בפרקים הקודמים של "חייו המפורכסים של רענן": רענן מבין שלמרות שהוא לא אופטימי כלל לגבי ישראל ומאמין שהמדינה תישלט בעתיד – ואף בהווה – על ידי השילוב הקדוש של דת, לאומנות, בערות ושלמה קרעי, הוא לא מתכוון לעזוב את ישראל – לא לאתונה ולא לברצלונה ולא לשום מקום – כי... נו, למה בעצם הוא החליט בסוף לא לעזוב?
אה, כן. כי הוא יצטרך לסחוב איתו לרילוקיישן שני ילדים גדולים וסרבנים שישנאו אותו על זה, כי אשתו לא ממש בעניין, כי זה יקר להחריד, ובעיקר כי רק כמות הטפסים שיצטרך למלא כדי לקבל ויזת "נווד דיגיטלי" (או, במקרה שלו, אנלוגי בקושי) ואז לארוז הכל, ואז לפרוק מחדש במקום אחר, ולרשום ילדים (מבואסים) לבתי ספר (קשוחים. באנגלית), ולפתוח חשבונות בנק, ולהסדיר רישיונות וכתובות מגורים, ולדאוג למיליון הובלות והרכבות מאיקאה סניף אתונה – רק המחשבה על כל הפרוצדורות האלה הכניסה אותו אפילו לא לשיתוק, אלא פשוט לוויתור.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
והוא ויתר על הרילוקיישן לא רק כי תמיד יש סיכוי שישראל בכל זאת תפתיע ותהפוך לממתק, אלא בגלל הסיבה המטופשת והפרוזאית מכולן: שאלה יותר מדי פרוצדורות ובירוקרטיות כלכליות, נפשיות ורגשיות. לא בלתי אפשרי, לא בלתי ניתן לביצוע, פשוט המון בלגן מהסוג הפרוצדורלי והיקר.
וכך, במקרה שרענן או מי מילדיו יילקחו מאיתנו, חלילה, עקב המצב הביטחוני בישראל, אפשר יהיה לכתוב על קברם: "פה קבור רענן – או מי מילדיו – שמת רק כי לא היו לו כוח וחשק לכל הפרוצדורה של לעבור מדינה, אז הוא פשוט עבר מהעולם".
וככל שאני, בואו נאמר, מתבגר (כי המילה "מזדקן" גורמת להזדקנות שלי להאיץ) אני מבחין שאני נמנע מלעשות דברים לא כי אני לא יכול, אלא פשוט כי זה כבר יותר מדי פרוצדורה.
נניח, ללכת לסרט. בקולנוע. בשעות הערב. אתם מכירים את הפרוצדורה, היא כרוכה ביציאה פיזית מהבית לכפור שבחוץ, בהתנעת רכב והוצאתו מהחניה שכבר מצאת לו, בהתמודדות עם בני אדם מסוג "קהל" שלא סותמים לרגע את הטלפון הנייד שלהם, בתחילת הקרנה מאוחרת עקב נחשול פרסומות בטעם מקדונלד’ס, בחזרה הביתה דרך כל השלבים הקודמים וגם דרך קניון סגור – באמת, רק המחשבה על כל הפרוצדורה הזאת עשויה לגרום לי להגיד: "פאק איט, בסדר, אז עשו סרט על בוב דילן עם טימותי שאלאמה, יופי להם; אני לא רואה שום תרחיש שבו זה יכול להצדיק את כל הפרוצדורה".
ואני נשאר בבית כי כבר חם ונעים בבית, ויש לפניי עוד לפחות ריב אחד טוב עם אחד הילדים לפני סגירת היום הזה, ויותר מזה, כידוע, אנחנו לא צריכים.
אבל עזבו קולנוע; פרוצדורות שפעם לא היו מזיזות לי ולחברים שלי בכלל – היינו פשוט עושים דברים בעולם בלי לחשוב עליהם אפילו – הפכו לשיקול המשמעותי ביותר, ולפעמים היחיד, ללמה לא. למשל, יש לי חבר שנמצא זה זמן – משהו כמו 25 שנה – במערכת יחסים שהכינוי המדויק עבורה יהיה "נישואים סבירים מינוס", והוא ישב איתי לא מזמן לבירה (טוב, יין. אנחנו אמנם קלישאה, אבל קלישאה בגילנו) והסביר לי שהוא לא יפרק את נישואיו כי רק הפרוצדורה של להתחיל עם עורכי דין, דיונים, חלוקת רכוש וילדים, שכירת דירה, הולדה עצמית מחודשת כגרוש, רישום לטינדר, יציאות לדייטים – רק המחשבה על כל הפרוצדורה הזאת גורמת לו לעייפות איומה. גם רומן מהצד הוא לא ינהל, "כי אין לי מושג איך אנשים בכלל עושים את זה עם כל הפרוצדורות של למצוא מקומות, להמציא שקרים, להגיע בזמן, לחזור בזמן – לנהל רומן זה אשכרה ניהול".
כך שאפשר בהחלט לטעון שמה שמחזיק את חבר שלי יציב, רגוע, שלם ומסופק בנישואיו הבינוניים הוא העובדה הפשוטה שאין לו כוח לפרוצדורה שכרוכה במעבר לכל מצב אחר.
יש לי חבר שנמצא ב"נישואים סבירים מינוס", אבל הוא לא יפרק את נישואיו כי להתחיל עם עורכי דין, חלוקת רכוש וילדים, רישום לטינדר - רק המחשבה על כל הפרוצדורה הזאת גורמת לו לעייפות איומה
זו, כמובן, לא סיבה טובה מספיק להישאר – זו סיבה מציאותית – והיא מצטרפת לכל הדברים האחרים שלא נעים להודות שאנחנו כבר לא עושים רק בגלל הפרוצדורה.
נניח, המחשבה על רכישת נכס בחו"ל – שזה, בגדול, מה שאני אמור לעשות עכשיו כדי להרגיע את עצמי ש"אם יהיה פה עד כדי כך גרוע לפחות יש לנו שני חדרים כעורים בבירה אירופית מוכת מפגינים" – רק המחשבה על כל הניירת, המתווכים, הקבלנים, המוכרים, השוכרים או איזו חברת אחזקה שרלטנית – כל זה גורם לי להגיד: למי יש כוח? אני כבר אשקיע פה בארץ, כנראה בפק"מ רבעוני עם נקודת יציאה שבועית.
וכמובן, הטיסות הנדרשות במקרה שיש לכם נכס בחו"ל – וגם אם אין לכם, לא חשוב, אני מדבר על עצם הרעיון של טיסה; אם בגיל 19 אתם רוטטים מהתרגשות כשאתם רק חולפים ליד נתב"ג בדרך לטיול שבת, בגיל 50 אתם מגיעים לנתב"ג באותה רמת חשק שיש לכם ללילה באבו-כביר, ויושבים צפודים במטוס בהמתנה לדבר אחד בלבד: שזה ייגמר וננחת. ובגיל 80, נו, דיברתי פעם עם דן שילון, שהסביר לי שבגילו אין לו כבר כוח לפרוצדורה של, עזבו טיסה, כל הפרוצדורה של לנסוע לחו"ל בכלל. מה ההתלהבות הגדולה מחו"ל, כאילו? מה יש לכם מזה, אנשים? לא ראיתם מקומות בחיים שלכם? מקומות, נו. יש אותם בכל מקום.
אבל עזבו רילוקיישן, גירושים, עזיבה, רכישת דירות, תחזוקת דירות, טסט לרכב, הורים מזדקנים, הקמת חברה או הטסת משפחה – אלה באמת דברים גדולים ופרוצדורליים באופן בלתי נסבל; אפילו להיכנס למיטה בלילה כשהפוך והסדינים קפואים יותר מהגיהינום, זו פרוצדורה כמעט בלתי צליחה. רק להתרומם מהספה החמימה והשקערורית במידותיי, לכבות טלוויזיה, לצחצח שיניים, לעבור לפיג'מה – אלוהים, כמה פרוצדורות צריך בן אדם לעבור רק כדי להגיע למיטה בשלום?
אפילו להיכנס למיטה בלילה כשהפוך והסדינים קפואים יותר מהגיהינום, זו פרוצדורה כמעט בלתי צליחה. אלוהים, כמה פרוצדורות צריך בן אדם לעבור רק כדי להגיע למיטה בשלום?
כך שנדמה לי שככל שהחיים מתקדמים הם הופכים מסדרה של אפשרויות והזדמנויות לרצף אינסופי של פרוצדורות – כלומר, מה שנראה פעם כמו אפשרות מתברר בעיקר כפרוצדורה, וככל שאתם מבוססים יותר בחייכם, יש לכם פחות חיים ויותר פרוצדורות, עד שבשלב מסוים החיים בקושי מבצבצים מבעד לערימת הפרוצדורות הדרושות לאחזקתם.
זה, כמובן, הזמן ההגיוני להתרומם על הרגליים, לנער את החיים שלכם ניעור טוב ולהתניע אותם מחדש – ובאמת שהייתי עושה את זה אלמלא היה מדובר בכזאת פרוצדורה ענקית. לא, לא. עדיף כבר להישאר במקום.
כך שבסוף, פרוצדורות הן הסיבה העיקרית לזה שאנשים עושים, עם הזמן, פחות ופחות, ובסופו של דבר הן גם גורם המוות מספר אחת בעולם. כאילו, למה בן אדם מת? פשוט כי לא היה לו כוח לכל הפרוצדורה של להמשיך לחיות. רק הצורך לקום משנ"צ, להיזכר שהוא בגילו, ואז לרדת ללובי הדיור המוגן ולדבר שם עם זקנים אחרים נראה פתאום כמו אוקיינוס פרוצדורלי שאין לו כוח להתחיל לחצות, והוא העדיף כבר למות ולחסוך לעצמו.
מבין אותו לגמרי.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.02.25
