים בגרות בייחורים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה:
עכשיו. כיוון שחר"פ - ראשי התיבות שהשתרבבו בתוך הגדרת התפקיד שאחיה ציווה עליה לרצות - הם לא קטגוריה מינית מהקשת הלהטב"קית, מאיפה שתדע שמדובר בחיל הרפואה? מה לה ולדם? הילדה טבעונית, אני מסבירה. ומה לה ולהדרכה שהיא לא במסגרת "כנפיים של קרמבו"? הילדה פונה לכולם - סליחה, לכולן - בנקבה. גם לקרמבו. אפשר להבין למה כשראתה "תצפיתנית" אורו עיניה (מסכים היא אוהבת, ואין גבול למספר השעות שהיא מסוגלת לתצפת על רייצ’ל מ”חברים”), אבל מדריכה בחיל הרפואה - לא.
לשמחתו של אחיה, הזקונים עברה את המיונים ולמדה בתוך שלושה חדשים, במסגרת קורס חובשים קרביים, לפתוח וריד עם השיניים, לנהל חמ"ל ולהזניק מסוק, ואחרי עוד שלושה חדשים, להסתובב בבסיסים ברחבי הארץ ולהדריך חובשים, רופאים ופרמדיקים את החומר שלמדה. בפליאה עצומה עקבתי אחר כמות הידע העצום שהצבא יודע לקמפרס ולדחוס במוחותיהם של נתיניו הקטנים. זה קסם. זה יואל גבע. זו האבסת ברווזים. זה יעיל בצורה שלא תיאמן. אם הצבא היה מלמד דמוקרטיה, או את חשיבות שילובן של נשים בניהול סכסוכים, אף אחד במדינה לא היה חושב שההפיכה המשטרית זה רעיון טוב, וכבר מזמן כולנו היינו יושבים בצוותא, שרים אום-כולתום ועומר אדם ומגלגלים עלי גפן.
הבת שלי אמנם סיימה את השירות בלי לדעת איך מזריקים לי בוטוקס, אבל אם באחת ההפגנות בקפלן סוס יבעט לי בראש, היא בהחלט תדע מה לעשות איתי. באופן כללי היא כבר תדע מה לעשות. השנתיים האלה, שבמהלכן היא בקעה מהביצה, תרה את הארץ, הכירה א.נשים, בסיסים, גדודים, למדה והדריכה, ישנה באוהלים ובמיטות קומתיים, התמודדה עם זרות ועם קושי - שינו אותה מהקצה אל הקצה.
הבת שלי אמנם סיימה את השירות בחיל הרפואה בלי לדעת איך מזריקים לי בוטוקס, אבל אם באחת ההפגנות בקפלן סוס יבעט לי בראש, היא בהחלט תדע מה לעשות איתי
אני מרגישה כאילו הכנסתי ילדה למוסך והיא יצאה מהצד השני, אחרי פחחות, מיושרת ומתוקנת מכל כשליי ההוריים. לא נעים לי מכמה שאני אסירת תודה למוסך צה"ל בניו ובנותיו בע"מ. אני בחיים לא הייתי מצליחה לעשות עבודה יפה כזו.
עכשיו, גם עם הבן שלי עברתי פעלול דומה של שפצור האישיות, אבל הוא לפחות הסביל אותי, ועדיין, תוך כדי מגוון חרדות בל-יתואר ובייסורי נפש אידיאולוגיים. במשך שירותו הצבאי, כמו גם במלחמה הנוכחית, התחרפנתי מהיעדר התוחלת והאופק, מהשימוש הציני שעושה השלטון - חציו מורכב ממשתמטים ועוד רבע ממשיחיים - ממסירותם של החיילים והחיילות כדי לזרוע הרס, לפגוע בצבא ולהשליט אנרכיה. והרי גם כשהדרך ברורה וצודקת, וערבות הדדית, ושוויון, ולכידות, גם כשמנהיגים אותנו אנשים שהם מופת של יושר ואומץ זה בלתי נסבל - סוג של תנועת רחם הפוכה. אז עכשיו?
מה שאני מנסה לומר זה שלעיתים קל מאוד ללוות ילד או ילדה לאורך השירות הצבאי שלהם, ולפעמים זה קשה מנשוא. איתו זה היה, ועדיין, קשה מנשוא. איתה? עונג שבת. שום דבר בשירות שלה לא גרם לי לבעבוע של זעם. ההבדל כולו על רגל אחת? היא למדה איך מצילים חיים, הוא למד איך לחסל אותם.
השירות הצבאי יכול להיות אנמי ומשעמם ויכול להיות מרתק ומשמעותי. הוא יכול לחשוף את הילדים שלנו לצדדים היפים ביותר של עצמם ושל הישראליות, לפתוח בפניהם אופק תעסוקתי, סולם לעצמאות, דרך לקידום חברתי ומפלט מרנין מהבית, אבל באותה מידה הוא יכול לחשוף אותם להיררכיה צבאית מנוונת, פקידותית, מטומטמת. לצלק את נפשם, לאטום אותם מלראות נכוחה את נוראות הכיבוש, את הגזענות והאלימות, והוא יכול, עניין די מהותי, גם להרוג אותם.
הימים האחרונים שלה בצבא, ימי השחרור והפרידה מהחברות, מהמפקדים, מבסיס ההדרכה שהיה לה לבית, מהשנתיים שבהן היא קיבלה מהשירות לא “מתנות קטנות” מרמי קלינשטיין, אלא כישורי חיים, התרחשו במקביל לשחרור התצפיתניות שחזרו מהשבי – מעל 470 ימים שבהן הן שהו בגיהינום. לא מזל ולא גורל. מחדל. פועל יוצא של שאננות והפקרה שלטוניות. וכך קרה שביום שיצאנו כל המשפחה לאכול פיצה ולהרים לה לכבוד השחרור, עקבנו במקביל, דרך הנייד, איך ההורים של לירי, נעמה, קרינה ודניאלה, מקבלים את הבנות שלהם בחזרה. את הבנות שיכלו להיות היא.
איך נחזור להרגיש פעם מנעד נורמלי של שמחה והקלה, כאב וצער, בהלה ומתח, שהם לא התפרצות געשית, לבה מבעבעת של פעימות לב העולה על גדותיה? מעולם לא נחשפנו בצורה כזו לאירוע הפלצות המכונה שבי: איך שורדים מפגש קרוב וארוך עם אויב רצחני? את הנישול משליטה וכבוד? את הנפילה מחוץ למקום ולזמן? את אי-הוודאות והתלות המוחלטת?
אף פעם החזרה מהשבי לא תועדה כך, יוצאים מהאוטו, נכנסים לאוטו, תקריב לתוך חיבוק ראשון, פנים מעונים, שמחה, הקלה, בכי, בכי, מופעי אומץ וזקיפות קומה. מה זה הדבר הזה? מי המציא את האנשים האלה? איך נחזור להרגיש נורמליים? איך נחזור לראות סדרות, לקרוא ספרים, להתרגש מנוף, להיות במתח מבדיקת דם? איך נחזור לאבד פרופורציות?
פורסם לראשונה: 00:00, 07.02.25
